החמרה במצב הנפשי עקב שירות בצה''ל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החמרה במצב הנפשי עקב שירות בצה''ל: 1. העורר הגיש תביעה להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום בגין מחלת הנפש שלקה בה לדבריו בזמן ועקב השירות הצבאי. המשיב הכיר בהחמרת מחלה בלבד כאשר שיעור ההחמרה ע"ח השירות הוא 1/3 (שליש), ועל החלטה זו נסב הערעור. העורר טוען לגרימה או לחלופין לשיעור החמרה גדול יותר. 2. פרשת המקרה נגולה בפנינו, שמענו גם את העורר עצמו ושני אחיו המבוגרים ממנו, הדברים באופן תמציתי מפורטים גם בחוות הדעת של המומחים ולכן לא נחזור על פרטי הענין. העורר חולה כיום בסכיזופרניה, מצבו מתואר כקשה, הוא מצוי באישפוז ומקבל טיפול תרופתי. מאז 1990 הוכר העורר כנכה בנכות כללית לפי חוק ביטוח לאומי, ויפה עשה המשיב שלא חסם את דרכו בטענה הנפוצה, כי העורר בחר בתגמולי מל"ל ומנוע עתה מלתבוע הכרה לפי חוק הנכים. העורר התגייס לשירות חובה בצה"ל ביום 18.5.1986 ולאחר טירונות שובץ במג"ב. העורר יליד 1968, הצעיר מבין שלושת ילדי המשפחה. הוריו התגרשו כשהיה כבן שנתיים ובגיל צעיר אובחן כילד היפר אקטיבי ולמד בפנימיה ובקיבוץ. את שירותו הצבאי עשה במג"ב אולם עקב המחלה שוחרר כעבור שנתיים. במהלך השירות הצבאי היה נתון לדבריו ללחצים קשים וכן להתעללות מצד איש קבע מסויים ולאחר שירות של כשנה וחצי התפרץ לפתע ביחידה, שבר חלון בידו - ונשלח לבדיקה פסיכיאטרית. הרופא הוריד את הפרופיל הרפואי שלו ל- 82 עקב "אישיות תלותית", ובהמשך הועבר לשרת במחנה שנלר כחובש. מצבו הלך והתדרדר, היו מצידו הפרות משמעת ותסכול, לבסוף נמצאה הפרת אישיות והפרופיל הורד שוב ל- 45, אלא שהטבה לא היתה ומצבו המשיך להתדרדר ונקבע לו פרופיל 21 והוא שוחרר מן השירות עקב כך. לראשונה אושפז בשנת 1990 בבי"ח פסיכיאטרי עקב התקף פרנואידי מלווה באלימות. אחיו הבוגר, עקיבא, מספר כי עד לגירושי ההורים גרה המשפחה בחיפה, ומאז עבר האב להתגורר בירושלים והאם נשארה בחיפה, כאשר העורר נשאר איתה. עקיבא עבר לקיבוץ שריד. עוד מספר האחר שלעורר היו קשיי למידה והיפראקטיביות, היה ילד שובב. מאחר וגם לאם היה קשה לגדלו הוחלט שיועבר לגור עם האח בקיבוץ, וכך נעשה בהיות העורר בגיל 13 לערך. העורר היה ספורטאי ועסק רבות בפעילות ספורטיבית ענפה - ובאופן מופרז. היה רץ הרבה, מטיל על עצמו דיאטות קשות וסבל מחוסר שינה. באותה תקופה טופל ע"י פסיכיאטר פרטי במשך שבוע - שבועיים אולם הוא החלים לחלוטין - כך דברי האח. כאשר התייצב העורר בלשכת הגיוס סיפר את סיפורו המלא, והרופא שבדקו מצא אותו כשיר לחלוטין והוא גוייס בלי מגבלות. גם העורר מספר כי סיפר בלשכת הגיוס אודות בעיותיו בעבר ולא הסתיר דבר. בסעיף ב' לתצהירו מספר העורר כי דווח באופן מלא על עברו הרפואי "לרבות אילוצינציות בגיל התבגרות (גיל 16)". בפני הועדה, השיב העורר לשאלה בענין זה ואמר, כי הארוע שהוא מדבר עליו שארע בהיותו בגיל 16 התבטא בכך ששלושה שבועות לא אכל, רק שתה קולה ועישן סיגריות "והגעתי למצב פסיכוטי". גם בטופס איבחון רפואי של המוסד לביטוח לאומי נרשם מפי העורר, ביחס לעברו, כי "חלה בגיל 16". 