קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כספים שנותרו אצל כונס נכסים לאחר מימוש הנכס: מונחת בפני מסכת של מחלוקות, אשר עניינן המרכזי הוא הזכאות ביתרה כספית נכבדה אשר נותרה ברשות כונס הנכסים מטעם בנק דיסקונט, לאחר שמימש נכס מקרקעין השייך לכאורה לחברת מצפה ארסוף בע"מ. המבקשים בבקשה המרכזית, המנהלים המיוחדים בפשיטת הרגל של גב' רחל סופר סייג (להלן: "המנהלים המיוחדים" ו"החייבת", בהתאמה), עותרים להעביר את היתרה לידיהם, וזאת מכוח זכותה הנטענת של החייבת; הבנק והכונס, לעומת זאת, מתנגדים למבוקש, הן במטרה לשמור את הכספים בידיהם נוכח תביעה שהגיש בנק זר - סיטי בנק בע"מ, כנגד החייבת וכנגד הבנק, וזאת בטענות למעשי מרמה קשים שביצעה החייבת, לשיטת התובע. כמו כן, טוענים הבנק והכונס כי המקרקעין שנמכרו, ואשר יתרם דמי המכר שלהם נדונה בבקשה שבפני, היו שייכים לחברת מצפה ארסוף, אשר בעניין הזכויות הקשורות בה מנוהלים הליכים בין החייבת לבין מר אריה בין, בעל מניותיה ומנהלה לשעבר של החברה, אשר אף הוא נקלע להליכי פשיטת רגל. מר אריה בין, אשר הגיש לבית המשפט מספר תגובות ארוכות (חלקן אף בלא נטילת רשות כדין ומעבר לזכאותו על-פי תקנות סדר הדין האזרחי), טוען כי לחייבת אין כל זכויות בקרקע, הדבר הוכרע בפסקי דין חלוטים, וכי אין לבית המשפט של חדלות פרעון כל סמכות או הצדקה לעסוק בסוגיה, אשר הצדדים הישירים לה הינם חברת מצפה ארסוף, עו"ד ברסלב ששימש לכל היותר כנאמן מטעם החייב, ובנק דיסקונט - כולם צדדים סולבנטיים. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, ניתנת החלטתי זו. עניין לנו במחלוקת אשר עניינה מספר לא מבוטל של הליכים בערכאות רבות ושונות, החל מראש ההוצאה לפועל וכלה בבית המשפט העליון, ואשר לפי חלק מהטיעונים, עולה חשש כי ניתנו בהן הכרעות סותרות, או למצער כאלו שקשה ליישבן זו עם זו. זאת ועוד; הבקשה עוסקת בעניינם של שני פושטי רגל, מר בין וגב' סופר, ביניהם קיימים (אף אם בעקיפין) סכסוכים כספיים קשים, אשר יתכן מאד והם קשורים קשר הדוק לקריסתם הכלכלית. בכל הנוגע למר בין, הרי שאין חולק כי ניתן לו אישור מטעם כונס הנכסים הרשמי לנהל את ההליכים הקשורים בענייניו; בעניין גב' סייג סופר, לעומת זאת, עולים במסגרת הטענות חשדות קשים ביותר - וזאת בין היתר לפעולה שלא דרך בעלי התפקיד, או למצער ניצול אישור מוגבל שקיבלה לעניין תביעת סיטי בנק, בכדי לחתום בלא אישורם על הסכם שיכול והוא מרע מאד את מצבם של נושיה, ולמעשה מעמיס על קופת פשיטת הרגל חובות אשר אלמלא ההסדר היו מוטלים על בניה, שהינם בשלב זה פרטים סולבנטיים. כדי לשפוך מעט אור על הפרשיה, או שמא לערוך 'מיפוי' ראוי אשר יפרוש את רשת ההליכים והמחלוקות באורח מסודר, מן הראוי לסקור בקצרה את העובדות וההליכים המרכזיים בפרשה. א. המקרקעין נשוא הבקשה, שועבדו לטובת בנק דיסקונט, באורח בו מחד גיסא אין כיום ולא תתכן מחלוקת, כי השעבוד נעשה להבטחת חובותיה של ה ח י י ב ת, כמו גם של חברת קלאנפורט שבבעלותה. מאידך גיסא, עם זאת, הרי שצודק מר בין בטענתו כי הן שטר המשכנתא, והן פסק-דין מפורט ומנומק של בית המשפט המחוזי, קבע באורח חד-משמעי כי במועד הרלוונטי לשעבוד, היו