משיכת כספים מחשבון חיסכון ללא הרשאה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משיכת כספים מחשבון חיסכון ללא הרשאה: כללי 1. בתביעתה עותרת התובעת לחייב את הנתבעים להשיב לה סך של 1,500,000 ₪ (קרן), ולפצותה בגין עוגמת נפש. לטענתה, חשבונה אצל הנתבע 1 חויב שלא כדין בסכום הנ"ל, והעבר לחשבון הנתבע 2 (אחיינה), ללא רשותה. לפי הנטען, החתימות המופיעות על שני מסמכי ההעברה משנת 2004 זויפו ואינן שלה: הבקשה למשיכה מתכנית חסכון - נ/11, וכן טופס העברת הכסף מחשבונה לחשבון האחיין - נ/12. להוכחת הזיוף הוגשה חוות דעתה של הגרפולוגית אורה כבירי. הבנק נתבע כמי שלפי הנטען התנהל ב"רשלנות ובחוסר תום-לב" כלפי התובעת, ואילו הנתבע 2 - כמי שקיבל את הכסף לידיו. 2. התובעת טענה כי הבנק לא היה רשאי להסתמך על "כתב קיזוז" עליו חתמה בנובמבר 2002 (נ/4), להבטחת החובות בחשבון הנתבע 2, וזאת משום שהבנק נכשל במילוי חובותיו כלפיה כערב יחיד: לא הסביר לה את משמעות הערבות; לא דיווח לה על ההתנהלות החריגה בחשבון החייב; ולא מסר לה מידע אודות אי קיום החיוב. בנוסף טענה, כי כלל לא חתמה על ערבות לטובת האחיין אלא אך לטובת אחיה (צד ג' 1), וכי שמו הוסף לכתב הקיזוז מאוחר לחתימתה. 3. הבנק אישר כי ביוני 2004 ביצע העברה של מליון וחצי ₪ מחשבון התובעת לחשבון הנתבע 2. לדבריו עשה כן לבקשת התובעת, שחתמה על בקשה למשוך כספי חסכון (נ/11), וכן על מסמך העברה לחשבון האחיין (נ/12). להוכחת אמיתות החתימות הוגשה חוות דעתו של מומחה להשוואת כתבי יד, אמנון בצלאל. הבנק טען, כי התובעת העבירה מרצונה את כספה לאחיין, וזאת במסגרת הסדר משפחתי שנהג בינה לבין אחיה (צד ג'1), לפיו תאפשר לאח לפעול בכספה כרצונו, וזאת בתמורה לתשלום חדשי קבוע להבטחת פרנסתה. הבנק הפנה את תשומת הלב לכך שהסדר זה פעל בין הצדדים מאז גירושי התובעת בשנת 2002. 4. הבנק ציין כי בהעבירו את הכסף לחשבון הנתבע 2 לא הפעיל את כתב הקיזוז. לדבריו לא נצרך להפעלת הערבות, היות והתובעת חתמה בהסכמה על מסמכי העברה ישירה. יחד עם זאת, לטענת הבנק, כתב הקיזוז יצר ערבות תקפה, והוא ניתן היה להפעלה, אלמלא נחתמו מסמכי ההעברה הנ"ל. 5. הבנק הגיש הודעת צד ג'. כנגד צד ג'1 (אח התובעת) נטען כי עליו לשפות את הבנק, היה ויחויב כלפי התובעת, בשל המצגים אותם הציג לתובעת בכל הנוגע לכתב הקיזוז ולטופסי ההעברה. בנוסף נטען כי התחייבותו הכספית כלפי התובעת מפברואר 2008 (נ/1) מלמדת שהכיר בכך שהוא זה שצריך לשאת בחוב הכספי. צד ג'2 נדרש לשפות את הבנק מכח העובדה שנהנה במישרין מהכסף שנכנס לחשבונו. 6. הנתבע 2 וצדדי ג' טענו כי הבנק פעל באופן חד-צדדי לסגור את חשבון הבנק, תוך מימוש בטוחות, ומבלי שאיפשר להם להסדיר את החוב. הנתבע 2 הוסיף וטען כי כלל לא היה פעיל בחשבון, שנוהל בלעדית ע"י אביו (צד ג'1) כמיופה-כח. 7. שאלה עיקרית המתעוררת בהליך זה נסבה על תוקפם שני מסמכי ההעברה משנת 2004, הנחזים להיות חתומים ע"י התובעת (נ/11, נ/12). הבנק טען כי מסמכים אלה גיבשו העברה תקפה של הכסף לחשבון הנתבע 2. התובעת טענה כי לא חתמה על שני המסמכים. לדבריה, הבנק היה שותף למהלך קלוקל של הוצאת כספים מחשבונה לטובת כיסוי חובו של הנתבע 2 כלפי הבנק ותוך דריסת זכויותיה כלקוחה וכערבה. להלן אברר את טענות הצדדים בקשר לכך. לאחר מכן אפנה לבחון את סוגית אחריותו של הבנק לנזקה של התובעת, בהעברת מליון וחצי ₪ מחשבונה לכיסוי חוב של אחר. 8. