הרשעה בעבירת ירי על חיילי צה''ל

 קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה בירי על חיילי צה''ל: השופטת מ' נאור: 1. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צמח) בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977. הסעיף האמור מורה:   "העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה... דינו מאסר עשרים שנים: (1)... (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע... או בנשק מסוכן או פוגעני אחר..."   2. בית המשפט קבע כי הנאשם קשר עם שניים אחרים לירות על חיילים במחסום צה"ל שבוואדי נאר. לא הייתה מחלוקת על כך שהמערער יצא בשעת חצות עם שניים אחרים שהיו מזויינים בנשק לעבר המחסום והם התקרבו למחסום. המערער עצמו לא היה מצוייד בנשק. אחד מהשניים דרך את הנשק לשם ביצוע העבירה וכדור נפלט. משנפלט הכדור ברחו השלושה. המערער נדון לחמש שנות מאסר בפועל במצטבר לכל עונש אחר, ולמאסר על תנאי של שנתיים. 3. בהודעת הערעור המתוקנת לא חלק המערער על הרשעתו אלא על קביעות מסויימות שנקבעו בהכרעת הדין, קביעות שאם יבוטלו - יביא הדבר לטענתו גם להקלה בעונש. בנוסף על כך העלה טענות לעניין חומרת עונשו - נסיבות אישיות וחברתיות, גיל צעיר, חלקו המזערי בעבירה, העובדה שמדובר בנסיון בלבד ושלא נגרם כל נזק לחיילים, ועוד. המערער מבקש שנתערב בעונש ונפחית מהמאסר שהוטל עליו או שנבטל את הקביעה שהמאסר ירוצה במצטבר לכל עונש אחר.   4. אני סבורה שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הראשונה. מכח סמכותו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות העדיף בית המשפט את עדויות שותפיו של המערער במשטרה על פני עדויותיהם בבית המשפט, עדויות שנמסרו, על פי התרשמותו תוך נסיון לתעתע בבית המשפט. כן הסתמך בית המשפט על גרסתו של המערער עצמו במשטרה. המערער קשר עצמו בעדותו לאירוע, אך מסר גרסאות מתחלפות. המערער הודה בפתח דבריו בכך שהוא יחד עם האחרים החליטו לירות על מחסום צבאי. על יסוד הודעות השותפים קבע בית המשפט כי כל השלושה קשרו קשר לירות בחיילים שהיו במחסום ויצאו לכיוון המחסום בלילה. לאחר דריכת הנשק קרוב למחסום נפלט כדור, ואז נמלטו השלושה. אכן בין דברי השותפים היו סתירות מסוימות כגון בשאלה מי מביניהם היה זה שנפלט לו כדור, אך לשאלה זו אין כל חשיבות כשבוחנים את אשמתו של המערער. מדברי המערער במשטרה עלה מפורשות כי כשהגיעו למחסום הצביע אחד השותפים על המחסום והשותף האחר שאל "מאיפה נירה על המחסום". בית המשפט דחה את גרסתו של המערער לפיה לא ידע מראש מה כוונת שותפיו ביציאה בלילה יחד עם שני כלי נשק, וציין כי השלושה הלכו ברגל בשעת חצות. בין כך ובין כך - בסמוך לאירוע ידע המערער, גם על פי דבריו שלו במשטרה, במה המדובר. בכל הממצאים הללו אין יסוד להתערב.   5. טענה מרכזית של עו"ד בלום הייתה שהכוונה הייתה, לכל היותר, לירות "על המחסום". לטענתו ירייה "על המחסום" איננה מגבשת את יסודות העבירה משום שמדובר "ביריות הפחדה" ולא ביריות על החיילים. במקרה של ספק - כך טען - יש לפרש את העובדות לטובת המערער. טענה זו אין לקבל. כדי לדחותה די להפנות להודעתו של אחד השותפים במשטרה שסיפר על מפגש שהתקיים בביתו של השותף האחר עובר לאירוע. מצויין בהודעה זו כי במפגש האמור "החלטתנו שנרד ונירה על החיילים הישראליים שנמצאים בוואדי אל נאר" (ת/4 עמ' 5 שורות 12 עד 13). זאת ועוד: בערכאה הראשונה טען המערער שלא ידע על כוונת שותפיו (טענה שלא התקבלה), שלא היה לו נשק, כי לא ירה, ולא ידע לירות. המערער לא טען שהכוונה הייתה לירות "על המחסום" להבדיל מאשר על החיילים שבמחסום. טענת יריית הפחדה בלבד הייתה צריכה להישמע מפי המערער ולא מפי סניגורו. בין כך ובין כך הביטוי "על המחסום" בו יש חיילים פשוטו כמשמעו - ירי לעבר החיילים. 6. בצדק קבעה הערכאה הראשונה שהמעשים עברו את שלב ההכנה והגיעו לגדר נסיון ממשי לבצע את העבירה המושלמת. הפעולות הופסקו אחרי דריכת הירי לצורך ביצוע העבירה, ועקב תקלה בלתי צפויה של פליטת כדור.   7. אין יסוד איפוא להתערב בממצאים שקבעה הערכאה הראשונה.   8. לעניין העונש: משפטיהם של השותפים האחרים טרם הסתיים ועל כן לא ניתן לערוך השוואה לעניין העונש, בינם לבין המערער. בית המשפט נתן דעתו בגזר הדין לעובדה שהשניים האחרים היו מצוידים בכלי נשק עם תחמושת ואילו המערער שימש רק כתצפיתן ולא נשא נשק עליו. עוד נתן דעתו לכל האמור בתסקיר שירות המבחן שתיאר את נסיבותיו האישיות של המערער. בית המשפט עמד על הסכנה החמורה לנפש שהייתה צפויה ממעשי המערער וחבריו לחיילי צה"ל שמילאו את תפקידם במחסום, ועל הצורך להרתיע אחרים מפעילויות טרוריסטיות כאלה. בית המשפט שקל את כל שצריך היה לשקול: גם את חומרתה הרבה של העבירה, גם את חלקו הקטן יחסית של המערער ביחס לשותפים האחרים וגם את הנסיבות האישיות. אין מקום להתערבותנו בעונש שהוטל על המערער וגם לא בקביעתו של בית המשפט כי העונש שהוטל ירוצה במצטבר לעונש אחר אותו מרצה המערער בגין עבירות רכוש.   9. הערעור נדחה.משפט פליליצבאהרשעהצה"לחייליםמקרי ירי