לטענת המערער, זכאי הוא למחצית הסכום שחסכה המשיבה 1, בסך 62,000 ש"ח, כאמור. המערער מנמק את זכותו, בין היתר, כמפורט בסעיף 43 לעיקרי הטיעון: "אין ספק שאם היה מתגלה כי למערער סכום כסף שחסך מעבודתו היתה האישה זכאית למחציתו ומדוע אם כך, שונה בעיני בית המשפט קמא זכותו של המערער מזכותה של האישה. ברור הוא כי על פי הדין הבעל זכאי למחצית הכספים שחסכה האישה בזמן חייהם המשותפים". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות הבעל לחסכונות האישה בגירושין: א. ערעור על פסק דינו מיום 10.1.02 של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ט' סיון). בית המשפט קמא חייב את המערער לשלם למזונות המשיבה 2, סכומים כמפורט בפסק הדין (תמ"ש 30770/98). כן דחה בימ"ש קמא את תביעת המערער למחצית מהזכויות "המצויות בידיה של המשיבה 1". (סעיף ב' לכותרת כתב הערעור). ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המערער והמשיבה 1 נישאו זל"ז באיראן בשנת 1971. למערער ולמשיבה נולדו, במהלך נישואיהם, שלושה ילדים שכיום כולם בגירים. במהלך ניהול ההליכים היתה המשיבה 2 (להלן : "המשיבה 2" או "ר’") קטינה, ולימים בגרה. בשנים האחרונות התגלעו סכסוכים בין המערער והמשיבה. ביום 26.4.98 הגישו המשיבות תביעה למזונות ומדור כנגד המערער (תמ"ש 30770/98). ביום 18.5.98 הגיש המערער תביעה למתן פס"ד הצהרתי לבעלותו על מחצית הנכסים שצברו הצדדים במהלך חייהם המשותפים (תמ"ש 30775/98). ביום 10.3.99 הגישה המשיבה 1 תביעה לפס"ד הצהרתי כנגד המשיב, בה עתרה להצהיר על בעלותה על מחצית הכספים שחסך המערער, לטענתה, במהלך שנות נישואיהם. בין הצדדים התנהלו גם תביעות נוספות, תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים שהוגשה ע"י המערער, תביעה שהוגשה ע"י המשיבה 1 למתן צו למניעת כניסתו של המערער לדירת המגורים, אולם תביעות אלה אינן נשוא הערעור שבפני. במהלך ניהול ההליכים בבית המשפט קמא חדל המערער להתגורר בבית, ומאז מתגורר מחוץ לבית. ג. בית המשפט קמא קבע כי המשפחה חיה חיים צנועים ברמת חיים בינונית-נמוכה, בדירת "עמידר" בת שלושה חדרים, אשר זכויות החכירה בה רשומות על שם המערער והמשיבה. ביום 3.1.97 עבר המערער תאונת דרכים קשה, שבעקבותיה התדרדר מצבו הפיזי והנפשי. בחודש אפריל 1998 הפסיק המערער את עבודתו בקונדיטוריה שם עבד כשכיר. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא שב לעבוד באופן מסודר במהלך ניהול ההליכים. בית המשפט קמא קבע כי המשיבה 1, גם היא נכה, הלוקה בבעיות עור קשות ובעיות לב, ומקבלת קצבת נכות בשיעור 60% מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט קמא דן בתביעת המזונות של הבת, המשיבה 2, ר’. במועד הגשת התביעה היתה הבת כבת 17 ו- 4 חודשים. במועד הגשת התביעה היתה הבת עדיין תלמידה, והיא נאלצה בשל הישגיה הנמוכים לחזור על שנת הלימודים ה- 12 בכיתה י"ב. בית המשפט קמא גם מצא, כפי שעלה מחומר הראיות, כי המשיבה 2 עבדה בעבודות מזדמנות שונות עוד בטרם מלאו לה 18, והצליחה לחסוך סכום של כ- 14,500 ש"ח. עוד ציין בית המשפט קמא כי המזונות הזמניים עבור הבת, נקבעו עוד בהיותה קטינה, בהסכמה, בסכום של 800 ש"ח. בית המשפט קמא חייב את המערער לשאת במזונות הבת בסכום של 800 ש"ח לחודש ממועד הגשת התביעה ועד הגיע הבת לגיל 19, בהתחשבו בכך שהבת למדה בפנימיה, וחזרה, כאמור, פעמיים על לימודיה בכיתה י"ב. בית המשפט קמא דחה את תביעת המשיבה 1 למזונותיה. בית המשפט קמא מצא, כי עולה מחומר הראיות ולא הוכחש ע"י המשיבה 1, כי המשיבה 1 עבדה מחוץ למשק ביתה בעבודות משק בית והצליחה לחסוך סכום של 62,000 ש"ח במשך כ- 3 שנים. בית המשפט קמא קבע כי הכנסתה הממוצעת של המשיבה 1 עומדת על סך של כ- 4,000 ש"ח לחודש ובנוסף זכאית, כאמור, המשיבה 1 לקצבת נכות. בנסיבות אלה, דחה בית המשפט קמא את תביעת המשיבה 1 למזונות. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער לחייב את המשיבה 1 לפרוע את מחצית החובות שצבר, בגין הלוואות שנטל לצורך כלכלת הבית. בבית המשפט קמא לא הוכחו כל חובות, וטענה זו של המערער נדחתה. באשר לתביעת המערער, לפיה זכאי למחצית הסכום שחסכה המשיבה 1 (סך של 62,000 ש"ח, כאמור), קבע בית המשפט קמא כדלהלן: "... אכן האישה חסכה את מעשיה ידיה מעבודתה בחשבון נפרד ועל שמה ועל שם הבת. אולם משעל בסיס חסכון זה של האישה ממעשה ידיה, אשר ייאמר לה 'צאי מעשה ידייך תחת מזונותיך' ומשקבעתי בפרק מזונות האישה ובנימוקים כפי שפורטו כי לא יוסיף הבעל לאשתו למזונותיה, למרות שאין לשלול את זכותה למזונות מכוח הדין, אין מקום להעתר לעתירת הבעל כי גם לא ישלם מזונות לאשתו וגם יקבל מחצית מ'מעשה ידיה' באצטלת חסכון שנחסך במהלך הנישואין תחת כותרת של חזקת השיתוף" (עמ' 14-15 לפסק הדין). בפסק דינו קבע בית משפט קביעות נוספות שעניינן תביעת המערער לפירוק השיתוף ותביעת האישה לפסק דין הצהרתי מכוח חזקת השיתוף, אך אין עניינן, כאמור, לערעור שבפני. ד. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא בקובעו את מזונות הבת, עד מלאת לה 19 שנים. לטענת המערער, הבת היא בת מורדת. "המשיבה 2 היא ילדה מרדנית אשר לא רק שאיננה מכבדת את המערער אלא אף מתעללת בו נפשית והכל כמתואר להלן. מכאן שאינו חב במזונותיה" (סעיף 5 לעיקרי הטיעון). המערער טוען כי נקלע למצב כלכלי קשה בעקבות התאונה שעבר, גם מצבו הנפשי קשה ופוטנציאל ההשתכרות שלו אפסי. המערער איננו מתגורר בבית מזה תקופה ארוכה, והוא זקוק לכספים למחייתו. לטענת המערער, זכאי הוא למחצית הסכום שחסכה המשיבה 1, בסך 62,000 ש"ח, כאמור. המערער מנמק את זכותו, בין היתר, כמפורט בסעיף 43 לעיקרי הטיעון: "אין ספק שאם היה מתגלה כי למערער סכום כסף שחסך מעבודתו היתה האישה זכאית למחציתו ומדוע אם כך, שונה בעיני בית המשפט קמא זכותו של המערער מזכותה של האישה. ברור הוא כי על פי הדין הבעל זכאי למחצית הכספים שחסכה האישה בזמן חייהם המשותפים". עוד טוען המערער כי הוא זכאי למחצית מתכולת הבית ולמחצית התכשיטים שבידי המשיבה. ה. לטענת המשיבה, יש לדחות את כל טענות המערער. המערער אינו משלם דבר למזונות הבת תוך התעלמות מפסק דינו של בית המשפט קמא. הבת למדה בפנימיה ונאלצה לחזור על שנת הלימודים האחרונה בפנימיה בשל התנהגות המערער, שלא איפשר לבת ללמוד בבית. המשיבה מפנה לפסיקה הרלבנטית (תמ"א (ב"ש) 1000/93 מצא נ' מצא, דינים, מחוזי, כרך א, 742 שנתמכה בפס"ד נוספים לרבות תמ"ש נגר נ' נגר (ת"א) 21330/97 (לא פורסם), תמ"ש פלד נ' פלד (ת"א) 31951/97 (לא פורסם)). לפיה תמיכת הורים בילדיהם אינה מסתיימת במלאת לקטין 18, אלא עם סיום לימודיו התיכוניים, כאשר בפסיקה נרחבת גובשה זכות הקטין למזונות גם במהלך שרותו הצבאי בהיותו בוגר. והדברים ידועים. עוד טוענת המשיבה, כי המערער לא הוכיח, כלל ועיקר, כי אינו מסוגל לעבוד וכי הפגיעות שנפגע בתאונה מונעות ממנו השתכרות כלשהי. כן טוענת המשיבה כנגד תביעת המערער למחצית הסכום שחסכה מעבודתה בניקיון במשך שלוש שנים. כן טוענת המשיבה כי המערער זנח את תביעתו ככל שעניינה תכולת הבית, וכן יש לדחות מכל וכל את תביעת המערער ככל שעניינה התכשיטים שניתנו למשיבה. ו. סבורה אני כי דין הערעור להדחות, למעט מועד הפסקת תשלום המזונות לבת, כפי שיפורט בהמשך. לא שנוי במחלוקת כי הבת היתה קטינה בעת הגשת התביעה ובגרה במהלכה. עוד לא