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו היא עצמה, בתה תמר ובנה דוד, והוגשה חוות דעתה של הגרפולוגית אורה כבירי. מטעם הבנק הצהירו מר תומר אלוני ומר יוסי בוקאי- מנהלים לשעבר של סניף הבנק הרלבנטי, מר בנימין תשובה - סגן מנהל לשעבר של סניף הבנק, גב' פירה פרנקו - פקידה בסניף, ומר עובדיה דרזי - פקיד השקעות בסניף. כן הוגשה חוות דעת של המומחה להשוואת כתבי יד, מר אמנון בצלאל. מטעם הנתבע 2 וצדדי ג' הצהיר כל אחד מהם. כל העדים נחקרו בפני. ב"כ התובעת, ב"כ הנתבע 1 וב"כ צד ג'1 סיכמו בכתב. הנתבע 2 (וצד ג'2) לא הגיש סיכומיו, אף שניתנה לו הזדמנות וכן ארכה לעשות כן (ר' החלטה מיום 7.3.2012 ותזכורות מיום 1.5.2012 ומיום 20.5.2012). דיון: תוקפם של מסמכי ההעברה 9. נ/11 הוא "בקשה למשיכה מתכנית חסכון" מיום 19.4.2004. בבקשה מתבקשת משיכה של 1,500,000 ₪ בצירוף רווחים לחשבון התובעת, לפי תנאי סיום התכנית ביום 9.6.2004. מטעם הבנק חתם על המסמך מר עובדיה דרזי (ס' 3 לתצהירו). חתימה הנחזית לחתימת התובעת מתנוססת במקום המיועד לחתימת בעלי החשבון. חתימת מורשה חתימה של הבנק, מר תומר אלוני, מופיעה אף היא על המסמך (ס' 11 לתצהירו). 10. נ/12 הוא טופס "העברה פנימית" של 1,500,000 ₪ מחשבון התובעת לחשבון הנתבע 2, ביום 9.6.2004. גם כאן, הפקיד המטפל שחתם על הטופס הוא מר דרזי (ס' 4 לתצהירו). גם הפעם מופיעה לכאורה חתימת התובעת על המסמך. לא נתברר מי חתם על מסמך זה כ"מורשה חתימה"; מכל מקום, מורשה החתימה חותם בדיעבד ולא במעמד חתימת הלקוח (ר' עדותו של מר אלוני, פ' ע' 97 ש' 21-7). 11. היתכן שהתובעת הורתה להעביר סכום נכבד בסך מליון וחצי ש"ח לחשבון הנתבע 2? לאחר עיון בתשתית הראייתית, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. להלן אנמק מסקנה עובדתית זו. זהות החותם 12. ניתוח החתימות שבמחלוקת מוליך להסקת ממצא עובדתי, ברמת סבירות גבוהה, כי התובעת חתמה על שני מסמכי ההעברה הנ"ל. בענין זה, יש לבכר באופן חד וברור את חוות דעתו של המומחה בצלאל על פני חוות דעתה של הגרפולוגית כבירי. ראשית, גב' כבירי הודתה שלא עיינה במסמכי המקור (ר' עדותה, למשל בפ' ע' 100 ש' 10-6). אין צורך לאמר כי עיון במסמך מקורי הוא עדיף על פני עיון בצילום. אף כי אין לשלול השוואה על בסיס הצילום, הרי שיש לשמור זאת לאותם מקרים בהם לא ניתן להשיג את המקור (כגון שאבד). במקרה דנא, מסמכי המקור היו נגישים (הם אף הוגשו לבית המשפט כמוצגים נ/11 ו- נ/12). המומחה בצלאל בדק את החתימות המקוריות (ר' עדותו בפ' ע' 111 ש' 17). 13. שנית, המומחית כבירי לא ביקשה מהתובעת לחתום בפניה (ר' עדותה בפ' ע' 99 ש' 15-14). ממילא לא התרשמה באופן בלתי אמצעי מתנועת החתימה. חסר זה הוא משמעותי, שכן גב' כבירי ביססה את חוות דעתה על תנועת החתימה. לדבריה, "כתב ידה [של התובעת] מעוצב היטב, רהוט, אלסטי בעל מהירות בינונית. כתב ידה מגובש, יש זיקה בין האותיות, הכתב קצבי ומיומן מאוד. לעומת זאת, [החתימות] שבמחלוקת ... שונות: הן אינן מעוצבות היטב, כתב היד בהן פחות מיומן... אין זיקה בין אותיות... הן אינן קצביות, תנועת הכתיבה של החתימות שבמחלוקת שונה מתנועות הכתיבה של מרים שובל, תנועת הכתיבה היא אפיון אישי וייחודי ולא ניתן לחיקוי" (ההדגשות הוספו; בע' 3 לחוות הדעת). 