אי הפקדת ערבון - ביטול פסק בוררות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הפקדת ערבון - ביטול פסק בוררות: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור גב' ירדנה רובין ומר אורי בירן; ת"ב 31889-05-10), בו סולקה על הסף בקשתה של המערערת לביטול פסק בוררות שניתן ביום 26.9.05, וזאת מחמת מעשה בית דין הואיל וניתן פסק דין קודם שאישר את פסק הבוררות לאחר שהמערערת לא הפקידה ערובה כפי שנדרש. עיקר העובדות והשתלשלות ההליכים עד להגשת הערעור: 2. המערערת ניהלה עסק בין לאומי שעסק בעיקר בהעברת טכנולוגיות מישראל לחו"ל בתחום החקלאות וגידול פרחים. ביום 23.6.00 חתמו המערערת (יחד עם חברה בבעלותה) והמשיב על הסכם העסקה (להלן גם ההסכם), לפיו מונה המשיב לתפקיד מנכ"ל סניף הודו ואסיה של החברה. בהסכם נקבעו תנאי העבודה של המשיב, ונקבעה בו תניית בוררות לפיה במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים ימונה בורר שיכריע במחלוקת. עוד נקבע בסעיף 5.5 להסכם כי איחור של עד 45 ימים בתשלום המשכורת יזכה את המשיב בהפרשי ריבית חודשית בשיעור של 20% מהיום שנועד לתשלום ועד לתשלום בפועל. 3. המערערת העסיקה את המשיב במשך כשבעה חודשים עד חודש פברואר 2001. במהלך יחסי העבודה התגלע סכסוך חריף בין הצדדים, אשר הביא לסיום יחסי העבודה ולתביעות הדדיות שהגישו הצדדים בפני הבורר עו"ד דרור גל (להלן גם הבורר). המערערת תבעה מהמשיב סך של 117,547 דולר והמשיב תבע ממנה סך של 724,775 ₪ בצירוף ריבית חודשית בשיעור של 20% מיום 15.2.01 בגין אי תשלום שכרו וזכויותיו על פי ההסכם. בסיום הליך הבוררות, ניתן פסק הבוררות ביום 26.9.05. הבורר דחה את תביעתה של המערערת במלואה, ובמקביל קיבל בחלקה את תביעתו של המשיב, כך שהמערערת (יחד עם החברה שבבעלותה) חויבה לשלם לו סך כולל של 310,667.3 ₪ לפי הפירוט הבא: א. סך של 9,800 ₪ בצירוף ריבית בשיעור 20% בחודש מיום 9.3.01, בגין הפרשי השתכרות לחודש פברואר 2001; ב. סך של 1,308.3 ₪ בצירוף ריבית בשיעור 20% בחודש מיום 9.3.01, בגין הפרשי עמלות; ג. סך של 5,393 ₪ בצירוף ריבית בשיעור 20% בחודש מיום 9.3.01, בגין החזר הוצאות; ד. סך של 204,166 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 25.9.01, בגין עמלות מעסקה הקרויה "עסקת אבו-דאבי"; ה. סך של 90,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד, בצירוף מע"מ וריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסק הבוררות ועד למועד התשלום בפועל. 4. כבר בשלב זה יצוין, כי המשיב כיהן כנציג ציבור בבית הדין האזורי בתל-אביב. המשיב הגיש ביום 16.1.06 לבית הדין האזורי בתל-אביב בקשה לאישור פסק הבוררות, במקביל לבקשה מטעם המערערת לביטול פסק הבוררות. בהתאם להחלטת נשיא בית הדין הארצי, הדיון בבקשות הועבר לבית הדין האזורי בירושלים, מאחר שהמשיב כיהן כנציג ציבור בבית הדין בתל-אביב. 5. בהליך בבית הדין האזורי בירושלים, שהתקיים בפני מותב בראשות השופטת יפה שטיין (עב 1453/07), העלתה המערערת טענות קשות נגד התנהלותו של הבורר. על פי טענתה הבורר היה נגוע בניגוד עניינים חמור ובמשוא פנים משום שבעת שדן בבוררות בין הצדדים הוא הופיע כעורך דין מספר פעמים במותבים בבית הדין האזורי בתל-אביב בהם המשיב כיהן כנציג ציבור. עוד טענה כי פסק הבורר ניתן על ידי גורם מטעמו של הבורר, הפסק חרג מהסכם הבוררות, ואף טענה כי הבורר נפגש עם צד אחד שלא בנוכחות הצד שכנגד. במהלך הדיון ביקש המשיב לחייב את המערערת להפקיד ערובה למילוי פסק הבוררות (לפי סעיף 29 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968), או לחילופין להטיל עיקול על נכסי המשיבה. בית הדין האזורי החליט, כי לאור אופי הטענות שהועלו נגד הבורר, הבקשה להפקדת ערובה תידון רק לאחר שמיעת עדותו. הבורר העיד בפני בית הדין האזורי ביום 13.5.08. יומיים לאחר מכן ניתנה החלטה מטעם מותב בית הדין האזורי בה התקבלה חלקית בקשת המשיב לחייב את המערערת בהפקדת ערובה, ונקבע כי היא תפקיד בקופת בית הדין סך של 150,000 ₪ להבטחת מילויו של פסק הבוררות. בהחלטה צוין כי בשלב זה של הדיון, לפני שנשמעו העדויות האחרות, לא נמצאו לכאורה פגמים המצדיקים את ביטול פסק הבוררות, וקיים חשש של ממש כי בהיעדר הערובה המשיב עלול למצוא את עצמו בסיום ההליך בפני שוקת שבורה. עם זאת המערערת לא חויבה בהפקדת מלוא הסכום משום שכלשונו של בית הדין "יהיה בכך משום הטלת נטל כבד מדי על המשיבה (המערערת כאן - ו.