המקרקעין שייכים לכאורה, ולמצער רשומים במפורש על שם חברת מצפה ארסוף. ב. לאור האמור לעיל, הרי שאין ספק כי במקרה רגיל, היתה יתרת התמורה בגין מימוש המקרקעין על-ידי הבנק, מגיעה באורח בלעדי לחברת מצפה ארסוף. אלא, שבנסיבות העניין נטושה מחלוקת מהותית לגבי הזיקות והבעלות בחברה. מחלוקת, אשר דומה כי אורח האחזקות הלא שגרתי שנוצר בחברה לא הקל על פתרונה. כבר בשלב זה אעיר; טענת מר בין, כי לא נטושה למעשה כל מחלוקת בענין זה, גובלת בהיתממות. זאת, באשר אין ספק כי נטושה אף נטושה מחלוקת, בין היתר בינו עצמו לבין עו"ד ברסלב, אשר כיום קשה להטיל ספק כי פעל בנאמנות עבור החייבת (וזאת ללא קשר לסוגיית האחזקה הישירה בקרקע, אשר נפסק בפסק-דין חלוט כי היתה שייכת לחברה). זאת ועוד; עצם האורח בו שעבדה החברה את המקרקעין רבי הערך, להבטחת חובותיה האישיים של גב' סייג סופר ושל חברה מטעמה, מעידה היטב על עומק הקשר בין הצדדים, ועל טענות שיכול ויעלו מטעם החייבת (וכיום מטעם מנהליה המיוחדים) בעניין זכויותיה כלפי מצפה ארסוף. לעניין זה, ייאמר כבר כעת; מר בין מערב, לפחות במשתמע ובחלק מטענותיו, בין שני עניינים נפרדים ושונים: האחד: שאלת הבעלות הישירה בקרקע, שאלה אשר אכן הוכרעה וקיים לגביה מעשה בי-דין כי היא שייכת לחברת מצפה ארסוף, ולא לחייבת (בין אם במישרין ובין אם באמצעות נאמנות). האחר: זכויות אפשריות של החייבת אל מול חברת מצפה ארסוף; אכן, כפי שפסקו בעבר הערכאות השונות, ובצדק, זכויות כאלו אינן יכולות לערער את העובדה כי החברה היא בעלת זכות הקניין במקרקעין (להבדיל ממצב דברים אחר, בו היתה לחייבת זכות קניינית נפרדת משל עצמה במקרקעין, בין אם במישרין או דרך נאמנות); ואי לכך, בצדק נפסק כי אין החייבת זכאית לעכב את מימוש המשכנתא שחתמה החברה, בתור בעלים; זאת, בין אם בטענה כי היא עצמה לא חתמה עליה ובין אם בכל טענה אחרת. עם זאת, אין פירוש הדברים כי החייבת אינה יכולה לטעון לזכות "מסדר שני" - קרי, זכויות כספיות אל מול חברת מצפה ארסוף, הנוגעות למסכת היחסים אשר בגינה אף הסכימה חברת מצפה ארסוף לשעבד את הקרקע להבטחת חובות אישיים של גב' סייג עצמה. ראוי לאזכר, בקליפת אגוז, את ההליכים השונים שנוהלו בעבר בין הצדדים: א. ה"פ 577/07, נדונה בפני כב' השופט אורנשטיין, ואשר עניינה נוגע למחלוקת על הזכויות והחיובים של חברת מצפה ארסוף עצמה. במסגרת המרצה זו, ניתנה על-ידי כב' השופט אורנשטיין פסיקתא, אשר ניתנה במעמד צד אחד, ובקשה לביטולה שהגיש מר בין (בשם מצפה ארסוף) תלויה ועומדת בבש"א 15009/08, במסגרת פסיקתא זו, קבע כב' השופט אורנשטיין כדלקמן: עו"ד ברסלב רכש את הקרקע עבור החייבת, בתור נהנית, וביצע בשמה את עסקאות הרכישה של הקרקע; אי לכך, גב' סייג היא הזכאית לזכויות הבעלות בהסכמי הצדדים. עם זאת, סוייגה הפסיקתא במספר סייגים, לרבות יכולת נטענת לבטלה, במידה ותוגש כזו על-ידי הצדדים; וכי היא מחייבת את הצדדים לה בלבד, ולא תקפה כלפי כולי-עלמא. אף בעניין זה, דומה כי מר בין נתפס, במלוא הכבוד הראוי, למספר טעויות, וזאת בכל הנוגע לטענות הגורפות שהוא מעלה בנוגע להיות הפסיקתא בטלה ולא מחייבת. א.1 ראשית; העובדה כי פסיקתא (או כל החלטה שיפוטית) תקפה