4. השאלות המרכזיות שנותרו לבירור הם מה היה מצבו עובר לגיוס והאם המחלה החלה כבר עובר לגיוס, ומה משמעות הארוע שעבר בגיל 16. שני המומחים שנתנו חו"ד מטעם בעלי הדין חלוקים בנדון - אם כי שניהם מסכימים שלתנאי השירות היתה השפעה על המחלה, דהיינו שצריך לומר כי אין מחלוקת בדבר קיומו של קשר סיבתי - השאלה היא האם מדובר בקשר של גרימה או בקשר של החמרה בלבד. 5. המומחה מטעם העורר, ד"ר מה-נעים דוחה את התיזה לפיה המחלה הופיעה לראשונה בהיותו בגיל 16 ואמר: "הטענה כאילו המחלה הופיעה לראשונה בהיותו בן 16, ואינה קשורה לשירות הצבאי, אינה עומדת במבחן המציאות, ויש לדחותה. האפיזודה הפסיכוטית היתה קצרה יחסית, והתפקוד שבעיקבותיה היה תקין ומלא. חולה בסכיזופרניה, לא מסוגל בשום פנים ואופן לסיים טירונות קרבית כמאגיסט, לסיים קורס חובשים, ולתפקד בפעילות מבצעית קשה משך כשנה וחצי, וזאת ללא כל טיפול תרופתי או אחר". ד"ר בן אפרים, מטעם המשיב מדגיש כמה נתונים מעברו ובהם: "הנבדק עבר בגיל 16 משבר פסיכוטי שהצריך טיפול תרופתי, וגרם לפגיעה בולטת בתפקודו משך המשבר. לאחר מכן חזר לתפקוד סביר. בגיוסו לצהל לא נמסר ללשכת גיוס על קיום משבר פסיכוטי בעברו, לא נמסר על טיפול פסיכיאטרי או נטילת תרופות. נמסר על משבר שנגרם מבעיות סביבתיות והטיפול במשבר היה טיפול משפחתי". גם ד"ר בן אפרים מסכים שהעורר סובל מסכיזופרניה פרנואידית, אבחנה המבוססת על "גלים פסיכוטיים חוזרים" וירידה בולטת ביכולות האישיות בתחומים השונים. הוא אף יודע לציין כי יש קושי ניכר לזהות את תחילת פריצת המחלה מאחר ומדובר בד"כ במשבר המתפתח באופן הדרגתי, ובמקרה הנדון: "במקרה זה הבעיה מורכבת יותר כי מדובר באדם שנולד בלידה מסובכת ומשחר ילדותו סבל מקשיים תפקודיים בולטים ומשמעותיים. האירוע הבולטי החד משמעי המצביע על פריצת מחלה פסיכוטית היה בגיל 16. בלשכת גיוס לא מסר על האירוע לא הנבדק ואף לא עו"ס פסיכיאטרית שמאי מיכל שהעבירה דוח ללשכת גיוס. הנבדק הוצב לשרת במשמר הגבול, ואף אז לא הנבדק ולא משפחתו לא מסרו על קיום אירוע פסיכוטי בעברו". המומחה סבור שהטענה כאילו נמסר בלשכת הגיוס דווח מלא על מצבו של העורר אינה נכונה, ומלימוד החומר בתיקו של העורר לא התרשמנו שזהו המצב. אשר לאפיזודה בגיל 16, המומחה סבור שגירסת ד"ר מה-נעים כי האפיזודה אינה קשורה למצבו היום כי היתה קצרה מאוד וחזר לתפקוד תקין - היא גירסה לא משכנעת. עובר לגיוס מסר העורר את עיקר הבעיה אם כי לא השתמש בטרמינולוגיה של "התקף פסיכוטי" או כיוצא בזה - אולם אין לומר שהיה מצידו נסיון לכסות את פני המציאות או להסתירה. ד"ר בן אפריים שואל ומקשה כי מחלת הסכיזופרניה מאופיינת ע"י גלים פסיכוטיים ולהפריד את הארוע שהתרחש בהיותו בגיל 16 משאר הארועים הפסיכוטים המאוחרים נראה בעיניו בלתי סביר. מכאן הגיע למסקנה כי העורר אכן לוקה במחלת הסכיזופרניה אולם הסימן המובהק הראשון למחלתו היה התקף פסיכוטי בגיל 16. המומחה בא למסקנה שיש להכיר בעורר כנכה בגין החמרה בשעור 1/3. 