קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת סכין בבית כלא:    זהו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט שדמי) מיום 21/6/2001 בת"פ 2284/00, לפיה בוטל כתב האישום שהוגש כנגד המשיב.   המשיב הואשם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין בניגוד לסעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1997 (להלן "חוק העונשין"). על פי עובדות כתב האישום החזיק המשיב, בהיותו אסיר בבית סוהר צלמון, סכין בתאו ולא הוכיח כי החזיק בה למטרה כשרה. בית משפט קמא קיבל את טענתו המקדמית של המשיב לפיה עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה וקבע בהחלטתו כי:   "אף אם החזיק הנאשם סכין בתאו בבית הסוהר, הוא החזיק את הסכין בביתו כמשמעות הביטוי בסעיף 186(א), ועל כן לא נעברה העבירה המיוחסת לו, אפילו יוכחו כל העובדות האמורות בכתב האישום".   על כן הורה בית משפט קמא על ביטול כתב האישום.   בעתירתה מבקשת המערערת לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהחזיר את התיק לערכאה הראשונה לבירור אשמת המשיב לפי כתב האישום. להגנתו חוזר המשיב על טענתו המקדמית כי תאו בבית הסוהר כמוהו כביתו, ובאשר כך אין איסור פלילי על אסיר מלהחזיק סכין בתאו. עוד טוען המשיב כי יש לדחות את ערעור המדינה מן הטעם שהוגש לאחר תום המועד הקבוע בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן "החוק ").   נפתח הדיון בטענה האחרונה .   על פי סעיף 199 לחוק יש להגיש ערעור תוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין שעליו מערערים, כאשר יום פסק הדין אינו בא במנין הימים. פסק הדין ניתן בהיעדר הצדדים ועותקיו נשלחו לצדדים במצוות בית המשפט ולכן חל כאן סעיף 200 לחוק הקובע כי מנין הימים יחל מיום המצאת פסק הדין לבעל הדין שההחלטה ניתנה בהיעדרו. (המצאה לעניין זה כמשמעותה בסעיף 237 לחוק).   עיון בתיק מלמד כי עותקים מהחלטת בית המשפט נשלחו לצדדים ביום 24/6/2001. איננו יכולים לקבוע בוודאות באיזה יום הומצא פסק הדין לבעלי הדין שכן אין בפנינו אישור מסירה, אך גם אם נצא מנקודת הנחה כי בעלי הדין קיבלו את פסק הדין למחרת היום (קרי ב- 25/6/2001) עדיין הוגש הערעור בפרק הזמן הקבוע בחוק לשם הגשתו.   לא זאת אף זאת. סעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות קובע כי:   "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק וזולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה"   הואיל ו"הימים האחרונים" של תקופת הערעור כאן מצויים בתקופת פגרת הקיץ הקבועה על פי תקנות בית המשפט וההוצאה לפועל (פגרות) תשמ"ג - 1983, והואיל והערעור הוגש כאן עוד לפני שהסתיימה הפגרה, ברי שהוא הוגש עוד בטרם חלפה התקופה להגשתו וראה בענין את פסק דינו של כב' השופט קדמי בע"פ 4180/92 שפורסם בתקדין עליון כרך 94 (1) תשנ"ד עמ' 1056. הטענה שענינה איחור בהגשתו של הערעור נדחית איפוא.   נעבור עתה לדון בטענות המערערת הקובלת על הפרשנות שנתן בית משפט קמא לסעיף 186(א) לחוק העונשין. השאלה העומדת בפנינו היא שאלה פרשנית גרידא- האם תאוֹ של אסיר בבית סוהר נחשב ל"ביתו או חצריו" כמשמעות הביטוי בסעיף 186(א) לחוק העונשין.   נעמוד תחילה על מרכיביה של העבירה בה עסקינן כאן. סעיף 186(א) לחוק העונשין מורה כי: "(א) המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו- מאסר חמש שנים".   הגדרת בית מגורים מצויה בסעיף 32 כד' לחוק העונשין:   "בניין או מבנה או חלק מהם, שבידי בעלו או תופשו לשם מגורים, לעצמו או למשפחתו או לעובדו, גם אם לעיתים אין גרים בו..."   הגדרה נוספת למונח בית מצויה בסעיף 2 לפקודת הפרשנות:   "לרבות כל בית, חלק מבית, וכל בניין או מבנה אחר, שאנוש דר בהם או תופש אותם...".   