14. אף כי אין לשלול אפשרות להסיק מסקנות מתוך עצם העיון במסמכים, עדיף לראות בעין בלתי אמצעית את תנועת הכתיבה עצמה: מהירותה, קצביותה ומיומנותה. מקום בו חוות הדעת נסמכת על תכונות כגון דא, ראוי כי המומחה יאשש את מסקנותיו גם באמצעות כלי ההכתבה. המומחה בצלאל עשה כן (ר' מקבץ דוגמאות החתימה שצורפו לחוות דעתו ועדותו ב פ' ע' 111 ש' 29-28). המומחית כבירי לא ערכה הכתבה בעצמה ולא התרשמה במישרין מתנועת הכתיבה. 15. חשיבות העיון במסמכי המקור, כמו גם חשיבות ההתרשמות הבלתי אמצעית מתנועת הכתיבה, מתחדדות במקרה דנא על רקע הדמיון הבולט בין החתימות שבמחלוקת לבין חתימת התובעת. המומחית כבירי הודתה, כי אותיות המופיעות בחתימות שבמחלוקת דומות ביותר לאותיות המופיעות בחתימת התובעת. לדבריה, מי שחיקה, כביכול, את חתימת התובעת "מכיר היטב את החתימות של מרים שובל" (פ' ע' 102 ש' 14). כך, גב' כבירי מצאה דמיון רב באות מ': "מי שחתם במקום מרים שובל מכיר היטב היטב את החתימה שלה ואולי אפילו התאמן עליה הרבה, המ' הזו מאוד קל לחקות אותה, הוא פשוט חיקה אותה" (פ' ע' 105 ש' 5-4). כך גם לגבי האות ר': "ר' זו אות שכל אחד כותב כמעט אותו דבר" (פ' ע' 105 ש' 7). גם ה-י' נמצאה מאוד דומה: "הי' של מרים שובל קל לחקות אותה זה כמו ר' קטנה" (פ' ע' 105 ש' 9). הוא הדין באות ל': "זו אות כ"כ קלה לחיקוי, גם אני יכולה לעשות ל' כזו" (פ' ע' 105 ש' 11). כאשר מקבץ של לא פחות מארבע אותיות (מ', י', ר', ל') מצביע על דמיון גבוה, מתחזקת הזיקה בין התובעת לבין החתימות שבמחלוקת. במיוחד משום כך, היה על המומחית לחזק את הערכתה באמצעות הכתבה לפניה, כאמצעי עזר נוסף, וכן לעיין במסמכי המקור. 16. שתי "האותיות המשמעותיות", לשיטת גב' כבירי, הן הש' וה-ם' הסופית. כבירי טענה כי "הש' של שובל, אצל מרים שובל תמיד קצת מעוגלת, או מאוד מעוגלת או קצת, בכלל האותיות שלה מאוד מעוגלות. בש' שבמחלוקת הקו של הש' כמעט ישר, במיוחד בחתימה השניה התחתונה. היא גם לא דינמית, היא פשוט מונחת על הקו..." (פ' ע' 104 ש' 25-23). ואולם, בשתי אותיות ה- ש' שבמחלוקת רואים שקיעה והתעגלות קלות מתחת לקו החתימה. אות ש' דומה ניתן למצוא בחתימות של התובעת: בחתימות ההכתבה אצל המומחה בצלאל; בחתימות ההכתבה במכון הישראלי לפוליגרף (שלא בפני גב' כבירי); במסמך פתיחת חשבון העו"ש; בכתב הערבות מנובמבר 2002 (ר' במסמכי ההשוואה אצל המומחה בצלאל). 17. אשר לאות ם' - גב' כבירי טענה: "מרים שובל בד"כ לא סוגרת את המ' הסופית, ה- ם' נראית כמו ם' רגילה, אבל הקו האנכי של המ' הסופית הוא לרוב ישר ובטח מוצק. בעוד שבחתימות שבמחלוקת המ' הסופית ממש מעוותת. לא יצאה מהיד של מרים שובל ם' כזאת מעוותת. אין דבר כזה. החלק העליון של המ' הסופית מאוד צרה וזוויתית, אין לה ברפרטואר שלה תנועה כזו" (פ' ע' 104 ש' 30-26). גם בנקודה זו אין בידי לקבל את הערכתה של המומחית כבירי. עיון בחתימות ההשוואה מלמד על ם' סופית שאינה אחידה. ישנם מקרים בהם ה- ם סגורה וישנם מקרים בהם היא פתוחה בחלק השמאלי העליון. ישנם מקרים בהם הקו הסופי יורד, וישנם מקרים בהם הוא מתעקל. ישנן דוגמאות למכביר לאות ם' פתוחה בצד השמאלי העליון, ויורדת במעוגל כלפי מטה (ר' חתימות הכתבה בפני מר בצלאל וחתימות הכתבה במכון הישראלי לפוליגרף). גם המומחה בצלאל זיהה כי "החלק המסיים של המ' [הסופית] הוא נתון להשתנות אצל הכותבת... עמדתי היא שלכותבת כעובדה, נתון, יש כמה צורות כתיבה של הסיומת של ה- ם'. לפעמים בקשת כזו ולפעמים בזוית. אני מפנה ל[דוגמאות] 1-24 וכו'. יש גם קשתות נוספות. לפעמים בהתחדדות כלפי