נטען כי הנתבע הטעה ורימה את התובעות בכך שהציג עצמו כאדריכל וארכיטקט, בכזב, וכן גרם לכך שהתובעות שכרו את שרותיו, עובדה שהסבה להן לבסוף נזק. סעיף 2 לחוק המהנדסים והאדריכלים התשי"ח- 1958, אוסר על אדם לשאת תואר של מהנדס או אדריכל, אלא אם כן הוא רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, או זכאי להרשם בפינקס, קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחזות לאדריכל: השופט ע. דוויק א. התובעת מס' 2 חבר פרטית בע"מ הרשומה בישראל, ניהלה, עפ"י הנטען בכתב התביעה מתוקן, "בוטיק יוקרה" בחנות המצויה ברחוב ה' באייר 8 בת"א (להלן: "החנות"). התובעת מס' 1 הינה בעלת השליטה אצל התובעת מס' 2. לטענת התובעות, במהלך שנת 89' הן באו בדברים עם הנתבעת מס' 1 (להלן: "X") אשר הציג עצמו, לדבריהן, כאדריכל וארכיטקט, וכרתו עימו הסכם על פיו הוא יתכנן, יעצב, יבצע ויפקח על עבודות בניה ושיפוצים בחנות האמורה, על מנת להכשירה ליעודה. לטענת התובעות הוסכם כי ההוצאות הכרוכות בעבודות הנ"ל לא תעלה על סך של 20,000 דולר, אך לימים, בעקבות הודעת X לתובעת מס' 1, היא הסכימה להגדלתן עד כדי 40,000 דולר. לטענת התובעות הגיעו ההוצאות בפועל ל- 51,000 דולר והן הודיעו כי לא ישלמו את ההפרש בין סכום זה לסכום המוסכם. התובעות טוענת כי הן שילמו סך של 25,000 דולר לקבלן שהעסיק X, 4,500 דולר לX עצמו כשכר טרחתו, וכן מימנו רכישות שונות (שיש, ויטרינה, ומזגן) בסך של 12,000 דולר, זאת למרות שX היה אמור "לדאוג לרכישתם". משהופעלה החנות ביום 1.3.90 הסתבר, לטענת התובעות, כי היא "הוצפה בריחות וגזים רעים וחריפים", אשר הקשו את באי החנות את הנשימה, גרמו לצריבות, דמיעות העיניים, בחילה ומחנק. הריחות הבריחו את הלקוחות מהחנות, הקשו על העבודה ושיבשו את פעולת החנות לחלוטין, והסבו נזקים כבדים. לגרסת התובעות בוצעה בחנות בדיקה, לבקשתן, זאת מטעם לשכת המהנדסים האדריכלים והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים בישראל. הבדיקה בוצעה ע"י אינג' צלינה שתיל, בנוכחות הקבלן המבצע, משה X (להלן: "X"). בבדיקה התסייעה הגב' שתיל באברהם קרול, מומחה לזיהום אוויר וחומרים מסוכנים. קרול מצא כי בחנות קיימת פליטה של גז בשם פורמלדהיד (להלן: "הגז"), אשר גורם לגירויים בגרון, בעיניים, מסב כאבי ראש, אלרגיות ומעורר התקפי אסטמה אצל חולי אסטמה. שירות הגז שנמצא בחנות עלה פי 10 על התקן המותר. עוד מצאו המומחים כי הגז נפלט מלוחות דמויי עץ בשם M.D.F (להלן: "הלוחות"). לוחות אלה שימשו לבניית תיקרה דקורטיבית בחנות, רצפת גלריה, מדרגות לגלריה, תאי הלבשה, קירות השירותים והמטבח וכן "כל יתר קירות החנות". בעקבות הממצא האמור, הותקנו בחנות 4 מכשירי ונטה וכן מזגן בן 3.5 כ"ס, שהופעלו ללא הרף. עפ"י הנטען, פחתה פליטת הגז כעבור 4 חודשים אך עדיין נותרו ריחות אשר עד היום גוררים בריחה של לקוחות פוטנציאליים. התובעות תובעות איפוא בהקשר עם הטענות הנ"ל את X, לגביו נטען כי הטעה ורימה את התובעות בכך שהציג עצמו כאדריכל וארכיטקט, בכזב, וכן גרם לכך שהתובעות שכרו את שרותיו, עובדה שהסבה להן לבסוף נזק. עוד נטען כלפיו כי התרשל בכך שלא דאג להבאתם או בדיקתם של חומרים תקינים לחנות. X נתבע הן בגין אחריות ישירה והן מחמת אחריותו השילוחית למעשים של מי שעבד במקום בשמו ובטעמו ואשר את מפעולתו הוא אישר. עוד תובעות התובעות את שמחה כהן חב' למסחר בע"מ (להלן: "כהן בע"מ"). כלפי חברה זו נטען כי היא אחראית לאספקתם של לוחות "שאינם עומדים בתקן הדרוש ואשר בעטיים נגרמו הנזקים". חברה זו מכרה, כנטען, את לוחות העץ לX. יצוין כי כתב התביעה המתוקן נושא משום מה את שמם של ארבעה נתבעים, בעוד שהתביעה עצמה מתייחסת לשני נתבעים בלבד ועל מנת להסיר ספק, יצויין כבר עתה כי הנתבעים 3 ו- 4 בכתב התביעה המתוקן, אינם צדדים להליך העיקרי ושילובם בפרשה שבפני, נעשה באמצעות הודעות צד ג', כפי שיפורט. לא היה מקום לציין שמות אלה כאילו הם צדדים שיש להם יריבות ישירה עם התובעות, עובדה הנלמדת בעליל מלשון התביעה אשר אינה מייחסת לנתבעים אלה מעשה או מחדל המקים יריבות ישירה בין הצדדים או יוצר עילה לתביעתם ע"י התובעות. עוד ראוי לציין כי התביעה עברה גלגולים אחדים, בירורה החל אצל כב' השופט גיצה, שפרש מכהונתו, עבר לכב' השופט אזר וממנו הועבר התיק אלי ואוחד עם ת"א 44806/91, אשר אף הוא מתברר בפני. א. X הגיש כתב הגנה ולא איחר להגיש הודעות לצד שלישי. הודעות אלה הוגשו כנגד כהן בע"מ, כנגד חברה בשם ט.ר. מסחר ויבוא עצים בע"מ (להלן: "ט.ר. בע"מ") וכנגד X ט.ר. בע"מ, יצוין, היא היבואן אשר סיפק לכהן בע"מ את לוחות העץ, לוחות שX רכש מכהן בע"מ. במקביל כהן בע"מ אף היא הגישה כתב הנה וכן הודעת צד ג' נגד ט.ר. בע"מ ואף ט.ר. בע"מ הזדרזה אף היא להגיש הודעת צד ג' נגד X, וX "סגר" את המעגל והגיש הודעת צד ג' כנגד X. בצד כל אלה הוגשה לבית המשפט תביעה נוספת (ת.