קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת כספים לקיבוץ ע''י חבר קיבוץ שעובד מחוץ לקיבוץ: עניינה של התביעה שלפניי, סכסוך בין התובעת, אגודה שיתופית המאוגדת כקיבוץ ובין הנתבעת, חברת הקיבוץ העובדת מחוץ לקיבוץ ומוגדרת כ"עובדת חוץ". עניינו של הסכסוך באי העברת כספים שקיבלה הנתבעת ממעסיקה ושאותם לא העבירה על פי הנטען לקיבוץ, זאת בניגוד לתקנון הקיבוץ העוסק בעבודת חוץ. העובדות וטענות הצדדים: 1. הנתבעת הינה חברת קיבוץ בתובעת, אגודה שיתופית המאוגדת כדין בדרך של קיבוץ (להלן:- "התובעת" או "הקיבוץ"). הנתבעת, אחות מוסמכת בעיסוקה, עבדה במועדים הרלוונטיים לתובענה מחוץ לקיבוץ, בחברת ההשמה וכח האדם תגבור (להלן:- "תגבור" או "המעסיק"). בהתאם לתקנון הקיבוץ, מוקנים לקיבוץ כל נכסי החבר, לרבות משכורתו של החבר. כמו כן קיים לקיבוץ תקנון העוסק במיוחד בעובדים העובדים מחוץ לקיבוץ, המוכנה "תקנון עבודת חוץ (עובדי משק)" (להלן:- "התקנון" או "תקנון עבודת חוץ"), כאשר אותו תקנון מסדיר את עבודתם של אותם עובדים מחוץ לקיבוץ ואת אופן העברת משכורתם לידי הקיבוץ. טרם החלה הנתבעת בעבודה בחברת תגבור, נוהל משא ומתן בין הקיבוץ ובין תגבור באשר לתנאי העסקתה של הנתבעת ונחתם הסכם העסקה בין הצדדים. בהתאם למקובל בקיבוץ ובהתאם לתנאי הסכם ההעסקה, העבירה הנתבעת לקיבוץ את משכורתה, כאשר המשכורת הועברה ישירות מתגבור אל הקיבוץ. התבעת אף העבירה מידי חודש לקיבוץ את תלושי השכר שלה. 2. לטענת התובעת, במהלך שנת 2002, שמה לב, כי קיימים פערים בין גובה השכר ברוטו כפי שמופיע בתלושי השכר של הנתבעת ובין גובה השכר המצטבר ברוטו המופיע בתלושים. התובעת פנתה לפיכך לתגבור במהלך שנת 2004 ומתגבור נמסר לה בתגובה, כי הפער בתלושים נובע מהחזר הוצאות המגיע לנתבעת ואשר לא דווח בתלושי השכר שלה. כך, המשיכו הצדדים להתנהל, עד אשר בשנת 2006 נכנס לתפקידו מנהל משאבי אנוש חדש, אשר ביקש לבדוק העניין בשנית. בדיקתו של מנהל משאבי האנוש העלתה, כי לנתבעת מונפקים שני תלושי שכר. תלוש השכר הראשון (להלן גם:- "תלוש א'") הוא זה שהועבר לקיבוץ והוא משקף את השכר שהועבר לקיבוץ על ידי תגבור, אך במקביל, מוצא תלוש שכר נוסף, מאוחר לראשון (להלן גם:- "תלוש ב'"), שבמסגרתו לא נעשית הסבה של התשלום לידי הקיבוץ ואותו הפרש שבין שני התלושים מועבר לידי הנתבעת על ידי מעסיקה ישירות ובמזומן. יצויין, כי שיטת הנפקת שני התלושים נעשתה לאורך חלק מהתקופה, כאשר החל משנת 2005, החלה תגבור להנפיק תלוש שכר אחד בלבד, הכולל גם את הרכיבים הבאים לידי ביטוי בתלוש ב'. לטענת התובעת, העלימה הנתבעת מהתובעת לאורך השנים 2002 עד 2005 הכנסות בסכום כולל של 47,887 ₪. התובעת פנתה אל הנתבעת, אשר הסבירה, כי מדובר בהחזר הוצאות. לטענת התובעת, סירבה הנתבעת לשתף עמה פעולה בעניין ביצוע בדיקת אותם הפרשים ומכאן תביעתה. 3. הנתבעת מצדה טוענת, כי מדובר בהחזר הוצאות ששילם לה מעסיקה. הנתבעת מעבירה לקיבוץ מידי חודש את משכורתה כמו גם את קצבת הנכות לה היא זכאית מהמוסד לביטוח לאומי ואילו אותם הפרשים הינם תשלומים אותם מקבלת הנתבעת ממעסיקה כהחזר הוצאות אש"ל, טלפון ודלק, בהתאם לקבלות שמציגה הנתבעת. כמו כן, כולל החזר ההוצאות גם החזר עבור הוצאות אישיות ששילמה הנתבעת בגין עבודה באילת, וכן החזר עלויות השתלמויות שנשאה בהן הנתבעת מכסה הפרטי. לטענת הנתבעת, עד ל-9 לחודש היה משולם שכרה של הנתבעת ואילו עד ה-15 לחודש היו נעשים תיקונים בשכר והיו משלומים לנתבעת, כמו לכלל העובדים הפרשי שכר, הכוללים את הרכיבים האמורים. לטענת הנתבעת, היא אינה חייבת להעביר לקיבוץ את אותם הפרשים, היות והקיבוץ ממילא אינו משפה אותה בגין אותו החזר הוצאות. הנתבעת טוענת, כי היא לא קיבלה לידיה את אותם תלושים מאוחרים ומבחינתה, כאמור, מדובר בהחזר הוצאות בלבד. ההליך המשפטי: 4. בתחילתו של הליך, ניתן נגד הנתבעת פסק דין בהעדר הגנה, אשר בוטל בסופו של יום. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובהמשך כתב הגנה מתוקן ואף העלתה (באיחור) טענה לפיה דינו של ההליך להתברר במסגרת הליכי בוררות פנימיים, כאשר בסופו של יום, ויתרה הנתבעת על טענה זו וההליך התנהל בבית המשפט. גם ניסיונות ההידברות בין הצדדים לא הניבו תוצאות. 