מטה. זה אומר ששתי האפשרויות הן באפשרויות הכתיבה של הכותבת (פ' ע' 119 ש' 4, ש' 16-14). עדויות נסיבתיות 18. חוות דעתו של המומחה בצלאל אודות אמיתות החתימות נתמכת בעדות פקיד ההשקעות, מר עובדיה דרזי. מר דרזי העיד כי התובעת חתמה בפניו על שני מסמכי ההעברה הנ"ל (ס' 4-3 לתצהירו). מר דרזי הודה כי היום אינו זוכר את ארועי החתימה (ס' 5 לתצהירו; עדותו בפ' ע' 41 ש' 23-22). נוכח חלוף הזמן, אין לבוא עמו חשבון על שאינו יכול למסור עדות מזכרונו. בנסיבות הענין, אין הדבר גורע באופן מהותי ממשקל עדותו. מר דרזי העיד בכנות: "אני יודע איך אני פועל, כך אני נוהג תמיד" (פ' ע' 39 ש' 23; וכן בס' 5 לתצהירו: "בוודאות אני יכול לציין כי אף פעם לא אישרתי מסמכים מסוג זה שנחתמו בפני אילו הלקוח לא היה חותם בפני"). כמובן, אין להניח כי מר דרזי הוא שחתם את חתימת התובעת. טענה זו לא נטענה, וממילא לא הוכחה. התובעת אף לא טענה כי אחיה או אחיינה חתמו את שמה. אפשרות כזו ממילא לא נבדקה. מי, אם כן, אם לא היא עצמה, חתמו את חתימתה? 19. התובעת טענה שחתימתה על מסמכי הבנק זויפה בעוד שני מקרים: כתב התנאות מיום 31.12.2001 (ס' 31.1א' לתצהירה), ומכתב עיקול לשעבוד ני"ע מיום 31.12.2001 (ס' 31.2א' לתצהירה). שני מסמכים אלה אינם שייכים במישרין למחלוקת, שהרי אין הם עוסקים בתוכנית החסכון ע"ס 1,500,000 ₪. המסמכים הוצגו ע"י הבנק בכתב הגנתו, במגמה להראות כי התובעת העניקה גם בעבר בטחונות להבטחת חובותיו של הנתבע 2 (ס' 6.2 לכתב ההגנה). 20. והנה, טענת התובעת כי שני מסמכי השעבוד מדצמבר 2001 לא נחתמו על ידה נסתרה לחלוטין בעדותה של גב' פירה פרנקו. גב' פרנקו העידה: "אני החתמתי באופן אישי את התובעת גב' מרים שובל... על שני כתבי הקיזוז מיום 31.12.01. ברצוני להדגיש כי אני זוכרת את הארוע. טענות התובעת כי חתימותיה על שני כתבי הקיזוז מיום 31.12.01 הן מזויפות, הן עורבא פרח. התובעת חתמה בפני על שני כתבי הקיזוז" (ההדגשה במקור; ס' 4-3 לתצהירה). בחקירתה הוסיפה: "אני זוכרת אפילו איך היא נראית, שהיה לה בזמנו קרה בצבע כהה. אני זוכרת שהחתמתי אותה, בתחילה היתה אמורה לשעבד תוכניות חסכון... התקשרתי אליה, התנצלתי בפניה שאני מזמנת אותה שנית לסניף" (פ' ע' 68 ש' 26-23). 21. גב' פרנקו תמכה את עדותה בדפי חשבון הבנק של התובעת, מהם עולה כי במועד הרלבנטי, 31.12.2001, מופיעה רכישה של ניירות ערך (נספח א' לתצהירה). עיון בדף החשבון עצמו מלמד על שתי רכישות של ני"ע ביום 31.12.2001: האחת ע"ס 204,238.30 ₪, והשניה ע"ס 402,440 ₪ (ר' בנספח ג' לתצהיר מר בוקאי). הסכום המופיע במסמכי השעבוד הוא 600,000 ₪ (ר' נספח ב' לתצהיר גב' פרנקו). גב' פרנקו הסבירה, כי הצורך בחתימה על מסמכי שעבוד התעורר "מהסיבה שהיא שעבדה כסף לטובת לביא איתי. ביקשה שהכסף ישמש בטחונות לאשראי שהיה בחשבון לביא איתי. היא הגיעה ביוזמתה לסניף, והציעה לשעבד לטובת אשראי של לביא איתי" (פ' ע' 68 ש' 30-29). מכיוון שרכשה ניירות ערך, היה צריך לחתום על כתב שעבוד מתאים (ס' 5 לתצהירה). 