האם אי ידיעת הדין עוצרת את מירוץ ההתיישנות ? האם בקיומה של "אי בהירות" יש כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות ? והאם, העובדה שהמשיבים גילו, באיחור, את זכותם המשפטית, מקנה להם זכות לעכוב מירוץ ההתיישנות. בית המשפט פסק כי מרוץ ההתיישנות אכן החל ב-10.89, לכל המאוחר, שכן, כפי שנקבע בע"א 531/89 להבי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פד"י מו (4) 19, "אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן.. אינן מצבים המשעים את תחילת מרוץ ההתיישנות ע"פ סע' 8 לחוק ההתיישנות... סע' 8 לחוק ההתיישנות משעה את תחילתה של ההתיישנות באי ידיעתן של "העובדות". (ראו לענין זה גם ע"א 702/86 איטונג בע"מ נ' בן הרוש, פד"י מד (1) 160. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי ידיעת הדין - מירוץ ההתיישנות: זהו ערעור על החלטת רשמת בית משפט זה (כב' השופטת שיצר) מיום 13.9.01, (ת.א 2131/98, בש"א 3281/00), לפיה, נדחתה בקשת המערער, לדחות את תביעת המשיבים על הסף מחמת התיישנות, מעשה בית דין ומניעות.   1. הרקע:   א. המשיבים ניהלו חשבונות בנק פרטיים וחשבונות עסקיים של חברות שהיו בשליטתם, אצל המערער (להלן: "הבנק").   ב. בחודש דצמבר 1988 הגיש הבנק תביעה נגד המשיב 1 (להלן: "המשיב"), בבית משפט השלום ברחובות (ת.א. 6367/88), בגין חוב של 5103 ₪, שנצטבר בחשבונו האישי (להלן: "התביעה הראשונה"). המשיב הגיש ביום 4.10.89 כתב הגנה ובו טען, בין היתר, שלזכותו מצויים בבנק חסכונות ועל כן רשאי הוא לקזז את החוב הנטען בעדם, וכן לתבוע בעתיד את השבת יתרת החסכונות לאחר הקיזוז (נספח "2" לתיק מוצגי הבנק- להלן: "כתב ההגנה בתביעה הראשונה"). הבנק טען שחסכונות המשיב משועבדים לאשראי שנתן הבנק לחברת ב. א. קור (1978) אשדוד בע"מ (להלן: "החברה"), שבשליטת המשיבים, ועל כן לא ניתן לקזז את החוב מכספי החסכונות. ביום 26.5.91 ניתן פסק הדין בתביעה זו, ובו נקבע, בין היתר, שחסכונות המשיב לא שועבדו לחובות החברה, וכן התקבלה טענת הקיזוז של המשיב (נספח "3" למוצגי הבנק- להלן: פס"ד בתביעה הראשונה).   ג. ביום 27.12.90 הגיש הבנק בבית משפט המחוזי בבאר-שבע, תביעה נגד החברה, בגין חוב בסך 6 מיליון ₪ (ת.א. 622/90- להלן: "התביעה השניה"). המשיבים צורפו לתביעה בשל היותם ערבים לחובות החברה. החברה והמשיבים הגישו תביעה שכנגד, בטענה שהבנק גרם לחברה נזקים וכן בשל ניהול כושל של חשבונותיהם בבנק. ביום 22.6.94 נתן בית המשפט המחוזי בבאר-שבע תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים (נספח "7" למוצגי הבנק -להלן: "פסק הפשרה"), ובו הוסכם, בין היתר, שהתביעות תמחקנה הדדית (סעיף 1 לפסק הפשרה). עוד הוסכם, שהחברה תשלם לבנק סך של 400,000 ₪ וסכום זה יהווה סלוק סופי של כל טענות הבנק כלפי הנתבעים או מי מהם (סעיף2 לפסק הפשרה). כן נקבע, שהמשיבים יהיו ערבים לתשלום (סעיף 8 לפסק הפשרה).   ד. ביום 20.5.98 הגישו המשיבים תביעה להשבת כספי חסכונות ופקדונות שהופקדו בשנת 1988 בסניף הבנק באשדוד (ת.א. 2131/98- להלן: "התביעה"). כמו כן עתרו המשיבים לחייב הבנק להעביר לידיהם, פירוט מלא של הפעולות שבוצעו והכספים שהופקדו בחשבונותיהם (להלן: מתן חשבונות).   