חוב כספי של ההורים לבית הספר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי קבלת תעודה עקב חוב כספי לבית הספר: בפני תביעת אימן - אפוטרופוסתן הטבעית - של שתי בנות קטינות נגד בית ספרן, מנהלתן ומשרד החינוך, לפצותן בגין נזק שאינו נזק ממון, על כי נמנעה מהן קבלת תעודות סיום יחד עם כל בני כיתתן, בגין חוב לבית הספר. סכום התביעה - 000, 8ש"ח. עיקרי העובדות: ביום 20.6.96שהוא מועד סיום שנת לימודי בנות התובעת, בכיתה ט' בחטיבת הביניים במסגרת נתבעת 2(בית הספר "חטיבת יונתן" ברעננה - להלן: "בית הספר"), התקיים ארוע חלוקת תעודות סיום במסגרת כיתתית ועל ידי מחנך/ת הכיתה. בנות התובעת-תאומות, לומדות בכיתות מקבילות, לאחת מחנך לשניה מחנכת. חלוקת התעודות התבצעה על ידי המחנך/ת שקרא/ה בשם כ"א מהתלמידים ולו/ה הוענקה תעודה. משהגיע המחנך לשם הבת ובריש גלי, הודיע המחנך כי לא תוכל לקבל את התעודה אלא לראותה בלבד ותקבלה לאחר שתרד למזכירות להסדיר בעיה שקיימת, שם נמסר לה כי הבעיה הינה חוב כספי. כך נעשה לכל אחת מבנות התובעת. בצר להן חשו לאימן, ששעטה לעבר בית הספר, חדרה לחדרה של המנהלת (נתבעת 1) הקימה מהומה ובעקבות כך נמסרו להן תעודות הסיום. עיקר טענות הצדדים בכתבי הטענות התובעת - לטענתה הגיעו בנותיה הביתה, ללא שקיבלו תעודות, בוכיות, מושפלות והמומות מהסיטואציה אליה נקלעו. היא אולצה להתייצב אצל המנהלת לריב את ריבן ולעמוד על זכויותיהן, הרוחות בחדרה של המנהלת התלהטו, הטונים עלו, משטרה הוזמנה עד שלבסוף נאותה לאשר לבנות לקבל תעודות, חרף חוב נטען בו היא כופרת באשר הוא כולל חיוב בסכומי רשות ואף אם לא כך, לא היה בכך להצדיק מניעת תעודות מבנותיה. לדבריה, הושפלו בנותיה בפני שאר ילדי הכיתה והיא ובנותיה הושפלו בפני השכנים שנוכחו בביקור שוטר שנשלח אליה על ידי המנהלת ואליו בניידת - התלוותה לבקשתו לביקור חוזר אצל המנהלת. הנתבעת-המנהלת - מכחישה טענות התובעת וכל נזק שנגרם כנטען. לטענתה, לא עיכבה ולא מנעה בכל דרך מהבנות קבלת תעודה, אלא הורתה למחנכים לשלוח אליה מספר תלמידים לקבלת תעודות לאחר קיום שיחה אישית בענינים פדגוגיים-אישיים וחובות לביה"ס. הנחייתה למחנכים היתה, שלא לאמר בכיתה את הטעם לכך - וכך עשו. לטענתה קיבלו כל התלמידים, בכללם בנות התובעת, את התעודות באותו יום ולאחר שיחה עימה. לטענתה ראתה צורך לשוחח אישית עם בנות התובעת, בטרם נסיעתן לחו"ל בסיום הלימודים (לבקר אביהן שבאוסטרליה) נוכח תשומת לב שהקדישה להן במהלך לימודיהן להקל קבלתן והשתלבותן בביה"ס, והופתעה לקבל תחתן את ביקור אימן שנהגה כלפיה באלימות, פשוטו כמשמעו, עד אשר נדרשה להזמין משטרה. לטענתה, חייבת גם חייבת התובעת כספים לביה"ס וסכום תביעתה מופרז וחסר כל יסוד. בהגנתה הוסיפה נזקיה שלה בשל התנהגות התובעת הכוללים נזק למשקפיה, שכ"ט עו"ד ונזק שאינו נזק ממון. הנתבעות 2ו- 3(ביה"ס ומשרד החינוך): לטענתן, לא ביחס לאי קבלת התעודות מופנית טרונית התובעת, אלא ביחס לאי קבלת ספר ותמונות מחזור שנמנעו מבנותיה בגין חוב כספי הקשור לפריטים אלה. לטענתן, זימון הבנות למנהלת לקבלת תעודה, תחת קבלתה בכיתה ככל הילדים, נתבקשה לצורך שיחה פדגוגית בלבד. הבנות לא הופיעו כנדרש ותחתן באה אימן זועמת, מתפרצת ואלימה שהצריכה הזמנת משטרה ועוד בטרם הגיע שוטר, עזבה התובעת לביתה והוחזרה משם על ידי שוטר שניסה לפייס בין הניצות - ללא הועיל. המנהלת ויתרה על השיחה הפדגוגית משהבינה כי אי קבלת