קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות בקשה לאיחוד דיון / התיישנות בקשה לאיחוד תביעות: השופטת נילי ארד: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת הראשית ורדה וירט ליבנה ונציגי הציבור גב' מידרשי ומר רג'ואן; ע"ב 303856/98.) אשר דחה על הסף מחמת התיישנות, תביעה שהגיש המערער ועמה בקשה לאחד את הדיון של התביעה החדשה עם התביעה המקורית שהגיש נגד המשיבה בגין אותה עילה. ואלה גלגוליה של הפרשה: המערער עבד כרופא מרדים אצל המשיבה בתקופה שבין חודש אוקטובר 1988 לבין תחילת חודש יולי 1989. בהסתמך על הסכם שנערך בין הצדדים הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב-יפו נגד החברה לתשלום סכומי כסף שהגיעו לו, לטענתו, על פי הסכם שנערך בין הצדדים, עבור עבודות הרדמה והשגחה שביצע במהלך ניתוחים בהם השתתף בתקופת עבודתו בחברה. התביעה הוגשה בתאריך 26.10.1992 (להלן: התביעה המקורית). לאחר דיונים מוקדמים נקבע התיק להוכחות והדיון בתביעה התחיל ביום 10.7.1995. ביום 30.4.1996 נעתר בית הדין האזורי לבקשתו של המערער וחייב את החברה להמציא לו את ספר הניתוחים "וזאת על מנת להביא בפני בית הדין את התמונה המלאה". את ספר הניתוחים המציאה המשיבה למערער בחודש אוגוסט 1996. כעבור כשנה, בתאריך 1.7.1997 הגיש המערער בקשה לתקן את כתב התביעה המקורי ולהגדיל את סכום התביעה בהתבסס על נתונים חדשים, שהתגלו לו, לטענתו, מעיון בספר הניתוחים. הבקשה נדחתה על ידי בית הדין האזורי () בהחלטה מיום 10.8.1998. עיקר טעמו של בית הדין האזורי בהחלטתו היה בכך שיש בבקשה משום שינוי "חזית תביעתו חמש שנים לאחר הגשת התביעה המקורית ושנתיים לאחר הגשת תצהירי המשיב". בכך ראה בית הדין האזורי סרבול ההליכים באופן בלתי סביר הן כלפי המשיבה והן בהיבט הכולל של מאזן השיקולים בהם גובר "הצורך לנהל את ההליכים בצורה יעילה והוגנת כלפי שני הצדדים". ביום 28.9.1998 דחה בית הדין הארצי בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על החלטת בית הדין האזורי, מן הטעם שאין הוא רואה להתערב בהליך ביניים. ביום 3.12.1998 הגיש המערער תביעה חדשה לבית הדין האזורי () אשר באה תחת הבקשה לתיקון כתב התביעה, שנדחתה כאמור. בד בבד הגיש המערער בקשה לאיחוד הדיון של התביעה הנוספת עם התביעה המקורית שהגיש. עיקר טענתו של המערער בשני ההליכים הללו היה, כי לאחר שקיבל את ספר הניתוחים "התברר לתובע כי הנתבעת רימתה אותו באופן שיטתי בהעלימה ממנו ניתוחים רבים המופיעים ברישומיה כניתוחים בהם השתתף ואשר אינם כלולים בתביעתו הראשונה". המערער טען, כי התביעה לא התיישנה, מחמת עילת המרמה אותה ייחס לחברה. לחלופין, הוסיף המערער וטען, כי תקופת ההתיישנות לא חלפה, באשר את התקופה להקמת העילה יש למנות מן המועד בו נמסר לו ספר הניתוחים שהוא אוגוסט 1996. אי לכך הוסיף המערער על תביעתו הכספית בתביעה המקורית סכומי כסף נוספים בגין אותה מסכת שעמדה בבסיס התביעה המקורית (להלן: התביעה החדשה). המשיבה מצידה הגישה בקשה לדחות או למחוק על הסף את התביעה החדשה. את עיקר טענותיה ביססה על כך שהתביעה התיישנה הואיל