רק בין הצדדים לה, מיועדת לחסום טענה כי היא מהווה מעשה בי-דין החוסם טענות של צד ג' שלא היה מעורב בהליך. מאידך גיסא, וודאי שאין הוא יכול לחסום טענה הפוכה, כי צד ג' מסויים רכש זכויות כתוצאה מהפסיקתא עצמה, וזאת דרך ההשפעה שיש לה על זכויות הצדדים הישירים לה. לשון אחר; יכול והפסיקתא לא יכולה היתה לחסום בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, לו ביקש לערער על עובדות המופיעות בה, זאת מכח ההגבלה המפורשת שכלולה בה לעניין תחולתה. מנגד, מקום בו בעלי התפקיד (המנהלים המיוחדים) באים לתבוע את זכותם מכח הפסיקתא, הרי שזכות זו לא הגיעה לידם אלא משום הזכויות שהעניקה הפסיקתא לחייבת עצמה, וזאת מתוקף היותה צד ישיר להתדיינות. א.2 שנית: במלוא הכבוד הראוי לטענות החייב בדבר הכפפתה להערות בית המשפט בפרוטוקול הדיון, הרי שאין בכך בכדי להופכה ל-Void. אכן, מר בין יכול אף יכול להגיש בקשה לבטלות הפסיקתא (כפי שאכן עשה), ובמסגרת זו לטעון כי כנגד החייבת קמה מניעות מהעלאת טענות התנגדות מסויימות, או אף מהתנגדות בכלל, וזאת נוכח ניסוח הפסיקתא עצמה. אלא, שעניין זה מסור כל-כולו לבית המשפט הדן בבקשה לבטלות הפסיקתא; כל עוד לא מסר זה הכרעתו, ולא ביטל את הפסיקתא, הרי שהיא שרירה וקיימת, ואין מר בין זכאי לטעון ל"איונה" אגב אורחא, במסגרת הליך אחר המתנהל בבית המשפט של חדלות פרעון. א.3 בנוסף לשתי הנקודות האמורות לעיל: אין ספק, כי כב' השופט אורנשטיין לא כיוון דבריו, ואף לא יכול היה לכוונתם, במטרה לסתור החלטות שיפוטיות חלוטות, לרבות החלטה של בית המשפט העליון; אי לכך, אין לפרש את הפסיקתא כחולקת על כך כי לבנק קמה זכות לממש את המקרקעין, וכי נכון לעת השיעבוד, הבעלים הרשום והמוסמך לשעבד אותן היתה חברת מצפה ארסוף. עם זאת, אין כל מניעה מלטעון כי לפסיקתא משקל בכל הנוגע ליחסים "מסדר שני", הנוגעים לזכויותיה של החייבת (וכיום של המנהלים המיוחדים) כלפי החברה, וזאת בין היתר בנוגע לעסקאות שנעשו במקרקעין. זאת, בלא כל סתירה לכך כי הבעלות הקניינית בקרקע היתה רשומה על שם חברת מצפה ארסוף, ולא על-שם החייבת. זכות קניין לחוד, וזכות התחשבנות או טענות כספיות אחרות כלפי החברה לחוד. ב. ה"פ 445/08, הינה בקשה של כונס הנכסים לעכב את חלוקת היתרות בתיק המימוש בהוצאה לפועל, וזאת מחשש כי תביעת סיטי בנק תחשוף את הבנק, הנושה המובטח, לחיוב נוסף. במסגרת הליך זה, בו היתה החייבת מעורבת באורח ישיר, ניתן צו ביניים של כב' השופט ישעיה, אשר מקפיא את המצב באורח זמני. ג. בר"ע 786/05, במסגרתה פסק בית המשפט המחוזי כי לחייבת אין זכויות קנייניות ישירות בקרקע, באורח שיאפשר לה לעכב את מימושה לטובת הבנק. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור אשר הוגשה על החלטה זו ברע"א 6301/05. בשולי נקודה זו ראוי לציין כי הליכים שנקטה החייבת לעיכוב ולנסיון לערער על סופיות הפסיקות דנן, נדחו, וכיום אין חולק כי הפסיקות דנן הינן חלוטות. זאת, למצער בכל הנוגע להיות חברת מצפה ארסוף הבעלים הרשום, ולאי-יכולתה של החייבת לעכב את מימוש המשכנתא (שאכן מומשה, ועל יתרת הכספים שהושגו במסגרתה נסבה הבקשה שבפני). ד. ת.