ו.ל), בטרם התבררו התביעות העיקריות בעניין פסק הבורר". 6. המערערת הגישה לבית דין זה בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 15.5.08 (בר"ע 479/08). בהחלטה מיום 11.9.08 דחתה השופטת ארד (כתוארה דאז) את בקשת רשות הערעור משלא נמצאה בהחלטה טעות משפטית. בהחלטה הודגש כי טענותיה הקשות של המערערת בדבר התנהלותו של הבורר ראויות לבחינה עובדתית יסודית ומעמיקה, כפי שייעשה במהלך הדיון העיקרי. 7. לאחר שנדחתה בקשת רשות הערעור, הורתה השופטת שטיין בהחלטה מיום 17.9.08 למערערת להפקיד את הערובה תוך 21 יום מיום קבלת ההחלטה. בהחלטה נוספת מיום 17.11.08 נדחתה בקשה של המערערת להמיר את הערובה בעיקול. בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת נגד ההחלטה האמורה נדחתה אף היא בהחלטת הנשיא דאז אדלר מיום 4.12.08 (בר"ע 677/08). לאחר שהמערערת לא הפקידה את הערובה כנדרש, ניתן ביום 17.12.08 פסק דין המאשר את פסק הבוררות, בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות. 8. המערערת הגישה לבית דין זה ביום 8.2.09 ערעור על פסק הדין האמור (ע"ע 110/09), אולם הערעור נמחק על הסף בהחלטת רשמת בית הדין הארצי (כתוארה דאז) לאה גליקסמן מיום 23.6.09 בשל איחור בהגשתו (המועד האחרון להגשתו היה יום 20.1.09). המערערת הגישה ערעור על החלטת הרשמת (כתוארה דאז) גליקסמן ביום 22.9.09 אולם הערעור לא התקבל לרישום בשל איחור בהגשתו. ביום 24.12.09 ניתנה החלטה על ידי מותב בית דין זה אשר אישרה את ההחלטה שלא לקבל את הערעור לרישום וקבעה כי החלטת הרשמת גליקסמן מיום 23.6.09 שרירה וקיימת. 9. בחלוף הזמן, ומשלא שילמה המערערת את חובה לפי פסק הבוררות, פתח המשיב בהליכי פשיטת רגל נגדה, במהלכם הגיש תביעת חוב על סכום של כשלושה טריליון ₪, בשל סכומי הריבית שנקבעו בפסק הבוררות. בית המשפט המחוזי בתל-אביב נתן ביום 31.12.09 (בתיק פש"ר 1381/09, סגנית הנשיא ורדה אלשייך) צו לכינוס נכסיה של המערערת, כונס הנכסים הרשמי התמנה לכונס נכסיה, ניתן נגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ ונקבע כי כל ההליכים המשפטיים לרבות הליכי הוצאה לפועל נגד המערערת יעוכבו. על פי פסק הדין, המשיב מונה כמנהל מיוחד על נכסי המערערת יחד עם עו"ד איתן ארז. 10. ביום 20.5.10 שוב הגישה המערערת לבית הדין האזורי בירושלים בקשה לביטול פסק הבוררות. המערערת שבה והעלתה את טענותיה לגבי התנהלותו של הבורר אשר לטענתה נהג בניגוד עניינים, משוא פנים וחוסר הגינות חמורים. כן טענה כי הריבית שנקבעה בפסק הבוררות אינה חוקית משום שהיא נוגדת את צו הריבית שהוצא על פי חוק הריבית, תשי"ז-1957, והדבר מבסס עילה לביטול פסק הבוררות. המשיב טען בתגובה כי יש לסלק את הבקשה על הסף מחמת מעשה בית דין, לאור פסק הדין שניתן בהליך הקודם ביום 17.12.08, וכן טען כי הבקשה הוגשה ללא הסכמת כונס הנכסים הרשמי וללא אישורו של בית המשפט של פשיטת הרגל. בית הדין האזורי, בפסק דינו, התייחס תחילה לטענה בדבר הצורך באישור בית המשפט של פשיטת הרגל וקבע, בלי לפסוק בדבר, כי ככל שהדבר דרוש ניתן אישורו של בית המשפט של פשיטת רגל לבקשה, הואיל והמערערת הגישה בקשה לעכב את הליכי פשיטת הרגל לאור הגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, וטרם ניתנה החלטה בבקשתה זו. עם זאת, בית הדין האזורי החליט לדחות על הסף את הבקשה לביטול פסק הבוררות מחמת מעשה בית דין. בית הדין האזורי נימק את קביעתו בכך שעל פי החוק (סעיף 29 לחוק הבוררות ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי) תוצאת אי הפקדת ערובה היא דחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות. כן צוינה ההלכה לפיה כאשר מחדל דיוני של