5. במהלך הישיבה המקדמית שהתנהלה בתיק, עלתה שאלת בירור של ההליך כהליך בסדר דין מהיר, שאלה שלא הוכרעה על ידי כב' הרשמת שלפניה התנהלה הישיבה המקדמית, אם כי כב' הרשמת הביעה דעתה, כי ראוי שההליך יתברר כהליך בסדר דין רגיל. בסופו של יום, לא ניתנה החלטה פורמאלית בעניין, אם כי לאור טיבו של ההליך ומורכבותו וכן ריבוי העדים ואופן הגשת הראיות, התנהל ההליך בסופו של דבר כהליך בסדר דין רגיל. לבד מעדי הצדדים עצמם, העידו בהליך שלפניי עדים מטעם תגבור, אשר חלקם זומן על ידי התובעת וחלקם על ידי הנתבעת, זאת בשים לב לשאלות העולות באשר לקבלת הכספים על ידי הנתבעת ואופן עריכת תלושי השכר שלה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון והכרעה: 6. תקנון עבודת החוץ. הגם שהצדדים הקדישו לכך חלק ניכר מסיכומי טענותיהם, הנני סבורה, כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לחלותו של התקנון על עבודת הנתבעת. הנתבעת עצמה היא זו שצרפה את התקנון כנספח לכתב הגנתה המקורי. יצויין, כי גם אם קיימת מחלוקת בנוגע לתקנון זה, הרי שאין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לחובתה של הנתבעת להעביר לידי התובעת את משכורתה. 7. לכל היותר, הצדדים חלוקים בנוגע לחלותו של התקנון על כל רכיבי שכרה של הנתבעת, הם הרכיבים אשר שולמו לה במסגרת תלוש השכר המאוחר אשר הוצא מידי חודש בחודשו. לטענת הנתבעת, היא אינה חייבת להעביר לקיבוץ את רכיבי החזרי ההוצאות, היות ואין חובה זו מוטלת עליה בהתאם לתקנון. 8. התקנון קובע בסעיף 7 שבו: "בטרם תחילת עבודתו בפועל, יתן החבר הוראה בלתי חוזרת לגורם החוץ (המעביד) לפיה משכורתו השוטפת, לרבות ההפרשות וההטבות הסוציאליות השונות (כולל חלקו של המעביד בהפרשו אלו) ותשלומים נלווים אחרים, יועברו ישירות ע"י המעביד לחשבון הבנק של הקיבוץ. הקיבוץ והחבר יפעלו במשותף לקבלת אישורו של המעביד להוראה דלעיל. מענקים כספיים הניתנים ע"י גורם החוץ (המעביד) לעובדיו כגון: אש"ל, דמי הבראה, משכורת 13, מענקים כספיים מיוחדים לחגים וכיו"ב, דינם כדין משכורת והינם שייכים לקיבוץ. הקיבוץ ייתן לעובד הוצאות אש"ל בהתאם לתנאי עבודתו ולפי הנורמות המקובלות בקיבוץ". התקנון מוסיף ומציין: "אי מסירת התמורה, או חלק ממנה, ע"י עובד החוץ לקיבוץ, הינה בניגוד להוראות תקנון הקיבוץ ולהחלטות כדין שנתקבלו בקיבוץ והיא מהווה הפרה בוטה של הנ"ל. אשר על כן, כל תמורה שלא הועברה לקיבוץ על ידי עובד החוץ, תיחשב כחוב של עובד החוץ לקיבוץ, אותו רשאי וזכאי הקיבוץ לגבות מעובד החוץ..." התמורה מוגדרת בתקנון: "תמורה- כל חלק מההשתכרות, רווח, תמורה, הכנסה, תשלום, קצבה, הטבה והנאה שיגיעו לעובד החוץ במישרין או בעקיפין, בגין ו/או עקב עבודת חוץ, לרבות משכורת, קצבאות, הבראה, רכב, נסיעות לחו"ל, השתלמויות, פיצויי הלנה, פיצויי פיטורין, פיצויים בגין פגיעה בעבודה ו/או בקשר אליה, הפרשות לפנסיה, קרן השתלמות וכן תשלומים שינתנו לכיסוי הוצאות, לרבות בשל אחזקת רכב וטלפון, ספרות מקצועית, ביגוד, והכל בין שניתנו בכסף ובין שניתנו בשווה כסף, בין שניתנו לעובד ובין שניתנו לאחר לטובתו." 9. הגם שהתקנון נוקט בשתי לשונות בנוגע לחובת החבר להעביר את משכורתו לקיבוץ, פעם אחת כאשר הוא מדבר על העברת המשכורת ופעם על מה שמכונה "תמורה", אינני סבורה, כי לשונו של התקנון היא זו המצריכה פרשנות, זאת בפרט, כאשר הנתבעת עצמה לא טענה, כי פירשה שלא נכון את לשונו של התקנון. הנתבעת נשאלה והעידה: "ש: זה הנורמות בקיבוץ, את יודעת שככה זה עובד הקיבוץ היה משפה אותך. ת: לא הייתי בטוחה בזה, בתקנון רשום לשיקול דעתו של הקיבוץ, לא תמיד הוא משפה, זה משאיר מקום לשיקול דעתו של הקיבוץ, אני יכולה למשל לאכול בארבעים שקלים והקיבוץ יכול להחליט לשפות בחמישה שקלים, גם לחברת תגבור היתה את התקרה שלה." (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 18 ואילך). דהיינו, הנתבעת עצמה היתה מודעת לחובתה להעביר לקיבוץ גם את החזר ההוצאות, אלא שכיוון שממילא אמורה היתה לקבל החזר ההוצאות, אך חששה מפני מחלוקת לעניין שיעורן, עשתה דין לעצמה ולא העבירה לקיבוץ את החזר ההוצאות כפי שקיבלה מהמעסיק. 