22. גב' פרנקו העידה שהסבירה לתובעת מה משמעות השעבוד: "כשאני מחתימה לקוחות על טפסי שעבוד אני מסבירה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהם יכולים לאבד את הכסף שהם משעבדים לטובת אשראי, אם האשראי לא משולם משעבדים להם את הכסף שמשועבד לטובת מישהו אחר. כך עשיתי במקרה זה, אני זוכרת. רשמתי שאני זוכרת" (פ' ע' 69 ש' 14-12). גב' פרנקו שללה את גרסת התובעת, כי במועד הנ"ל העבירה סך של 600,000 ₪ לאחיה, ועל כן כלל לא היה צורך בשעבוד (כטענת התובעת בס' 31.1ב' לתצהירה). גב' פרנקו הסבירה כי העברת סכום של כ- 600,000 ₪ מחשבון התובעת בוצעה רק כמה חודשים מאוחר לשעבוד, במאי 2002 (פ' ע' 69 ש' 28-22). ואמנם, לפי דפי החשבון, העברה של 592,400 ₪ נעשתה רק ביום 28.5.2002 (ר' בנספח ג' לתצהיר בוקאי). לעומת זאת, בדצמבר 2001, גב' פרנקו הסבירה לתובעת ש"הכסף נשאר בחשבון ומשמש בטחון" (פ' ע' 70 ש' 6). 23. הנה כי כן, מתברר כי התובעת חתמה כבר בדצמבר 2001 על שני מסמכי שעבוד, ע"ס 600,000 ₪, להבטחת הלוואה של הנתבע 2 (ר' נ/7 - "מכתב עיקול מישכון ושעבוד ניירות ערך", ו"כתב התנאות, ערבות, המחאה, משכון ושעבוד כספים וזכויות" - נ/10). מסקנה זו עולה מעדותה הסדורה והאמינה של גב' פרנקו, הנתמכת בדפי החשבון שנסקרו לעיל. למרות זאת, התובעת בחרה להכחיש את שתי חתימותיה הנ"ל (כמו גם את החתימות נשוא מסמכי ההעברה דכאן). האמנם יתכן שחתימותיה בבנק זויפו בסדרתיות? ההסדר הכספי הייחודי בין התובעת לאחיה 24. העברת סכום של מליון וחצי ₪ אינה מהלך של מה בכך. ואולם בנסיבות הענין יש להבין מהלך זה על רקע מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין התובעת לאחיה, וההסדר הכספי הייחודי שנהג ביניהם. אין חולק, כי בסמוך לאחר גירושיה, התובעת העבירה לאחיה סך של כ-600,000 ₪, וזאת בתמורה לתשלום חדשי קבוע למחייתה. התובעת העידה: "במהלך הסכסוך עם בעלי ועוד לפני הגירושין, הוא העביר לחשבוני סך 600,000 ₪ ע"ח מה שהיה במחלוקת שאקבל בגירושין. לבקשת אחי נתתי לו סכום זה, ובתמורה הוא הבטיח לתת לי סכום חודשי של לפחות 10,000 ₪, כמו שבעלי נהג לעשות, ולפי מיטיב ידיעתי וזכרוני, עד בסמוך להגשת תביעתי הוא פעל בהתאם" (ס' 10 לתצהירה). מר לביא אישר כי כנגד קבלת כספי התובעת, התחייב להעביר לה סכומי כסף חודשיים "עד סוף החיים" (עדותו בפ' ע' 140 ש' 13). 25. הצורך בהסדר כספי נבע מגירושי התובעת, אשר הוו עבורה "טראומה" ("ש. את אומרת שהיית בטראומה מהגירושין? ת. כן מאוד. ש. היה סכסוך קשה? ת. לי היה קשה"; פ' ע' 10 ש' 20-17). התובעת ציינה כי היא סבלה מ"חוסר הבנה מוחלט בעניני כספים" (ס' 6 לתצהירה), ועל כן פנתה לאחיה. היא הסבירה (פ' ע' 9 ש' 25 עד ע' 10 ש' 7): "ש. הסבירי מדוע הסתכנת ונתת סכום אדיר של 600,000 ₪ לאחיך? ת. למה? כי אני בתהליך גירושין, עולמי חרב עליי. כל ענייני הכספים בחיים לא ניהלתי, זה היה בחזקת בעלי. מהרגע שידעתי שאני הולכת לקראת גירושין, לא ידעתי איך העניינים הכלכליים שלי מתנהלים. אחי אמר לי. זה בהסכם שקיבלתי לפני הגירושין. קיבלתי מבעלי 600,000 בעניין הסכסוך שבינינו, אחי אמר לי תני לי את הכסף, אני אטפל לך בכל הדברים. אני מבטיח לך שכל שהרווחת מבעלך והוא נתן לך אני אתן לך. ש. כלומר, את סיכנת 600,000 ₪. ת. כן. יכול להיות שסיכנתי. ש. האם החתמת את אחיך, יוסף לביא, בזמן אמת על מסמך שנתת לו את ה- 600,000 ₪. ת.כלום.            ש. ה-600,000 ₪ האלה מה הם היו? הלוואה, מתנה? ת. זה הועבר לאחי. הוא לקח את הכסף והבטיח לי שהוא ימלא את צרכיי חודש בחודשו, הבטיח לי סכום של מעל 10,000 ₪ ואמר לי במשך הזמן, אחרי שיהיו הגירושין שם ישלים כל חסרוני מבחינת הכלכלה שלי. הייתי בטראומה מאוד קשה אחרי הגירושין, בתהליך הגירושין, קיבלתי ביטחון שזה מה שיהיה לי. כלכלית הייתי בהתמוטטות". ובהמשך: "הוא נתן לי בטחון בנשמה. אני אדאג לצרכייך. בזכות בטחון זה שאמר לי שידאג לצרכי, זה הבטחון שקיבלתי. בטחון נפשי שהיום אין לי" (פ' ע' 10 ש' 31-30). 