בעל דין מביא לדחיית ההליך, הדחייה יוצרת מעשה בית דין. בית הדין האזורי קבע, כי למערערת היה יומה בבית הדין בעניין ביטול פסק הבוררות אך היא נמנעה מלהפקיד ערובה ולכן אינה רשאית להטריד שוב את המשיב ואת בית הדין בהליך נוסף בעניין זה, גם אם בקשתה לא נדונה לגופה. באשר לטענתה בעניין הריבית הלא חוקית, נקבע כי עילה זו היתה צריכה להיכלל בבקשה הראשונה לביטול פסק הבוררות, ואין מקום לדון בה כעת. אשר על כן, דחה בית הדין האזורי את הבקשה על הסף, וחייב את המערערת בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. מכאן הערעור שבפנינו. השתלשלות ההליכים לאחר הגשת הערעור: 11. בערעור שהגישו טוענים באי כוח המערערת כי בית הדין האזורי שגה בקביעתו לפיה קיים מעשה בית דין בעניין הבקשה לביטול פסק הבוררות, וגם אם קיים מעשה בית דין הרי שנסיבות העניין המיוחדות מחייבות דיון לגופו של עניין בטענותיה. בערעור נטען כי אין למנוע מהמערערת לבוא בשעריו של בית הדין אך ורק מהסיבה שלא היתה לה את האפשרות הכלכלית להפקיד את הערובה, ובית הדין הציב למעשה בפני המערערת מחסום בלתי עביר למרות שיש ממש בטענותיה כנגד הבורר. בתמיכה לכך מפנים באי כוח המערערת לשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון אשר לטענתם מבססים טענה זו. באי כוח המערערת שבים ושוטחים את טענותיהם נגד פסק הבוררות ונגד התנהלותו של הבורר, לרבות הטענות בדבר הריבית הבלתי סבירה והבלתי חוקית שנפסקה, ולדבריהם מעשיו עולים לכדי מרמה והפרת אמונים. 12. המשיב הגיש בקשה לסילוק הערעור על הסף בשל מעשה בית דין והשתק פלוגתא, היות המערערת בכינוס נכסים ובהליכי פשיטת רגל, אי תשלום הוצאות שנפסקו לחובתה בהליכים קודמים ואי הפקדת ערובה ועירבון צד ג'. המשיב טען כי המערערת פתחה בהליך ללא קבלת רשות מבית המשפט המחוזי או מכונס הנכסים הרשמי או מהמנהלים המיוחדים לנכסיה. באשר לטענת המערערת בעניין הריבית, טוען המשיב שטענה זו עלתה לראשונה רק עתה ולכן דינה להידחות על הסף מחמת השתק פלוגתא. המשיב ביקש להתנות את הדיון בערעור בתשלום ההוצאות שנפסקו ובהפקדת עירבון להבטחת הוצאותיו בערעור. כן ביקש לחייב את המערערת בהפקדת עירבון או ערבות צד ג' למילוי פסק הבוררות. לגופו של עניין טוען המשיב כי טענות המערערת נגד התנהלות הבורר שקריות והיה לה את יומה בבתי הדין מספר פעמים. בנוסף מעלה המשיב טענות רבות בדבר אמינותה של המערערת והתנהלותה. בהחלטת סגן הנשיאה יגאל פליטמן מיום 2.8.11 נקבע כי הבקשה לסילוק הערעור על הסף תידון על ידי המותב, ובהחלטה מיום 29.8.11, דחה רשם בית הדין הארצי (כתוארו דאז) סופר את הבקשה לחיוב המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור. כאן המקום לציין, כי על פי הפסיקה ערעור על פסק דין שעניינו בוררות הינו ערעור בזכות ולא ערעור ברשות [ראו דבע נו/9-218 צדיקה שובי - קרן קיימת לישראל, (ניתן ביום 12.11.1996)], ועל כן אין בידינו לקבל טענה לפיה היה מדובר בערעור ברשות והיה על המערערת להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. 13. ביום 15.9.11 ניתנה החלטה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ורדה אלשיך, פש"ר 1381-09) בה התקבלה בקשתם של המנהלים המיוחדים של נכסי המערערת (המשיב ועו"ד איתן ארז) למתן צו מניעה כללי שיאסור על המערערת לפתוח ולנהל הליכים משפטיים בלא אישור בית המשפט של חדלות פרעון, תוך התייחסות ספציפית לערעור שבפנינו. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בנוגע לכל ההליכים פרט להליך בבית הדין לעבודה בעניין ביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת תשלם למנהלים המיוחדים הוצאות בסך 15,000 ₪ כתנאי לאישור של בית המשפט לפשיטת רגל, ותפקיד ערבות בסך 15,000 ₪ לשיפוי הוצאות אם יושתו עליה בבית הדין לעבודה, הכל עד ליום 22.9.11. המערערת הגישה ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון. ביום 26.9.11 הגיש המשיב לבית דין זה בקשה נוספת לדחיית הערעור על הסף משום שהמערערת טרם שילמה את ההוצאות וטרם הפקידה את הערבות על פי החלטת בית המשפט המחוזי. ביום 27.9.11 ניתן בהחלטת בית המשפט העליון (השופט פוגלמן, תיק ע"א 7014/11 - ב') צו ארעי המתלה את החלטת בית המשפט המחוזי ומורה למשיבים בתיק להגיש עמדתם תוך 14 יום. בנסיבות אלה נדחתה באותו שלב בקשת המשיב בהחלטה מיום 6.10.11. בהחלטת בית המשפט העליון מיום 24.10.11 נקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי תעוכב בכל הנוגע לתשלום ההוצאות אך לא בנוגע להפקדת הערובה, ונקבע כי הסכום יופקד בקופת בית המשפט המחוזי עד ליום 5.11.11. 