התעודה לאלתר עומדת לרועץ ומשהבינה כי התובעת סבורה שחוב כספי מנע, כביכול, מסירתה והורתה ליתן לבנות את התעודה, אך לא כן ביחס לספר ותמונת מחזור. הנתבעות טוענות כי אין ולא היה כל קשר בין חוב כספי לענין התעודות והמניעה ככל שהיתה, נעוצה בהליך של שיחה פדגוגית עובר למסירת התעודה במקרה זה, בעיקר נוכח נסיעתן הצפויה לאביהן באוסטרליה, ששנה קודם לכן ניכרה בשלה השפעה רעה על התנהגותן ורמת לימודיהן. הנתבעות מוסיפות כי התנהגות המנהלת היתה ללא דופי, טענות התובעת משוללות יסוד, התנהגות פרועה של התובעת הזמינה ליבוי הארוע וכל נזק נטען מוכחש. הכרעה אני מקבל גירסת התובעת שהוכחה בפני כדבעי וקובע כי יש בה משום גרימת נזק שאינו נזק ממון לתובעת ולבנותיה, המזכה אותן בפיצוי בגין כך. נימוקים בפני העידו התובעת, בתה אירן, המנהלת והשוטר. כן הוצגו לי מסמכים (בין היתר לענין חוב התובעת, פרטי ארוע, תלונת המנהלת, הודעת התובעת ומכתבי המחנכים). גירסת התובעת היתה ישרה, עקבית ואמינה עלי, כמו גם עדות בתה ואלה לא נסתרו בענינים המהותיים. על פיהן, עובר לתביעה פנתה בכתב לנתבעים ולמשרד החינוך ולבד מאישור קבלת המכתב, לא נענתה לגופו של ענין (לרבות לא התנצלות, לפחות לבנות). כל ענינה וענין בנותיה היו לקבל את תעודות הסיום נוכח נסיעתן בערבות של אותו יום לביקור אביהן שבאוסטרליה אליו רצו להגיע עם התעודות. ענין מועט היה להן בספר ותמונת מחזור וממילא אחד מכל אלה קיבלו ודי היה להן בכך. מניעת התעודות מבנותיה והטעם שניתן לכך - חוב כספי - שבר את ליבן; המעמד שנתלווה לכך - נוכחות ילדי כיתתן וילדים נוספים שהתגודדו במזכירות בהמתנה כמו גם הופעת שוטר בביתן, גרם להן עוגמת נפש רבה. התנהגותה של התובעת שהיתה אכן בלתי מרוסנת דיה, באה לאחר קרות עצם הארוע ביחס לבנות וסופו שהתעודה ניתנה להן - האחת במזכירות והשניה בבית מחנכה. התנהגות התובעת כפי המתואר - גם על ידי השוטר - כשלעצמה, היה בה גם כן לגרום לעגמת נפש ולבייש את הבנות ובשל כך, יש מקום להמעיט מפיצוי הפגיעה בבנות מנוהגן של הנתבעות, באשר התנהגות התובעת לא היתה כלל מחויבת המציאות - אם בכלל יש מציאות שיהיה בה להצדיק התנהגות בלתי תרבותית. כן יש מקום להפחית בשל פגיעות התובעת בחדרה של המנהלת, בה עצמה ובמשקפיה. הצער ועוגמת הנפש שנגרמה לבנות נתמכה גם מעדות השוטר, כמו גם לענין הקשר לאי קבלת התעודה, שחזה בבת הבוכיה ושמע ממנה את הטעם, שהוא אי קבלת התעודה. אין בדעתי להכנס לשאלת קיום או אי קיום החוב ומקורו, באשר כך או כך אין כל הצדקה למנוע מתלמיד תעודת סיום )טובה או רעה( ולהעמידו במצב, קבל עם ועדה, שיש בו משום חשש לייחוס גנאי כלשהו, בין אם מחסור כספי ובין מניעה אישית אחרת. לימדונו רבותינו כי: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה: כי אם איש בעונו ימות כל האדם האכל בסר תקהינה שיניו (ירמיהו - לא' כח'). הוסיף הרד"ק כי אמנם ממידת הבורא יתברך לפקוד עוון אבות על בנים וזה כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם וזה אינו אלא בחטא עכו"ם וכיוצא בו חטא גדול - ואין לומר כך או דומה לכך בעניננו. מניעה או עיכוב במתן תעודת סיום מתלמיד בכלל, ובמעמד רגיל - בפני כל חבריו - בפרט, מהווה ענישה אסור בכלל ואם בשל מעשה או מחדל של הוריו הוא, בפרט. (סע' 3ג' לחוק לימוד חובה תש"ט 1949). תמיכה לגירסת התובעת ובתה כי הטעם לאי קבלת התעודה היה בשל חוב כספי - אם כי יתכן והיו טעמים נוספים ואולי חשובים