קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספי ביטוח עקב מעשה מרמה: 1. התובעת, כלל חברה לביטוח בע"מ, הינה המבטחת של רכב פיג'ו המצוי בבעלות הנתבעים. רכבם של הנתבעים נגנב בתאריך 1.11.98 ואלה פנו לתובעת בדרישה לפצותם בגין הגניבה, על פי הפוליסה שהוצאה להם על ידה. התובעת שילמה לנתבעים סך של 33,903 ₪ בתאריך 14.12.98 וכן 840 ₪ נוספים בתאריך 24.1.99. 2. ב"כ התובעת טוען כי הרכב נמצא בתאריך 2.11.99 וכי הנתבעים הודו בביום גניבתו. התובעת מכרה הרכב וקיבלה תמורתו 13,000 ₪. לטענתו יש לחייב את הנתבעת בהשבת הכספים ששולמו על ידה שכן ידעה על ביום הגניבה והגישה בעצמה את ההצהרה על גניבת הרכב ודרשה את הפיצוי בגינו. 3. המחלוקת העובדתית בין הצדדים מתפרסת על שלושה מישורים. בעלות על הרכב: התובעת טוענת כי הנתבעת הינה בעלים במשותף ברכב נשוא התביעה וכי לא הובאה כל ראיה התומכת בטענת הנתבעת כי בעלותה היא פורמלית בלבד. ב"כ הנתבעת טוען כי האם שמשה אך "כצינור טכני להעברת הכספים ולרישום המכונית לשמה והכל באופן טכני בלבד". פוליסת ביטוח: התובעת טוענת כי הנתבעת מופיעה בפוליסה כמבוטחת. היא אשר שמילאה את ההצהרה על גניבת הרכב, חתמה על יפוי הכוח לפעולות במשרד הרישוי וכן קיבלה את כספי הביטוח ופרעה אותם בחשבונה האישי. ב"כ הנתבעת טוען כי הצהרת הביטוח נערכה על ידי הבן ובכתב ידו והאם צרפה את חתימתה כצד פורמאלי. חתימתה לקבלת הכספים היתה אך כצד פורמאלי לשם העברת הכספים לבן וללא שידעה את הנסיבות האמיתיות של ה"גניבה". לטענת ב"כ הנתבעת השאלה המכרעת הינה האם הנתבעת ידעה או היתה צריכה לדעת, בעת הגשת התביעה הכספית, כי מדובר בביום והונאה ותשובתו לכך שלילית. תשלומי הביטוח: התובעת טוענת כי הנתבעת היא שקיבלה את תגמולי הביטוח ואין רלבנטיות למי הועברו הכספים לאחר שהופקדו בידי הנתבעת. משנתקבל הכסף על ידה במרמה, עליה להחזירו. לחלופין אף אם פעלה בתום לב, עליה להחזירו על פי עוולת הגזל. ב"כ הנתבעת טוען כי ההמחאות שנפרעו לשמה, הועברו לידי הבן, כך על פי הצהרתה. הנתבעת העבירה הכספים לבנה על מנת שיקנה רכב אחר. בא כוחה טוען כי אין לחייבה בהשבתם אם משום שלא פעלה במרמה או מתוך עצימת עיניים ואם משום שלא נהנתה מהכספים. את העובדה שלא פעלה במרמה, מבסס ב"כ הנתבעת, על הצהרתה וכן על כך שלא היתה ראיה לכך שהתקיים שיתוף פעולה בין הנתבעת לבין בנה בקשר למעשה הרמיה. 4. דיון: אין עורר על כך שזכותו של המבטח, להשבת סכום הביטוח ששולם עקב מעשה המרמה. השאלה היא האם זכאי המבטח להשבה מאת נתבעת 2. בין התובעת לבין הנתבעים נכרת חוזה ביטוח. הנתבעת התקשרה בהסכם זה, כבעלת הרכב וכמבוטחת. בהמשך, חתמה הנתבעת על הצהרת הגניבה, ומאוחר יותר על כתב הסכמה למסירת נתוני רכב. אולם בפנינו, טוענת היא כי היתה אך "צד פורמאלי" או "צינור" העברה. על פי טענותיה כיום, בעל הרכב האמיתי הוא בנה , והרישום על שמה נעשה רק מחמת חששו של הבן מידם הארוכה של המעקלים. 