14. ביום 30.11.11 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי של פשיטת הרגל, בו הוכרזה המערערת כפושטת רגל ונמתחה ביקורת חריפה על התנהלותה ומהימנותה. בית המשפט המחוזי מינה את עו"ד איתן ארז ואת המשיב כנאמנים על נכסיה והשית על המערערת תשלום חודשי בסך 15,000 ₪. בהחלטה מיום 21.2.12 הופסקה כהונתו של המשיב כמנהל מיוחד של נכסי המערערת. 15. ביום 1.2.12 דחה בית המשפט העליון את ערעורה של המערערת נגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.9.11. משלא הפקידה המערערת סך של 15,000 להבטחת הוצאות המשיב בערעור על פי הוראת בית המשפט המחוזי, הגיש המשיב שוב בקשה לדחיית הערעור על הסף. המערערת מסרה בתגובה כי הכספים הופקדו בקופת הכינוס ביום 14.3.12, ואשר על כן נפתחה הדרך לדון בערעור ולא ניתנה החלטה על מחיקתו. 16. הצדדים שבו וסיכמו את טענותיהם בערעור. באי כוח המערערת טוענים בסיכומיהם, כי חסימת דרכה לערכאות רק בשל אי יכולתה להפקיד ערובה פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותה החוקתית לגישה לערכאות, ומצביעים שוב על הנסיבות והעילות לבקשתה לביטול פסק הבורר אשר מחייבות דיון בטענות לגופן. לטענתם, פסק הבוררות לא יכול להישאר על כנו משום שהוא סותר הוראות חוק מפורשות, וההליך היה נגוע בניגוד עניינים חריף כך שיש אינטרס ציבורי בביטולו של הפסק הן מטעם זה והן בשל שיעור הריבית שנפסקה בו. בסיכומים שבות ועולות הטענות נגד התנהלותו של הבורר והמשיב כפי שעלו בהליכים הקודמים. המשיב טען בסיכומיו כי המערערת עושה שימוש ציני בזכות הגישה לערכאות ובניהול הליכי משפט. המשיב מגולל טענות רבות בדבר התנהלותה של המערערת עוד מתקופת ההתקשרות ביניהם בחוזה העבודה, כאשר לטענתו היא נהגה במרמה לאורך שנים ארוכות כלפי גורמים שונים. המערער שב וטוען שדין הערעור להידחות על הסף בשל השתק ומעשה בית דין. במקביל, דוחה המשיב מכל וכל את טענותיה של המערערת לגופו של עניין באשר לפסק הבוררות. דיון והכרעה: 17. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, להליכים השונים והרבים שהתנהלו בין הצדדים, ולאור החריגות המיוחדת של הנסיבות בכללותן כפי שיפורט בהמשכם של הדברים, הגענו לכלל מסקנה כי מן הדין ומן הצדק לקבל את הערעור כך שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שישלים את הדיון בבקשת המערערת לביטול פסק הבוררות ויתייחס לטענות המערערת לגופן. ואלה הטעמים שהובילו אותנו למסקנה זו. 18. כאמור לעיל, בקשתה הראשונה של המערערת לביטול פסק הבוררות בהליך ע"ב 1453/07 בפני השופטת שטיין בבית הדין האזורי נדחתה בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 17.12.08, מאחר שהמערערת לא הפקידה את הערובה כפי שנדרשה. סמכות בית הדין להורות על הפקדת ערובה למילוי פסק הבוררות לאחר שהוגשה בקשה לאישור הפסק או לביטולו קבועה בסעיף 29 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, אשר בו נקבע כך: "(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות; הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה. (ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים". החיקוק הרלוונטי לעניין מתן ערובה הוא תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן גם תקנות סדר הדין האזרחי), אשר קובעת כך: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". אין חולק, כי בענייננו נוצר מעשה בית דין כאשר ניתן פסק הדין ביום 17.12.08 בבית הדין האזורי, בו נדחתה בקשתה של המערערת לביטול