יותר, כגון שיחה פדגוגית - למדתי ממכתב המחנך המצורף לכתב הגנת המנהלת. דעת לנבון נקל כי גם לתובעת נגרם בשת, עת הטיחו בפניה בנותיה את זעקתן וכאבן על מה שארע להן ואת הטעם ששמעו לכך והוא חוב של אימן לביה"ס - מה שאני אכן מסופק אם בכלל היה ואם כן כי אז הסכום פעוט (כ- 200ש"ח שכללו או היו כלן כחיובי רשות). משך הארוע בכללו מקריאת שם הבנות בכיתה ועד אשר האחרונה בהן קיבלה את התעודה היה בין 4ל- 5שעות, ובהתחשב בעובדה כי בערב היו הן אמורות לטוס לאביהן שמעבר לים, מהווה הוא פרק זמן מכביד, מכביר ומעצים של עוגמת הנפש והצער - שללא ספק נגרמו לתובעת ולבנותיה. התנהגות הנתבעות היתה למצער שמוש לרעה בזכות ובכח שניתן להם ביחס לתלמידים והוריהם. כאמור, למדתי מעדות השוטר ומעדות המנהלת בדבר אופן התנהגותה, תגובתה, נוהגה ומילותיה של תובעת שיש בהן לבייש את העושה והאומר - קרי, התובעת עצמה, ובנסיבות הארוע - גם את בנותיה שלה. לרבות ראיה לנזקים בחדרה של המנהלת, פגיעה בה ובמשקפיה. ממנה - תקוותי, כי הבנות לא תלקחנה דוגמא למקרה דומה ולעתיד. הצער ועוגמת הנפש לבנות, הועצמו בשל ליבוי יצרים מהתנהגות אימן. בטוחני כי בנעימות, בסבר פנים, בנועם הליכות, בלשון נקיה אם גם בתקיפות, היתה התובעת משיגה לבנותיה את התעודה, אף מוקדם מכפי שהיה בפועל, ואולם אין בכך לכפר על פגיעה ראשונית בזכותן לקבל את התעודה - ללא עיכוב, תלאות וצער. חובת הנתבעות להקפיד על קיום דווקני של הוראת החוק - כלשונו ובעיקר ברוחו - ומעבר לו, לגלות רגישות מירבית לנפשם הרכה של התלמידים, אשר נושאים עיניהם כלפי המופקדים על חינוכם, ואולי כדי שאכן ישאו עיניהם, ייטיבו דרכם ויעלו במעלות מעשיהם הטובים מעל מעשי הוריהם ומחנכיהם ויתקיים בהם הכתוב "מכל מלמדי השכלתי..." (תהלים קי"ט צט'). התובעת אחזה בידה פיסת עיתון, ממנה הביאה מדברי שר החינוך והתרבות לשעבר פרופ' רובינשטיין בענין נשוא התביעה, עליו הסתמכה לגודל הנזק שעלול היה להגרם לבנותיה ושנגרם בעבר לתלמיד באחד היישובים בארץ, אשר מחנכיו הלבינו פניו ברבים בגין חוב הוריו ושעל כן שם קץ לחייו - והדברים זכורים. כהיום כך אז בימים עברו, ממשנתו של רבי עקיבא למדנו כי מה שהיה הוא שיהיה. רבי עקיבא גדול המחנכים והמורים העלה את חשיבות החינוך לראש מאויו ובצד כך וכחלק ממנו שם בראש מעיניו את הרגישות היתרה לנפשו של התלמיד. ציווה הוא ללמד בספר מתוקן, חדש ומוגה ולא בספר ישן ומשובש ומבטל מלימודו היה, כדי לחלק לתלמידיו הפעוטים דווקא, מיני מתיקה בשעת לימודם. ידע רבי עקיבא נפשו של הילד ואסר על ההורים (וודאי כך על המורים) להבהילו ולאיים עליו בעונשין משום מעשה שהיה בעיתו, כאשר ילד שלח יד בנפשו לאחר שאביו איים עליו בעונשין, מכאן אמרו "אל יראה אדם לחינוך באוזנו, אלא מלקהו מיד, או ישתוק ולא יאמר לו כלום" (שמחות פ"ב, ו', - "ראש לחכמים", הוצאת דון תל-אביב - פרק ה'). סופו של דבר בשיקלול כל הנסיבות ובהתחשב בהתנהגות התובעת ובתרומתה לפגיעה בבנותיה אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת - עבור בנותיה חיימוביץ מיטל ואירן - סך של 000, 3ש"ח. על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תקבלנה הבנות זכות בסכום, בהגיען לגיל 18ויום אחד. הסכום יופקד על שמן בחשבון בנק לפי הוראת התובעת - ויושקע בהתאם להוראות חוק הנאמנות. הסכום צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. דיני חינוךחובבית ספרסוגיות בנושא בית ספר