קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר פליט המבקש מקלט בישראל: העתירה היא לסעד של מתן היתר ישיבה זמני בישראל, עד להסדרת מעמד העותר כמבקש מקלט בישראל ולשחרור העותר מן המשמורת כדי לאפשר לו לטפל בהסדרת מעמדו. יום אחד לפני המועד שנקבע לפרסום פסק הדין ביקש בא כוח העותר שאדחה את הפרסום ואניח בידו אפשרות למצות את הטיפול בבירור טענת העותר להיותו אזרח ליבריה. נעתרתי לבקשה. היום התקבלה הודעת בא כוח העותר כי " מאמצי נציגי הקונסוליה הליברית לברר את זהותו של העותר לא נשאו פרי, ומכל מקום - העותר לא זוהה כליברי". לפיכך ביקש בא כוח העותר, בשם העותר, "למשוך את עתירתו, ללא צו להוצאות". כיון שהעתירה ונסיבותיה משקפות "תופעה" (pattern) מסוימת סברתי שעד שאני מקבל את בקשת העותר למחוק את העתירה, אקדים ואציג את הבעייתיות הנשקפת ממנה. נסיבות רקע העותר נעצר ביום 9.10.03 משהסתבר כי הוא שוהה בישראל שלא כחוק. לפי שלא היו בידיו דרכון מסמכים מזהים, "נדלו" הפרטים שנרשמו מפי העותר בלבד. אלה עיקריהם: העותר טען כי הוא אזרח ליברי שמצא עצמו אנוס להימלט ממדינתו בשל מלחמת האזרחים המתנהלת שם ומאחר ששהותו שם סיכנה את חייו. הוא עבר ממדינה אחת למשניה באפריקה בגניבת גבול ובסופו של דבר, באפריל 2003, הסתנן ממצרים לישראל. מאז ועד מעצרו עבד בעבודות מזדמנות שונות. ביום 31.7.03 פנה העותר אל הנציגות בישראל של נציבות האו"ם לפליטים (להלן: "הנציבות לפליטים") וביקש כי מעמדו יוגדר כמי שזכאי למקלט בישראל. נציבות הפליטים, בהתאם לנהליה, ביקשה מן העותר למלא שאלון מסוים ולהמציאו לנציבות. עד למעצרו לא הגיב העותר לבקשה. לאחר המעצר נערכה, ככל הנראה פנייה נוספת מטעם העותר אל נציבות הפליטים ונציגת הנציבות ערכה עמו, ביום 22.10.03, ראיון במתקן המשמורת. מספר ימים אחר כך, ב-26.10.03, שלחה נציבות הפליטים הודעה לעותר האומרת שהנציבות לא הצליחה לוודא את זהותו ואת לאומיותו וגם לא נמסרו לה מסמכים או נתונים המאפשרים זיהוי. הנציבות אישרה כי מישהי מטעם העותר (גב' ענת ורון) התקשרה ודווחה טלפונית כי דרכונו של העותר מצוי בידיה. הנציבות ביקשה שהדרכון יוצג לה אך הדבר לא נעשה. מבחינת הנציבות הטיפול בתיק הסתיים. בנסיבות האמורות הוצא נגד העותר צו הרחקה מישראל והוא מוחזק במשמורת, מעת המעצר ועד הנה בלי יכולת לממש את צו ההרחקה שכן זהותו וזהות ארץ מוצאו אינה ברורה למשיבים. העותר טוען, בעתירתו, כי דרכונו נותר בידי המתווכים שהבריחוהו ממצריים לישראל. הם החזיקו בדרכון כערובה לכך שהעותר ישלם להם תמורה כספית גבוהה בעבור הברחתו את הגבול. רק לאחר שנעצר עלה בידו לגייס את הכסף שחב למתווכים הללו. חבריו המציאו את הדרכון לענת ורון אשר מסרה בתצהיר כי היא מצידה שלחה את הדרכון לנציבות הפליטים שגם אישרה טלפונית את קבלת הדרכון. בינתיים חלה התפתחות נוספת והיא שקונסול הכבוד של ליבריה בישראל הוציא תעודת מעבר (או תעודת מסע) ליברית על שם העותר. אולם, כאמור לפתח הדברים, המשך הבירור שנעשה בידי הקונסוליה הליברית לא הועיל כדי לבסס את טענת העותר לזיהויו כליברי. דיון באת כוח משרד הפנים טוענת כי מדינת ישראל אינה מרחיקה זרים לליבריה אולם הענקת מקלט בישראל לאזרחים ליבריים מותנית בשכנוע כי אמנם מדובר באזרח ליברי. בעניין זה נוהג משרד הפנים בהתאם ל"נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל" שהוציא, באוגוסט 2000, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. לפי הנוהל מתקיימת הבדיקה בשני שלבים; בשלב ראשון נערכת בדיקה של נציבות הפליטים ולאחריה בוחנת את עניינו של המבקש, ועדה מייעצת הפועלת ליד שר הפנים. ועדה זו נותנת המלצתה לשר הפנים. הנוהל אינו מציין ערוץ הסתמכות כלשהו על פעולות של נציגות ליבריה בישראל או על תעודות המונפקות מטעמה. הנוהל מעיד על עצמו כי הוא נערך מתוך המחויבות שישראל נטלה על עצמה לפי אמנת ג'נבה משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים ולפי הפרוטוקול משנת 1967 בדבר מעמדם של פליטים. כיון שבעניין העותר לא התקבלה המלצה להענקת מקלט מן המוסד המקובל על משרד הפנים, לא ראה שר הפנים מקום לאשר לעותר את מבוקשו למקלט בישראל ולמעמד כלשהו בה. קודם לבקשת המחיקה טען בא כוח העותר כי אין סיבה שמשרד הפנים לא יקבל את ממצאיה של הנציגות הליברית בישראל כדי לקבוע את זיקתו לליבריה. הכרעה בעתירה עד הנה אינני יכול להצביע על פגם כלשהו בהתנהלות המשיבים. חשש מסוים, שאותו אציג מאוחר יותר, יש לי מפני הבאות. עובדה שאינה שנויה במחלוקת היא שהעותר שוהה בישראל שלא כדין, לאחר שהסתנן אליה בגניבת גבול, ממצרים. בנסיבות כאלה מוצדק שר הפנים להוציא נגדו צו הרחקה מישראל. אכן מדינת ישראל אינה מרחיקה איש לליבריה בשל סכנת החיים הרובצת לפתחו של מי שמוחזר למדינה זו לאחר שנמלט ממנה שלא כדין. המדינה נוהגת להעניק לאדם כזה מקלט בישראל. אך מובן כי המדינה תבקש להקפיד ולדקדק בבחינתו של כל המבקש לעצמו מעמד של אזרח ליברי כדי לזכות במקלט בישראל. המדינה בחרה לסמוך יהבה בנדון זה בעיקר על המלצת נציבות האו"ם לפליטים. זו גישה סבירה מאד. אחרי הכל מדובר בהענקת מעמד של פליט. עניין זה הוא בגדר מומחיותה וניסיונה של נציגות הפליטים ולא מן הנמנע שהסתמכות עליה היא פועל יוצא של המחויבות הבינלאומית של ישראל. יתר על כן. הנציגות היא בלי ספק גורם אובייקטיבי חסר פניה. לא כן נציגות ליבריה שעלולה להיות מונעת בידי אינטרסים שונים. על כן לא לי לדחות את העובדה שהמדינה אינה נכונה להכיר בתעודות שנציגות ליבריה מנפיקה. הטיעון בעניין הדרכון נראה לי מפוקפק ביותר. העותר לא הזכיר, ולו ברמז, בשלב ה"שימוע" או בדיוני בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין, את העובדה שדרכונו מצוי בידי המתווכים שסייעו להבריחו לישראל וכי למרות שחלפו חודשים לא מעטים מאז שהסתנן לישראל יש לו יכולת להגיע אל המתווכים הללו ולהשיג את דרכונו תמורת כסף. לא נמסרו בשום שלב פרטים על המתווכים ואיך נוצר הקשר המאוחר עמם. לא נמסרו פרטים על אותם חברים אלמונים שהשיגו את הדרכון ומסרוהו לגברת ורון. לא נמסרו פרטים מי זו גב' ורון ומה מעשיה. איך קרה שהגברת הזאת שטיפלה בענייניו של העותר, לפני ואחרי מעצרו, שלחה דרכון רב חשיבות בדואר לנציגות הפליטים ומדוע לא צלמה, את הדרכון כדי שהעתקו ישמש ראיה. אינני אומר שתצהירה של גב' ורון שקרי אך אין לדעת מה טיבו של ה"דרכון" שנמסר לה ומה מידת האותנטיות שלו. מקובל עלי, אם כן, שהעותר לא הצליח עד כה להרים את הנטל הראייתי של הוכחת זיקתו לליבריה. משלא הועילו פעולות הנציגות הליברית בישראל, בעניין זה, חוזר אל העותר העול של הוכחת זהותו. עליו לשתף פעולה עם הרשות כדי שניתן יהיה לקבוע את אזרחותו ולהרחיקו מישראל לארצו. ביני לביני יצטרך העותר להוסיף ולשהות במשמורת. אדם שלא היסס להסתנן ממדינה למדינה לרבות למדינת ישראל והוסיף לשהות בה חודשים לא מעטים בלי היתר, אינו יכול להיות נאמן על הצהרתו שאם ישוחרר יציית לכל הוראה חוקית בהקשר להרחקתו מישראל וכי לא ייטמע ויעלם בתוך אוכלוסיית הזרים בישראל בלי שניתן יהיה לשים יד עליו. אכן המציאות בעניין העותר אינה נוחה ופשוטה. משלא עלה בידו לזכות בהמלצת נציבות הפליטים לא יוכל לקבל מקלט בישראל. אולם אם העותר יוסיף וייאחז בטענה שהוא אזרח ליברי, אינני רואה כיצד ניתן יהיה להחזיקו בתנאי כליאה לעולם ועד. אין לי פתרון של ממש לקושי הזה. כללו של דבר בנסיבות המתוארות עלי למחוק את העתירה. ברור שהעותר יכול ליזום, מעת לעת, בחינה מחודשת של סוגיית החזקתו במשמרת. אולם, גם בלי זה אני סבור שבית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין צריך לשוב ולעיין בסוגיית המשמורת, כל שלושה חודשים, גם אם העותר אינו יוזם בקשת עיון כזאת. לקראת הדיון על בית הדין לקבל ממשרד הפנים דיווח מעדכן על האפשרויות לפתור את עניינו של העותר. העתירה נמחקת. אין צו להוצאות.מעצרמשרד הפניםפליטיםמבקשי מקלט מדיני