א 1790/03, שהינה תביעת סיטי בנק כנגד החייבת ונתבעים נוספים בגין מרמה, ואשר נידונה בפני כב' השופטת אגמון-גונן. בימים אלו, תלויה ועומדת בפני בקשה מקבילה (בקשה 23), אשר עניינה קבילת המנהלים המיוחדים על שהחייבת הגיעה להסדר פשרה עם התובע, בלא ידיעתם או הסכמתם, ואשר במסגרתו העמיסה על עצמה התחייבויות כספיות נכבדות (בעודה בפשיטת רגל), ואף הגיעה ל"הסכמה" בדבר מעבר כספים מן הפקדון נשוא הבקשה המרכזית שבפני. טרם אגש להכרעת הסוגיה לגופה אעיר; אין ספק כי עסקינן בפרשיה סבוכה, אשר התמיהות העולות ממנה (ובעיקר בחלקיה האחרונים) הינן רבות. אלא שבראש ובראשונה, מן הראוי להתייחס בקצרה לאותה "טענת סף מרומזת" שמעלה מר בין, בדבר העדר סמכות מצד בית המשפט של חדלות פרעון לדון בפרשייה. אין לי אלא לתהות, לעניין זה, הכיצד מועלית טענה שכזו לעניין מחלוקת כספית, שלא די בכך כי היא קשורה במישרין למאסת הנכסים של חייבת פושטת רגל, אלא בעניין אשר דומה כי שתי "נפשות פועלות" מרכזיות המעורבות בו, משני צידי המתרס, הינם שני פושטי רגל שונים (!), קרי, שני חייבים חדלי פרעון, אשר בית המשפט של חדלות פרעון הינו הערכאה היחידה האחראית על דיון במצבת הנכסים שלהם והאורח הנכון והצודק לחלקה. לעניין זה, אין לטעות ולבלבל בין רשות (חריגה לכשעצמה) שקיבל חייב פושט רגל לנהל את ענייניו בעצמו, לבין עצם מהותו הבסיסית של העניין. במלוא הכבוד לעניינם של אי-אלו נושים אפשריים של חברת ארסוף, אשר איש מהם לא טרח לבקש ולהצטרף לדיון, הרי אין ספק כי אותו "מרץ רב" שמגלה מר בין בטענה בשם החברה, כמו גם מהלכיה של החייבת גב' סופר-סייג בעבר, מעידים העד-היטב למי האינטרסים המרכזיים מאחורי המחלוקת. ושמא, לשיטתו של מר בין, נדרש בית המשפט של חדלות פרעון 'ליטול רשות', טרם הוא מעז ומתערב בעסקים הכספיים הסבוכים ובמחלוקות בין שני פושטי רגל. זאת, אף אם נעשו באמצעות חברה אשר על השליטה בה הם מתכתשים בעקיפין, נאמנויות ואחזקות כאלו ואחרות? די אם אבהיר, כי עצם ההיתכנות הסבירה למדי, כי לאורח הכרעת המחלוקת ישנה השפעה ניכרת על השאלה, כיצד יתחלק הסכום (או חלקו) בין ציבורי הנושים של שתי פשיטות רגל שונות, הינה בגדר די והותר בכדי להצדיק התערבות ודיון בסוגיה. זאת, כדבריו של כב' השופט גרוניס בעניין אחר, היפים אף יפים אף לעניננו אנו - עניינים הנוגעים למאסת הנכסים של פושט רגל, ראוי כי ידונו בבית המשפט של פשיטת רגל. זאת, קל וחומר מקום בו ספק גדול אם לאותה "חברה מתווכת", מצפה ארסוף, פעילות נפרדת או בעלי מניות סולבנטיים מהותיים, באורח ההופך אותה ליותר מנכס אפשרי של אחת משתי קופות חדלות הפרעון. ספק, אם יד המקרה בלבד היא, כי אף טוען אחר לזכויות בנכסיה לא הופיע בבית המשפט, מלבד מר בין עצמו. די בכך, בכדי לדחות טענה זו של מר בין על הסף. הסוגיה הבסיסית השניה, בה ראוי לדון ולהכריע, נוגעת למעמדו של בנק דיסקונט להוסיף ולהחזיק בכספים, וזאת לאחר שהנכס מומש, ויש לכאורה די והותר יתרה בכדי לסלק את חוב המשכנתא. זאת, בשלב הראשון, ללא קשר לשאלה האחרת והנפרדת, מי זה אשר זכאי לקבל את הכספים - ולו בנאמנות, עד להכרעת המחלוקת על הבעלות בהם.