פסק הבוררות מחמת אי הפקדת ערובה, בלי שהתקיים דיון לגופו של עניין. בפסק הדין בע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 8.9.05), עליו הסתמך בית הדין האזורי בפסק דינו נשוא ערעור זה, נדחתה הטענה לפיה היווצרותו של מעשה בית דין מותנית בהכרעה מהותית של בית הדין בפלוגתא עליה חלוקים הצדדים, ונקבע כי בנסיבות בהן לצד היתה את שעת הכושר להשמיע את טענותיו ולהביא ראיות להוכחתן במועד והיה לו את יומו בבית המשפט, הוא מנוע מלהעלותן בשנית בהליך חדש. בהקשר זה יש לציין גם את התכלית העומדת מאחורי עיקרון סופיות הדיון. בעיקרון זה מגולמים צרכי יעילותה של מערכת המשפט בשימת סוף לדיון ולא לאפשר פתיחת דיונים מחדש. זהו אינטרס מערכתי ובנוסף גם אינטרס של הפרט הזקוק למערכת המשפט וממתין לבירור עניינו במהירות במצב בו משאביה של המערכת מוגבלים [ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999); ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו (לא פורסם, 19.9.2007)]. כמו כן בעיקרון מגולם האינטרס החברתי בצורך לודאות וליציבות של פסק הדין, לצד הצורך להגן על המתדיין שכנגד שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או פלוגתא. עיקרון סופיות הדיון מאפשר לצד שכנגד לכלכל את צעדיו בעתיד ללא חשש כי יוטרד פעם נוספת באותו עניין בו הוכרע הדין, וכן פוטר אותו מהצורך לשמור את ראיותיו באותו עניין לנצח. 19. אולם, חרף ההלכה כמוסבר לעיל, אנו סבורים כי נסיבות העניין שבפנינו הינן נסיבות חריגות וקיצוניות באופן מיוחד, אשר מגולמות בהן אינטרסים משמעותיים וכבדים החורגים מהאינטרסים של בעלי הדין שבפנינו ושקילת מכלול הנסיבות מצדיקה סטייה מסוימת מעקרון סופיות הדיון. בהקשר זה ניתן לגזור גזירה שווה מפסיקת בית המשפט העליון באשר לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, המצויה בפרק העוסק בערובה להוצאות בערעור, ואשר קובעת כי: "לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין". כאשר נדרש בית המשפט העליון לפרשנות התקנה האמורה, ההלכה שנקבעה היא כי גם לאחר שנדחה ערעור עקב אי הפקדת עירבון, ניתן "להחיותו" בנסיבות המתאימות לצורך הפקדת העירבון ובירור הטענות לגופן, ויש להעדיף זאת על פני סיום ההליך מטעמים פרוצדורליים. לעניין זה ראו רע"א 9422/10 חטיב נ' אזברגה (לא פורסם, 14.3.2011): פסקה 6 לחוות דעתו של השופט הנדל: "לצורך הפקדת העירבון בשלב זה (לאחר שהערעור נדחה - ו.ו.ל) יש 'להחיות' את הערעור, שכאמור, בוצע לגביו מעשה בית דין. האפשרות להחייאת הערעור מבכרת בירור משפטי ענייני של הליך, על פני סיומו מטעמים פרוצדוראליים גרידא. החייאה שכזו פותחת מחדש את שערי בית המשפט ומאפשרת למערער ליתן טעם מדוע יש מקום לבטל את החלטת הדחייה ולהאריך את המועד להפקדת ערבון". מהלכה זו ניתן ללמוד גם לענייננו, בו בקשתה של המערערת לביטול פסק הבוררות נדחתה מטעמים פרוצדורליים, וטענותיה הקשות של המערערת לא התבררו לגופן. עינינו הרואות, ישנם מקרים בהם גם כאשר קיים מעשה בית דין אין בכך משום סוף פסוק ויש נסיבות המצדיקות את החייאת ההליך מחדש ובחינתו לגופו של עניין, למרות מחדלו של בעל הדין בהפקדת עירבון. 20. כמו כן, התייחס בית המשפט העליון לאופן שבו יש להפעיל את הסמכות של דחיית ההליך או מחיקתו בשל אי הפקדת עירבון ותכליתה, בע"א 2237/01 עראידה ואח' נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח', פ"ד נו1 865 (2001), בזו הלשון: "וזהו הכלל: סכסוכים בין בעלי-הדין צריכים להיות מוכרעים לגופו של דבר. הפעלת סמכויות דחייה או מחיקה בשל מחדלים דיוניים אינה צריכה לשמש קיצור דרך או תחליף לדיון הממשי (ע"א 2198/99 ניצולת הקרטל נ' ח.