א. 44806/91) והיא תביעתו של X כנגד התובעות 1 ו- 2 וכנגד מר X. בתביעה זו תובע X סכומי כסף המגיעים לו, לדבריו, עבור העבודה שביצע בחנות, וטרם שולמו לו. התביעה אוחדה בשעתו עם התיק שבפני. מורכבותו של הסכסוך הביאה לכך שבשעתו הורה כב' השופט אזר על פיצול הדיון, באופן שתחילה תידון שאלת החבות ביחסים בין התובעות לבין שני הנתבעים, ובמקביל הוריתי אנוכי כי בירורו של הסכסוך השני, תביעת X ויתרת שכרו, יעוכבו עד שתהא הכרעה בסוגיות האחרות הייתי ער לכך שענינו של X וזכותו לבירור מהיר של תביעתו מתקפחים במידה רבה, אך לא מצאני אפשרות לדון בצוותא חדא גם בהיבט הזה של הסכסוך, שכן בין היתר נטען כלפי X כי הנתבעות לא היו שבעות רצון כלל מהעבודה שהוציא תחת ידיו. ההכרעה הראשונה שיש לבצע הינה כמובן הכרעה בחוליה הראשונה שבשרשרת, משמע בתביעתן של התובעות כנגד X וכהן בע"מ. מערך זה משמעו בראש ובראשונה קיומה או העדרה של חבות נזיקית או חבות חוזית. במקביל יש מקום לקבוע, במישור העובדתי, את טיבן של התופעות עליהן התלוננו התובעות, וכן יש לקבוע את מידת האחריות, ככל שישנה, בהמשך שרשרת היחסים עם צדדים שלישיים, רביעיים וחמשיים עפ"י ההודעות שהוגשו. לצורך הדיון האמור יש להיזקק, כבר בשלב זה, לשאלה של עצם נוכחות גז הפורמלדהיד בחנות. הטענה הינה שה- M.D.F., לוחות העץ שנעשה בהם שימוש בחנות, מדיפים גז שיש לו תופעות לוואי פיזיקליות מסוימות. עפ"י נ/15, שהוא תקן ישראלי 1481 מדצמ' 91' (ויודגש שתקן זה לא נהג ולא היה קיים בתקופה הרלבנטית), מוגדרים לוחות ה- M.D.F. (MEDIUM DENSITY FIBREBOARD) כלוחות סיביים בעלי צפיפות בינונית. לוחות אלה עשויים מסיבי עץ או תאית טחונים, או שניהם, כשיש חומר המקשר ביניהם והם מיוצרים בתהליך כבישה בטמפרטורה גבוהה ובאים כשהם מחפים או לא מחופים. לוחות אלה מיועדים לייצור רהיטים ולשימוש פנימי בבניינים. עפ"י חוות הדעת שהוגשו לעיוני, משמשים בתהליך הייצור של הלוחות הללו - פולימרים (דבקים) והפורמלדהיד הינו אחד מחומרי הגלם המרכיבים את הפולימר. קיימת אפשרות שעודפים של חומר זה נפלטים בצורת גז פורמלדהיד מתוך הלוח המוכן אל החלל הסמוך עד שהעודפים ממוצים והפליטה מסתיימת. כך למשל ראוי להפנות למסמך נ/16, שהוא תווית שמצמיד אחד היצרנים אל הלוחות האמורים ועליה אזהרה בעניין פליטת גז כאמור. התקן הישראלי קבע שיעורים מותרים של "פורמלדהיד בר מיצוי" בלוחות, על מנת שאלה יתאימו לתקן. קביעות אלה נעשו לראשונה לגבי לוחות בדצמ' 91' וקודם לכן, נעשו קביעות המתייחסות לאיכות האוויר (להבדיל מתכונות העץ), בין לאזורי מגורים ובין לאולמות עבודה. ברור איפוא שהקשר בין לוחות ה- M.D.F. לבין פליטת גז פורמלדהיד לחלל הסמוך להם - אינו יכול להיות שנוי במחלוקת. מזווית ראיה של רמת הביטחון הנחוצה לצורך קביעות עובדתיות במשפט אזרחי, השתכנעתי כמו מקור הגז היה בלוחות ולא בחומרים אחרים שנעשה בהם שימוש בחנות. התכונה האמורה היא תכונה אופנית ללוחות ה- M.D.F. והכמות הרבה של לוחות שנעשה בה שימוש בחנות האמורה, בצירוף העובדה שחלק ניכר מן הלוחות היו מחופים מכל צדדיהם - מובילה למסקנה שמקור התופעה הוא אכן בלוחות (ולשאלת החיפוי אתייחס בנפרד). עיון בחוות דעתה של הכימאית, צלינה שתיל, מלמד על כך שהיא ביקרה בחנות ביוני 90'. היא לא חשה בריח, אך לעומת זאת הרגישה מיד צריכה בעינה עד כדי דמיעה. הצריבה התגברה כשהיא עלתה למפלס העליון של החנות. גב' שתיל מדווחת בחוות דעתה, כי מר X הוזמן למקום וסיפר לה כי הוא חש כבר בעת הנחת הלוחות, והונחו עשרות לוחות במקום, בריח חריף העולה מהם. גב' שתיל, אשר לא יכלה לבצע בעצמה קביעות סופיות לגבי מקור הגז או שיעורו, חזרה למקום מקץ זמן, שוב בחודש יוני, לאחר שלדבריה למדה את הנושא, וזימנה למקום את מר אברהם קרול על מנת שיבצע בדיקות איכות אוויר בתוך חלל החנות. מר קרול עצמו הגיש חוות דעת והוא העיד כי ביצע מדידות כמותיות של גז הפורמלדהיד בחנות. את המדידות הוא ביצע באמצעות מכשיר "ליון" ומכשיר המכונה אימפינג'ר (כלי זכוכית שבו תמיסה המגיבה ספציפית לנוכחות של פורמלדהיד). המדידות בוצעו כשדלתות החנות סגורות והמזגן אינו פועל ועפ"י דיווחיו של מר קרול, בזמן הביצוע הורגש במקום "ריח חריף וגירויים חזקים בגרון ובעיניים". מר קרול, שהוא הנדסאי סביבה עפ"י עיסוקו ומשמש כמפקח ארצי בנושא זיהום אויר וחומרים מסוכנים, חיווה דעתו כי הפורמלדהיד, שריכוז גבוה ממנו נמצא בחנות, מהווה אחד מחומרי הגלם של הפולימר המשמש בייצור ה- M.D.F. וכי קיימת אפשרות שעודפי מונמר בצורת גז פורמלדהיד, מתנדפים בחלל החנות מהלוחות בהם השתמשו. מר קרול נחקר ארוכות בבית המשפט על חוות דעתו. הוא הסביר כי התקנים מתירים ערכים גבוהים יותר של פורמלדהיד במקומות עבודה (0,3 חלקים למליון), ואילו התקן הסביבתי מתייחס למגורים ולאוכלוסיה הרחבה, מחמיר יותר, שכן מדובר בזמן חשיפה ארוך יותר, באנשים אם רגישויות אפשריות, ילדים, נשים הרות וכדומה. התקן המתייחס לאזורי מגורים, הינו