לעניין זה, די היה לציין כי ביום 17.8.10, בעוד הבקשה שבפני תלויה ועומדת, הוכרעה ה"פ 445/08, ונדחתה בקשת הבנק לסעד הצהרתי בעניין היקף המשכנתא. די בעניין זה, בכדי להבהיר כי הבנק אינו זכאי כלל ועיקר להחזיק עוד בכספים, וכי הסוגיה היחידה הרלוונטית, מבחינתו, הינה לכאורה למי עליו להעבירם על-פי דין. אלא, שפטור בלא כלום אי אפשי, ואומר רק זאת; כי אף קודם לאותה פסיקה, נפלה שורה של תמיהות בהתנהלות הבנק, ובאורח בו - כך נראה - עשה כל שלאל ידו על מנת להוסיף ולהחזיק ביתרה כספית, וזאת באורח החורג מזהירות גרידא של מוסד הכספי החושש למסור כספים למי שאינו זכאי להם על-פי דין. אין צורך להכביר מילים, בדבר התמיהה שבעצם הנסיון להחזיק כספים, לאורך תקופה ארוכה, באורח אשר כמעט והופכת את קופת פשיטת הרגל ל"מבטחת" של הבנק בעניינה של תביעה עתידית שעניינה שונה לחלוטין מן העסקה במסגרתה נחתמה המשכנתא. זאת, בין היתר, כאשר אף השופטת אשר דנה בתביעת סיטי בנק העירה זה מכבר, כי הסיכוי להטלת חיוב כספי נגד הבנק בנקודה זו, הינו קלוש. אין לי אלא לתהות, האם אכן אין קשר בין "התנדבותו" של הבנק להמשיך ולהחזיק בכספים, לבין תפיחה נוספת בחוב, שלכאורה עלה בתוך תקופה קצרה מ-120,000 ₪ ל-170,000 ₪, כמו גם לסוגיות עתידיות אפשריות נוספות, כגון התעוררות אפשרית של סוגיות שכר-טרחת הכונס, היה ויושת חיוב נוסף אשר ישולם מכספים שבידיו. בלא לקבוע כל ממצא או מסמרות בחששות ותמיהות אלו, אשר הינם מעבר לגזרת המחלוקת אשר יש להכריעה במסגרת בקשה זו, הרי שהדבר הטיל אף הטיל ספק בטענת הבנק, כי דווקא החזקת הכספים בידי הכונס מטעמו, היא-היא הדרך הבטוחה (עבור כל הצדדים) והראויה להחזיק את הסכום בתקופת הביניים. כך או אחרת, הרי שכיום אין ולא יכול להיות עוד ספק, כי לבנק דיסקונט אין עוד זכאות כלשהן לכספים, מעבר לכיסוי יתרת החוב המקורית שעמדה לזכותו לאחר שקיבל הכונס את דמי המימוש. אין כל צורך להכביר מילים, כי מצב בו יזכה הבנק ל"פרס" על דרך של צבירת ריבית פיגורים על סכום אשר הוא עצמו היה בין הגורמים המרכזיים לעיכובו (וודאי בכל האמור לאי הסגירה לאלתר של החוב כלפיו, חרף העובדה כי בידי הכונס עמדה יתרה גבוהה בהרבה). עתה, מן הראוי לגשת לפתרון השאלה המרכזית נשוא ההליך דנן. אבהיר; אין אני יכולה או נדרשת, בשלב זה, להכריע הכרעה סופית בכל הנוגע לחלוקת הזכויות הראויה בנכסיה של חברת מצפה ארסוף (חרף העובדה, כי על-פניו נראה כי שני פושטי רגל הם הניצים על הזכויות בה). בשלב זה, ההכרעה הראויה נוגעת למיהות היד אשר ראוי כי תחזיק את הכספים שבמחלוקת, עד לבירור מלוא התביעות והטענות בעניין מצפה ארסוף. זאת, נוכח הקביעה החד-משמעית, כי אין כל סיבה וכל הצדקה כי כונס הנכסים מטעם הבנק (כאשר על התמיהות בדרך התנהלות הבנק עמדתי להלן), יוסיף ויחזיק בכספים לאחר שהחוב כלפיו סולק במלואו, המרצת הפתיחה שהגיש נדחתה, ובדין נדחתה. לעניין זה, מן הראוי ליתן את הדעת כי מצד אחד, עומדת חברת מצפה ארסוף, אשר החייב מר אריה בין רשום כמנהלה ובעל מניותיה היחיד, אולם עם זאת קיימות עדיין, וטרם הובררו עד תום, טענות ומחלוקות בדבר טיב יחסיה והיקף זכויותיה של גב' סייג כלפי החברה (ואין נפקא מינא, אם ישירות או דרך עו"ד ברסלב); מן הצד האחר, עומדים מנהליה המיוחדים