10. הנני סבורה, הן לאור עמדתה זו של הנתבעת והן לאור לשון התקנון, כי החובה הראשונית של חבר הקיבוץ היא להעביר לקיבוץ גם את החזר הוצאותיו, כשאמורה להיערך בינו ובין הקיבוץ התחשבנות בנוגע להשבת ההוצאות לידיו של החבר, כאשר בעניין זה אין למעשה מחלוקת, כי אמנם על הקיבוץ לשפות את החבר בגין החזר הוצאותיו. כך העיד מר גלעד בארי מטעם התובעת: "החזר הוצאות לעובד חוץ ישנם הסדרים רבים, יש נהלים שונים. למשל לעובד חוץ ישנם כמה מסלולים, אחד תלוש המשכורת כולל את ההוצאות, ואז הוא מקבל את החזר ההוצאות מהקיבוץ, הקיבוץ נושא בהוצאות העבודה של עובד חוץ. קיימים מצבים שהמעסיק לא משלם את כל ההוצאות ולמרות זאת הקיבוץ נושא בהוצאות. לדוגמא הוצאות רכב לעבודה, ישנם מצבים שבהם עובד חוץ מקבל ישירות את ההוצאות שלו מהמעסיק דרך קופה קטנה, במקרה של מירי לא ידענו על כך ולא התייחסנו לכך וגם ככל הידוע לי מירי לא פנתה אלינו לקבל החזר הוצאות." (עמ' 16 לפרוטוקול). גם בהמשך עדותו, עולה מתוך דבריו של העד, כי הקושי של התובעת לא היה בשאלת עצם החזר ההוצאות, אלא שתלושי השכר של הנתבעת הראו, כי היא מקבלת שכר עבודה ולא החזר הוצאות ולכן עמדה התובעת על השבת הסכומים ששולמו לנתבעת. התובעת טוענת, כי גם אם זכאית הנתבעת להחזר ההוצאות, עליה לשלמם לתובעת ולדרוש השבתם בהמשך, לכך אתייחס בהמשך. 11. התשלומים ששולמו לנתבעת על פי תלוש ב': השאלה עיקרית העולה בתיק דנן, הינה מהם אותם תשלומים ששולמו לנתבעת ושבאו לידי ביטוי בתלוש המאוחר שהנפיקה תגבור. 12. כבר בפתח הדברים מצאתי מקום לציין, כי עדותה של הנתבעת היתה מהימנה בעיניי, התרשמתי, כי אין מדובר במי שנטלה לכיסה את התשלומים ששולמו לה לאחר שהוצא תלוש השכר הראשון מתוך כוונה לשלשל כספים לכיסה, תוך הונאת הקיבוץ, אלא מדובר במי שסברה באמת ובתמים, כי כספים אלו מגיעים לה וכי לשיטתה אין פסול במעשיה. אם כי, מצאתי מקום לציין, כי הגם שעיקר התשלומים ששולמו לנתבעת בתלוש שכר ב' היו החזר הוצאות בהתאם לשיטתה של הנתבעת, הרי שכפי שאראה להלן, נוספו בתלוש ב' גם סכומים נוספים, לגביהם לא נשאלה הנתבעת מדוע ביקשה להוסיפם רק בתלוש ב' וגם סכומים אלו לא הועברו לקיבוץ, הגם שאינם החזר הוצאות. הנתבעת מיוזמתה, החזירה לקיבוץ מתוך אותם סכומים, תשלומים שהועברו לה כדמי הבראה בלבד. במהלך עדותה השיבה הנתבעת לכל השאלות שנשאלה, גם כאשר התשובה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס שלה, כך אמרה בכנות מלאה, כי לא העבירה לתובעת את כספי החזר ההוצאות, כי לא היתה בטוחה שהתובעת תפעל להשבת מלוא ההחזר לידיה, כאשר אין ספק שתשובתה זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם אינטרס הנתבעת. עוד אציין, כי עדותה של הנתבעת עלתה למעשה בקנה אחד עם עדויות עובדי תגבור. 13. על פי טענת הנתבעת, היא קיבלה מידי חודש את משכורתה, אשר היתה מועברת לתובעת וזאת לאחר שמילאה דו"ח חודשי המשקף את שעות עבודתה. המשכורת היתה משולמת מידי תשעה בחודש. לאחר מכן, היתה הנתבעת מוסרת לתגבור את האסמכתאות בדבר נסיעותיה וכן היתה זכאית להוצאות שונות, אשר כללו באופן השוטף את הוצאות האש"ל וכן כללו הוצאות בגין השתתפות בהשתלמויות מקצועיות, שהנתבעת היתה משלמת עליהן מכספה ובסופו של יום היה המעסיק מחזיר לה את הכספים ששילמה בגין אותן השתלמויות. בנוסף, עבדה הנתבעת מידי פעם בעיר אילת, שכן נאלצה להחליף עובדת. הנתבעת נשאה בהוצאות השהייה במלון, הוצאות הנסיעה ובהוצאות הכלכלה ושופתה בגינם על ידי המעסיק. לטענת הנתבעת, היתה עורכת חישוב העלויות שעליהן היתה אמורה לקבל החזר הוצאות ומנהלה הישיר, מר מאיר תורג'מן היה מדריך אותה למלא דו"ח שעות מתוקן, כאשר השעות הנוספות באותו דו"ח שיקפו מבחינת העלויות את אותם כספים שהיתה אמורה הנתבעת לקבל מהמעסיק כהחזר הוצאות. בפועל, בתלוש השכר המאוחר שהוצא מידי חודש, לא הופיע, כי הנתבעת מקבלת שיפוי בגין הוצאותיה, אלא מופיע, כי עבדה שעות נוספות על אלה שצויינו בתלוש השכר הראשון. החזר ההוצאות אינו מוצא ביטוי בתלושי השכר של הנתבעת בהגדרתו כהחזר ההוצאות כלל וכלל. 14. התובעת טוענת, כי הסבר זה אינו מניח את הדעת, הוא אינו משקף את המציאות ולכן אין ליתן בו אמון וכן טוענת, כי בפועל הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח טענתה האמורה. עוד טוענת התובעת, כי הפער בין תלושי השכר א' לתלושי השכר ב' מלמד, כי מדובר בפער גדול יותר מזה שניתן היה לקבל, לו מדובר היה בהחזר הוצאות בלבד. 15. ראשית, לעניין נטל ההוכחה. כל אחד מהצדדים טוען, כי נטל ההוכחה בתיק דנן רובץ לפתחו של האחר. הנני סבורה, כי על כל אחד מהצדדים להליך שלפני מוטל חלק מנטל ההוכחה ואף לא אחד מהם יוצא פטור. ראשית- התובעת- עליה מוטל הנטל הראשוני להוכיח, כי הנתבעת העלימה ממנה הכנסות, שמחובתה להשיבם לידיה נטל זה כולל את החובה להוכיח את שיעורן של אותן הכנסות. 