5. עקרון תום הלב בחוזים הינו עקרון מרכזי בשיטתנו. תום הלב נדרש הן בשלב ניהול המשא ומתן והן בשלב קיום החוזה. חובתו של צד לנהוג בתום לב בקיומו של חוזה, המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים, משתרע גם על השלב בו נעשה "השימוש בזכות הנובעת מחוזה". בשלב המו"מ, הנתבעת כאמור הציגה עצמה בפני המבטחת כבעלת הרכב. הנתבעים שניהם היו צד להסכם הביטוח. בשלב תביעת הפיצוי על פי הפוליסה, עשתה הנתבעת שימוש בזכותה כבעלת הרכב וכמבוטחת, על מנת לקבל את דמי הביטוח מהמבטחת. אעיר במאמר מוסגר כי בתצהיר הבקשה לביטול פס"ד הצהירה הנתבעת בס' 35 "המבקשת תטען כי היא לא הגישה הודעה על גניבת הרכב ו/או דרישה לפיצויים מחברת הביטוח." טענה זו ננטשה בסיכומים לטובת הטענה כי חתימתה על המסמכים היתה "אך פורמלית". במכלול פעולותיה אלה יצרה הנתבעת מצג כלפי המבטחת, כאילו היא "הכתובת הנכונה" לתשלום דמי הביטוח המגיעים בגין גניבת הרכב. אין לקבל איפה את טענתה דהיום- כאילו היתה צד "פורמלי" להסכם עם המבטחת ולקבלת דמי הביטוח. בנוסף לעקרון-על זה, מצויה בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הוראה ספציפית המטילה חובת גילוי מוגברת על המבוטח (סעיפים 6-7 לחוק חוזה הביטוח). לטעמי יש לפרש הוראות אלה כחלות גם על עובדות בדבר זהותו האמיתית של בעל הזכויות על פי הפוליסה. על פי טענותיה של הנתבעת כיום, ניתן לראות בהתנהגותה דאז משום "הפרת חובת גילוי העובדות שהיתה מוטלת עליה מדין חוזי ביטוח, בכך שהטעתה אותה לגבי זהותו של המבוטח המעוניין האמיתי". (ע"א 446/71 מ. דיזנגוף ושות'. פ"ד כז (1) 515). יש לראות בנתבעת כמי שלא גילתה את העובדות האמיתיות בפני המבטחת. בנסיבות תיק זה אין משמעות לסעד של ביטול חבותה של המבוטחת לשלם פיצוי, אולם יש בכך לבסס את זכותה לסעד של השבה, מעם הנתבעת . טענה נוספת לנתבעת מתחום דיני היושר, כי אין לחייבה בהשבה מכיוון שהעבירה הכספים לבנה ולא נהנתה מהם. אתחיל בכך כי הנטל להוכיח כי הכספים הועברו לאחר מבלי שהנתבעת נהנתה מהם, מוטל על כתפי הנתבעת. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לטענתה זו, ראיות אלו מצויות בשליטתה, אי הבאתן פועלת בנסיבות אלה לרעתה. משכך מצאתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל הוכחת הטענה ממנה ביקשה להיבנות. אוסיף כי בנסיבות היחסים המיוחדים המאפיינים קשרי משפחה בכלל, ובנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה, לאור עזרתה של הנתבעת לבנה ברישום הבעלות וברישום ההלוואה הבנקאית על שמה, לאור קשייו הכספיים והנושים הרובצים לפתחו (כך על פי תצהירה), לא ניתן לראות בהעברת הכספים לרשותו, כאילו אין בה "זיקת הנאה". 6. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, מוטלת חובה על נתבעת 2 להשיב לתובעת את הכספים שקיבלה שלא כדין בגין הרכב ה"גנוב", בצירוף ריבית והצמדה. יש לנכות מסכומים אלה את הסכום שהתקבל ממכירת שרידי הרכב. אני מחייב את נתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 30,060 ש"ח נכון להיום. מסכום זה יש לנכות כמובן כל תשלום משוערך שנגבה מנתבע 1, החיוב של הנתבעים הינו הדדי. החיוב ישא ריבית והצמדה כדין מיום מתן פס"ד ועד יום התשלום בפועל. הנתבעת 2 תשלום לתובעת 4,500 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד וכן 650 ₪ החזר אגרה ששולמה. סכומים אלה ישאו ריבית מיום מתן פס"ד ועד יום התשלום בפועל.החזר כספימרמה