ה. הבנק הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף (בש"א 3281/00) משלושה טעמים: האחד, התיישנות תביעת המשיבים. השנייה, קיומו של מעשה בית דין שמקורו בפסק הפשרה, בעטיו מנועים המשיבים מלטעון כנגד פעולות שעשה הבנק, בעילות שנתגבשו טרם מתן פסק הפשרה. השלישית, קיומה של מניעות שמקורה בשנים הרבות שחלפו מיום קרות האירועים נשוא התביעה, הסכמת הבנק בפסק הפשרה לוותר על חלק ניכר מחוב המשיבים, ושתיקת המשיבים ביחס לסיכום מאזן חשבונותיהם.       ו. ביום 13.9.01 דחתה הרשמת הנכבדה את הבקשה לדחייה על הסף (נספח "א" לערעור). בהחלטתה, קבעה כב' השופטת שיצר, שפסק הפשרה אינו מונע מהמשיבים לחדש את תביעתם, שכן מחיקת התביעות, להבדיל מדחייתן, אינה יוצרת מעשה בית דין. באשר לטענת ההתיישנות ביחס לתביעה להשבת יתרת החסכונות והפקדונות, קבעה הרשמת הנכבדה, שמרוץ ההתיישנות החל רק ביום 26.5.91, הוא יום מתן פסק הדין בתביעה הראשונה (ת.א. 6367/88). רק בשלב זה, קבעה, הוכרעה המחלוקת בין הצדדים, ונקבע, שכספי החסכונות אינם משועבדים לאשראי החברה, ועל כן המשיבים יכולים לתבוע את השבתם. עוד קבעה הרשמת הנכבדה, שעילת התביעה למתן חשבונות, נוצרה רק משסירב הבנק להמציא למשיבים דפי חשבון, לאחר שהמשיבים פנו אליו בכתב, דהיינו לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה. לפיכך, קבעה הרשמת הנכבדה, התביעה הנוכחית הוגשה לפני חלוף 7 שנים, ועל כן טרם התיישנה.   על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.   2. דיון והכרעה   מעשה בית דין   טענת הבנק בענין זה נוגעת לכך שהרשמת התעלמה מלשון ההסכם ומאומד דעת הצדדים לגבי משמעותו ותכליתו של הסכם הפשרה, דהיינו, הסכם פשרה שבא לסיים את כלל המחלוקות באופן סופי ולא הסדר ביניים. עיון בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין מעלה שאין זכר להתחייבות הדדית לסילוק סופי ומלא של הטענות: במבוא להסכם צויין רק שברצון הצדדים להסדיר התביעות ההדדיות ביניהם (ולא להביא לידי סיום את כל טענותיהם ותביעותיהם ההדדיות). בהמשך נקבע שהתביעות תמחקנה - ולא תדחינה. ועוד בהמשך צויין סכום שעם תשלומו - יהיה בכך סילוק סופי של כל טענות הבנק כלפי המשיבים, אך אין טענה הפוכה.   הבנק בכתב הערעור טוען למעשה, שלא שת ליבו לניסוח הסכם הפשרה ושפסק הפשרה אינו משקף את הסכמת הצדדים. בכל הכבוד, איני מקבלת טענה זו. מהשוואת טיוטת הפשרה (מוצג 4 למוצגי המשיבים) לפסק הפשרה עולה שהניסוח התומך בטענת מעשה בית דין היה מצוי במשא ומתן בין הצדדים, אלא, שלא מצא את דרכו להסכמה הסופית. ב"כ הבנק מנסה לטעון שבניגוד ללשונו הברורה של פסק הפשרה, ובניגוד לכך שנשוא התביעה השניה היה חובה של החברה ולא חשבונותיהם של המשיבים, כוונת הצדדים הייתה לשים קץ לכל הטענות של כל הצדדים ביחס לכל החשבונות שנוהלו בבנק. החלטת הרשמת בנושא זה בדין יסודה. הרשמת הנכבדה לא היתה יכולה להגיע למסקנה שונה מזו אליה הגיעה, שכן, במסגרת בקשה לסילוק על הסף, לא ניתן להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, כשאומד דעת נטען זה, לכאורה, סותר את ההסכם הכתוב במתכונתו הסופית. מחיקת תביעות, להבדיל מדחייתן, הרי אינה יוצרת מעשה בית דין, וזו ההסכמה שהושגה, לכאורה. גם טענת הבנק לפיה תביעת המשיבים בת.א. 2131/98 לא מהווה חזרה על התביעה שכנגד, שהגישו המשיבים במסגרת התביעה השנייה, אינה מסייעת לו, שכן אם התביעה שכנגד, שהגישו החברה והמשיבים נגד הבנק, ניתנת לתביעה חוזרת, לנוכח המחיקה, מקל וחומר שתביעה חדשה בעילה חדשה אינה כבולה בהסכם הפשרה כלל. יתכן שסוגיה זו יכולה היתה להתברר בהליך נפרד של פירוש מסמך (ההסכם) במסגרת המרצת פתיחה עצמאית, או שתתברר במסגרת התובענה בתיק זה, לאחר שתשמענה ראיות, אך בוודאי שאינה יכולה להיות בסיס לסילוק על הסף.   