16. התובעת הסתפקה מצידה בסיכום כולל של תלושי השכר המאוחרים, תלושי ב', ובהפחתת התשלום ששולם בתלוש השכר הראשון, הגם שתלושי שכר ב' כוללים סכומי ברוטו. אין מחלוקת, כי הנתבעת לא העבירה לתובעת את הסכומים המפורטים בתלושי שכר ב', אלא שעם כל הכבוד, הנתבעת אמורה היתה להעביר לתובעת את השכר נטו ולא את המס על התשלומים שקיבלה, כאשר המס הועבר לרשויות המס. הנתבעת אף לא גרפה לכיסה את יתר התנאים הסוציאליים, כגון הפרשות לקרנות השתלמות ופנסיה, המהווים חלק מהשכר נטו. גם בתוך רכיבי השכר האמורים, ראוי היה, כי תינתן התייחסות התובעת לתלושים עצמם, כך למשל, באשר לדמי ההבראה, טענה הנתבעת, כי העבירה אותם לחשבון התובעת. דמי ההבראה כלולים בתלושי ב', אך התובעת לא טרחה להפרידם מתוך התלושים. כדוגמא נוספת, תלושי השכר כוללים גילום למס בגין מתנה לחג. תקנון עבודת החוץ אינו קובע כי יש להעביר את מתנות החג, אם לא ניתנו בתמורה כספית ולמרות זאת לא עשתה התובעת אבחנה בגין סכומים אלה. בנוסף, בחלק מהתלושים (המוקדמים יותר) מצויינים התשלומים ברוטו המשולמים לנתבעת, אשר אינם זהים לסכום ברוטו למס, כאשר סכום הברוטו כולל גם תשלומים שנעשה לגביהם גילום למס. עצם הצגת תלושי השכר, עם כל הכבוד, אין בה כדי להעיד, כי הנתבעת העלימה הכנסות. הנתבעת אישרה, כי קיבלה שיק מידי חודש מאת תגבור, לא פרטה מהו סכום השיק ולכן, נטל ההוכחה לעניין הסכומים שלקחה הנתבעת, היה ונותר על התובעת. התובעת הוכיחה אמנם, כי יש פער בין תלושי א' ל-ב', אך לא ניתן לומר, כי התובעת הוכיחה שהפער הוא זה המפורט בכתבי הטענות מטעמה ובתצהירי העדות הראשית מטעמה ועל פניו מדובר בפער נמוך יותר שעל הנתבעת להעביר לתובעת ואשר שיעורו נותר סתום, או למצער, על בית המשפט לעשות בעניין זה את עבודת התובעת ולדלות מתוך תלושי השכר את אותם פערים. 17. הנטל אשר עובר לפתחה של הנתבעת הינו הנטל להוכיח, כי אותם סכומים שבהם היא מודה, הם סכומים שלא היתה חייבת להעביר לתובעת. היות ומלכתחילה, מחובת הנתבעת להעביר לתובעת את מלוא הסכומים ששולמו על ידי המעסיק, מוטל הנטל על הנתבעת להוכיח, כי לא העבירה כדין סכום זה או אחר. נטל זה חל רק בנוגע לאותם סכומים שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח, כי הועברו לנתבעת ולא מעבר לכך. 18. לגופו של עניין, אחר ששמעתי את הנתבעת ואת עובדי תגבור, הגעתי לכלל מסקנה, כי אכן כטענת הנתבעת, תלושי השכר המאוחרים שהונפקו לנתבעת הינם תלושי שכר, שאינם משקפים את יעוד התמורה שניתנה לנתבעת, כך שמקום שבו מצויין, כי הנתבעת עבדה שעות נוספות מעבר לאלו שמופיעות בתלוש א', אין מדובר בפועל בשעות, אלא ב"תרגום לשעות" של הסכומים המגיעים לנתבעת בגין החזר הוצאות ורכיבים שונים, אלא אם כן פורטו אחרת ומפורשות אותם רכיבים (הדבר נכון בעיקר לימי חופשה, ימי מחלה ודמי הבראה). 19. כבר במכתביה של תגבור אל התובעת ציינה תגבור, כי ההפרשים ששולמו לנתבעת לאחר השיק הראשון שהועבר לתובעת הינם החזר הוצאות. עדי תגבור כולם, הגם שלא ידעו לציין כיצד נערך תלוש המשכורת, הינם עדים אשר יכלו להעיד לגבי התשלומים ששולמו לנתבעת וביחס אליהם ציינו כי מדובר בהחזר הוצאות. אף ניתנה התייחסותם לכך שחישוב ההחזר נעשה לאחר התלוש הראשון. מר תומר כהן, סמנכ"ל הכספים בתגבור, הגם שאינו מכיר את הנתבעת באופן אישי, ולכן אינו יכול להעיד בנוגע לנתבעת מידיעה אישית, העיד מתוקף תפקידו על ההתנהלות בחברה ובנוגע לנתבעת. כך ציין: "ממה שבדקתי בגין הנסיעות ניתנו לה החזרי הוצאות כשכר. ממה שמופיע בתלוש זה כלל את שעות העבודה שלה וגם החזר הוצאות. בתלוש משכורת החזרי הוצאות ניתנו לה כשעות עבודה." (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 15-17). ובהמשך: "זה לא שני תלושים, מה שקורה עד איזה שהיא שנה מסויימת 05 בערך היינו עושים משכורות עד 9 לחודש, ואם היו תוספות היינו עשים עד 15 לחודש והיו שני מועדי תשלומים והפסקנו בשלב מסויים לעשות זאת. בגין התלוש הראשון עד 9 לחודש והתלוש השני לאחר תיקונים ומה שצריך תוספות זה היה משולם ב-15 לחודש. לא שאני יודע שיש תשלומים ששולמו לה ואינם מופיעים בתלוש, הידיעה שלי ממה ששאלתי את המנהלים." (עמ' 14 לפרוטוקול) למען הסר ספק, התובעת לא