26. עיון בדפי חשבון הבנק לתקופה הרלבנטית (נספח ג' לתצהיר בוקאי) מלמד על האופן בו בוצע ההסדר בפועל. ביום 9.12.2001 קיבלה התובעת מבן-זוגה 600,000 ₪, כחלק מהליך הגירושין (ר' עדותה בפ' ע' 13 ש' 22). סכום זה הושקע על ידה בדרכים שונות, בפקדונות זמניים ובניירות ערך, עד אשר ביום 28.5.2002 מופיעה העברה של 592,400 ₪. התובעת אישרה שהעבירה סכום זה לאחיה (למשל, פ' ע' 13 ש' 5-4). בהמשך, ביום 9.6.2002 התקבל בחשבון 1,583,300.61 ₪, אף הוא מכח הסכם הגירושין (ס' 5 לתצהיר התובעת). מתוך סכום זה, 1,500,000 ₪ העבר לתוכנית חסכון ע"ש התובעת. היתרה בסך 83,300 ₪ הופקדה בפק"מ. סכום הפק"מ השתחרר לחשבון התובעת והוחזר בחלקו לפק"מ, בספטמבר 2002. ביום 14.10.2002 מופיעה העברה של סך 80,000 ₪. התובעת אישרה שגם סכום זה העבירה לאחיה (פ' ע' 13 ש' 23-22). לפיכך, בשלב זה כבר כי נתנה לאחיה 680,000 ₪ (עדותה בפ' ע' 13 ש' 5-4). 27. החל מיום 1.8.2012 מופיע בחשבון תקבול חדשי בהוראת קבע ע"ס 11,000 ₪. אין חולק כי מקור התקבול הוא האח, יוסי לביא (עדות התובעת, פ' ע' 11 ש' 15; עדותו של מר לביא, פ' ע' 140 ש' 22). בחשבון מופיעות הפקדות כספים נוספות מעת לעת, כגון 5,000 ₪ ביום 30.5.2002, וסך 3,000 ₪ ביום 1.7.2002. התובעת אישרה כי לא היו לה מקורות הכנסה כלשהם, פרט לשכ"ד בסך 2,000 ₪, וכי כל תקבול המופיע בחשבון מקורו באחיה (ר' עדותה בפ' ע' 11 ש' 29-21). 28. ביום 15.12.2002 התווסף לחשבון תקבול בהוראת קבע חודשית, בסך 5,000 ₪, וזאת בנוסף לתקבול בסך 11,000 ₪. לפיכך, בחודש זה גדל התקבול שמקורו במר לביא, והעמד על סך 16,000 ₪. יושם אל לב כי בסמוך לפני כן, ביום 14.11.2002, חתמה התובעת על כתב הקיזוז - על כך אין חולק - וזאת כדי "שזה יעזור לו לנהל את עסקיו יותר, את כספיו בבנק יותר טוב" (עדות התובעת, פ' ע' 19 ש' 3). הגידול בגובה הקצבה החודשית ששילם לה האח נעשה בד בבד עם חתימת התובעת על כתב הקיזוז, ומתיישב עמה. 29. ביום 9.6.2004 מופיעה בחשבון זיכוי של 1,605,878.63 ₪, שמקורו בתוכנית החסכון של התובעת (שם, כזכור, הפקידה התובעת מליון וחצי ₪ ביוני 2002). תקבול זה פוצל כך: סך 1,500,000 ₪ הועברו לחשבון האחיין (בדף החשבון מופיע: "העברה"); היתרה בסך 106,000 ₪ (הריבית שנצברה בחסכון) הופקדה בפק"מ (ר' נספח ג' לתצהיר דרזי). התובעת אישרה שראתה את דף החשבון לחודש יוני 2004 (ס' 11 לתצהירה). ייאמר מייד: אין בסיס לטענתה, לפיה הניחה ש"העברה" משמעותה "העברה לתוכנית חסכון" (ס' 12 לתצהירה). באישורי יתרת החשבונות לשנת 2004, לשנת 2005 ולשנת 2006 - אין זכר לתוכנית חסכון בסכום זה (ר' נספח ו' לתצהיר אלוני). 30. בחדשים העוקבים המשיך האח להפקיד תקבולים קבועים בחשבון התובעת, ובחודש אוגוסט 2004 אף הגדיל את אחת מהוראת הקבע, מסך 5,000 ₪, ל- 7,000 ₪. הזרמת הכספים נמשכה, ואף גדלה מעת לעת, כגון שבחודש נובמבר 2004 מופיעה העברת סך 18,000 ₪ לצד הוראת קבע בסך 11,000 ש"ח. החל מדצמבר 2004 לא מופיעות הוראות קבע, ובמקומן מופיעות הפקדות שיקים בסך 18,000 ₪. מאוקטובר 2005 מופיעות הפקדות שיקים בסך 25,000 ₪, לצד חיובי החשבון בסך 7,000 ₪ (באופן המותיר את סכום התקבול החודשי ע"ס 18,000 ₪). בינואר 2006 לא מופיע תקבול, אך מפברואר 2006 שוב המשיכה הפקדת שיקים בסך 18,000 ₪. בדצמבר 2006 הופקד שיק ע"ס 17,000 ₪, אך בינואר 2007 נפסקה הזרמת הכספים מצד האח, כליל. ואמנם, התובעת העידה כי בינואר 2007 הודיע לה אחיה, שלא יוכל עוד לשלם לה עוד תשלומים חודשיים (עדותה בפ' ע' 12 ש' 30-25). 