קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות על רכב השלמת הכנסה: סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת מיום 21.4.1998 (תב"ע נז/04-76; השופט ארמון ונציגי הציבור עולמי ו-חכם), בו נדחתה תביעת המערער לגימלה להבטחת הכנסה בעד החודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 1996. 2. תביעתו של המערער לגימלת הבטחת הכנסה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי במכתבו מיום 9.12.1996, מאחר וברשותו של המערער רכב שמספרו 81-847-82, וכן נרשם לו סירוב בשירות התעסוקה בחודש נובמבר 1996. במכתב מיום 14.5.1997 הודע למערער כי הסירוב בשירות התעסוקה בוטל בחודש אפריל 1997, אך דחית התביעה בגין הרכב שברשותו, בעינה עומדת. על כך הגיש המערער תובענה בבית הדין האזורי. הדיון לא התייחס לעניין הסירוב בשירות התעסוקה, אלא לעניין הרכב בלבד. 3. בכתב התביעה נטען כי הרכב שבו מדובר היה בבעלותו של אבי המערער והוא רשם את הרכב על שם המערער, וציוה בעל פה לפני מותו את הרכב לאחיו של המערער, שהיה אז קטין. לטענת המערער, הרכב מעולם לא שימש אותו ולא היה בחזקתו ו/או ברשותו. כן נטען כי הרכב הועבר לבעלות אחיו של המערער ביום 29.10.1996, לפני הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי. המחלוקת היתה, אפוא, בכך שהמערער, אשר היה רשום כבעלים של הרכב עד ליום 29.10.1996, טוען שהרישום לא שיקף את המציאות, וכי למעשה הרכב היה שייך לאביו המנוח ומיועד לאחיו שכיב. לעומתו, המוסד לביטוח לאומי טען כי רישום הבעלות על שמו של האח שכיב לאחר יום 29.10.1996 היה פיקטיבי. 4. בבית הדין האזורי העיד המערער וכן הוגשו לבית הדין מסמכים שונים. 5. בפסק דינו לא קיבל בית הדין האזורי את גירסתו של המערער, מטעמים אלה: "10. ... א. לאביו המנוח של התובע לא היה כלל רשיון נהיגה... ב. ... כאשר ייעד האב המנוח את המכונית להיות של שכיב, היה שכיב כבן 14. לדעתנו, אף אם האב המנוח היה מרוצה מאד מהצלחתו של שכיב בלימודיו, אין זה סביר שהוא החליט לרכוש מכונית עבורו בהיותו לכל היותר כבן 14 (אין אנו יודעים מתי נרכשה המכונית על ידי האב, וייתכן שהדבר היה כששכיב היה אף צעיר יותר). ג. תעודות הביטוח של המכונית נרשמו על שמו של התובע, והמשיכו להיות רשומות על שמו גם לאחר העברת רישום הבעלות לשמו של שכיב. לא זו בלבד, אלא שלאחר פטירתו של אביו המנוח, התובע היה זה ששילם עבור חידוש הביטוח למכונית, במשך 4 שנים... ד.התובע היה זה שחתם על המסמכים הנחוצים לשם חידוש הביטוח ורשיון הרכב במשך השנים. בעינינו, סביר מאד להניח גם שבלא חתימתו לא היה ניתן לרשום מלכתחילה את המכונית על שמו. אמנם, אין בכוח הרשום לעיל בסעיף זה כדי להוכיח שהבעלות במכונית היתה של התובע, וייתכן שאכן הבעלות היתה של אביו המנוח או אף של שכיב, אלא שכאמור לעיל, בענייננו, לא הנתבע צריך להוכיח שהתובע היה הבעלים של המכונית, אלא התובע הוא זה שעליו לסתור את החזקה הנוצרת מכח רישום הבעלות על שמו, והאמור בסעיף זה לעיל מביא אותנו למסקנה כי התובע לא הצליח להרים את הנטל הדרוש לסתירת החזקה. 11. המסקנה מהאמור בסעיף 10 לעיל היא שלגבי התקופה בה היה התובע רשום כבעלים של המכונית, כלומר, עד ליום 29.10.96, ואשר לגביה התובע לא הצליח לסתור את חזקת היותו הבעלים - יש לראותו כבעלים של המכונית. כתוצאה מכך ולאור הוראות תקנה 11(1) לתקנות, הרי שגם בתקופה שלאחר יום 29.10.96 - יש לראות את התובע כבעלים של המכונית." לפיכך, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער. 6. בערעור לפנינו טען ב"כ המערער כי הנימוק לדחיית תביעתו של המערער על ידי המוסד לביטוח לאומי היה משום שבבעלותו רכב, ואילו במהלך הדיון הועלתה טענה המתייחסת לתקנה 11(1) לתקנות הבטחת הכנסה המתייחסת להעברת נכס לאחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, ואשר רואים אותו כשייך למעביר הנכס תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגימלה. בית הדין האזורי התייחס לשאלה זו בפסק דינו בקבעו כי יש לשאלה רלבנטיות לתביעה, והמוסד רשאי היה להעלות טענה זו. לטענת ב"כ המערער, לא היה מקום להתייחסות לתקנה 11(1) לתקנות הבטחת הכנסה, ובכך להרחיב את "חזית המחלוקת" מבלי שהמערער יכול היה להביא ראיותיו כנדרש. תשובת ב"כ המוסד לביטוח לאומי היא, כי לא היתה הרחבה של "חזית המחלוקת", באשר התביעה התרכזה בשאלת הבעלות של המערער ברכב, ובית הדין האזורי לא קיבל את טענות המערער בנושא זה. 7. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות שהיה לפנים בית הדין האזורי, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערבותנו בקביעות העובדתיות ובמסקנותיו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי יישם בדרך נכונה את הוראות תקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב1982- בעניין שנדון לפניו, ואין מקום להתערבותנו בפסיקתו בנושא זה. כפועל יוצא מפסיקתו בעניין הבעלות על הרכב, התייחס בית הדין האזורי - ובדין עשה כן - לתקנה 11(1) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב1982-, באשר יש לה נפקות לסוגיה שעמדה לדיון לפניו. לא היה בכך משום הרחבת "חזית המחלוקת" בין הצדדים, אלא יישום של התקנה הרלבנטית על מערכת העובדות שנדונה לפני בית הדין האזורי. 8. לאור זאת, התוצאה היא שיש לדחות את הערעור, מטעמיו של בית הדין האזורי. 9. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסהבעלותבעלות רכברכב