התיישנות   הבנק טוען שהמשיבים יכולים היו לתבוע תביעה זו כבר בחודש 10.89, מועד הגשת כתב ההגנה בתביעה הראשונה, שכן כבר בשלב זה היה ידוע למשיבים על עילת התביעה. והא ראיה - המשיבים טענו בסע' 11 ה לכתב ההגנה בתביעה הראשונה, שהינם זכאים לתבוע את השבת סכומי הפקדונות והחסכונות בצירוף נזקים שגרם להם הבנק (נספח 2 לתיק מוצגי הבנק). משמעות טענה זו היא הידיעה שעילת התביעה להשבת כספי החשבונות היתה ידועה למשיבים כבר ב- 10.89. באשר לתביעה למתן חשבונות, הרי שאין לה קיום עצמאי והיא טפלה ונלווית לסעד הכספי שהוא הסעד העיקרי והאמיתי. הרשמת הנכבדה קבעה בהחלטתה, בהסתמך על פסק הדין בתביעה הראשונה, שלנוכח העובדה שהבנק טען שכספי החסכונות משועבדים לחוב החברה ועל כן לא ניתן לקזז מהם את חובו של המשיב, ולנוכח אי הבהירות המשפטית שהייתה למשיבים בדבר זכאותם לכספי החסכונות, הניח המשיב שכל עוד מנצלת החברה את האשראי שניתן לה מן הבנק, לא ניתן לתבוע את השבת החסכונות. רק עם מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, ביום 26.5.91, הובהר מצבם המשפטי של החסכונות ומעת זו ועד להגשת התביעה דנן, טרם חלפו 7 שנים. והשאלה היא, כמובן, האם בקיומה של "אי בהירות" יש כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות. והאם, העובדה שהמשיבים גילו, באיחור, את זכותם המשפטית, מקנה להם זכות לעכוב מירוץ ההתיישנות. סבורה אני שמירוץ ההתיישנות אכן החל ב-10.89, לכל המאוחר, שכן, כפי שנקבע בע"א 531/89 להבי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פד"י מו (4) 19, "אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן.. אינן מצבים המשעים את תחילת מרוץ ההתיישנות ע"פ סע' 8 לחוק ההתיישנות... סע' 8 לחוק ההתיישנות משעה את תחילתה של ההתיישנות באי ידיעתן של "העובדות". (וראה לענין זה גם ע"א 702/86 איטונג בע"מ נ' בן הרוש, פד"י מד (1) 160. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את התקופה בה היתה תלויה ועומדת התביעה השניה ולהורידה מהתקופה שחלפה מיום הווצר העילה. זאת מכח סע' 15 לחוק ההתיישנות. תביעה זו הוגשה ביום 27.12.90 והסתיימה בפסק הפשרה ביום 22.6.94. כלומר, כ-3.5 שנים. אם נפחית תקופה זו, מהתקופה שחלפה מיום הווצר העילה, (10/89) ועד יום הגשת התביעה (5/98), נגלה שלא חלפה תקופת ההתיישנות, ולכן, דין טענת ההתיישנות להדחות. אעיר שפרשנות הרשמת לסע' 15 אינה מקובלת עלי. לדברי הרשמת חל סע' 15 מקום שדחיית התובענה נעשית מיוזמת בית המשפט ולא חל מקום שהיא נעשית מיוזמת הצדדים. לפרשנות זו אין עיגון בלשון הסעיף או בפסיקת בית המשפט.       מניעות   הבנק טען בפני הרשמת הנכבדה שיש לדחות התביעה על הסף, גם מחמת מניעות, בשל הזמן הרב שחלף, בשל קיומו של פסק הפשרה ובשל ההסכמות שהיו בבסיסו. הרשמת הנכבדה לא הכריעה בטענה זו כלל. טענה זו אכן טעונה הכרעה, אך נראה לי שמוטב היה לו היה ב"כ הבנק, בשלב זה, מוותר עליה, ושומר לעצמו את הזכות לטעון טענה זו - במהלך ניהול התיק לגופו. אם לא ישעה ב"כ הבנק להצעה זו - תדון הרשמת תכריע בטענת המניעות.   4. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור ככל שהוא מתייחס לטענת מעשה בית-דין ולהתיישנות, ומקבלת אותו, ככל שהוא מתייחס לאי ההכרעה בטענת המניעות.אי ידיעת החוקשאלות משפטיותהתיישנות