31. מפברואר 2007 החלה התובעת למשוך כסף מהפק"מ שהפקידה ביוני 2004. עד לינואר 2008 מופיעות פעולות של שחרור הפקדון והפקדת חלקו מחדש, תוך הותרת כ- 10,000 ₪ בחשבון בכל פעם. התובעת העידה כי בינואר 2008 אזלו כספי הפק"מ (ס' 13 לתצהירה). נתון זה משתקף בדפי החשבון. בנקודת זמן זו - כאשר האח אינו מזרים תקבולים מזה כשנה, וכספי הפק"מ אזלו, התובעת פנתה לאחיה "כדי שיברר מתי נפתחת תוכנית החסכון שסגרתי כאמור בשנית" (ס' 13 לתצהירה). לדבריה, אחיה מסר לה שבירר בבנק, ולא מופיעה תוכנית חסכון (ס' 14 לתצהירה). ב"תיעוד שיחה" מיום 28.1.2008, בין התובעת ואחיה לבין מר תשובה, ס' מנהל הסניף באותה עת, נרשם (נספח א' לתצהיר מר תשובה): "ביום 28.1.2008 הופיעו בסניף גב' מרים שובל בנה וכן לביא יוסי אחיה של גב' שובל וטענו כי תוכנית חיסכון שנפרעה בתאריך 9.6.04 נעלמה מחשבון של גב' שובל כאמור מר לביא כאילו לא יודע כלום. אני הזמנתי דפי בנק וכן פעולות העברה מתברר כי הכסף הועבר בחתימת ידה של גב' שובל לטובת אחיה. ביום 31.1.08 הופיעה גב' שובל + בנה + בתה הראתי לה את המסמכים לטענתה היא לא חתמה". 32. האח מר לביא הכחיש שידע כי כספי התוכנית נוצלו לפרעון החוב בחשבון בנו. לדבריו, "לרגע לא חשבתי שיקחו לה את הכסף הזה. אם הייתי יודע שיקחו לה את הכסף באותו יום, הייתי בא, מביא מהבית מליון וחצי ושם לה את הכסף בבנק" (פ' ע' 143 ש' 14-13). ואולם, התשתית הראייתית סותרת לחלוטין את טענתו, וחושפת שידע גם ידע כי כספי תוכנית החסכון של התובעת הועברו לכיסוי החוב בחשבון בנו. הטעמים למסקנה עובדתית זו הם כדלקמן: א. עדותו של מר לביא היתה רווית סתירות פנימיות. תחילה אישר שהאובליגו בשני חשבונות הבנק שניהל (שלו ושל בנו) היה למעלה משני מליון ₪ (עדותו בפ' ע' 134 ש' 22-16 וכן בע' 135 ש' 22-21). בהמשך טען שלא היה ער לחוב ("לא ידעתי שהיתה יתרת חובה של מליון ₪"; פ' ע' 135 ש' 27). הוא הודה כי הבנק דרש ממנו לסגור את החשבון ("הודיע ביום בהיר אחד שהוא סוגר את החשבון..."; פ' ע' 136 ש' 13). אך "לא דובר על חוב. דובר על פעילות בחשבון. הוא ביקש ממני לסגור את החשבון ושלא רוצה יותר פעילות בחשבון" (פ' ע' 137 ש' 2-1). ב. לא ניתן לקבל את טענתו של מר לביא כי לא ידע על חוב בחשבון הבן. דבריו -- "איזה חובות, גלגלתי כל כך הרבה כסף. על איזה חובות אתה מדבר" (פ' ע' 137 ש' 6) -- אינם אלא היתממות. מר לביא אישר כי "הכספים שהתגלגלו בתוך החשבון היו כספים בסדר גודל גדול מאוד. היתה משיכה כל יום, פעמיים ביום אולי, בסכומים שנעים בין 100 אלף למליון ₪" (פ' ע' 135 ש' 28-27). הוא הודה כי באמצעות החשבון ניהל "שוק אפור... כל יום הייתי פורט והיו גובים ממני עמלה בין 600-1000 ₪... הסכומים שהייתי פורט זה בין 100,000 למליון ₪" (פ' ע' 144 ש' 15-12). כאיש עסקים ש"גלגל שם סכומים גדולים" (כעדותו בפ' ע' 136 ש' 5), שהודה כי "לקחתי הרבה כסף, קרוב ל- 80 מליון ₪" (פ' ע' 135 ש' 14), ואשר ניהל חשבונות עם אשראי של מעל שני מליון ₪ -- אין לקבל שלא ידע על יתרת חובה, בעת בה הבנק דרש ממנו לסגור את החשבון. מר אלוני העיד כי גובה החוב בחשבון הבן עמד