בית משפט קמא הסתמך בפסק דינו על שתי ההגדרות הנ"ל וקבע - "להשקפתי, כאשר מדובר בסעיף 186(א) ב"בית", הכוונה ל פי התכלית... לבית מגורים שבו מתגורר אדם, ומתוקף כך שהוא מתגורר באותו בית ולשם ניהול חייו בבית זקוק הוא לסכין... אין כל הצדקה לכך שתידרש זיקה בין האדם לבין מקום מגוריו מעבר לכך שהאדם מתגורר באותו מקום". (סעיף 5 ו- 6 לפסק הדין).   טענת המערערת היא כי קיים שוני מהותי בין שתי ההגדרות- פקודת הפרשנות מסתפקת, לצורך הגדרת המונח בית, במבנה שאדם "דר" בו בעוד שחוק העונשין מדבר על שתי חלופות- "בעלות" או "תפישה לשם מגורים".   סעיף 1 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 קובע:   "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מנהל... אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון" (הדגשה שלנו).   לפי כללי הפרשנות עלינו לפרש את המונח "בית" לפי חוק העונשין אשר מהווה חוק ספציפי וגובר על פקודת הפרשנות אשר מהווה חוק כללי.   אם כן השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם אסיר הוא "בעלו או תופשו לשם מגורים" של תאו בכלא? ברור לכל כי אסיר אינו הבעלים של תאו שכן זכות הבעלות היא הזכות הרחבה ביותר המקנה לאדם את היכולת לעשות דיספוזיציות בנכס, דבר שלא מתקיים לגבי אסיר (ראה לדוגמא סעיף 2 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 וסעיף 2 לחוק המטלטלין, תשל"א- 1971).   לגבי החלופה השנייה- "תופשו לשם מגורים"- טוענת המערערת שיש בהגדרה זו יסוד של החזקה רצונית, שליטה והיות ואסיר מוחזק בכלא בניגוד לרצונו לא ניתן לומר כי אסיר "תופש" את תא הכלא. מנגד טוען המשיב כי המחוקק לא קבע ואף לא רמז כי תפישת "בית מגורים" טומנת בחובה החזקה רצונית.   שלושה הם המרכיבים של כל תורת פרשנות במשפט: לשון הנורמה, מטרתה, ובמקרים הקשים- שיקול דעת שיפוטי. שלושה מרכיבים אלה מהווים את הבסיס לשיטה הפרשנית התכליתית (פרופ' אהרון ברק "פרשנות במשפט", חלק שני, עמ' 80). המרכיב הראשון בשיטה הפרשנית התכליתית הוא המרכיב הלשוני, על פיו נקבעת המשמעות הלשונית של הנורמה המשפטית. הטקסט הוא הבסיס לכל פרשנות. השאלה הראשונה אותה צריך פרשן לשאול את עצמו הינה, מהו התחום אותו "מכסה" לשון החוק; מהן האופציות הלשוניות אשר החוק מעלה; מהו "מרחב התמרון" הלשוני.   "אין השופט רשאי ... להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש...". ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 715).   על מנת לפרש את המונח "תפישה" פנינו להגדרת המונח במילון אבן שושן:   "תפש- 1. תפס, אחז, החזיק ולא הרפה ... 2. לכד, כבש ... 3. קנה, רכש, סיגל לעצמו ...".   מההגדרה הנ"ל עולה, לכאורה, כי צדקה המערערת בטענתה שיש בהגדרת המונח "תפישה" יסוד של החזקה רצוני, שליטה. אולם בהביאנו את האמור במילונו של אבן שושן אין ברצוננו לומר שההגדרות והתיאורים המצויים במילון פלוני יש בהם כדי להכריע לגבי פירושו של מונח המופיע בחיקוק. מותר לנו להציץ במילון כללי כדי לברר אם זהו המובן המקובל על בני אדם (ע"א 165/79 + 245/79 מנהל מס שבח נ' כהן, פ"ד לד (3) 284, 287). עלינו להבחין בין המשמעות הלשונית של החוק לבין המשמעות המשפטית של החוק. המשמעות הלשונית של החוק היא משמעותו כיצירה בלשון הטבעית; היא כוללת בתוכה את כל המשמעויות שהלשון כוללת בחובה. המשמעות המשפטית של החוק היא אותה משמעות לשונית המגשימה את תכלית החקיקה. איתור המשמעות הלשונית היא תנאי הכרחי בכל מעשה פרשנות, אך הוא אינו תנאי מספיק. (ברק, שם בעמ' 85). מבין המשמעויות הלשוניות השונות שהטקסט החקיקתי סובל יש לבחור באותה משמעות משפטית המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי. תכליתו של דבר החקיקה היא המטרות, הערכים, המדיניות, הפונקציות החברתיות והאינטרסים שדבר החקיקה נועד להגשים.   "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק- הוא ולא אחר- בא לשרת". (בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513).   