קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח לאומי - הפסקת קצבת נכות - מגורים מחוץ לישראל: .1ביום 1.11.93הפסיק הנתבע (להלן: "המוסד") את תשלום קצבת הנכות לתובע בטענה כי אי-הכושר שנגרם לו נוצר עוד בטרם היה "תושב ישראל". עוד קבע המוסד כי מאז נישואיו של התובע בשנת 1968הוא מתגורר בכפר סעיר שמחוץ לתחום ישראל ושם גם נוצרה נכותו. התאריך הקובע (והמוסכם על הצדדים ראה עמ' 6לפר' ש' 11) הוא .1.4.87לפיכך, השאלה העיקרית העומדת עתה בפני בית הדין היא - היכן התגורר התובע ביום .1.4.87המוסד החל לשלם לתובע קצבת נכות משנת 1987וביום 1.11.93החליט המוסד, כאמור, להפסיק את תשלום הקצבה. התובע לא השלים עם החלטתו של פקיד התביעות להפסיק את הקצבה ומכאן התביעה שלפנינו. .2מצוטטים להלן דברי ב"כ התובע על דבריה ועדותה של אחות התובע הן בפני חוקר המוסד והן בפני בית הדין: "עדות זו, יש לציין, היתה בלתי אמינה ורצופת סתירות והתחמקויות רבות. הרושם הכללי הוא כי האחות מוכנה להעיד כל דבר, באם היא חושבת כי ישרת את מטרותיה באותה עת" (סעיף 4לסיכומי ב"כ התובע). תמימי דעים אנו עם דבריו הנ"ל של ב"כ התובע. לא רק זאת, אלא שאנו סבורים שדברים אלה יפים לגבי כל העדים בתיק זה (למעט עדותו של חוקר המוסד מר עבד חממי) ובראשם התובע עצמו. בפני בית הדין הופיעה חבורת אנשים, ובכללם התובע, עמדה על דוכן העדים והרשתה לעצמה לאמר כל דבר, ואף דבר והיפוכו באותה עת, ובלבד שהדברים ישרתו את המטרה שהציב לעצמו אותו עד להשיג בתיק זה. בכל הקשור לאמינותם ומהימנותם של כל העדים בתיק זה, לרבות אלה מבני משפחת התובע שהובאו פורמלית כעדים מטעם המוסד, אנו קובעים, ללא היסוס, כי אין אנו מאמינים כלל ועיקר לדבריהם. העדויות שהובאו בפני בית הדין רובן ככולן מצוצות מן האצבע ואין להן, ככל שהתרשמנו, כל קשר למציאות. לפיכך, אם אנו צריכים לפסוק בתיק זה על פי מהימנות הרי שדין התביעה להידחות מכל וכל ואנו סבורים כי במקרים מסוג זה יש להרהר שנית בהלכה שאין מחייבים בהוצאות בהליך מתחום הבטחון הסוציאלי. מקום שתובע ועדיו עומדים מעל דוכן העדים ומוסרים גירסה שקרית ובלתי מהימנה לחלוטין וזאת רק כדי להשיג את הסעדים שבהם הם מעוניינים בהליך שבפני בית הדין, יש לאפשר לבית הדין לפסוק הוצאות בהליך כזה ואף הוצאות לדוגמא בדומה לבתי-המשפט הרגילים ולא רק על פי אמות המידה, לגבי הוצאות, שנקבעו בבתי-הדין לעבודה. .3כאמור, התובע טוען, כי הינו תושב ישראל מאז שנת 1955ועד לאמצע שנת .1989לדבריו, ביולי 89עבר להתגורר למשך 8חודשים בכפר עיסוויה, אחר כך גר במקום אחר בשיך ג'ראח (בתוך התחום) במשך שנתיים וחצי ולאחר מכן עבר להתגורר בוואדי אלג'וז. לדברי התובע, הוא עזב את בית הוריו בשיך ג'ראח לאחר שהסתכסך עם אחותו (וראה דברי ב"כ התובע המצוטטים לעיל על עדותה של אחות זו). יש לזכור, כי על התובע רובץ נטל הראיה כי ביום 1.4.87הוא היה "תושב ישראל". התובע לא הרים נטל זה כלל ועיקר. יתרה מזו, מן העדויות שהובאו בפני בית הדין ניתן ללמוד כי התובע לא התגורר כלל באותה עת בתחום ישראל וכי כל טענותיו והעדויות הבלתי אמינות שהושמעו בפני בית הדין, הובאו רק לצורך השגת הסעדים המבוקשים בתיק זה שלפנינו. .4א. התובע טוען כי מעולם לא גר בכפר סעיר וכי הוא גר בשיך ג'ראח (בתוך תחום ירושלים) מאז שנת 1954(ראה עמ' 1לפר'). ב. עוד טוען התובע כי הוא מקבל קצבת ילדים בעבור ילדיו וכי יש בכך כדי להוכיח כי הוא תושב ישראל. התובע הגיש לבית הדין העתק מפסק דין שניתן בעניינו בבית דין זה (ראה