איפוא 0,08 חלקים למיליון. תוצאות בדיקתו של קרול הודגמו בטבלה שבחוות דעתו, ועל פיה מדידות שנעשו בנקודות שונות בתוך החנות, הראו על ערכים הנעים בין 0.25 חלקים למיליון שנמדדו במכשיר האמפינג'ר עד 0.6 חלקים למיליון שנמדדו ב"ליון", ובכל מקרה, ברור מעל כל ספק כי מדובר בערים העולים בהרבה על הערכים המקובלים כמותרים באזורים שאינם אזורי עבודה בפורמלדהיד. עוד שלל מר קרול את האפשרות שהגז מתנדף מהשטיחים ומדידות שביצע לידם, לא הניבו ממצא משמעותי. עוד הסביר מר קרול כי בד"כ יפלטו הלוחות, עפ"י הערכתו, את הגז במשך כשנה. תקופת זמן זו תלויה בגורמים אחדים ובהם איוורור החלל, חום ועוד. הוא הסביר גם שתופעות הלוואי האופייניות לגז הן ריח המובן בריכוזים העולים על 0,3 חלקים למיליון, וכן גירויים של העיניים ושל ריריות האף והגרון. קרול ציין כי בדיקותיו התייחסו לאיכות האוויר בחנות, אך לא ללוחות עצמם. הוא הסביר כי איוורור הולם יוריד את ריכוז הפורמלדהיד באופן משמעותי, וכוונתו היא ל"איוורור מאולץ", משמע באמצעות מכשור כגון מפוח או ונטה, אשר הן מסחררים את האוויר והן מחליפים באותו נפח. העדה צלינה שתיל, כך יצוין, חיוותה גם היא את דעתה באותו הקשר, כי איוורור ותחלופת אוויר, תפחית את הריכוזים של הגז בחלל (אך לא תשפיע על האצת סיום ההתנדפות מן החומר). לא מצאתי כי החקירה הנגדית מוטטה את חוות דעתו של מר קרול, או את דבריה של הכימאית שתיל. נראה לי כי ניתן בלא קושי לקבוע על סמך דבריהם והראיות האחריותש בפני, הן כי קיים קשר ישיר בין ה- M.D.F. לבין נוכחות הגז, והן כי ריכוזי הגז בחנות, עוד 3 חודשים לאחר פתיחתה, היו ברמות גבוהות מאוד מעל ומעבר לתקנים המותרים ונוכחות זו היוותה הפרעה ומטרד ממשיים לבאי החנות. אציין כי אין באמור לעיל כדי להוות הכרעה בשאלה שמן הסתם תידון בשלבים הבאים והיא מה היו הדרכים הסבירות לצמצום התופעה והאם ננקטו, מתי ובאיזה היקף. עניין זה ידון בעת שתידון שאלת גובה הנזק, בהקשר של הקטנתו. א. מערך היחסים בין התובעות לבין X: במישור החוזי ישנו פער בין תפיסת התובעות את תפקידו של X אשר הינו אדריכל עפ"י עיסוקו, לבין תפיסת X עצמו את תפקידו. אין מחלוקת שאת העיצוב הפנימי של החנות, לרבות בחירה של החומרים שישמו בעיצוב, ביצע האדריכל X. אין גם מחלוקת שX הוא זה אשר קישר בין הקבלן, ולמעשה הנגר, שנטל על עצמו את ביצוע העבודה בכללותה, משה X, לבין התובעות. עוד נראה כי ברור שלתובעת מס' 1 עצמה, אין ידיעה ממשית בתכנון, ביצוע, מעקב או בחירה של חומרי בנייה והיא סמכה בענן זה, במידה רבה, על אלה שנטלו על עצמם את ביצוע העבודה האמורה, תמורת ממון רב. עפ"י סעיף 6 לתצהירה של התובעת מס' 1, התחייבו הנתבע מס' 1 "לתכנן, לעצב, לבצע ולפקח על עבודות הבניה". X טוען לעומת זאת, כי שרותיו התמצו "בתכנון ופיקוח עליון" וכי הביצוע כולל קנית החומרים, שנעשו ע"י קבלן עצמאי שנשכר ע"י התובעת. במישור החוזי הוגש לעיוני המסמך נ/1 שהוא למעשה ההסכם שבין התובעות לבין X. עפ"י הסכם זה כללה עבודתו של X "תכנון ראשוני, תכנון למכרז, תכנון מפורט, פיקוח עליון וקבלת העבודה". על פני הדברים ברור איפוא שX לא נטל על עצמו את ביצועה בפועל של העבודה, והביצוע היה אמור להיעשות ע"י גורם אחר. בהחלט יתכן שגורם זה, X, הוצג לתובעות ע"י X אך לא ניתן לקבוע, במישור החוזי, כי האחריות לביצוע בפועל הייתה אחריותו של X. נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לעניין טיבו של המונח "פיקוח עליון". נראה לי כי הכוונה בפיקוח עליון היא בקרה מעת לעת על ביצוע העבודות עפ"י התוכנית, להבדיל מפיקוח שוטף וצמוד על כל פעולה ופעולה שמבצע הקבלן. כך גם יש להבין את המונח "קבלת העבודה" כבחינה עקרונית של התאמת העבודה המוגמרת, בין מבחינה של ביצוע עפ"י התוכנית, ובין בחינת איכות הביצוע. אין הכוונה לדעתי, שהאדריכל אמור לפקח גם על עניינים שהם בתחום אחריותו המיידית של הקבלן. לשון אחרת, אילו הייתי צריך לקבוע קיומה או העדרה של הפרה של החובות החוזיות שהיו לX עפ"י ההסכם בינו לבין התובעות, בהנחה שהפיקוח העליון הינו עניין כללי לחלוטין ומתייחס אך ורק להתאמה של הביצוע למתוכנן, הרי מזווית זו בלבד, ניתן היה להניח שיש להעדיף את עמדתו של X, על פיה לא הייתה עליו חובה הסכמית לפקח באופן שוטף על עבודות X. עוד ניתן היה לסבור כי לא הייתה עליו גם חובה, עפ"י ההסכם הכתוב שבין הצדדים, לדאוג לשכירתם של קבלני המשנה שיבצעו בפועל את העבודות, אף לא לרכוש את החומרים לביצוע העבודה או לבדוק אותם בעצמו בעת הרכישה או לבצע התחשבנות ישירה עם הספקים או הקבלנים. יחד עם זאת אין באמור לעיל, כפי שיבואר, כדי לשחרר את X מחבות. לא מצאתי משמעות של ממש לטענות כנגד X בתחום של היותו אדריכל רשום. X אמנם לא היה "אדריכל רשום" בעת שנוצרה ההתקשרות בין הצדדים, אלא בוגר "בצלאל" במחלקה לעיצוב (עיצוב פנים), והוא עסק, עפ"י עדותו, שנים רבות בעבודות אדריכלות ותכנון פנים. הוא