קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם שכירות מוגנת: א. מהות הערעור זהו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בימ"ש השלום ברמלה (הש' א. טל), על שקבע שהמערערת הפרה הסכם שכירות מוגנת בינה לבין המשיב, בכך שהתירה לכלותיה, שתיים במספר, להתגורר במושכר. הערעור שכנגד מופנה כנגד קביעת בית משפט קמא שקבע שהסכם שנערך בין הצדדים בתיק הפינוי 1834/92, הופר על ידי המשיב. כמו-כן מופנה הערעור שכנגד על כך שבימ"ש קמא לא קיבל את תביעת המשיב לפנות את המושכר בגין שלוש עילות פינוי שנטענו. ב. עובדות רלבנטיות המערערת הינה דיירת מוגנת בבית שברחוב תט"ו 10ברמלה (להלן - "הבית"). חוזה השכירות הינו משנת 1968, ונערך בין המערערת בעצמה לבין המשיב בעצמו. לימים, נולדו למערערת ילדים. הם גרו עימה עד שבשלב מסוים נישאו הבנים. הכלות, נשותיהם, מתגוררות עימם בבית. למטרה זו, מן הסתם, בנתה המערערת בניה נוספת, כל זאת מבלי לקבל את הסכמת בעל-הבית ושלא כדין. היא עשתה זאת כדי לאכלס את כל המשפחות. בגין בניה זו הוגש נגדה כתב אישום פלילי ב-ת.פ. .12321/92היא הודתה בבניה הבלתי חוקית. טענה, כפי שעולה מגזר הדין שהיה לה סכסוך עם בעל הבית בהקשר לבניה, וכתוצאה מזה בית המשפט התחשב בכך בגזר הדין, קנס אותה בסכום של -. 500ש"ח, או 10ימי מאסר תמורתם. הורה לה להרוס את הבניה, אלא אם כן תקבל היתר בניה תוך 18חודש. החלטה זו ניתנה ב- .21.9.93כפי ששמענו בטיעון היום הבניה הבלתי חוקית הזו עדיין קיימת. ב-ת.א. 1834/92, היתה עתירה של המשיב, לפנות את המערערת ממספר טעמים: על כי העבירה ומסרה חלק מהבית לבניה ולנשותיהם, כל זאת בניגוד לסעיף 5להסכם השכירות; על כי שינתה את הבית ובנתה תוספות שלא כדין, בניגוד לסעיף 9להסכם השכירות; על כי לא שילמה דמי שכירות ופיגרה בתשלומי דמי השכירות; עוד לפני תחילת הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה (נספח ה'), לפיו המערערת ובניה ירכשו את הבית, על סמך קביעת שמאי. ההסכם קבע מנגנון לחתימת הסכם מכר תוך 7ימים לאחר קביעת השמאי (סעיף 6להסכם), ולתשלום % 80מהתמורה תוך 90יום מיום קביעת השמאי, או עד 7ימים מיום קבלת המשכנתא, הכל לפי התאריך המוקדם יותר. % 20נוספים של המחיר, היו אמורים להשתלם עד 90יום לאחר התשלום הראשון. הסתבר, בבית משפט קמא, שלאחר שהועברו טיוטות בין הצדדים, בהן המערערת היתה אמורה להיות הרוכשת היחידה, התעוררו בעיות בקשר למימון. היה ברור שהמערערת לא תקבל משכנתא. היו ראיות מצד הבנים שהם עשו מאמצים לקבל מימון מהבנקים, אם כי במסגרת מאמצים אלה לא הוסף שמם לטיוטת חוזה המכר. מבחינה עובדתית, קבע בימ"ש השלום שהמשיב הפר את הסכם הפשרה, מכיון שלמרות האמור בסעיף 6שבו, לא חתם על חוזה מכר תוך 7ימים לאחר קביעת השמאי. בימ"ש השלום היה ער לכך, שהתחייבות המשיב לחתום על ההסכם לא היתה מותנית בקבלת תשלום איזה שהוא, במעמד החתימה. כששקל בימ"ש קמא את הנסיבות, נסיבה אחרונה זו היא שהכריעה ואשר על כן קבע שהמשיב הוא זה שהפר את הסכם הפשרה. ג. דיון לענין הפינוי א. הכנסת הכלות למושכר נראה שאין מחלוקת שחוזה השכירות הבלתי-מוגנת שהפך במרוצת השנים לדיירות מוגנת, איננו מאפשר להעביר למאן דהוא את הבית, חלקו, או זכות בו. העובדה שבמהלך השכירות לא התנגד המשיב למגורי