ת/ 2פסק דין שניתן, בהסכמה, ע"י השופט י. נויגבורן ביום 10.6.93) ולדבריו יש להסיק מכך שהמוסד הכיר כבר בכך שהוא מתגורר בתוך תחום ירושלים. טענה זו אנו דוחים מכל וכל. עיון בפסק הדין הנ"ל (ת/2) מלמד כי התובע הסכים לכך שתקנות הביטוח הלאומי (תשלומים לתושבי ירושלים שהעתיקו מקום מגוריהם ליהודה, שומרון וחבל עזה), התשנ"ג-1993, חלות עליו. פירושו של דבר הוא, כי התובע עונה להגדרת "תושב האזור" כאמור בתקנה 1לתקנות הנ"ל וזאת גם הסיבה שהוא קיבל קצבת ילדים רק עבור הילדים שנולדו בין השנים 1985- .1975יוצא, אפוא, כי גם התובע עצמו מסכים כי לפחות מאז 1985ואילך הוא אינו "תושב ישראל". הסכמה זו ניתנה ע"י התובע בכל הקשור לתביעתו בגין קצבת ילדים שבגינה ניתן פסק הדין ת/ .2נראה כי הדברים היו נוחים לתובע כל עוד קבל קצבת ילדים. ואולם, כאשר הופסק תשלום קצבת הנכות לתובע, או אז בא התובע וטוען כי הוא תושב ישראל וכי ביום 1.4.87היה גם כן תושב ישראל. אין אנו מקבלים טענות אלה והן נידחות מכל וכל. ג. כאמור, התובע טען כי מעולם לא התגורר בכפר סעיר. והנה, בחקירתו הנגדית בפני בית הדין (ראה עמ' 11לפר' ש' 14ואילך) נוטה התובע להודות כי אכן אשתו וילדיו גרו בכפר סעיר. אם כי הוא "לא זוכר בדיוק" והוא מפנה את השואל לאשתו ובהמשך הוא אומר: "אני נשארתי אצל אמא ואבא כאן והיא (אשתו) הלכה לסעיר. אולי שנה, שנתיים, עשר, אני לא זוכר". גם חלק מילדיו של התובע למדו בסעיר לפחות על פי הודאתו שלו. לגבי מגוריו בבית הוריו בירושלים טוען עוד התובע כי בשנים 89- 55לא היו מים זורמים במטבח וכי אביו "לקח מהשכנים". היעלה על הדעת שבמשך 44שנים יקח האב מים מהשכנים?! ובהמשך עדותו כאשר השאלות מציקות לו הוא עונה: "אתם שואלים שאלות מוזרות" (עמ' 11ש' 13לפר'). הנה כי כן, טענותיו ועדותו של התובע בפני בית הדין הן כה בלתי רציניות עד כי לא ניתן ללמוד מהן דבר וחצי דבר בכל הקשור למקום מגוריו בתקופה הרלוונטית לתביעה. ד. התובע ראה לנכון להזמין עד שיתמוך בגירסתו הלא הוא שיך השכונה בוואדי ג'וז. עד זה לא הוסיף דבר לעניינו של התובע. כל שעולה מעדותו הוא, שהוא בא והתייצב בפני בית הדין כדי לתמוך בשאיפתו הכללית של התובע לזכות בקיצבת נכות. כה בלתי רלוונטית היתה עדותו של מוכתר השכונה עד כי בית הדין העיר שעדותו אינה עוזרת לבית הדין להגיע לחקר האמת בתיק זה. השיך הנכבד לא הכיר את ילדיו של התובע, לא ידע לאמר מתי ביקר בבית הוריו של התובע, לא השתתף בחתונת ילדיו ונטה להודות בחקירתו הנגדית כי אפשר שכאשר ראה את התובע מתהלך ברחוב שבוואדי ג'וז כי אז יכול להיות שהתובע בא לבקר את הוריו. לבסוף הוסיף העד הנ"ל כי הוא בא להעיד בקשר לביטוח לאומי כי הוא יודע שהתובע "מסכן". כמובן, אין בעדות זו כדי להועיל ובוודאי שאין בה כדי להוכיח שהתובע אכן גר בתקופה הרלוונטית לתביעה (1.4.87) בתוך תחום ירושלים. ה. אחותו של התובע (מעזוזה) מסרה הודעה לפני חוקר המוסד נ/ .3בהודעה הזו, מסרה אחותו של התובע כי התובע עצמו לא גר בבית שבו היא מתגוררת (ביתם של ההורים, כפי שהתובע טען). ההודעה נמסרה ביום 27.10.91ואחותו של התובע אומרת בהודעתה כי התובע "התגורר בכפר סעיר עד לפני 6חודשים ומזה 6חודשים... השכיר דירה בבית אל גווי בשיך ג'ראח שליד מערת שמעון הצדיק... הם גרים בנכס הפרטי שלו מלפני 1967(וילדיו) למדו בבית-ספר בסעיר אך השנה הנוכחית אביהם העביר אותם לבתי-ספר בירושלים... אחי עיזאת (התובע) עזב את מקום עבודתו בעירית ירושלים מלפני כ-6- 5שנים והיה כל יום בא לעבודתו מכפר