איש עתיר ניסיון בתחום האמור. לא הוכח בפני כי הוא הציג את עצמו כאדריכל רשום דווקא, או כי ההתקשרות עימו הונעה או הסתייעה באמירה כאמור. אציין כי מעבר לשאלה אם הציג או לא הציג את עצמו כאדריכל רשום, סעיף 2 לחוק המהנדסים והאדריכלים התשי"ח- 1958, האוסר על אדם לשאת תואר של מהנדס או אדריכל, אלא אם כן הוא רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, או זכאי להרשם בפינקס, הינו תיקון שחוקק בשנת תשנ"א וההתקשרות בין הצדדים הייתה מוקדמת בהרבה למועד הזה וממילא ההוראה אינה חלה עליו. המצב החוקי הקודם, שהוא הרלבנטי לענינו, היה כזה שלא מנע מאדם להתקרא אדריכל או מהנדס, אם סיים חוק לימודיו, למרות שאינו רשום. לא מצאתי איפוא מדוע לא יכול היה X לשאת את התואר אדריכל בזמן הרלבנטי לתביעה, ובהסכם נ/1, כך יש לציין, הוא איננו מופיע כלל בתואר אדריכל רשום. כל זאת מעבר לעובדה שבכל נקודת זמן רלבנטית, היה X בבחינת זכאי להרשם בפינקס, שהרי סיים את לימודיו שנים קודם לכן והיה בעל נסיון בתחום. אינני סבור שX, גם אם תפקידו היה מוגדר כפיקוח עליון (והדעת נותנת כי גם מפקח עליון מצוי באתר העבודות לעיתים מזומנות ועוקב מקרוב אחר ביצוען), יכול התנער מתקלה חמורה אשר עלולה להיווצר במהלך העבודות שתיכנן. X אינו יכול, לדעתי, לתחום באופן החלטי את חובותיו כלפי מי שהתקשרו עימו אך ורק למימד התכנוני או למימד של בחינת התאמת העבודה לתכנון. זו אמנם בד: המשמעות הרגילה של פיקוח עליון, וסביר להניח שהוא אינו צריך לצאת מגידרו כדי לבצע בדיקות חריגות של חומרי הבניה או תהליכי הבניה בעת ביצוע התוכנית שתיכנן, ובעת שהוא מבצע פיקוח עליון על ביצועה, אך בהחלט ניתן וצריך לפצות ממנו, גם במסגרת חובתו כמפקח עליון וגם מכוח חובת הזהירות שאני סבור שיש לו כלפי מי ששכר אותו, שיתריע או ימנע תקלה חמורה שהוא מבחין בה או צריך להבחין בה, והיא תקלה אשר בולטת לעין ומובחנת גם בלא צורך לערוך חקירות ודרישות. ברור לדעתי, שמקום שאדריכל המפקח פיקוח עליון נתקל במהלך הבניה בתופעות של ריחות הנודפים מחומרי הבניה, או תופעות הנובעות מנוכחות גז - חייב הדבר להדליק אצלו נורה אדומה ולגרום לו לעקוב ולבדוק מהו מקור הבעיה, כיצד יש להתגבר עליה ובמידת הצורך להפסיק את העבודה עד שיתברר מקור הקושי. חובה שכזו מוטלת עליו גם מכוח יחסי הרעות הקיימים בינו לבין בעל חוזהו, מכוח העובדה שבין השניים - הוא זה שהיה בעל הידע והנסיון ומכוחו הציפיה שהייתה לתובעות ממנו כמי שאמור לתת שירותי פיקוח כלשהם על העבודות המוזמנות וכן גם מכוח העובדה על פיה נראה לי כי מדובר בתופעה שהייתה מוכרת או צריכה להיות מוכרת לו כמי שעוסק בתחום האמור. בכלל זאת הוא היה צריך להתריע מפני קושי אשר נובע מהעדר פיתרון איוורור מתאים ואין ספק כי איוורור של החנות, היה עניין שהמתכנן היה צריך להיזקק לו באופן מפורש, בין בעצמו ובין ע"י בעלי מקצוע מתאימים בזיקה לצרכים ולקשיים שהיו בחנות הספציפית שתכנן. המונח "פיקוח עליון" אינו מוגדר כלל במסמך נ/1, ואינני משוכנע שהתובעות אכן ידעו מהו "הפירוש המקובל" של פיקוח כגון זה. בהחלט יתכן כי הייתה ציפיה מצידן שמעורבותו של X בעבודות וקיומו של פיקוח, שוטף או עליון, ימנעו מהן תקלות והייתה זו חובתו של האדריכל, שהוא זה הבקיא בתוכנו של המושג, להבהיר להן מלכתחילה שאחריותו לפיקוח מוגבלת וכי הוא אינו מתכוון לעסוק בהיבטים מסוימים של הבניה, אך לא בטיבם ואיכותם של החומרים או בתוצאות האפשריות של שימוש בהם. ציפיה זו נלמדת גם מעדותה של התובעת מס' 1 המדברת בפניותיה החוזרות ונשנות לאדריכל על מנת שזה יתן פיתרון לבעיה שנוצרה. בנוסף, נין לצפות מבעל מקצוע סביר, העוסק בתכנון ועיצוב, הבקיא בחומרים המשמשים בתהליך, בישומם ובתכונותיהם, כי יהיה ער לקושי שעלול לנבוע מהם וכן ניתן לצפות ממנו, כי יזהיר ויתריע מקום שמתפתחת בעיה שמקורה בחומרים שעושים בהם שימוש וזאת בין אם הוא מפקח רגיל ובאין אם הוא מפקח עליון. אין הכוונה להטיל אחריות על X לטיבם של חומרי בניה אשר נרכשים בחנויות והם חומרים סטנדרטיים, אך מקום שמדובר בתופעה חריגה אך מוכרת אשר יכול וחומרתה נובעת מהשימוש המסיבי בכמות גדולה של M.D.F. שנעשה בו שימוש עפ"י הנחיות האדריכל, והתופעה בולטת לעין ומובחנת בעליל, הוא אינו יכול להתעלם ממנה. יש לי ספק רב אם אמנם האפשרות להרגיש בפורמלדהיד נולדה רק לאחר סיום העבודות. X העיד כאילו עובדה זו הסתברה לו רק אחרי סיום העבודה, אך אינני מקבל את הדברים הללו. בניית המחיצות או הגלריה או תאי ההלבשה, הייתה שלב מוקדם יחסית לפני סיום העבודות, שהתמשכו על פני שבועות אחדים, וההגיון והשכל הישר מלמדים שאם מקור הגז בו מדובר אכן היה ב- M.D.F., הוא היה מובחן עוד לפני פתיחת החנות. בעניין זה יש לציין את עדות עד ההגנה אלי גולריז, מניח השטיחים, אשר חש בתופעות הנידונות עוד בשלב הדבקת השטיחים, משמע לני פתיחת החנות, וכך גם עולה מעדותו של X, הנגר עצמו, אשר עפ"י דבריו