טענה ולא הוכיחה, כי שולמו לנתבעת תשלומים נוספים מעבר לאלה המפורטים בתלוש השכר. מר מאיר תורג'מן, מנהלה הישיר של הנתבעת העיד: "ש: איך החברה היתה מחזירה לה את הוצאות הנסיעה. ת: היא היחידה שהיתה מסודרת, בסוף כל חודש היתה מגישה לי כרטיסי נסיעות מסודרים על דף, ואני הייתי מאשר את זה כמובן בימים שהיא עבדה, פרט לחופשי חודשי בתוך העיר. על סמך זה נאמר את האמת לא נכנסתי לציציות של כל אחד. אני שולח לתל אביב החזר נסיעות ב-9 לחודש, וזה חוזר עם התיקון יחד עם השיק ב-15 לחודש. עד כמה שאני זוכר התיקון בא לידי ביטוי בתלוש. כל עובד שהיו לו תיקונים קיבל תלוש שני.... ש: אבל הדו"חות האלה, או ההוצאות זה בגין הוצאות נסיעה. ת: מה שאני זוכר, רק בגין הוצאות נסיעה. אבל היו לפעמים אישרתי כי היה להם דוח חופשי חודשי, ולא רק לה היו עוד 6-7 בנות בסיעוד, לפעמים צריך להגיע לבית הקשיש, ואין אוטובוס ישיר, לפעמים צריך 2 אוטובוסים, ולפעמים הייתי מאשר הוצאה של מונית ספיישל, והייתי מאשר על מנת לחסוך בזמן." (עמ' 6 לפרוטוקול). הנתבעת מצידה, בהשלמה לעדותו של מר תורג'מן ולאחר שהוצגו דו"חות הנוכחות שלה, שהיו כפולים מידי חודש, באחד מהם דווח על 4 שעות עבודה מידי יום ובשני על שעות עבודה מרובות יותר, הסבירה, כי כך נעשו הדברים בתיאום עם מר תורג'מן. 20. העובדה שהנתבעת מילאה דו"חות נוכחות כפולים והעובדה שאף לא אחד מעדי תגבור העיד על כך שהנתבעת קיבלה שכר בגין שעות נוספות שהיה צריך לעדכנן בדיווח מאוחר ובפרט עצם העובדה שהנתבעת העידה כי קיבלה הפרשי שכר בגין דו"חות נסיעות אותם הציגה ומהם עולה, כי מדובר בנסיעות שעלותן מאות שקלים מידי חודש ובשים לב לכך שלא ידוע על סכומים נוספים שקיבלה הנתבעת מעבר לאלה שהוצהרו על ידה, ואלה גם אינם מוצאים ביטוי עצמאי בתלושי השכר של הנתבעת, מסקנתי היא, כי תלושי השכר המאוחרים אמנם שיקפו את החזר הוצאותיה של הנתבעת, כאשר אותן הוצאות תורגמו בתלוש לשעות עבודה. 21. התובעת מצידה לא הביאה ראיות עצמאיות לסתור את עדותם של עדי תגבור ואת עדות הנתבעת, אלא למדה מסקנותיה מתוך ראיות הנתבעת ותגבור. התובעת טוענת, כי מתוך עיון בדו"חות הנוכחות של התובעת החל משנת 2005, שאז החלה תגבור להנהיג שעון נוכחות אלקטרוני, ניתן ללמוד, כי הנתבעת לא עבדה רק ארבע שעות ביום כטענתה, אלא עבדה אף יותר. הנני סבורה, כי דווקא מתוך דו"חות אלו ניתן ללמוד, כי הנתבעת לא עבדה את אותו מספר שעות המצויין בתלוש ב'. 22. אם נבחן כדוגמא את דו"חות חודש ינואר 2005, שבהם קיים גם דיווח ידני וגם דיווח אלקטרוני, ניתן לראות כי שני הדו"חות הידניים, הראשון והמתוקן, אינם תואמים את הדוח האלקטרוני. בעוד שבדוח הידני הראשון דיווחה הנתבעת על 92 שעות עבודה, הרי שהדו"ח האלקטרוני מלמד על 121.45 שעות עבודה, ואילו הדו"ח הידני השני, שעל פיו שולם לנתבעת שכר בתלוש ב' הינו על 143 שעות עבודה. 23. ממוצע השעות של התובעת לאחר שהחל שעות הנוכחות האלקטרוני לא עלה על כ- 100 שעות בחודש, זאת גם לאחר שעד תגבור, מר כהן העיד, כי מערכת שעון הנוכחות אינה סגורה והיא נתונה לשינויים, כך שלא ברור האם נעשתה בה התאמת שעות (ראה עדותו של כהן בעמ' 14 לפרוטוקול). לעומת חודשים אלו, באותם חודשים בהם נעשה תשלום ההוצאות באמצעות שעות, הגיעה הנתבעת למספר ממוצע של שעות גבוה יותר בתלוש ב', כפי שהדבר עולה בבירור מתלוש חודש ינואר 2005, כפי שהוצג לעיל, כך שניתן ללמוד, כי אין מדובר בשעות עבודה בפועל. 24. תלוש ב'- החזר הוצאות בלבד? לאור האמור, התרשמותי היא, כי תלוש ב' משקף באופן כללי את החזר הוצאותיה של הנתבעת. הנתבעת מצידה, הביאה את העדים הרלוונטיים, אשר ערכו את תלושי השכר בהתאם לשיקול דעתם וללא מעורבות הנתבעת ואישרו, כי אלה אמנם משקפים את החזר ההוצאות. ואולם, עיון מעמיק בתלושים הכפולים, לעומת דו"חות הנוכחות מלמד, כי בחלק מהחודשים שולמו בתלוש ב' גם תשלומים נוספים, אשר אינם מהווים החזר הוצאות. 25. הנתבעת צירפה את נספח ד' שהוא תחשיב שעשתה ושממנו ניתן ללמוד מהו שיעור ההוצאות ששולמו לה מידי חודש. לצורך הדוגמא, נבחן את תלושי שנת 2004 שלגביה הוצאו לנתבעת שני תלושים מידי חודש, והם אף צורפו כראיה באופן מסודר. ניתן להשוות במהלך שנה זו את התלושים אל מול הדו"חות ונספח ד' (אשר אינו מהווה חישוב מדוייק, אלא פירוט כללי של ההוצאות כפי שנערך על ידי הנתבעת). 