של גב' סייג עצמה - אשר, להבדיל מן החייבת עצמה, הינם בגדר "ידו הארוכה" של בית המשפט. לעניין זה, מן הראוי להבחין הבחן-היטב בין קביעה סופית בדבר זכות הקניין בנכסים, לבין זכותו של בעל תפקיד לדרוש לקבל לידו ולהחזיק כספים או נכסים, אשר נראה לכאורה כי לחייב זכויות בהם (יוער, כי דין זה הינו שונה בתכלית מדוקטרינת הבעלות הנחזית בפשיטת רגל, שהינה הפקעה דה-פקטו של קניין נוכח עקרון הפומביות - ואין היא רלוונטית לעניין שבפני). על-פניו, הרי שחרף טענותיו הנחרצות של מר בין, הערכאות השונות אשר דנו במסכת הסכסוכים לא הכריעו למעשה בשאלת זכויותיה של גב' סייג בחברה או בנכסיה, להבדיל מסוגיית זכות הקניין של החברה על הקרקע שמומשה. זאת ואף זאת; מרגע בו הפך הסכסוך על הזכויות בחברה לסכסוך הלכה למעשה בין קופות חדלות הפרעון של שני פושטי רגל שונים, הרי מן הראוי כי הדבר יתברר כדבעי; אעיר, כי ההיתר שניתן למר בין לנהל הליכים בעצמו, אינו משנה את העובדה כי מעצם היותו חדל פרעון, הרי שהאחראי האמיתי על מצבת נכסיו הוא בעל התפקיד שמונה לו, וככזה, חב בעל התפקיד בבירור ענייני והוגן של מצבת נכסי החייב. זאת, מכח קל וחומר כאשר הוא ניצב מול בעלי תפקיד אחרים. העובדה המרכזית, שיש לה השפעה על ענייננו, וסותרת למעשה את טיעונו הנחרץ של מר בין, כי לחייבת אין נגיעה או זכויות בחברה, נובעת מעצם העובדה כי חברת מצפה ארסוף, היא זו שרשמה, מרצונה, משכנתא על נכס מרכזי ורב-ערך שלה, לצורך הבטחת חיוביה האישיים של גב' סייג (וחברה אחרת הקשורה בגב' סייג). די בעובדה בסיסית ובלתי שנויה במחלוקת זו, בכדי להבהיר את עומק המעורבות ועומק האינטרסים של גב' סייג בחברה. די בכך, בכדי להפוך כספים המגיעים לחברה מיתרת דמי המימוש של אותו נכס ששועבד להבטחת חובותיה האישיים של החייבת, ל"נכס" אשר קיים סיכוי סביר כי יש לחייבת נגיעה וזכויות בו. אעיר, כי בכל עשרות עמודי הטענות שהגיש מר בין, דומה ואין התייחסות עניינית אמיתית לסוגיה זו, המטילה צל כבד על עמדתו בדבר העדר זכויות החייבת בחברה. זאת ועוד; במלוא הכבוד הראוי, אין ולא יכולה להיות למר בין כל נגיעה או מעמד לשאלות "פנימיות" הנוגעות לבירור או התחשבנות בין עו"ד ברסלב במסגרת היותו נאמן של החייבת, לבין החייבת עצמה (וכעת מנהליה המיוחדים). לעניינו, מרגע שהוברר כי אכן התקיימו יחסי נאמנות (ואין ספק כי אף הפסיקתא פרי עטו של כב' השופטת אורנשטיין קובעת זאת), הרי איש לא הסמיך את מר בין להעלות טענות בשם עו"ד ברסלב, ולנסות ולהבדיל בין האינטרס של האחרון לזה של החייבת. לכל היותר, רשאי מר בין לטעון כנגד אותו חלק בפסיקתא הנוגע ליחסיו שלו עצמו מול עו"ד ברסלב, או לטיב היחסים בין עו"ד ברסלב לנכסי החברה. אין לי אלא לתהות, האם התעקשותו לנסות להבנות מן ההבדל בין עו"ד ברסלב לבין החייבת, באורח שיחלק את ההליך לשניים - הליך אחד בין החברה לעו"ד ברסלב, והליך אחר בין עו"ד ברסלב למנהלים המיוחדים, מחזקת את האמון בטיעוניו ומניעיו כמכלול, וזאת בלשון המעטה. סוגיה נוספת, המצטרפת לאינטרס האפשרי המובהק של קופת פשיטת הרגל של החייבת בכספים, נוגעת לעובדה כי התמונה הנוגעת לחברת מצפה ארסוף עצמה הינה בלתי ברורה, וזאת בלשון המעטה. לעניין