שנוי במחלוקת כי הבת עבדה בעבודות מזדמנות עוד בהיותה קטינה והצליחה לחסוך סכום של כ- 14,500 ש"ח. אכן, הבת סיימה את לימודיה בפנימיה בגיל 19, לאחר שחזרה על שנת הלימודים האחרונה. נראה לי כי סכום המזונות שנקבע לבת, ויצוין כי סכום זה נקבע בהסכמה במסגרת מזונות זמניים, הוא אכן סכום המזונות אשר, על פי קביעת בית המשפט קמא, מן הראוי שישא בו המערער. יחד עם זאת, נראה לי כי בנסיבות העניין משהוכח בעליל כי הבת עובדת בעבודות מזדמנות ואף הצליחה לחסוך סכום של 14,500 ש"ח, לא יהיה זה נכון והוגן לחייב את המערער לשאת במזונותיה של הבת עד גיל 19. נראה לי כי סביר שהמערער ישא במזונות הבת עד גיל 18, בסכום שנקבע, 800 ש"ח לחודש, בחישוב כמפורט בפסק דינו של בית המשפט קמא, בעמ' 22, סעיף 42(א). ז. באשר לתביעת המערער למחצית הסכום שחסכה המשיבה 1, סך של 62,000 ש"ח - נראה לי כי טענת המערער בעניין זה מקוממת. המערער הוא החייב במזונותיה של אשתו, עפ"י הדין העברי החל עליו. לא זו בלבד שאין המערער נושא במזונותיה של האישה, מאחר שבית המשפט קמא קבע כי מעשה ידיה של האישה הם תחת מזונותיה, אלא חומד המערער את הכספים שהצליחה האישה לצבור מעבודתה בעבודות ניקיון, חרף מחלתה, אותה עבודה שהיא "מעשה ידיה" של האישה. וכך, מבקש המערער לזכות פעמיים. מחד, פטור הוא מלשלם לאישה מזונות מאחר שהאישה יוצאת ידי חובתו במזונותיה במעשה ידיה, ומאידך מבקש לקבל, להחזיר לידיו, מחצית מאותם מזונות שהיה אמור לשלם לאישה ולא שילם. גישה זו, כמובן שאין לקבלה ויש לדחותה מכל וכל. זוהי תביעה בלתי צודקת ובלתי הוגנת, וכפי שכבר אמרתי, אף מקוממת. ח. באשר לתביעת המערער להשבה של התכשיטים שניתנו לאישה, תביעה זו נדחתה ע"י בית המשפט קמא ובדין כך. בית המשפט קמא קבע לעניין התכשיטים כי "נדחית טענת הבעל בדבר קבלת תכשיטים של האישה אשר אני מאמינה לעדותה כי התקבלו אצלה בסמוך לנישואיה ובמהלכם, כמתנות" (עמ' 15 לפסק הדין). קביעה זו של בית המשפט קמא מקובלת עלי. בית המשפט קמא קיבל את גרסת האישה כי התכשיטים ניתנו לה כמתנות ואך סביר הוא כי אמנם ניתנו כמתנות, ואין כל ממש בתביעה להשבתם, מקץ עשרות שנים, עם פרוץ סכסוך בין הצדדים. ט. באשר לתכולת הבית. לטענת המערער, תבע את מחצית תכולת הבית, ולמרות זאת לא פסק לו בית המשפט קמא את מחצית התכולה. מעיון בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט קמא עולה כי עתירת המערער בבית המשפט קמא היתה "ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי לתובע זכויות הבעלות במחצית מכלל הכספים ו/או הזכויות הכספיות ובעלות ערך כספי מכל מין וסוג..." (עמ' 4 לכתב התביעה). כן הפנה ב"כ המערער, במהלך הדיון שבפני, לסעיף 22 לכתב התביעה, בו צוין "לתובע עומדת הזכות כי יינתן פסק דין המצהיר כי הינו שותף בכל הרכוש והכספים הרשומים בשם הנתבעת ואשר נרכשו ו/או נצטברו ו/או נתקבלו ו/או נתרבו במהלך שנות נישואיהם...". מסעיפים אלה מבקש ב"כ המערער ללמוד כי עתירת המערער בבית המשפט קמא כללה חלוקה של תכולת הבית. נראה כי חלוקת תכולת הבית לא היתה מנושאי המחלוקת בבית המשפט קמא, ומשכך אין להעלותה במסגרת הערעור. אם בכלל, הועלה עניין תכולת הבית רק באופן מרומז ע"י המערער ובית המשפט קמא לא דן בעניין זה. משסוגיה זו לא הועלתה כסוגיה שבמחלוקת בין הצדדים, איני סבורה כי ראוי שאדרש לסוגיה זו במסגרת הערעור. י. סוף דבר - כמפורט בפסק הדין, הערעור נדחה, למעט חבות המערער לשאת במזונותיה של הבת עד מלאת לה 18. יתר עתירות הערעור - נדחות. המערער ישלם למשיבה הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ שישאו ריבית והצמדה כחוק ועד תשלומם בפועל. גירושין