26. כך למשל, בחודש ינואר 2004, בתלוש א' שולם לנתבעת בגין 72 שעות שמולאו בדו"ח הנוכחות הראשון. בדו"ח הנוכחות השני, צויין בשעות קורס שבו השתתפה הנתבעת ושאוזכר בדו"ח הנוכחות הראשון, אם כי לא שולמה תמורה בגינו. בנספח ד' ציינה הנתבעת את מחירו של הקורס וכן התוספת בגין הנסיעות לקורס. סך התוספת נטו שקיבלה הנתבעת מעבר לסכומים שהועברו לקיבוץ עומדת על הסך של 1006 ₪. מתוך סכום זה סך של 334 ₪ הינו בגין נסיעות. הנתבעת מציינת בנספח, כי קיבלה מידי חודש סכום של כ- 350 ₪ בגין אש"ל ושיחות טלפון שביצעה על חשבונה וכן באותו חודש השתתפה בקורס שעלותו 293.33 ₪ ובגין השתתפות זו קיבלה גם תוספת אש"ל בסכום של כ-250 ₪, כך שבהתאם לתחשיב האמור, אף שולמו הוצאות הנתבעת בחסר. בחודש מאי, שבו הפער בין תלוש א' ל-ב' הוא גדול יחסית ועומד על הסך של 2,281 ₪ נטו, עולה מתוך תלוש השכר המאוחר, כי הפער נובע מתשלום דמי הבראה בסכום של 1,315.8 ₪ ברוטו. 27. בחודש יוני, ביקשה הנתבעת בשעת הגשת הדו"ח הראשון לשלם לה 12 שעות חופש ואילו בדו"ח ב' ביקשה לשלם לה 6 שעות נוספות, ששוויין -149.9 ₪ (להלן יעוגלו הסכומים). הנתבעת לא העידה וגם אין סבירות לכך שתשלום ימי חופשה מעיד על כספים שמגיעים לנתבעת כהחזר הוצאות, שאם לא כן הנתבעת מפסידה את ימי החופשה שלה, ולפיכך, יש לקבוע, כי תשלום עודף בגין ימי חופשה המופיע בתלוש ב' בלבד, הינו תשלום שעל הנתבעת להעביר לקיבוץ. כך גם בחודש אוגוסט, בתלוש א' נפדו 20 ימי חופשה ואילו בתלוש ב' שולם בעבור 10 ימי חופשה נוספים בשווי של 250 ₪. בחודש אוקטובר שולמו לנתבעת תלוש א' 4 שעות חג ואילו בתלוש ב' שולמו שעתיים נוספות. כן שולם לנתבעת בתלוש ב' בגין 6 שעות חופשה, בעלות כוללת של 200 ₪ ברוטו. כך בחודש נובמבר שולמו לנתבעת 10 שעות חופשה נוספות בעלות של 250 ₪ בחודש דצמבר (שלגביו מצוי בתיק בית המשפט רק דו"ח שעות עבודה אחד), ניתן לראות, כי בתלוש ב' שולמו לנתבעת חמישה ימי מחלה בשווי של 750 ₪ ברוטו. 28. מתוך האמור ניתן ללמוד, כי הגם שבאופן כללי ייעודו של תלוש ב' היה תיקונים שיש לבצע בעיקר בשל החזר הוצאות, הרי שבתלוש ב' נעשו תיקונים נוספים, שלגביהם לא אמורה להיות מחלוקת, כי מדובר בכספים שעל הנתבעת להעביר לתובעת. 29. לצורך הכרעתי האמורה, לא התעלמתי מטענות התובעת בנוגע למכתב שהוציאה תגבור ושבו ניתן ההסבר בנוגע להחזר הוצאותיה של הנתבעת וממנו מנסה התובעת ללמוד, כי תלושי השכר המאוחרים כוללים גם רכיבים שאינם הוצאות. תגבור הוציאה בתאריך 25.9.06 מכתב שבו התייחסה לאופן עריכת תלושי השכר, זאת בעקבות פנית התובעת לתגבור. באותו תאריך, הוצאו על ידי תגבור שני נוסחים למכתב, באחד מהם צויין: "…ולכן כל הוצאותיה הכוללות נסיעות, תשלומי מוניות, השתתפות בפלאפון ואש"ל ניתנו למירי כשאר עובדי החברה" במכתב השני צויין: "…ניתנו למירי כבונוסים כשאר עובדי החברה." (הדגשה שלי- ס.כ.). פרט לאמור, נוסח המכתבים זהה. 30. התובעת מבקשת ללמוד מתוך המלה "כבונוסים" המופיעה באחד מנוסחי המכתב, כי תלוש ב' כולל לא רק החזר הוצאות, אלא גם רכיב שכר של בונוסים. בעניין זה, הסבירו כל עובדי תגבור את אופן עריכת המכתב ואת דרך הוצאתו לרבות החתימה עליו, כך שלמעשה דובר במכתב אחד, שעבר הגהה והמילה בונוסים אינה רלוונטית. הסברם של עדי תגבור ובפרט הסברה של הגב' אבוחצירא, אשר העידה: "אני ציינתי קודם שעובדות בכוח אדם מקבלות בונוסים, אבל המחלקה הסיעודית ומחלקת כח אדם זה מחלקות שונות לחלוטין." (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 7-8), הניח את דעתי, כי אמנם מדובר בטיוטא ראשונית של המכתב, שהועברה בטעות, שהלוא במחלקה בה עבדה הנתבעת, כלל לא היה נהוג לשלם בונוסים וממילא הנתבעת לא קיבלה בונוסים. בנוסף, נזכיר בשנית, כי המשא ומתן בנוגע לתנאי העסקתה של הנתבעת נעשה עם התובעת ויש להניח, כי אם שכרה של הנתבעת היה כולל תשלום בגין בונוסים הדבר היה מסוכם מראש עם התובעת והיא היתה יודעת עליו. 31. חובת הנתבעת להשיב את ההוצאות ששולמו לה. בהתאם לתקנון עבודת החוץ, על הנתבעת להעביר לקיבוץ את ההוצאות המשולמות לה ואלה מוחזרות לידיה, בהתאם לשיקול דעת הקיבוץ, הכל כפי המפורט מעלה. התובעת טוענת כעת, כי גם בבדיקה בדיעבד, על הנתבעת להשיב לה את הכספים ששולמו בגין הוצאות, גם אם אין מחלוקת בדבר העובדה שהנתבעת הוציאה את ההוצאות האמורות. ההתחשבנות בגין החזר ההוצאות ככל שצריכה להיעשות, תיעשה לאחר שהנתבעת תעביר לתובעת את הכספים שקיבלה. 