6. נקרא לעדות ד"ר חורחה גלסר שהוא במקצועו פסיכיאטר אולם לא מסר עדות מקצועית אלא כמי שמכיר את משפחת העורר שנים כאשר אביו של העורר ואשתו מנשואיו השניים היו אצלו בטיפול. העד מספר כי כשהעורר עבר לגור עם אביו, ביקשו ממנו להשגיח עליו בפעילותו הספורטיבית. ד"ר גלסר מספר על עזרתו של העורר כגון עזרה בטיפול בחולים. העד מספר שזכור לו כי סיבת הפניית העורר אליו לא היתה - לפי מיטב זכרונו - לצורך טיפול פסיכיאטרי, הוא גם לא זוכר שנתן לו תרופות והעד גם לא יכול היה למסור כל פרט או רישום הנוגע לעורר ואין בידו שום מסמך בנדון. בחקירתו בפני הועדה התקשה העד להסביר מה היה הרקע והסיבה להפניית העורר אליו. אולם ידע לציין כי היו לעורר בעיות בהתנהגות, אולי גם קנאה באחים וההורים ביקשו עבורו מסגרת כלשהיא. העד הכחיש שהעורר היה בטיפול פסיכוטרפי אצלו. למרות שהמומחה מטעם העורר ד"ר מה-נעים מציין בחוות דעתו (עמ' 2) כי העורר טופל בתחילה בבית האח בהנחיית פסיכיאטר פרטי: "ולאחר מכן עבר לגור בירושלים בקרבת אביו. משך השנתיים הבאות היה בטיפול פסיכוטרפי ע"י ד"ר גלזר. לא היה צורך בהתערבות תרופתית עבד כמדריך נוער...". הרושם הוא כי ד"ר גלסר ניסה למזער את אפקט הקשרים שהיו לו עם העורר ואת אופי הבעיות שמהן סבל בשעתו העורר. 7. באנו למסקנה שאין בסיס או הצדקה כלשהיא לקבוע שמחלת העורר נגרמה עקב השירות הצבאי וצדק המשיב בהסתמכו על המלצת ד"ר בן אפרים, כי קיים קשר סיבתי של החמרה בלבד. שאלנו את עצמנו אם בנסיבות הענין החמרה בשעור של 1/3 הינה סבירה וזאת לנוכח שני עניינים: האחד כי העורר סיפר בלשכת הגיוס על האפיזודה הפסיכוטית שהיתה לו בגיל 16, והשני שהמצב שבו היה נתון בתקופת השירות הצבאי הווה גורם כבד משקל בהחמרת המחלה וההחמרה דוקא בשלב ההוא. אנו סבורים כי משהודיע העורר לשלטונות הגיוס על מצבו הרפואי כפי שהיה ידוע לו - הרי שיצא ידי חובתו והיה על צה"ל לנקוט משנה זהירות עם מתגייס שבעברו בעיה שעשויה להפריע או להחמיר. גם אם ההחלטה לגייסו לשירות במג"ב (שאינו ידוע כשירות קל במיוחד) היתה נכונה, עדיין יש לקחת בחשבון כי העורר היה נתון בלחצים הנובעים מן השירות. זאת ועוד. גם כאשר התברר לראשונה במהלך השירות כי לעורר בעיות פסיכיאטריות, וכי הפרופיל הרפואי שלו הורד, ולמרות שהועבר לשרת במחנה שנלר, הרי שלא חל שיפור במצבו. בנקודת זמן זו ניתן היה אולי למנוע את המשך שירותו, אך נכפה על העורר המשך שירות כאשר נתגלו סימנים של הפרות משמעת והפרופיל הרפואי הורד ל- 45. במצב זה המשיכה המחלה להתדרדר ורק בשלב מאוחר יותר שוחרר מצה"ל בפרופיל 21. נראה לנו שמהלך ענינים זה היה בו כדי להוסיף למצוקתו הנפשית של העורר שהשירות הצבאי לא התאים לו במצבו. לאור כל האמור לעיל באנו למסקנה ששעור ההחמרה ההולם וההוגן הוא בשיעור גבוה במקצת מן השיעור שהמשיב קבעו אולם לא באופן משמעותי. אנו סבורים ששיעור ההחמרה ע"ח השירות הוא 40% גם זאת ברוחב לב. 8. לפיכך אנו מקבלים את הערר באופן חלקי בלבד במובן זה שאנו מכירים בעורר כנכה עפ"י החוק בגין מחלת הסכיזופרניה כהחמרת מחלה כאשר שיעור ההחמרה על חשבון השירות הצבאי הוא 40%. לאור האמור לעיל כל צד ישא בהוצאותיו. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבאהחמרת מצבצה"ל