ועילתה התגבשה בין השנים 1988-1989. הוסיפה המשיבה וטענה: כי התביעה לוקה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, באשר נועדה לעקוף החלטה חלוטה של בית הדין האזורי; כי היא מוגשת בגין אותם עניינים העומדים בבסיס העילה המקורית; כי אשר קובע הוא "השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה" (). בית הדין האזורי () קיבל את בקשתה של המשיבה וקבע כי "דין התביעה החדשה להדחות על הסף וכך יש לדחות גם את הבקשה לאחד את הדיון בשתי התביעות שבין הצדדים" (להלן: פסק הדין). עיקר טעמו של בית הדין האזורי היה בכך שהתביעה התיישנה. זאת, מן הטעם שהמערער סיים עבודתו אצל המשיבה בתאריך 2.7.1989 והגיש את תביעתו הכספית - ולא תביעה למתן חשבונות - בתאריך 26.10.1992. סקירת ההליכים שהתקיימו בבית הדין מאז הגשת התביעה המקורית, לרבות ההחלטה על המצאת ספר הניתוחים לידי המערער - לא נמצאה מספקת, בעיני בית הדין האזורי, כדי להקנות למערער " 'זכויות יתר' בכך שיכול היום להגיש את אותה תביעה להשלמת כספים נוספים וזאת למעלה מ-10 שנים מאז שסיים את עבודתו". אי לכך, קבע בית הדין האזורי: "לא מצאנו כל טעם המצדיק את הארכת מועד ההתיישנות וכבר מן הטעם הזה יש מקום לסלק את התביעה השניה על הסף". בית הדין האזורי הוסיף וקבע: כי הגשת כתב התביעה החדשה הינה בגדר ניסיון לעקוף את החלטתו הסופית שלא להתיר את תיקון התביעה המקורית; כי בכך יש ניצול לרעה של הליכי בית הדין וגרימת עוול לנתבעת ונזק שאינו ניתן לתיקון; וכי אין המדובר בפיצול סעדים כי אם "בפיצול סכומי התביעה הנובעים מאותה עילה וזאת לא ניתן לעשות בדרך של הגשת תביעה חדשה". על פסק הדין הוגש הערעור מושא דיוננו. דיון והכרעה בפנינו טענו הצדדים בכה ובכה, כשהם נסמכים על גלגולי העבר בפרשה זו. המערער מצדו ביקש להצביע על הפסקת מרוץ ההתיישנות מפאת טענות המקימות לו עילה בגדר הוראותיהם של סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק). מנגד, תמכה המשיבה את טענותיה בפסק הדין של בית הדין האזורי וביקשה לדחות את גרסתו של המערער על דבר תרמית והונאה, או התיישנות שלא מדעת, בהן ביקש המערער למצוא לעצמו מפלט מפני תחולת תקופת ההתיישנות על תביעתו החדשה. בבואנו לבחון פרשה זו, נוכחנו לדעת, כי טעות נפלה אצל כל הנוגעים בדבר, מראשית ימיה של הבקשה לתיקון כתב התביעה. טעות זו הלכה ונתמשכה עד הלום ואין לנו אלא להצר על כך. לשיטתנו, המענה לשאלת ההתיישנות נמצא בשילוב הוראותיהם של סעיפים 6 ו- 5 לחוק ההתיישנות, שהוא פן משפטי אחר מזה שמצא ביטויו בטענות הצדדים. כיוון שכך אף אין אנו נדרשים לטענות הצדדים, ככל שהן מושתתות על סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. ונבהיר. 