32. הנני סבורה, כי במקרה דנן, הבדיקה בדיעבד שונה מהבדיקה מראש. במקרה דנן, תרומתו של הקיבוץ למצב שנוצר אינה פחותה מזו של הנתבעת ולפיכך, בנסיבות הקיימות, אין להטיל על הנתבעת את החובה להשיב את החזר ההוצאות. 33. ראשית- המשא ומתן בנוגע לתנאי העסקתה של הנתבעת נוהל עם הקיבוץ. תלושי שכרה של הנתבעת הגיעו לידי הקיבוץ והגם שזה ידע, כי על פי חוק ועל פי הסכם ההעסקה מחובת המעסיק לשאת בהוצאות הנסיעות של הנתבעת, לא עמד הקיבוץ על כך שהמעסיק יישא בתשלום נסיעותיה של הנתבעת ואף לא הציע הוא לנתבעת לשפות אותה בגין נסיעותיה. ויודגש בעניין זה, הנתבעת החלה לקבל את החזר הנסיעות רק בשנת 2002, כאשר עד לאותו מועד למעשה נשאה בהוצאות מכיסה, היות וגם הקיבוץ לא שיפה אותה בגין ההוצאות האמורות. גם היום כאשר הקיבוץ יודע, כי הנתבעת לא קיבלה ממעסיקה החזר הוצאות עד לשנת 2002, לא טורח הקיבוץ להציע לנתבעת תשלום בגין החזר ההוצאות האמורות. 34. שנית- הקיבוץ עצמו יצר מצג לפיו, המתכונת הנוכחית, לפיה, מועברים הוצאותיה של הנתבעת ישירות לידה, היא מתכונת המקובלת עליו. כפי שציין הקיבוץ כבר בכתב התביעה, שם הקיבוץ לב לפער בין שכרה המצטבר של הנתבעת בתלושי השכר ובין הסכומים המועברים לידיו כבר בשנת 2002. הקיבוץ פנה אל מעסיקה של הנתבעת ובראשית שנת 2004 התקבלה תשובת המעסיק לפיה, הפער נובע מתשלום החזר הוצאות לנתבעת. המעסיק אף נתן פירוט בנוגע להחזר ההוצאות וציין כך: "המצטבר הנוסף הינו סכום עבור החזר הוצאות בתפקיד לעובד, תשלום עבור הוצאות נסיעות במוניות בעיר לצורך הבאת לקוחות, טלפונים מהבית להשגת לקוחות, החזר הוצאות בגין ביקורי בית, החזר הוצאות בגין פניות לקופות חולים ובתי חולים." על פניו, הסבר זה הניח את דעתה של התובעת והיא לא פנתה אל הנתבעת עד אשר מונה מנהל משאבי אנוש חדש, בראשית שנת 2006. אותו מנהל משאבי אנוש, הוא מר בארי אשר, כזכור, העיד: "החזר הוצאות לעובד חוץ ישנם הסברים רבים, יש נהלים שונים. למשל עובד חוץ ישנם כמה מסלולים, האחד תלוש המשכרות כולל את ההוצאות, ואז הוא מקבל את החזר ההוצאות מהקיבוץ, הקיבוץ נושא בהוצאות העבודה של עובד חוץ. קיימים מצבים שהמעסיק לא משלם את כל ההוצאות ולמרות זאת הקיבוץ נושא בהוצאות..." (עמ' 16 לפרוטוקול) 35. במצב דברים זה, יש לראות בהתנהלותה של התובעת משום הסכמה לכך שהנתבעת מקבלת את החזר הוצאותיה ישירות מהמעסיק, שאם לא כן, לא ניתן להבין מדוע שקטה התובעת במשך תקופה כה ארוכה. ניתן לומר, כי מבין כל ההסדרים המקובלים בקיבוץ, זהו אותו הסדר שהיה מקובל על התובעת בנוגע לנתבעת וכיום היא אינה יכולה לחזור בה מאותו הסדר בנוגע לתקופות בהן היה ההסדר מקובל עליה, שכן במצב דברים זה היא גורמת לפגיעה בנתבעת, שאף היא מטבע הדברים הסתמכה על התנהלותה של התובעת בעניין וכלכלה צעדיה בעניין, לרבות בעניין שיעור הוצאות האש"ל והשתתפותה בהשתלמויות ונשיאה בעלותן. ובנוסף, כיום, מספר שנים אחרי, הנתבעת אף אינה יכולה ליתן התייחסות ספציפית לכל חודש וחודש, לבד מהסתמכות על מסמכים אשר מצויים בידי המעסיק, אשר ערך את תלושי השכר של הנתבעת, מבלי שתהא לה שליטה על אופן עריכתם. עוד אוסיף ואציין בעניין זה, כי הגם שהנתבעת הצהירה, כי גם לאחר הגשת התביעה היא ממשיכה לקבל את החזר הוצאותיה מאת תגבור, לא נקטה התובעת בכל הליך, על מנת לשנות את שיטת החזר ההוצאות בנוגע לתשלומים אלו. 36. משכך, יש לקבוע, כי התובעת אינה רשאית היום, בדיעבד, לקבל מהנתבעת את החזר הוצאותיה, על מנת לערוך התחשבנות מחודשת עם הנתבעת בנוגע לאותו שיעור של הוצאות שהתובעת מוכנה לשפות את הנתבעת ויש לראות בהתנהגות התובעת משום הסכמה להסדר לפיו, הוצאותיה של הנתבעת משולמות לה ישירות על ידי מעסיקה, כדי שיעור התשלומים המשולמים לנתבעת. 37. התשלומים שאינם מהווים החזר הוצאות. לאור הדברים האמורים לעיל, רשאית התובעת לקבל מהנתבעת בגין התקופה הרלוונטית את אותם תשלומים אשר אינם מהווים החזר הוצאות וכפי שיעורם, כפי שהדבר עולה מתוך תלושי השכר של הנתבעת, זאת לאחר שהנתבעת הרימה הנטל להוכיח בעדויות עדי תגבור, כי כל רכיבי השכר המופיעים בתלוש ב' כתוספת שעות מעבר לתלוש א' הינם החזר הוצאות. 