א. מזון בע"מ). דחיית ההליך בשל אי-הפקדת עירבון או מחיקתו מחמת חוסר מעש אינן סמכויות שיגרתיות; הן נועדו לאפשר לבית-המשפט לשלוט ביומנו. "מבחינת הציבור עשויה אי-הפקדת העירבון במועדו לגרום לשיבוש הליכים, לדיונים מיותרים, ובסופו של דבר להארכת משך הדיון בערעורים בדרך-כלל"... עם זאת הפעלת-יתר של סמכויות אלה כמוה כשימוש בכלי שנועד לצנן על-מנת להקפיא. אין לעשות בכלים אלה שימוש שעלול לפגוע באורח קשה בזכות הגישה לבית-המשפט, שכן יש לפרש בדרך דווקנית כל הוראה ה"מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל-הדין לבית-המשפט" (השוו בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר-שבע 1998, בעמ' 872). על-כן צריכה הפעלת הכלים לתאום התכלית העומדת ביסודם. בעיקרו של דבר, התכלית העיקרית של כלים אלה - מחיקה מחוסר מעש או דחייה בשל אי-הפקדת עירבון - היא לגרוע מן הרישום הליכים שנזנחו על-ידי הצדדים. הזנחת ההליך יכולה להתבטא בנטישתו המודעת או באי-מילוי חובות באופן עקבי ושיטתי, המפריע באופן ממשי לעבודת בית-המשפט. המקרה של דחיית ההליך עקב אי-הפקדה מקפל בתוכו הנחה שבעל-הדין מגלה בהתנהגות זו כוונה לנטוש את ההליך או מפגין חוסר אכפתיות לגבי ניהולו. אי-ההפקדה מהווה גם התעלמות מהאינטרס של יתר בעלי-הדין..." מהאמור לעיל אנו למדים, כי דחיית ההליך עקב אי הפקדת ערובה, מהווה פגיעה קשה בזכות הגישה לבית המשפט, והתכלית העומדת מאחורי החלטות דחיה מעין אלה היא להסיר מעל שולחנו של בית המשפט עניינים אשר מחדלו של אחד הצדדים מלמד כי אין הוא מעוניין לנהלם עוד. אנו בדעה, כי נסיבות העניין שבפנינו אינן מצדיקות את ההיצמדות לתכלית העומדת מאחורי דחיית ההליך מחמת אי הפקדת הערובה, וחרף מחדליה המשמעותיים של המערערת במהלך ניהול ההליך לכל אורכו, קיימת הצדקה לדון בהליך לגופו. 21. יודגש כי "החייאת" ערעור שנדחה מחמת אי הפקדת עירבון אינו בגדר המקרה החריג היחיד על פי הדין המאפשר פתיחתו של הליך אשר ניתן בו פסק דין חלוט ונוצר מעשה בית דין. על פי הלכה ותיקה, לבית משפט נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט בהתקיים נסיבות בהן שיקולי צדק עדיפים על פי שיקולים דיוניים של מעשה בית דין, בהליך שכונה לעתים "משפט חוזר אזרחי" [ראו ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(3) 366 (2000)]. אחת העילות אשר הוכרו בפסיקה ככאלה המצדיקות ביטולו של פסק דין חלוט הן כאשר פסק דין הושג במרמה. זאת, בתנאי שלראיות המבססות את טענת המרמה יש אמינות לכאורית או משקל ממשי, ובתנאי כי הראיות האמורות חיוניות לצורך ההכרעה. לפי תנאי נוסף בעניין זה יש להוכיח כי הראיות המוכיחות את טענת המרמה מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה, או על ראיה החיצונית למשפט עצמו. בפסק הדין בעניין ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (ניתן ביום 25.2.2010, להלן גם פסק דין טורג'מן) נקבע כי לצורך האיזון הראוי בפרשנות התנאי האחרון יש להותיר פתח לסטיה מהתנאי כאשר מדובר במקרים בעלי חשיבות ציבורית או במקרה שנוצר עוול משמעותי לאחד מהצדדים. וכך קובעת השופטת ארבל בפסקה 23 לפסק הדין: "סבורני כי כאשר מצטרף אל האיזון הרגיל בין עיקרון סופיות הדיון לעיקרון החתירה לאמת אינטרס נוסף, כגון אינטרס ציבורי חשוב, או עוול פרטני משמעותי, נוטה הכף לעבר פתיחת ההליך הסופי, וזאת למרות מחדליו או רשלנותו של הצד המבקש לפתוח את ההליך. לחריג זה ניתן למצוא עיגון בפסיקה קודמת של בית משפט זה בעניינים מקבילים. כך לדוגמא נפסק כי כאשר מוגשת בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור על-פי פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], התשל"ב -1972 תפחת חומרת המבחנים שנקבעו לקבלת הבקשה, וזאת מאחר ש"למחלוקת בין הצדדים עשויה להיות השפעה גם על ציבור רחב יותר מאשר הצדדים לסכסוך הספציפי..." (ע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ ( 9.10.07))". אנו סבורים, כי גם אם הלכה זו אינה חלה לכאורה על העניין שבפנינו מבחינת נסיבותיו, שהרי אין מדובר כאן בפתיחת הליך מחדש בשל מרמה או קיומה של ראיה חדשה לאחר שניתן פסק דין, ניתן ללמוד ולהשליך מרוח הדברים ומגישתו של בית המשפט העליון בפסק דין טורג'מן גם על נסיבות העניין שבפנינו. בפסק הדין האמור, בית המשפט העליון פירש בצורה מרחיבה את האפשרות לסטות מעקרון סופיות הדיון, כאשר קיים אינטרס ציבורי חשוב או שנוצר עוול משמעותי לאחד הצדדים. גישה פרשנית מקילה מעין זו, מתאימה גם לפסיקתנו בערעור זה, בו מתקיימים אינטרס ציבורי ונסיבות כבדות משקל המצדיקים סטיה חריגה מעקרון סופיות הדיון. 