סעיר וחוזר באותו היום לביתו בכפר סעיר...". הדברים הנ"ל מדברים בעד עצמם ולפיהם לפחות עד אמצע שנת 1991התגורר התובע בכפר סעיר שבנפת חברון ולא בתחום ירושלים. בעדותה בפני בית הדין הכחישה אחותו של התובע את כל הדברים האמורים בהודעתה נ/ 3ולדבריה חוקר המוסד רשם את הדברים לא מפיה שלה. טענה זו יש לדחות מכל וכל. הלכה פסוקה היא שבדרך כלל מעדיף בית הדין את הדברים שנאמרו ע"י מוסר ההודעה בפני חוקר המוסד, כאשר הם נאמרים שם באופן ספונטני ושוטף מבלי שמוסר ההודעה יודע, באותו שלב, את מטרת השאלות אותן הוא נשאל והוא מספר שם, ברוב המקרים אם לא בכולם, את העובדות כהווייתן. כאשר מופיע מוסר ההודעה בפני בית הדין הוא כבר מצוי בסוגיה הנדונה ויודע על התביעה ומהותה ועדותו בפני בית הדין הינה, ברוב המקרים, מגמתית ומכוונת לעזור לתובע בהשגת הסעדים המבוקשים בתביעה. במקרה שלפנינו אין לבית הדין כל סיבה לסטות מההלכה הפסוקה ובית הדין מעדיף את לשון ההודעה כפי שהיא נמסרה בזמנו בפני חוקר המוסד על פני העדות המגמתית שנמסרה בפני בית הדין מעל דוכן העדים. לענין המשקל שבית הדין רשאי לייחס לעדויות מסוג זה ראה: דב"ע מח/42- 0ורטנסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (פד"ע יט 471בעמ' 473); דב"ע מא/72- 0פרידמן נ' המוסד לביטוח לאומי (פד"ע יב 309). יצויין, כי עדה זו גם הכחישה את דברי התובע בעדותו כי אחותו גירשה אותו מבית אביהם בירושלים לאחר מות האב. אשר על כן, אנו סבורים כי אם יש ממש בעדותה של אחות התובע בהודעה נ/ 3הרי שהדברים באים לסתור את גירסת התובע והתובע לא הצליח להרים את נטל הראיה בתיק זה. ו. בסיכומי ב"כ התובע מצאנו כי התובע תוקף את שיטת עבודתו של חוקר המוסד והוא טוען כי הנתונים שהביא החוקר אינם יכולים להיות אמינים שכן, בין היתר, החוקר נזקק לתחקור סביבתי שאין לסמוך עליו. התובע מייחס לחוקר "חוסר אחריות" בדרך טיפולו בעניינו של התובע בתיק זה. התובע מרחיק לכת במסקנותיו ומשער, בין היתר, "שהחוקר השמיט או העלים את אותן הטיוטות או הרישומים שערך" בעניינו של התובע. טענות אלה אינן מקובלות על בית הדין. להווי ידוע כי לחוקרים מטעם המוסד אין כל אינטרס אישי בחקירתם. כל שהם עושים הוא, איסוף פרטים והוכחות ואלה מובאים בפני פקיד התביעות כדי שהלה יסיק מהם מסקנות ויחליט, בין היתר, על פיהם אם הוא מקבל את התביעה, אם לאו. אם בדרך חקירתו של חוקר המוסד הוא נזקק, בין היתר, גם לתחקור סביבתי, אין לראות בכך כל רע בנסיבות הענין. החקירות נערכות בדרך כלל בסביבה לא אוהדת, אם לא לאמר יותר מכך, ואין לראות בתחקור סביבתי, כשזה מצטרף לעדויות והוכחות אחרות, פסול כלשהו. ז. גם אשת התובע (סבחה חסן) העידה בפני בית הדין ובתחילת עדותה טענה כי מעולם לא גרה עם בעלה וילדיה בסעיר (עמ' 35לפר') אך בהמשך היא נוטה להודות כי הם גרו בכפר סעיר לפחות במשך שנתיים וילדיה למדו שם. עדה זו טוענת, בניגוד לגירסת אחות בעלה כי הם עזבו את בית הורי בעלה בגלל התנכלות החמות ובתה. לבסוף טענה כי הלכה לגור עם ילדיה בכפר סעיר לאחר שרצתה להתגרש מבעלה - התובע. כל תימוכין לגירסה זו לא הובאו בפנינו ובית הדין רשם לפניו, כבר בעת מתן העדות, כי עדה זו אינה אמינה. .5סוף דבר: אנו קובעים כי התובע לא נשא בנטל הראיה ולא הוכיח כי ביום 1.4.87הוא היה "תושב ישראל" וכן לא הוכיח כי נכותו ואי-הכושר ממנו הוא סובל נוצרו בישראל. .6חסד עושה בית הדין עם התובע על כי אינו מחייב אותו בהוצאות ואף בהוצאות לדוגמא בתיק זה. .7התביעה נדחית. קצבת נכותנכות