פנה לX בעניין זה - "לא פניתי לשמחה כהן ואמרתי לו שיש בעיה כלשהי של ריח כי פניתי לאדריכל. חשבתי שזו בעיה שX צריך לפתור ולא כהן". ברור שאם פנה הנגר לX, היה זה לפני תום העבודות ולא לאחר מכן, וברור שX ידע על הבעיה לפני פתיחת החנות. יתר על כן, גם אם נכון שX הבחין בתופעות של השפעת הגז בחנות אחרי תום העבודות, הרי העובדה הזאת לבדה עולה כדי התרשלות, שהרי אם מדובר בתופעה מזיקה ומשמעותית שמקורה בחומרי הבניה, היה המפקח העליון מצופה להבחין בה עוד בשלב מוקדם יותר, שהרי לא סביר להניח שלידתה של התופעה הייתה דווקא אחרי פתיחת החנות ולא לפני המועד הזה. עוד נראה לי כי ברמה התיכנונית, מקום שמדובר בשימוש ב- M.D.F. באופן שנוצרים חללים סגורים שדופן הלוח הפונה אליהם אינה מצופה בחומר כלשהו (יפוי, שלדעתי, מפחית ביותר או מונע פליטה של גז) - כגון כל השטח שבין ריצפת הגלריה לתיקרת הקומה הראשונה, צריך היה המתכנן לצפות שגז יצטבר באותם חללים וימלט מהם בדרך זו או אחרת. ציפיה שכזו היא בהחלט ציפיה אשר צריכה להיות מצוייה במיתחם הציפיות הסביר מאדריכל ומתכנן. באופן דומה קשה לי להאמין לטענה שX, שהוא אדריכל מיומן ומנוסה, לא ידע שתיתכן תופעה של פליטת גז מלוחות ה- M.D.F.. המדובר הוא בחומר נפוץ אשר היה מצוי בשימוש נרחב שנים אחדות לפני הארוע נשוא התביעה. יש לצפות מאדריכל אשר קובע את סוג חומרי הבניה שיעשה בהם שימוש, שידע את תכונות החומר וליקויים אפשריים בו, ככל שיש, וידע גם איך להערך לטיפול בקושי הזמני או הקבוע שתכונות אלה עלולות ליצור. בהקשר זה יש להפנות לדבריו של X, כי הוא עצמו נתקל בבעיה דומה בעת ביצוע עבודות בבנין הבורסה, שגם שם הייתה פליטה של פורמלדהיד לחלל החדרים וגם שם, לדבריו, היה האדריכל - מר X. קשה איפוא להאמין לטענות בדבר תופעה שלא הייתה מוכרת. כלומר אם ידע X על תופעה אפשרית שכזו, היה עליו להערך למניעתה (כגון ע"י ציפוי הלוחות מכל צידיהם, או ע"י תכנון מערכת איוורור אפקטיבית או התייעצות עם מומחה בתחום של איוורור ותחלופת אויר) ואם לא ידע - יש בכך משום התרשלות, שכן אדריכל ומתכנן פנים הממליץ על שימוש מסיבי בחומר מסוים או מורה להשתמש בו, חייב לדעת על תכונות החומר והגלויות והסמויות ואינו יוצא ידי חובתו באמירה כי התופעה אינה ידועה לו. יודגש כי אין הכוונה להטיל חבות על X בשל פגם בטיב החומר שעשו בו שימוש, ואיני קובע כי היה בחומר, פגם כאמור. האחריות נגזרת לאו דווקא מפגם בטיב, אלא מתכונה מסוימת של החומר, תכונה שיש לה אופי זמני, שהייתה צריכה להיות ידועה לו, או הייתה ידועה לו והוא לא נערך כראוי להתריע מפניה או לצמצם את פגיעתה, או למונעה מבעוד מועד. מסקנתי היא איפוא כי בנסיבות המקרה שבפני, מוטלת חבות נזיקית על האדריכל כלפי מזמיני העבודה ואף יש מימד מסוים של הפרת חובה חוזית, זאת בהסתמך על עמדתי כי גם מפקח העוסק בפיקוח עליון, חייב להשגיח ולמנוע תקלות בולטות לעין המתגלות במהלך העבודה. עמדתי היא כי הייתה עליו החובה לצפות את התופעה האמורה, כי קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים בינו לבין לקוחו ובנסיבות העניין, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית שהוא הפר. מערך היחסים בין התובעות לבין שימחה כהן, חברה למסחר בע"מ: כהן בע"מ עוסקת במסחר ובשיווק לוחות עץ ובכללם לוחות M.D.F. והיא בד"ר משווקת את הסחורה הזו לבעלי מקצוע ונגרים. היא אינה עוסקת, עפ"י עדות מנהלה, במכר לאנשים פרטיים, זאת "ב- 99%" של המקרים. כהן בע"מ אינה חולקת למעשה על העובדה שהיא מכרה את לוחות ה- M.D.F. לX, וכי X התקין את הלוחות האלה בחנות. הטענות כאילו הלוחות לא נרכשו אצל כהן בע"מ, ננטשו למעשה במסגרת הסיכומים שהוגשו ולא חזרו עליהן. קיים קושי ברור, לדעתי, להטיל אחריות על ספק של חומר אשר מדיף ריח (והוכח לי כי מאפיין בולט של גז הפורמלדהיד בריכוז גבוה, הינו גם נוכחות של ריח מסוים). חומרים רבים המשמשים בבניה או בייצור, יש להם ריח אופייני הנובע מתהליך הייצור שלהם או מתכונות אלה או אחרות, והתכונה הזו הינה תכונה קבועה או זמנית הטבועה בחומר. עצם העובדה שקיימת תופעה כזו בחומר הנמכר, משמע שיש לו ריח, אינה עולה כדי התרשלות, זאת בנסיבות הרגילות. קושי נוסף המכביד על הטלת אחריות, יסודו בכך שהחומר שנמכר - נמכר במקרה שבפני, לנגר, משמע לבעל מקצוע האמון על השימוש בחומר, המכיר את תכונותיו, מה גם שאין מדובר בחומר חדש אלא בחומר שהיה בשימוש שנים לפני שנרכש ע"י X. להיבטים אלה אזקק בהמשך הדברים. יש לדחות את טענת כה"ן בע"מ בקשר לחוסר יריבות עם התובעות או עם הנתבע מס' 1. ככלל, ספק המוכר חומר פגום לא', וא' משתמש בחומר הזה עבור ב', ועקב כך נוצר נזק אצל ב' - אין הספק משתחרר מאחריותו רק מחמת שהקשר שלו עם ב' הינו עקיף ולא ישיר, זאת בהעדר נסיבות המצדיקות שחרור כאמור, לרבות נסיבות שיש בהן כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הצפוי בעליל משימוש בחומר. במקרה