פסיקת בית המשפט העליון מצביעה על 3 רציונלים עיקריים העומדים ביסודו של חוק חופש המידע: ראשית, הזכות לדעת, ולשם כך לקבל מידע, היא בת זוגה ומשלימתה של הזכות לחופש הדיבור והביטוי. ברור לכול שהזכות לחופש הדיבור והביטוי נפגעת, אם אין המידע גלוי לציבור. שתי הזכויות עומדות ביסודה של הדמוקרטיה והחברה החופשית, ואין להפריז בחשיבותן. שנית, הרשות היא נאמן הציבור והמידע שבידיה הוא מידע של הציבור. לפיכך, בדרך כלל אין למנוע מהציבור את המידע שברשות נאמנתו. שלישית, נדרשת שקיפות לצורך פיקוח הציבור על הרשות ועל פעולותיה, כמו גם לצורך שיפור תפקודה ותיקון פעולותיה; גילוי המידע על פעולות הרשות הוא אבן השתייה של השקיפות. גילוי המידע אף יחזק בסופו של דבר את אמון הציבור ברשות. השופטת א' חיות עמדה על הרציונלים הללו שביסוד החוק וכך אמרה: "הזכות לקבלת מידע על פעילותן של רשויות ציבוריות היא מאבני היסוד של חברה חופשית. היא נוגעת לעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, היא מזינה את חירות הביטוי וניזונה ממנה, והיא משקפת את התפיסה המשפטית שלפיה הרשות כנאמן הציבור מחויבת לדאוג לציבור ולא לעצמה במילוי תפקידיה (ראו א' ברק 'חופש המידע ובית-המשפט' ... בעמ' 99-96.) ... בבג"ץ 1601/90 שליט נ' פרס, בעמ' 361 הדגיש בית משפט זה את חשיבותו של עקרון חופש המידע מהיבט נוסף והוא הפיקוח על תקינות פעולותיה של הרשות הציבורית, באומרו: 'העין הציבורית היא לא רק ביטוי לזכות לדעת, אלא גם בבואה לזכות לפקח' (שם, בעמ' 361). אכן, שקיפות פעולותיהן של רשויות השלטון מאפשרת לאזרחים להתחקות על פעולות אלה ועל השיקולים שעמדו בבסיסן ולבקרן, ככל שהדבר דרוש, והיא תורמת תרומה מכרעת ל'ההיגיינה הציבורית' ולשיפור איכותה של פעולת הרשות ביודעה כי פעולותיה ותהליך קבלת החלטותיה חשופים ושקופים לעין הציבור (ראו N.S. Marsh 'Introduction', at p. 4). על המתאם החיובי שבין זכות הציבור למידע ובין אמון הציבור ברשויות השלטון עמד השופט מ' חשין בבג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל-אביב-יפו, בעמ' 834-833: 'משידענו כי עובד הציבור עושה בנאמנות כשליח הציבור, חייב הוא ממילא בחובותיו של שליח, ובהן החובה ליתן דין-וחשבון על מעשיו, קרא לגלות לשולחיו - לכלל הציבור - מה עשה ומה לא עשה, מדוע עשה כך ולא אחרת, וכשלא עשה - מדוע לא עשה. חייב הוא לגלות כל מעשים ומחדלים ונימוקיהם בצדם. כך, רק כך, יוכל הציבור לדעת אם עשה עובד הציבור באמונה; כך, רק כך, יאמין הציבור במינהל ובעובדיו. המינהל חייב אפוא בשקיפות פעילותו והחלטותיו'. נגישותו של הפרט למידע, להבדיל מחיסוי המידע ושמירתו בסוד, מקרבת בין הפרט לרשות ומגבירה את אמונו בהחלטות השלטוניות." (עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217, 233 (2006)). וכן דברי השופטת א' פרוקצ'יה: "על חשיבותה של זכות האזרח לקבל מידע מרשות ציבורית איש לא יחלוק. חופש המידע הוא ממאפייניה של התרבות הדמוקרטית; הוא יסוד חיוני במימושו של חופש הביטוי וחופש השמעת הדעה, שבלעדיהם משטר דמוקרטי לא יכון. ... חופש המידע מבטיח ביקורת ראויה על הרשות הציבורית; קיומה של ביקורת כאמור מחזק את אימון הציבור ברשויות; שקיפותן של פעולות השלטון היא תנאי חשוב לתיפקודה התקין של המערכת הציבורית, והיא ערך מרכזי בקיום מנגנוני בקרה יעילים על פעולות השלטון. כענף המשתרג מחופש הביטוי, בבחינת זכות-על מבין זכויות האדם, ניצבת זכותו של האזרח למידע מהרשות הציבורית במדרגה גבוהה מבין זכויות האזרח" (עע"מ 7024/03 גבע נ' גרמן, ראש עיריית הרצליה (2006)) ראו גם עע"מ 398/07 הנ"ל, המפרט ומרחיב בעניין זה, ואת סיכום הדברים שם באשר למעמד העל של הזכות לדעת, מפי השופטת ע' ארבל: "הנה כי כן, זכות הציבור לדעת עומדת בזכות עצמה כזכות בעלת חשיבות עילאית, ולא רק זאת, אלא שמהווה היא גם אמצעי להגשמתן של זכויות אחרות ואינטרסים ציבוריים נוספים, בבחינת 'בסיס עליו ניתן לבנות, במשטר דמוקרטי, תרבות של זכויות' (ברק, חופש המידע, בעמ' 97)." חופש המידעשאלות משפטיות