22. כן ראינו לנכון להדגיש כאן את הגישה העקרונית והמנחה לפיה הפרוצדורה אינה מיטת סדום, ובנסיבות המתאימות ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק ואינו פוגע בבעל הדין האחר [ראו רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' - מ.א.ר בע"מ (ניתן ביום 19.7.2009)]. כן נפסק כי לא כדאי להגיע למצב בו ההליך המשפטי מקבל "צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק" [ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד א(5), 18 (1948)] וכך נפסק בע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477 (1966) מפי השופט ברנזון: "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית". 23. אשר לנסיבותיו המיוחדות והחריגות של הסכסוך שבפנינו: אין ספק בעינינו כי בהתנהלותה של המערערת לכל אורך ההליכים המתנהלים בינה לבין המשיב נפלו מחדלים משמעותיים אשר גרמו להתמשכות ההליכים ומנעו מהמשיב מלממש את פסק הבוררות ואת פסק הדין מיום 17.12.08 שאישר אותו. כמו כן לא נעלמים מעינינו טיעוניו המפורטים של המשיב בהם הוא מלין נגד התנהלותה של המערערת אשר אינה מקיימת פסקי דין לאורך שנים באופן סדרתי ממש, וטענותיו המבוססות על קביעותיו של בית המשפט של פשיטת הרגל, בדבר מהימנותה של המערערת. כמו כן, אין בדעתנו להמעיט מחשיבותם של הרציונלים העומדים מאחורי עקרון סופיות הדיון הן מבחינת האינטרס המערכתי והן מבחינת האינטרס של בעל הדין. ערים אנו לעובדה כי החזרת הסכסוך בין הצדדים להכרעתו של בית הדין האזורי בשאלות המהותיות שעלו מטענות הצדדים לגבי אישורו או ביטולו של פסק הבוררות, יש בה כדי לעכב עוד יותר את מתן ההכרעה הסופית בסכסוך המר בין הצדדים ולגרום הוצאות נוספות לבעלי הדין ולמערכת השיפוטית, זאת כאשר ניתן פסק דין חלוט בעניין. בנוסף, יש ממש בטענת המשיב לפיה למערערת כבר היה יומה בבית הדין, ופסק הדין ניתן עקב מחדלה לאחר שלא הפקידה ערובה כפי שנדרש ממנה. 24. אולם, אנו סבורים כי שקילת מכלול השיקולים והנסיבות שבפנינו, מחייבות את קבלת הערעור כך שעניינם של הצדדים יוחזר לבית הדין האזורי אשר ידון ויכריע לגופו של עניין בטענות לאישורו או ביטולו של פסק הבוררות. כפי שצוין לעיל, הסכסוך בין הצדדים הינו סכסוך מר, סבוך, ארוך שנים, וחריג למדי בנוף השיפוטי, כאשר ההליכים בין הצדדים הגיעו לפתחם של בתי משפט במספר ערכאות. המצב אליו הגיע הסכסוך בין הצדדים כיום, בו אין הכרעה לגופו של עניין בטענות שהועלו נגד הבורר ופסק הבוררות, וחוב? של המערערת למשיב תפח (ואף ממשיך לתפוח) למימדים אבסורדיים עד דמיוניים בשל הריבית שנקבעה בפסק הבוררות, אינו מצב אשר יש לאפשר את קיומו מבחינת מדיניות משפטית רצויה, מבלי לברר את הטענות לגופן. יוזכר, כי המערערת העלתה בפני בית הדין האזורי שלל טענות חמורות ביותר נגד התנהלות הבורר והמשיב, וגם אם היה למערערת יומה בבית הדין האזורי הרי שהותרתן של טענות אלה ללא הכרעה לגופו של עניין עלולה לרבוץ כעננה על ראשם של המשיב והבורר גם יחד. אם אכן טענות אלה הינן מופרכות ושקריות כפי שטוען בפנינו המשיב, טוב יהיה גם לשיטתו כי תינתן בהן הכרעה והתיק לא יוותר סגור אך ורק בשל מחדל דיוני מצדה של המערערת. בהקשר זה ראוי לשוב ולהדגיש, כי פסק הדין לא ניתן בתחילתו של ההליך אלא שהבורר כבר העיד בפני בית הדין האזורי בלי שניתנה קביעתו של בית הדין האזורי באשר למהימנות העדות, והדבר רק מחזק את הצורך ליתן הכרעה לגופם של דברים. 