שבפני, ושוב אינני קובע שנמכר חומר פגום, אחראית כהן בע"מ מבחינה עקרונית כלפי מי שעבורו נרכש החומר. כך למשל אם הייתה מוכרת עץ נגוע במזיקים, ומהעץ היה הקונה מתקין רהיטים ומוכר אותם לצרכנים - עדיין סביר להניח שכהן בע"מ הייתה אחראית במישרין כלפי אותם צרכנים שקנו מוצר העשוי מעץ פגום, אף שלא נקשרה עסקה ישירה בינה לבינם. אין לי ספק כי, כפי שכבר ציינתי, שלעוסקים בתחום האמור, לרבות סוחרי עצים, נגרים ואדריכלים, הייתה התופעה של פליטת גז המלווה בריח מורגש מלוחות ה- M.D.F., ידועה ומוכרת, מר כהן העיד בפני כי תופעת הריחות אכן ידועה לו. לדבריו - "הסברתי ללקוחות, לכל הלקוחות, שזה מדיף ריח במשך הזמן. גם אצלי במחסן יש ריח. במשך הזמן הריח מתנדף". כלומר כהן ידע על התופעה האמורה, אך הוא טוען שהיה מעמיד את הלקוחות על התכונה הזאת של העץ. לדבריו - "אני לומד את הבעות מהלקוחות שהם בעלי מקצוע ולא אני. X לא קנה את הלוחות האלה פעם ראשונה, אלא הוא קנה המשך תקופה. יכול להיות שאמרתי לו אישית או לפני זה שיש ריחות והוא הסביר לי מה עושים עם זה..." כמו כן הסביר כהן כי ידוע לו "שזה ריח שהעיניים צורבות". כהן הסביר שעל אף שיש כמות גדולה של חומר במחסניו, הרי החומר מגיע בחבילות ארוזות, משמע הדפנות החשופות של לוח אחד מכוסות במשנהו וכן הלאה, והחבילה כולה ארוזה. הריח מורגש כשפותחים ומוציאים לוחות והוא מתנדף אחרי זמן מה, ומכל מקום הוא פוחת והולך. העד אישר כי במחסניו מורגש אמנם ריח, אך מדבריו עולה שמדובר בתועה ידועה ומוכרת לו ולבעלי המקצוע השונים, שאין בה כל חדש. מן הראוי לציין כי על לוחות ה- M.D.F., לפחות אלה המיובאים מארה"ב (ראה נ/6), מופיעה תווית ובתחתיתה, באותיות קטנות, אזהרה כי החומר מיוצר באופן שיש בו פורמלדהיד והוא משחרר אדי פורמלדהיד בריכוזים נמוכים. עוד מצוין בו כי הפורמלדהיד יכול לגרות את העיניים והמערכות העליות של אברי הנשימה, במיוחד אצל אנשים רגישים, ויש להשתמש בו בתנאי איוורור ראויים. סביר איפוא להניח, אף שהאזהרה היא בשפה האנגלית, שהן הסוחר והן בעל המקצוע, הלקוח, ידעו על התופעה והיא איננה תופעה זרה. עמדתי היא שעצם המכירה של הלוחות האמורים, אינה עולה כדי התרשלות, שהרי מדובר בריח ובתופעה זמניים, הפוחתים והולכים, כפי שהוכח במקרה שבפני. לא הוכח לי כאילו הלוחות המסוימים שנרכשו, היו פגומים במובן זה שהם הדיפו גז בשיעורים בלתי סבירים או אסורים או שיעורים המנוגדים לתקן בינלאומי זה או אחר. יש להבחין בין פגם בלוח לבין תופעה של ריכוזי גם הנובעת משימוש בכמות גדולה של לוחות במקום שאיננו מאוורר דיו. במצב כזה, ההיגיון צריך לגרור מסקנה שיתכן שהתופעה איננה נובעת מפגעם המצוי בכל לוח ולוח, או בחלק מן הלוחות, אלא ממצב בו ישנה פליטה מותרת או סבירה של גז, אלא שחומרת התופעה לא נובעת מכמות הגז הנפלטת מכל לוח, אלא מההצטברות של הכמויות המזעריות בחלל סגור ולא מאוורר. לשון אחרת, על מנת שכהן בע"מ תיתפס כאחראית לתופעה, צריך היה להוכיח שהלוחות שהיא מכרה היו פגומים במובן זה שכל אחד מהם "הפיק" גז בשיעורים אסורים או בלתי סבירים, הוכחה כזאת, אין בפני. די לי בכך שהתקן הישראלי, ואני למד מהתקן המאוחר, על מה שצריך לראות כסביר גם לפני שנכנס לתוקף, הכיר והתיר נוכחות מסוימת של פורמלדהיד בלוח, כדי לקבוע שלא ניתן להטיל, במקרה שבפני, אחריות עלה סוחר ובוודאי שלא על היבואן. אילו היה איסור גמור ומוחלט על נכוחות כמות כלשהי של גז הנפלטת מהלוח, סביר להניח שהייתה מוטלת אחריות, אך מקום שהפליטה מסוימת מותרת, ואין הוכחה על שיעורה, וקיימת סבירות גבוהה שאופן השימוש בלוח במקום ובכמות המסויימים בהם מדובר גרם לעליית ריכוזי הגז - אין אפשרות לקבוע שהמוצר היה פגום או בלתי תקין כשלעצמו. אין שום אפשרות מעשית שסוחר העצים יוכל להזהיר מפני עצם קיומה של תופעה כאמור, את הצרכן העתידי של הלוח. אין כמובן לסוחר כל ידיעה מה יעשה הנגר בלוחות ומי ישתמש במוצר שיופיע מהם, ואין לו גם שליטה על מה יגיד הנגר ללקוח ומה לו יגיד לו. אני דוחה איפוא את הטענות כנגד שימחה כהן בע"מ, קובע כי לא הוכח שהנתבעת הזו מכרה לוחות עץ פגומים, קובע כי היא יצאה ידי חובתה להודיע לקונה על דבר תופעה של "ריחות" שמקורם בלוח וכי ככל שהייתה לה כלל חובה כזו, הרי נוכח העובדה שהקונה במקרה שבפני היה נגר ותיק ומנוסה, היא הייתה רשאית להניח שהוא מכיר את החומר ואת תכונותיו וגם אם אמרה לו את הדברים באופן כללי לחלוטין - די בכך. מן האמור לעיל נגזרת מסקנה כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2. במקביל, מכוח אותו הגיון ממש, יש לדחות את ההודעה לצד שלישי שהגישה שימחה כהן בע"מ כנגד ט.ר. מסחר ויבוא עצים בע"מ וכן יש לדחות את ההודעה לצד שלישי שהגיש X הן נגד שימחה כהן בע"מ והן נגד ט.