אם כך, כעת השאלה הנשאלת היא מהי מטרת החיקוק? על מטרת החוק ותכליתו ניתן ללמוד ממקורות שונים. החשוב והעיקרי שבהם הוא לשון ההוראה הספציפית הדורשת פירוש, אך הוראה זו אינה קיימת בבדידותה. נקבע לה מקום בחוק, ומיקום זה הוא אמצעי לפירושה. מבנהו הכללי של החוק מסייע גם הוא לפירושו, כמו גם מיקומו במערך החקיקה הכללי (בג"צ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח, פ"ד לט(1), 169, עמ' 174-175). סעיף 186 המדובר, נמצא בסימן ט' לחוק שכותרתו - בריונות ותקלות לציבור. פרט לסעיף 186 מצויים בסימן זה גם עבירות כגון כניסה בכוח, אחיזת מקרקעין בכוח, תגרה, איומים, שכרות ועוד. מכאן ניתן ללמוד על תכלית החיקוק- סעיף 186(א) נועד להגן על הציבור מפני תופעת הסכינאות, הבריונות, אשר הפכה לתופעה נפוצה, כאשר ההנחה היא כי נשיאת סכין יש בה סיכון בכוח לשלומם ולביטחונם של הרבים, אך מנגד ביקש המחוקק שלא לפגוע במהלך החיים הרגיל של האנשים הזקוקים לסכינים בתחומי ביתם בחיי היום יום. על כן לא אסר המחוקק כליל על אדם להחזיק סכין בתחומי ביתו, אלא התיר החזקה כאמור. בנוסף המחוקק אף הכיר בעובדה כי ישנם מקרים בהם זקוקים אנשים לסכינים אף מחוץ לתחומי ביתם ולכן אִפשר המחוקק נשיאת סכין מחוץ לתחומי ביתו של אדם, אך כאן מוטלת על האדם חובת ההוכחה כי החזיק את הסכין למטרה כשרה.   אם כך, לאור מטרת החוק- הגנה על שלומם וביטחונם של הציבור, פירוש המונח "תפיסה" כדורש יסוד של החזקה רצונית מגשים את תכלית החקיקה. לפי פירוש זה ביתו של אדם יהיה רק אותו בית שיש לאדם שליטה בו,שהוא אוחז בו כשורה, שחפציו מונחים בו דרך קבע. פירוש זה מגשים את תכלית החקיקה- הגנה על הציבור. אדם לא רשאי להחזיק בסכין מחוץ לתחומי ביתו ובאם יעשה כן עליו ההוכחה כי החזיק בסכין למטרה כשרה. לפי פירוש זה נשמר האיזון אותו ביקש המחוקק להשיג ; מחד, הגנה על הציבור מפני השימוש בסכין, ומנגד קיום מהלך חיים רגיל והאפשרות להחזיק בסכין גם מחוץ לתחומי הבית, כאשר אז עלינו לבדוק את מטרת ההחזקה.   במקרה שלפנינו, אסיר הנמצא בכלא אינו נמצא בו מרצונו החופשי, אין לו כל שליטה על תאו, הוא אינו יכול לבחור באיזה תא ישהה וניתן להעבירו לתא אחר ואף לכלא אחר במידת הצורך. על כן לא ניתן לומר כי לאסיר שליטה כלשהי על תאו.   בנגוד לנאמר על ידי בית משפט קמא בתא כלא אין אסיר זקוק לסכין לשם נהול חייו - לה הוא אכן זקוק בבית מגוריו. בתא הכלא נהול חייו מוגבל וכפוף להוראות פקודת בתי הסוהר והשמוש בחפצי אסירים, כמו למשל סכין איננו מותר כי האסיר אינו מנהל שם אורח חיים חפשי.   יתירה מזו, אם נאמץ את פירושו של בית משפט קמא, כי אין צורך בזיקה כלשהי בין האדם לבין מקום מגוריו מעבר לכך שהאדם מתגורר באותו מקום, אנו בעצם נאיין את מטרת הסעיף. לפי גישה זו כל אסיר יכול להתנגד לכניסה לתאו בטענה כי זהו ביתו וכניסה ללא אישורו פוגעת בזכותו לפרטיות ובזכות הקניין שלו. יתרה מזו כל אסיר יוכל להחזיק בתאו סכין וכל חפץ מסוכן אחר שיחפוץ- דבר המביא לתוצאה אבסורדית המנוגדת למטרת החוק ואף מנוגדת להוראות פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב- 1971 האוסרת על אסירים להחזיק חפצים אסורים. החוק בא להגן על הציבור מפני תופעת הסכינאות, תופעה החמורה פי כמה בתוך תחומי הכלא. בבג"צ 188/63 בצול נ' שר הפנים, פ"ד יט(1) 337, 350 נקבע כי:   "המילים 'גר' ו'מקום מגורים' אין להן מובן אחד ויחיד. אלה הם מושגים גמישים ויש לפרשם בהתאם לתכלית החוק שבו הם מופיעים ולכוונת המחוקק כפי שהיא מתגלית מהוראות החוק בכללותו".   לאור האמור לעיל, אנו רואים לנכון לקבוע כי תאו של אסיר בבית סוהר אינו ביתו כמשמעותו של מונח זה בסעיף 186(א) לחוק העונשין.   מסקנתנו הינה איפוא כי דין הטענה המקדמית להידחות באשר כתב האישום מגלה עבירה ולפיכך לא היה מקום לבטל את כתב האישום כפי שעשה בית משפט קמא.   התיק מוחזר איפוא לבית משפט קמא על מנת שימשיך לדון בענינו של המשיב על פי כתב האישום שהוגש. בית סוהר / כלאמשפט פליליסכיןהחזקת סכיןמאסר