זה, דומה כי אף בנק דיסקונט עצמו העלה תהיה, מיהו כיום המוציא והמביא בחברה; ואין אלא להוסיף ולתהות, האם ועד כמה יש לה כיום קיום כלשהו כ"עסק חי" הזקוק לכספים לפעילותו, אם בכלל; מי זה שיקבל לידו את הכספים שישולמו לה, ככל שתדחה בקשת המנהלים המיוחדים, והאם ועד כמה ישנו סיכוי כי הללו יגיעו לצדדי ג' וטוענים שונים ועלומים לנשיה, וזאת בלא פיקוח מהותי בזמן אמת. עניין אחד הוא מתן היתר לפושט רגל לנהל הליך בעצמו (ואין אני מחווה דעתי, במסגרת בקשה זו, על מידת ההצדקה והטעם לכך), ועניין שונה לחלוטין הינו העברת כספים לחברה שמצב הדברים בה אינו ברור, מקום בו פושט הרגל עצמו הוא-הוא הגורם הנראה כפעיל בעניינה, כאשר בעלי התפקיד שלו עצמו נוהגים בגישה פסיבית יחסית. לסיכומן של נקודות אלו: לא זאת בלבד כי לחייבת זיקה אפשרית לכספים, שאינה נראית מופרכת על פניה, וכי מכלול היחסים בין גב' סייג למר בין (והחברה המצויה ככל הנראה בתווך ביניהם) טרם הובהרו עד תום. אלא, שבכל הנוגע לשיקולים הרלוונטיים ליד אשר בטוח וראוי יותר כי תחזיק בכספים עד לתום הבירור בעניינם, הרי אין ספק כי עדיפים בעלי תפקיד, אשר מהווים את ידו הארוכה של בית המשפט, ואינם רשאים לשלם או לחלק כספים בלא אישור מפורש של בית המשפט. זאת, מאשר חברה אשר לעת עתה, רב הנסתר בעניינה על הגלוי, ואשר נראה כי כיום, למצער, אינה אלא כלי המופעל בידי חייב פושט רגל, לצורך הקשור באינטרסים שלו עצמו. אך מובן הוא, כי אין באמור לעיל בכדי למנוע מבעל התפקיד של החייב להגיש כל בקשה שירצה לבית המשפט, בכל הנוגע לאורח הראוי לברר את הזכאות בכספים. אלא, שאין באמור לעיל בכדי ליתן גושפנקא להפקדת כספים בידיים לא ברורות, באורח אשר יכול ויסב נזק רב לנושיה של החייבת. די בכל האמור לעיל, כדי לקבל את הבקשה באורח עקרוני, במובן זה כי הכספים יועברו למנהלים המיוחדים של החייבת בכדי שיחזיקו בהם בנאמנות, וזאת בלא לקבוע כל ממצא בדבר חלוקת הבעלות והזכויות בסכום דנן. אלא, שפטור בלא כלום אי אפשי, ומן הראוי להתייחס בקצרה אף לבקשה 23 ולעולה ממנה. אמנם, בשלב זה לא הובהרה עד תום מהותה של הרשות שנתנו המנהלים המיוחדים, ככל שנתנו, לגב' סייג בכל הנוגע לתביעתו של סיטי בנק - האם עסקינן ברשות מצומצמת ליתן עדות בלבד, או שמא ברשות רחבה יותר. עם זאת, כעולה מעמדתם ומן הבקשה הדחופה שהגישו, הרי שמעולם לא התכוונו ליתן לה רשות להגיע לפשרה על דעת עצמה, קל וחומר פשרה אשר נראית ככזו אשר מעמיסה על קופת פשיטת הרגל חובות של בניה, ונותנת היתר לתשלום לאלתר של הכספים נשוא המחלוקת לידי נושה כזה או אחר.לעניין זה, אין לי אלא להעיר כי התנגדות זו של המנהלים המיוחדים היא מחוייבת על פי-דין, וזאת באשר התנהלות שכזו מצד חייבת, העושה לכאורה ככל העולה על רוחה בעת שהיא מצויה בהליכי פשיטת רגל, ונוטלת על עצמה התחייבויות בסך מיליונים רבים, הינה כמעט בבחינת "לא יאומן כי יסופר", וסותרת באוחר חזיתית את דיני חדלות הפרעון. אין ספק, כי אם היו המנהלים המיוחדים משלימים עם התנהלות שכזו, היו חוטאים לתפקידם ופוגעים בעניינם של הנושים עליו הופקדו מעצם מינויים. ראשית, משהפכה החייבת פושטת רגל, אין לאף נושה, לרבות סיטי בנק, זכות