ר. מסחר ויבוא עצים בע"מ. מערך היחסים בין X לבין X: X הגיש הודעה לצד שלישי כנגד X, ובמסגרת הודעה זו הוא טען כלפיו כי X הציג את עצמו כנגד מיומן וסביר המנוסה בשימוש בלוחות M.D.F., ועל סמך המצג הזה נשכרו שירותיו. עוד טען X כנגד X כי למרות שהוא הבחין בכך שהלוחות מדיפים ריח, הוא לא התקין אותם בדרך הראויה, אף לא העמיד את X על אי ההתאמה של הלוחות לשימוש ולעבודה שלהם יועדו. X הציג כלפיו מצג שווא בביצוע רשלני של העבודה, למרות שידע, או שהיה צריך לדעת, כי אלה ששכרו את שירותיו מסתמכים עליו כעל בעל מקצוע סביר. עוד התרשל X בכך שלא הודיע למי שרכש ממנו את הלוחות, על הפגם שבהם. X התגונן מפני ההודעה לצד שלישי, וטען כי הוא נהג עפ"י הסטנדרט הסביר והמקובל במקצועו, במידת זהירות סבירה ובמיומנות. לדבריו, הוא מצוי בקשרי עבודה עם X למעלה מ- 10 שנים לשביעות רצונו המלאה של X. את העבודה הנוכחית הוא ביצע לאחר שX הסביר לו שיש לבצע את העבודה עפ"י תוכניותיו והוראותיו של X, כאמור במפרט שניתן לו. X טוען כי בשנות עבודתו בעבר, לא נתקל, פרט למקרה אחד, בבעיה של פליטת גזים וריחות מ- M.D.F., טוען כי ציפה את הלוחות בצידם הנראה לעין, עפ"י הוראות שקיבל מX, וכן מילא את יתר הוראותיו. עוד טוען X כי הודיע לX מיד כשהוא חש בריחות העולים מן הלוחות (סעיף 6ז' לכתב ההגנה), על דבר התועה האמורה ועפ"י הוראות X, פתח פתחי- איוורור כדי לאפשר את התנדפות הגזים והריחות "והבעיה נפתרה לחלוטין". עוד הוא טוען כי משהודיע לX ומשפתח את פתחי האיוורור עפ"י הוראותיו, הוא יצא ידי חובתו ולא יכול היה לנקוט בפעולות נוספות כדי לפתור את הבעיה. הקושי המיידי במערך היחסים האמור, נובע מכך שעל הטענות שיש לX כנגד X, הוא אינו חוזר בסיכומיו. למעשה סעיף הסעד בסיכומים מדבר בכך שיש לדחות את התביעה שהגישו התובעות כנגד X אך - "בהשלמת ו/או לחילופין - באם יקבע בית המשפט שאמנם נפלטה מהלוחות כמות גז שגרמה לנזק כלשהו, האחריות לכך צריכה ליפול על הסיטונאי ו/או היבואן שהיו מקור הלוחות" כלומר אין עוד בפני עתירה לפסוק עפ"י האמור בסעיף 6.3 בהודעה לצדדים שלישיים שהגיש X ביום 3.1.93 ביחס לX, ועל פני הדברים נראה לי שיש צדק בטענותיו של בא כוחו של X, בסעיף 27 לסיכומיו (בעמ' 9), על פיהן יש לדחות את ההודעה לצד שלישי כנגד X, מחמת שאין חוזרים בסיכומים על הטענות כלפיו ואין מבקשים נגדו סעדים כלשהם. יש לראות את X כאילו זנח את התביעה שיש לו כנגד X. צודק לדעתי בא כוחו של X בטענה האמורה, ואכן מן הסיכומים עולה כי שוב אין בפי X טענות כנגד X, ואין בסיכומים כל ביטוי לטענות כאלה או עתירה הנשענת עליהם. X זנח בכך את טענותיו כנגד X ואינו יכול לזכות בכל סעד כלפיו. חרף העובדה שנראה לי שדין ההודעה לצד שלישי שהגיש X נגד X, להידחות מן הטעם הזה - יש מקום להיזקק, אף כי בקיצור, לטענותיו. הטעם בכך נעוץ לאו דווקא בהודעה לצד שלישי, אלא בקביעות שבכוונתי לקבוע לצורך ההליכים האחרים שטרם מוצו, לרבות ההליכים שענינם התביעה בתיק המאוחד (44806/91). נקודת המוצא היא לדעתי בכך שX, כX, היה בעל היכולת למנוע את התקלה. אני סבור שהוא היה ערך להצטברות של ריחות או גז במקום. הוא ידע, או היה צריך לדעת, מתוך נסיונו הארוך כנגר, שמדובר בתופעה שמקורה בלוחות ה- M.D.F., והייתה עליו חובה או להימנע מהשלמת הביצוע עד שיובטח פיתרון לבעיה (אינני סבור שהוא יכול היה להסתפק בכך שנפתחו פתחים, שהרי ברור היה עוד במועד שהונחו שטיחים, שהפיתרון הזה איננו מספק), או ליידע את התובעות שבשירותן הוא עבד, באופן נחרץ וחד משמעי על כך שקיימת בעיה מדרגת חומרה שאיננה רגילה. X טוען אמנם כי הוא אמר את הדברים "למזמינות", והתובעת מס' 1 אכן מאשרת כי היא הרגישה עוד לפני פתיחת החנות בתופעה של דמיעת העיניים וצריבה בחנות, אך לא התרשמתי שהעניין הוצג בפניה במלוא חומרתו, ויש לי רושם שX עצמו לא העריך נכונה את התופעה וסבר כי מדובר בעניין שיחלוף במהירות ולא יותיר רישומו. הערה זו, כפי שמסתבר, הייתה שגויה. אינני סבור שX יצא ידי חובתו באמירה לX או בהטלת האחריות לפיתחו. היה לו קשר ישיר גם עם התובעות ומחוייבות כלפיהן והוא היה צריך להתריע באופן ברור לחלוטין, עד כדי עצירת העבודה, וניתן לצפות מבעל מומחיות כמותו, שיעריך, בהתחשב בחלל הסגור שהוא עובד בו, כי צפויה להתפתח בעיה. אין לדעתי צורך במומחיות יתרה או בהבנה יוצאת דופן באיוורור, כדי להבין שמבנה החנות והעדר חלונות בה, טומן בחובו קושי עתידי ברור, שכן אין בה תחלופן אוויר חופשית או מאולצת. גם המומחיות והנסיון של X, והעובדה שנטל על עצמו את העבודה של ביצוע כלל העבודות בחנות, כקבלן, תומכת במסקנה שאין לראות כמי שאחראי באופן מוגבל בלבד לביצוע הנכון והמדויק רק של עבודות נגרות, אלא יש לראותו כמי שמצופה להיות בעל מבט רחב בהרבה המתייחס גם להיבטים נוספים של העבודה. יכול ומה שסביר היה לעשות, מקום שX חש בריחות הנודפים מן הלוחות, ומכיוון שמדובר בכמות גדולה מאוד של לוחות ובעבודה בחלל סגור כמעט לחלוטין, היה לעכב את המשך העבודה, להפריד בין הלוחות, לאוורר אותם במקום אחר, ולבדוק כבר בשלב הזה את שאלת האיוורור