25. אנו סבורים, כי בנסיבות העניין מגולמים אינטרסים החורגים מהאינטרסים של בעלי הדין עצמם. יש ליתן חשיבות נכבדה לאינטרס של בירור הטענות החמורות שהעלתה המערערת נגד המשיב והבורר ומיצוי ההליך עד תום והשאיפה לבירור האמת. בנוסף לכך יש חשיבות רבה לכך שפסק הבוררות יעבור ביקורת מעמיקה, בעיקר בכל הנוגע לריבית החריגה שנפסקה בו והביאה את סך החוב לסכום דמיוני באופן קיצוני במיוחד, זאת גם לאור העובדה שהמשיב עבד אצל המשיבה לאורך שבעה חודשים בלבד. נסיבות אלה, לדעתנו, מצדיקות חריגה מעיקרון סופיות הדיון ומכללי הפרוצדורה, זאת לצורך יישום עקרונות אשר ניתן להם משקל מכריע לאור האיזון שבצענו בין מכלול השיקולים הרלוונטיים. שיקולי הצדק ובירור האמת לאשורה גוברים כאן על התכלית העומדת מאחורי עקרון סופיות הדיון, אך יודגש שוב שעסקינן בנסיבות מיוחדות וחריגות באופן קיצוני, אשר ספק רב אם כמותן עשויות להתעורר בתיקים נוספים שיידונו, ואף ספק רב אם יהיה ניתן לגזור מהן גזירה שווה לגבי נסיבות שתתעוררנה בתיקים אחרים. למען הסר ספק, אין בהכרעתנו זו כדי לבסס ויתור על עקרון סופיות הדיון והתכליות העומדות מאחוריו, אשר על חשיבותן לא יכול להיות חולק. 26. המשיב מעלה בפנינו שלל טענות אשר נוגעות להתנהלותה של המערערת בהליך בעניין פשיטת הרגל בבית המשפט המחוזי. התנהלות זו אינה מעניינו של בית דין זה בהליך שבפנינו, ואין לקחת אותה בחשבון במכלול השיקולים העומדים על הכף. גם אם נמתחה ביקורת חריפה על המערערת בפסק הדין של בית הדין האזורי אין בכך כדי להשפיע על הליך זה, שהצורך למיצויו ולבירורו לעומקו עולה לאורך כל ניהול ההליכים. 27. בהקשר זה ראוי לציין את דבריה של השופטת אלשייך בבית המשפט המחוזי בפסקה 7 להחלטה מיום 15.9.11, אשר יש בהם כדי לחזק את מסקנתנו בדבר הצורך בבירור ההליך ומתן הכרעה לגופו של עניין: "זאת ועוד: בנסיבות המקרה, ארחיק לכת ואומר, כי ישנה חשיבות רבה לכך כי פסק הבורר הספציפי יעבור ביקורת מעמיקה. אינטרס זה חורג אך ורק מטובת החייבת, וגובל באינטרס כללי שעניינו תקנת הציבור - ודברים אלה אמורים בעיקר בכל הנוגע לאישור הריבית החריגה, אשר הביאה את החוב לסך דמיוני של טריליונים... אכן, ודאי שאין מקום ליתן לחייב סרבן לצאת נשכר ממצב בו אין הוא משלם את המגיע לו, זאת, לעתים יש אף מקום לריבית "עונשית", אשר מטרתה לא רק לפצות על ערך השימוש בכסף, אלא אף להרתיע חייבים מהתנהלות שכזו. אלא, שאף לכלל מוצדק שכזה יש גבולות. ספק גדול בעיני, אם אף הגרוע בחייבים ה"סדרתיים", אדם שהוכח כחסר תום לב ולוקה בהתנהלותו באורח יסודי, ראוי לכך כי יושת עליו חוב בשיעור דמיוני, שספק אם ממשלת ארצות הברית בכבודה ובעצמה היתה יכולה לפרעו מבלי להפוך חדלת פרעון לעילא ועילא... עוד אעיר, כי ההחלטה נשוא הערעור, אשר דחתה את בקשת החייבת, לא דנה בשאלות המהותיות לגופן, אלא התבססה אך ורק על טענות סף, שמקורן במחדלים דיוניים. במלוא הכבוד הראוי, אני סבורה כי יש אף מקום, לדון בשאלות המהותיות נשוא פסק דין הבורר לגופן. זאת, כאשר בנסיבות המקרה, ונוכח חשיבות הדברים, ראוי היה כי מחדליה הדיוניים של החייבת - חמורים ככל שיהיו, "יתוגמלו" בהשתת הוצאות (כולל כתנאי להמשך הדיון בבקשתה), ולאו דווקא במחיקת ההליך". כן יצוין כי גם בהחלטת השופטת (כתוארה דאז) ארד מיום 15.5.08 בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה לחייב את המערערת בהפקדת ערובה, צוין כי טענותיה הקשות של המערערת בדבר התנהלותו של הבורר ראויות לבחינה עובדתית יסודית ומעמיקה. סוף דבר: 28. הערעור מתקבל כך שעניינם של הצדדים יוחזר לבית הדין האזורי אשר ידון ויכריע לגופו של עניין בטענות לאישורו או ביטולו של פסק הבוררות. בדיון שהתקיים בפנינו הצהירה המערערת כי לצורך הפקדת ערובה בהליך, ובשל הליכי פשיטת הרגל המתנהלים כנגדה ובמסגרתם נכסיה מעוקלים, בנה עמית סייג, שהוא עו"ד במקצועו, ייתן ערבות צד ג'. אשר על כן אנו מורים למערערת להמציא לבית הדין האזורי תוך 45 יום מקבלת פסק דין זה ערבות צד ג' של בנה עמית סייג בגובה של 50,000 ₪ כתנאי להמשך ההליכים. יובהר, כי זוהי הערובה היחידה אשר תידרש המערערת להפקיד לצורך בירור ההליך בבית הדין האזורי, ולא ניתן יהיה לבקש לחייבה בהפקדת ערובות נוספות. טוב יעשה בית הדין האזורי אם יפעל לקידום ההליכים וזירוזם על מנת ליתן הכרעה מהירה בטענות, לאור הנסיבות החריגות הנדונות בתיק. לאור מהות הסעד שניתן ובהתחשב במכלול הנסיבות, אין פסיקה של הוצאות בערעור. יישוב סכסוכיםערבוןבוררותביטול פסק בוררות