הבנים שנולדו בבית, איננה מאפשרת למערערת להעניק לנשותיהם של הבנים מעמד איזה שהוא בו. הדבר נשלל מפורשות באותו סעיף. אשר על כן צדק בימ"ש קמא בכך שקבע שהסכמת המערערת למגורי הנשים בבית מהווה הפרה של חוזה השכירות. בנסיבות כאלה יכול בימ"ש גם ביוזמתו ליתן סעד מן הצדק, אף שלא התבקש כך מפורשות על ידי מי מבעלי הדין. יחד עם זאת, לענין היקף הסעד מן הצדק, היה צורך לקחת בחשבון נסיבות נוספות שיכולות להשפיע על סכום הפיצוי, ועל כך להלן. ב. בניה בלתי חוקית בעמ. 28לפסה"ד יוצר בימ"ש קמא קשר בין הסכם הפשרה לבין התביעה שהצמיחה את הסכם הפשרה, וקובע כי לאור העובדה שנכרת הסכם פשרה, אז בפועל, נשמטה עילת התביעה בגין הבניה הבלתי חוקית. אין דעתנו כדעתו. הסכם הפשרה הינו במישור אחד, ואילו הבניה הבלתי חוקית הינה במישור שני. נכון שהצדדים ניסו לסיים את כל המחלוקות ביניהם בדרך של הסכם כך שינותק כל קשר ביניהם, והבית יימכר למערערת. ברם משהדבר לא צלח בידם, נותרו יחסי השכירות באותה מתכונת שהיתה הבסיס למחלוקת הראשונית שבין הצדדים. לכן יש לבחון מחלוקת זו , כאילו הסכם הפשרה לא נעשה. משבחנו מחלוקת זו, התגלתה לעינינו התמונה הבאה: המערערת בנתה את המבנים הבלתי חוקיים, ללא רשות, ללא הסכמה, וללא היתר. אדרבא, בטיעוניה לעונש ציינה, והדבר נלקח בחשבון, כי הדבר נעשה כתוצאה מסכסוך עם בעל הבית שסירב להתיר לה זאת. מכאן, שגם בניה בלתי חוקית זו, מהווה הפרה של הסכם השכירות, וכך אנו קובעים. ג. לענין דמי השכירות בנושא זה, קבע בימ"ש קמא שהאיחור או הפיגור או גובה דמי השכירות שבמחלוקת, לא הוכחו בפניו כראוי, ואשר על כן איננו מתערבים במסקנתו זו של בימ"ש קמא. סיכום בלוקחנו בחשבון שקיימת הפרה נוספת לענין הבניה הבלתי חוקית, אנו קובעים כדקלמן: על המערערת לפנות את הבית הן בגין העובדה שהתירה לכלותיה לגור בו, והן בגין העובדה שבנתה בניה בלתי חוקית, וללא רשות. ניתן בזאת סעד מן הצדק, לפיו אם המערערת תפנה את כלותיה מהבית, תהרוס את הבניה הבלתי חוקית ותשלם למשיב את הסכום של 000, 25ש"ח, כל זאת תוך 30יום מהיום, כי אז צו הפינוי בטל. ד. לענין הערעור שכנגד התחבטנו בנושא מי הפר את הסכם השכירות. למען האמת, ייתכן שהדבר לא התברר עד תומו בבימ"ש שלום אשר שמע את הראיות ואשר התרשם מהעדים. נראה כי מה שקרה בפועל לאחר חתימת הסכם הפשרה, היה מו"מ נוסף בין הצדדים לשינוי תנאיו של הסכם הפשרה. במסגרת זו ביקש המשיב תשלום כנגד חתימה, ואילו המערערת ביקשה דחיות שונות כדי להשיג מימון. בנסיבות כאלה, לא חתם המשיב ( המערער שכנגד) על ההסכם. בימ"ש קמא, בחן פרט "ערום" זה לעומת סעיף 6להסכם הפשרה, וקבע שבכך יש הפרה. כפי שציינו, לא התברר כנראה כל הנושא, ולכן בימ"ש קמא הכריע על סמך פרט טכני זה. אנו כערכאת ערעור, לא יכולים להתערב במסקנה זו, שעל פניה נראית נכונה, אם כי כאמור לעמדתנו היה צורך בשמיעת יותר ראיות למשמעות ההליכים שהתנהלו לאחר חתימת הסכם הפשרה כדי להגיע להכרעה מי הפר את הסכם הפשרה, והאם בכלל היתה הפרה של המשיב. אשר על כן אנו דוחים את הערעור שכנגד, בנקודה זו. אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 15ש"ח פלוס מע"מ. ניתן לגבות את ההוצאות מהפקדון.חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותשכירות מוגנת