או הציפוי של הלוחות. בהקשר זה אציין כי אינני מאמין לדבריו של X כאילו כבר מ"מחצית העבודה, לא הייתה בעיה של ריח בחנות". עובדה היא כי בעיה כזו הייתה בשלב האחרון של העבודה, הוא שלב הנחת השטיחים, ועוד לפחות 3 חודשים לאחר מכן, במועד בדיקות האוויר שנעשו בחנות, הורגשה התופעה בחומרה יתרה. אינני סבור שהטענה בדבר העדר ציפוי ל- M.D.F. היא "טענה בעלמא". אפילו לא הייתי מיישם הגיון ושכל ישר ולא הייתי מסיק כי יכולת ההתנדפות של גז מתוך חומר זה או אחר, מופחתת אם החומר הזה צבוע או מכוסה, באופן האוטם ולו במידה מסוימת של שטח הפנים שלו, עדיין ניתן לקבוע, מעדויותיהם של כהן ושל אמיר, שאף שאין הם "מומחים", הם עתירי נסיון בסחר בלוחות עץ, כי מקום שהלוחות ארוזים ועטופים או מונחים צמודים זה לזה, "הריח" אינו חריף. מעדות המומחה קרול למדנו, כי הריח מורגש מעל ריכוזים מסוימים ונראה לי שאם במקום בו יש כמויות גדולות מאוד של M.D.F. ארוז ועטוף, אין תופעה בלתי נסבלת של ריח וצריבות - הרי סביר להניח שההתנדפות מופחתת באשל אופן האריזה, זאת גם לאחר שאני לוקח בחשבון שיתכן והמחסנים מאווררים. עלי לקבוע איפוא כי באותה מידה של ודאות הנחוצה לצורך העניין שבפני, האפשרות להפחית את שיעור ההתנדפות ע"י ציפוי העץ או צביעתו - אינה טענה בעלמא. טענת ב"כ X על פיה מהעדר תופעה כזו במחסני העצים, ניתן ללמוד שאין קשר בין החיפוי של הלוח לבין ההתנדפות - אינה יכולה להתקבל. כפי שציינתי, הוכח לי כי הלוחות במחסנים מאוחסנים כשהם צמודים זה לזה, משמע אחד מכסה את משנהו, והם עטופים ואין מדובר במצב שכל לוח עומד בנפרד בפני עצמו. יתר על כן, כהן סוחר העצים, ציין כי כשנפתחת החבילה מורגשת תופעת הריחות ביתר שאת (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 20-23), זאת מעבר לעובדה שבמחסני העצים אכן מרוגש ריח אופייני. לא מצאתי לנכון לקבוע, כי עדותם של שתיל וקרול תומכת במסקנה כין אין משמעות לציפוי הלוחות. השניים אינם מומחים לעץ וקרול הינו מומחה לעניני איכות האוויר, וברי שמומחה כזה ידבר בצורך באיוורור ולא בתכונות העץ ממנו נפלט הגז. אינני סבור שתופעת חוסר האיוורור המספק בחנות, מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנדפות הגז לבין הנזק, ככל שיוכח. עניין זה הינו, לכל היתר, טענה שניתן לטעון במסגרת האפשרות להקטנת הנזק. אינני מוכן לקבל טענה כאילו X לא ידע על התופעה האמורה. הוא נתקל בתופעה כזו בעת שהקים משרדים בבנין הבורסה, וגם שם היה צורך באיוורור, וכזכור לדבריו, היה מעורב בעניין גם האדריכל. אם אמנם הוא לא ידע את תכונות החומר כשהוא משתמש בו, ואינני מאמין לו בעניין זה, סביר היה להניח כי עובדה זו עולה כדי התרשלות בפני עצמה, שהרי יש לצפות ממי שמיישם בעבודתו חומרים מסוימים, שידע ויכיר את תכונותיהם. מה שנראה לי כאמור עניין מרכזי הוא שלא השתכנעתי שX עשה את כל הנחוץ והסביר כדי לעצור את התקלה מבעוד מועד. הוא כאמור חש בתקלה, הוא יכול היה לזהות שמדובר בתקלה שמקורה בעץ (וזיהה זאת בפועל, כאמור בסעיף 12 לתצהירו), הוא היה ער, וצריך היה להיות ער, לחומרת התקלה. למרות כל האמור לעיל, נוכח מסקנתי כי הטענות המופנות כנגד X בהודעת צד ג', נזנחו למעשה - נראה לי כי אין אפשרות במערך היחסים שבין X וX, להטיל על X אחריות כלפי X, ואני דוחה איפוא את הודעת צד ג' נגדו. סוף דבר: אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, בכל הקשור ומתייחס לקיומה של אחריות. שאלת עצם קיומם של נזקים, היקפם, ולרבות סוגית הקטנת הנזק ויתר הטענות הקשורות לסוגית הנזקים - תידונה בשלב הבא של המשפט. כל ההודעות שנשלחו לצדדים שלישיים בתיק זה - נדחות. הנתבע מס' 1 ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד לתובעות בסך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עוד ישלם הנתב עמס' 1 הוצאות הליכי צד ג', לשימחה כהן בע"מ, לט.ר. מסחר ויבוא עצים בע"מ ולX משה בסך 2,000 לכל אחד בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתנות בזה הוראות להמשך הדיון כדלקמן: ישיבת הראיות הקרובה תוקדש לבירור תביעתו של X, במסגרת ת"א 44806/91 ולהשלמת ראיות הנחוצות לצורך תביעה זו. כדי להסיר ספק, ענינים שהוכרעו על ידי במסגרת פסק דין חלקי זה, לרבות ענינים הנובעים מטענותיהם של הנתבעות בתיק האמור (הן התובעות בתיק 51880/90), לא ידונו מחדש. X יחל בהבאת ראיות בסוגיות נשוא תיק זה. לצורך זה הוא יגיש תצהיר עדות ראשית לא יאוחר מיום 1.9.96. הנתבעים יגישו תצהירים מטעמם בסוגיות האמורות תוך 30 יום נוספים. ישיבה זו תערך ביום שישי, 1.11.96, בשעה 8:15 (עד 12:00). כמו כן נקבעת ישיבה שבה תידון סוגית הנזק הנתבע ע"י התובעות בתיק 51880/90 מן הנתבע מס' 1. התובעות תשגנה תצהירים בעניין הנזק האמור ותצרפנה מסמכים שהן מבקשות להסתמך עליהם וכל זאת עד ליום 1.9.96. הנתבע מס' 1, יגיש תצהירים מטעמו תוך 30 יום לאחר מכן.התחזותאדריכלות