כלשהי ליטול לעצמו כספים על חשבון חובה, אלא על-ידי הגשת תביעת חוב כדין ובמועד. לעניין זה די אם אעיר, כי אף נושה מותנה חייב להגיש את תביעתו במועד, או למצער לבקש מבעוד מועד רשות לברר את עניינו בדרך אחרת ומאוחרת יותר. זאת, כאשר אין ספק כי חיוביה הלכאוריים של החייבת לטובת סיטי בנק נוצרו טרם פשיטת הרגל שלה, והינם בגדר חובות עבר. למצער, היה על סיטי בנק להגיש בקשה להארכת מועד, מנומקת כדין, וזאת מיד לאחר שנודע לו על הליך פשיטת הרגל. אלא, שכפי שעולה מן החומר שהונח בפני, תביעה שכזו לא הוגשה עד היום, וזאת על כל המשמעות שיש ליחס לכך מבחינת המבחנים נשוא סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.שנית, יגעתי ולא מצאתי, מהיכן נטלה לעצמה חייבת פושטת רגל את הסמכות והרשות להגיע להסכמות כספיות בלא אישור ורשות מטעם המנהלים המיוחדים, קל וחומר ככאלו הנראות כדרך להעמיס על קופת פשיטת הרגל חובות לכאורה של קרובי משפחה סולבנטיים. אף אם היה מתגלה, כי ניתנה לחייבת רשות לנהל את ההליך או חלקו, וזאת מתוך ציפיה כי תתגונן מפני תביעת סיטי בנק (קרי, תעשה כל שלאל ידה, בתום-לב, כדי למזער את מצבת חובותיה), הרי וודאי שאין היא יכולה לעשות את ההיפך הגמור, ולהגדיל את מצבת החובות בלא לקבל אישור של המנהלים המיוחדים. יוצא, כי הסכמה כזו מצד חייבת פושטת רגל, דינה "כחרס הנשבר", ואין לה נפקות או תוקף כלשהו. זאת, הן בעצם כוחה של הודאתה (ולו לצרכי פשרה) אשר מגדילה את מצבת חובותיה, בלא אישור המנהלים המיוחדים, והן ובעיקר ביכולת לאפשר לאחד מנושיה ליטול לידו כספים בגין חובות החייבת, או כספים שיש לחייבת זכויות אפשריות בהם. לעניין זה, הרי שבהיות הסכמה שכזו פסולה מיסודה, אין נפקא מינא אם עוגנה בפסק-דין שאישר את הפשרה (ונתון מניה וביה לסמכות בעלי התפקיד 'להציץ מאחורי הפרגוד', כמוהו ככל פסק-דין שניתן כנגד החייב בהסכמה או בהעדר הגנה), אם לאו. יש לומר אף זאת; אם אכן השלים מר בין עם העברת חלק מכספי הפקדון ל"סיטי בנק", עקב אותה פשרה (כפי שיתכן ועולה בעקיפין מהודעתו לבית המשפט בה הוא מאזכר את הפשרה), הרי שהדבר אף מלמד או למצער מרמז על עומק נגיעתה של החייבת בכספים, אשר המוטבת הרשמית שלהם הינה חברת מצפה ארסוף. זאת, שהרי אם אכן אין לחייבת כל זכויות לקבלת כספים ממצפה ארסוף, או זכות הנוגעת לפקדון, הרי שחזקה היה על מר בין כי היה ממהר להתנגד ולסכל הסכם פשרה, שמהותו לכאורה תשלום חובות החייבת מכספים שאינם שלה. אלא, שבנסיבות המקרה אין אני נדרשת להוסיף ולדון בסוגיה זו. סוף דבר; דין הבקשה להתקבל, בסייגים נשוא פסק-דיני זה. בנסיבות המקרה, ישא בנק דיסקונט בהוצאות המנהלים המיוחדים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 45,000 ₪; כמו כן, ישא מר בין בהוצאות המנהלים המיוחדים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. אמנם, בהיותו של מר בין פושט רגל, הרי שלכאורה דין החיוב דנן ליפול על קופת חדלות הפרעון. אלא, שלכאורה אין ספק כי בעלי התפקיד אשר נתנו בידו רשות לנהל את ההליכים לפי שיקול דעתו, נתנו דעתם אף על תרחיש שכזה, ועל הדרך לנשיאה בהוצאות משפט, במידה ויוטלו כאלו. מימוש דירה / נכסכינוס נכסים