8. לפי הקבוע בסעיף 6 לחוק "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". אולם, כאמור בסעיף 5 לחוק, תקופת ההתיישנות בה מדבר הכתוב מתייחסת ל"תביעה שלא הוגשה עליה תובענה". לא כן הוא בתביעה אשר הוגשה בה תובענה. או אז, נפסק מרוץ ההתיישנות ממועד הגשת התובענה ואילך (). הוראה זו חלה על מצב העניינים, כפי שהוברר בתובענה מושא ערעור זה. עילתה של התביעה המקורית הייתה תביעתו הכספית של המערער נגד המשיבה עבור תשלומים שהגיעו לו, לטענתו, עם הפסקת עבודתו אצלה. התביעה הכספית הזו הוגשה בחלוף ארבע שנים מיום שהפסיק המערער עבודתו אצל המשיבה, לאמור - בתוך תקופת ההתיישנות. בעוד התביעה תלויה ועומדת ומבוררת לגופה, נמשכו ובאו בעקבותיה הבקשה לתיקון כתב התביעה והתביעה החדשה, כשזו אף זו נסמכות על אותה עילה עצמה, היא העילה הכספית. כפי שנקבע בפסק הדין, המדובר היה בפיצול סכומי התביעה הנובעים מאותה עילה. לאמור, במבוקשו של המערער להגדיל את סכום התביעה המקורית בהסתמך על עובדות חדשות, שלטענתו, התבררו לו לראשונה במהלך הדיון בתביעה המקורית. במצב דברים זה ולנוכח הוראתו של סעיף 5 לחוק, נעצר מרוץ ההתיישנות משעה שהוטל העוגן בתביעה המקורית. במיוחד כן הוא, שעה שהמדובר היה, כאמור בפסק הדין, בהרחבתה של אותה עילה אשר עמדה ביסוד התביעה המקורית. מן הדין היה, איפוא, כבר בשעתו, להתיר את תיקון התביעה ועל כן מן הדין הוא להתיר את איחוד התביעה החדשה עם זו המקורית. כך או כך, אשר חשוב הוא לענייננו להידרש לגופה של התובענה ולבירורן עד תום ולגופן של טענות הצדדים. אם וככל שהיה בהליכים שהגיש המערער תוך כדי ההתדיינות, כדי לעכב את מהלכו של המשפט, או לגרום נזק למשיבה; וככל שטעמיו של המערער נמצאים להיות בלתי מוצדקים, ניתן לתת לכך ביטוי בהשתת הוצאות. אך אין בכך די כדי לסלק את המערער מפתחו של בית הדין באופן שלא יינתן לו יומו ולא תבורר תביעתו כדין ועד תום. טרם נעילה נבקש לומר זאת: לעיתים דחיית שמיעתן של תובענות מפאת התיישנות, או מטעמים של יעילות הדיון, עלולה להביא לתוצאה ההפוכה של התמשכות ההליכים שלא לצורך ולמעלה מן הנדרש. ויעיד המקרה שלפנינו. אין לנעול את דלתות בית הדין בפני התובע את זכותו כדין מחמת התיישנות בלבד. מן הראוי הוא שזכויות הצדדים, החוק החל ומצבם המשפטי, יתבררו - במידת האפשר וככל הניתן - באופן המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית, ומבלי שייגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות הדין (). בהקשר זה, וככל שהמדובר הוא בהיבט הדיוני של טענת ההתיישנות, יפים לענייננו דבריה של השופט ד' דורנר בפסק הדין בעניין נדב (): "אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק." סוף דבר - הערעור מתקבל בלא צו להוצאות. בהתאם, מורים אנו על התרת קבלתה של התביעה החדשה ועל איחודה עם התביעה המקורית, באופן ששתי התביעות יידונו במאוחד. בשים לב למצב הדברים אליו הגיע בית הדין האזורי בדיוניו בתביעה המקורית, ישקול בית הדין האזורי את דרך מיזוגה של התביעה החדשה עם התביעה המקורית, באופן שהשאלות העומדות לדיון יבוררו במלואן - במידת הצורך בדרך של השלמת טיעונים - ובהתאם תינתן הכרעתו הסופית של בית הדין האזורי במסכת כולה, בשלמותה. לאור התמשכותם של ההליכים, מתבקש בית הדין האזורי להידרש לקיום ההליכים כאמור לעיל, בדחיפות המרבית, ככל הניתן. אין צו להוצאות. בפסק הדין הסופי ובמסגרת פסיקת ההוצאות, יתן בית בית הדין האזורי דעתו גם להליכים אלה שבערעור.איחוד דיוןדיוןהתיישנות