38. כפי שציינתי לעיל, התובעת כשלה בדרך הוכחת אותם רכיבי שכר שמגיעים לה, כפי שהדבר עולה מתוך תלושי השכר של הנתבעת. ואולם, לא מצאתי מקום לפטור הנתבעת מהשבת סכומים אשר ניתן לראותם בבירור מתוך הראיות שהוצגו לפניי, כפי שאפרט להלן ואשר עולים רק מתוך השוואת אותם נתונים במהלך החודשים בהם הוגשו דו"חות כפולים על ידי הנתבעת, דהיינו, החל מחודש ינואר 2003. בנוגע לשנת 2002, שבה לא צורפו דו"חות הנוכחות ניתן ללמוד מתוך עיון בתלושי השכר הכפולים, כי למעט במהלך חודש אחד, שבו ניתנה בתלוש ב' תוספת (למס בלבד) בשל שווי מתנה, הפער היחיד הוא במספר שעות העבודה ולא ברכיבי שכר, כאשר כפי שצויין לעיל, הורם על ידי הנתבעת הנטל להוכיח, כי הפער בשעות העבודה נובע מהחזר הוצאות. 39. להלן החודשים בהם ניתן להבחין בפער שהינו מעבר לפער בשעות העבודה: בחודש אפריל 2003 שולמו בתלוש ב' 4 שעות חג נוספות בשווי של 95 ₪ וכן שולמו דמי הבראה בשווי של 1,390 ₪. (שיעור הניכויים בתלוש השכר, דהיינו שיעור התשלומים ששולמו לתובעת ברוטו בהפחתת התשלומים ששולמו לה בפועל בתשלום ישיר- 14.6%, כאשר בעניין זה, באין כלים מקצועיים להעריך את שיעור ההפחתות מהשכר הכוללות את מס ההכנסה, הביטוח הלאומי, מס הבריאות וההפרשות הסוציאליות, נעשה החשוב תוך השוואת התשלומים ששולמו לתובעת ישירות אל מול שכרה ברוטו). בחודש יוני 2003, ביקשה הנתבעת בדו"ח המאוחר אישור ל-30 שעות חופשה, אלא שאלה אינם מופיעים בתלוש ולפיכך אין ליתן להן התייחסות מיוחדת. בחודש יולי 2003, קיבלה הנתבעת בתלוש ב', בהתאם לדו"ח 12 שעות חופשה בשווי של 286 ₪ (שיעור הניכויים - 18.7%). בחודש אוגוסט 2003 שולמו לנתבעת בתלוש ב' 50 שעות חופשה נוספות בשווי של 1,243 ₪ (שיעור הניכויים - 9%). בחודש דצמבר 2003 שולמו לנתבעת בתלוש ב' 10 שעות חופשה נוספות בשווי של 248 ₪ (שיעור הניכויים - 12%). בחודש מאי 2004 שולמו שעתיים ימי חג נוספות בשווי של 50 ₪ וכן דמי הבראה בשווי של 1,316 ₪ (שיעור הניכויים 12%). בחודש יוני 2004 אושרו לנתבעת בתלוש ב' 6 שעות חופשה נוספות בשווי של 150 ₪ (שיעור הניכויים- 8%). בחודש אוגוסט 2004 אושרו לנתבעת בתלוש ב' 10 שעות חופשה נוספות בשווי של 250 ₪ (שיעור הניכויים- 11%). בחודש אוקטובר 2004 אושרו לנתבעת 2 שעות חג נוספות וכן 6 שעות חופשה בשווי של 200 ₪ (שיעור הניכויים - 12%). בחודש נובמבר 2004 אושרו לנתבעת בתלוש ב' 10 שעות חופשה נוספות בשווי של 250 ₪ (שיעור הניכויים - 11%). בחודש דצמבר 2004 שולם לנתבעת בתלוש ב' סך של 750 ₪ בגין חמישה ימי מחלה (שיעור הניכויים- 10%). בחודש פברואר 2005 שולם לנתבעת בתלוש ב' בגין דמי הבראה סך של 1,322 ₪ (שיעור הניכויים -12%). 40. סך הסכומים ששולמו לנתבעת בתלושי ב' (לאחר ניכויים) ושעל פניו אינם מהווים החזר הוצאות- 6,649 ₪. הנתבעת ציינה, כי העבירה לתובעת סך של 1,900 ₪ בגין דמי הבראה ששולמו לידיה ולפיכך יש להעמיד את הסכום שעל הנתבעת להחזיר לידי התובעת בסך של 4,749 ₪ ובתוספת ריבית, אשר נתבעה, החל מיום הגשת התביעה (21.3.07). סוף דבר 41. סוף דבר, מחובת הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 4,749 ₪. כשסכום זה נושא ריבית חוקית מיום הגשת התביעה ואילך. 42. הוצאות הנתבעת הינה חברת קיבוץ. ככזו על התובעת לשאת בהוצאותיה של הנתבעת, כפי המפורט בתקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ) התשס"ו- 2005, זאת בפרט כאשר הקיבוץ היה מיוצג בהליך המשפטי וסירב להעביר ההליך לבוררות, בהתאם לבקשת הנתבעת, הליך שסבורתני, כי ראוי והיה מתקיים במקרה דנן נוכח טיב הטענות בין הצדדים וקביעתי לעיל, כי התובעת השלימה לאורך השנים עם העובדה שהמעסיק משפה את הנתבעת בגין הוצאותיה. חיוב זה בהוצאות מתחייב גם נוכח התוצאה אליה הגעתי, שכן נסיבות העניין, נוכח התוצאה אליה הגעתי, אינן מצדיקות בחיוב הוצאות לטובת התובעת. חישוב עלויות שכר הטרחה בהתאם לתקנות הסיוע המשפטי, אשר אליהן מפנות התקנות האמורות ונוכח מורכבות ההליך ומספר הישיבות שהתקיימו בתיק, מביא אותי למסקנה, שיש מקום להעמיד חיוב ההוצאות לטובת הנתבעת בגין ניהול ההליך על סכום דומה לזה שנפסק לטובת התובעת, כך שסופו של יום מצאתי מקום להורות, לאחר קיזוז הסכומים האמורים זה אל מול זה, על דחיית התביעה, ללא צו בדבר הוצאות (או אם תרצה לומר, חיוב הנתבעת בסכום של 4,749 ₪ וחיוב התובעת בהוצאות הנתבעת בסכום של 4,749 ₪). 43. בשולי הדברים מצאתי מקום להתנצל לפני הצדדים על העיכוב הניכר במתן פסק הדין.קיבוץחברות בקיבוץ