באותה עת על כ- 1,250,000 ₪ (פ' ע' 87 ש' 20-16). אין מדובר בסכום פעוט הנעלם מן העין. ג. מר לביא פעל בחשבון של בנו איתי באמצעות יפוי כח (ס' 9 לתצהיר איתי). איתי היה באותו עת חייל משוחרר, ובין השנים 2001-2004 שהה בחו"ל (ס' 7-6 לתצהיר איתי; עדותו בפ' ע' 124 ש' 19). איתי העיד כי עשה "כל מה שאבי ביקש ממני" (פ' ע' 125 ש' 24), פתח את החשבון בהוראת אביו, "ואז טסתי לחו"ל ולא ידעתי מה קורה שם בחשבון" (פ' ע' 130 ש' 25-22), וכי "חוץ מלהיות רשום אין לי מושג מה נעשה בחשבון" (פ' ע' 126 ש' 2); "לא ידעתי מה הפעילות בחשבון" (פ' ע' 127 ש' 29). הוא צייד את אביו ביפוי כח (פ' ע' 131 ש' 5-3), ואביו נהג לחתום את שמו במקומו (פ' ע' 129 ש' 20). ד. ביום 11.6.2009 -- מיד לאחר שהחוב בחשבון של איתי כוסה (באמצעות העברת מליון וחצי ₪ מחשבון התובעת) -- משך מר יוסי לביא מחשבון זה שיק ע"ס 250,000 ₪ (ר' צילום השיק נספח ה' לתצהיר אלוני; ס' 16 לתצהיר אלוני וכן הודאת מר לביא בפ' ע' 135 ש' 11-7). עיון בדף החשבון של איתי מלמד, כי לפני שהעבר סך של מליון וחצי ₪, החשבון עמד ביתרת חובה של 1,241,341.12 ₪. לאחר העברת מליון וחצי ₪, נוצרה יתרת זכות בסך 258,658.88 ₪. מר לביא משך 250,000 ₪, והותיר "זנב" לפעולות אחרונות, עד לסגירת החשבון - ביולי 2007 (ר' דף החשבון ת/8 וכן אישור סגירת החשבון ביום 23.7.2004 בת/19). העובדה כי מר לביא משך את חלק הארי של יתרת הזכות מחזקת את המסקנה, שידע על כיסוי החוב, כמהלך לקראת סגירת החשבון. ה. זאת ועוד: מר לביא אישר כי תכנית החסכון של אחותו היוותה בטוחה מרכזית לחוב בחשבונות שניהל (פ' ע' 134 ש' 23 עד ע' 135 ש' 6). נסיונו להבחין בין החשבון שלו לבין החשבון של איתי (פ' ע' 135 ש' 6-5) - לא יכול להצליח. הטעם לכך נעוץ בזה, שכתב הקיזוז עליו חתמה התובעת התייחס במפורש גם לחשבון הבן. אמנם, התובעת טענה כי חשבון הבן הוסף מאוחר לחתימתה (ס' 31.3 ח' לתצהירה). גם האח טען כי "חשבונו של בני איתי כלל לא הוזכר ולא היה על הפרק" (ס' 12.5 לתצהירו). ואולם אין סבירות להניח כי פקיד הבנק הוסיף מיוזמתו את פרטי החשבון של איתי. פרטיהם של שני הלקוחות מופיעים במשבצת המתאימה בטופס, ועל פני הדברים נראה כי נרשמו באותה עט ועל ידי אותו אדם, מחמת הדמיון בכתיבה (ור' נספח ז' לתצהיר בוקאי). כזכור, איתי העיד כי פתח את החשבון לבקשת אביו, וכי לא היה פעיל בו. אין חולק כי חשבון הבן שימש בעיקר את האב לעסקיו. יוזכר בהקשר זה, כי התובעת חתמה על שתי בטוחות לחשבון האחיין גם בשנת 2001 (נספחים ב', ג' לתצהיר גב' פרנקו; ור' דיון בענין זה לעיל). ו. כמי שניהל את החשבון, ובסכומים גבוהים, מר לביא ידע שתוכנית החסכון של התובעת משמשת לו בטוחה עיקרית (ר' עדותו של מר אלוני, לפיה "התוכנית שלה היוותה עוגן עיקרי לחשבונות שנוהלו"; פ' ע' 90 ש' 17-16). מר לביא העיד שהסביר לתובעת מהי משמעות הערבות: "אמרתי לה מירי מבקשים לשים כסף לבטחונות, היא אמרה שאין בעיה... אמרתי לה שהם מבקשים לקחת את הכסף הזה במקום שיהיה לי [גלגול] יותר גדול בבנק. כך בדיוק הסברתי לה" (פ' ע' 141 ש' 32-28). ז. מר אלוני העיד שהעדיף לא לממש את הערבות ("כתב הקיזוז"), אלא לפעול בדרכי הסכמה, שכן מנגנון הערבות עלול ליצור ויכוחים עם הערב (עדותו בפ' ע' 98 ש' 15-12). על כן, מר אלוני סיכם עם מר לביא, "שהתוכנית אמורה לכסות את החוב בחשבונות. זה מה שציפיתי" (פ' ע' 97 ש' 28-27). מר לביא טען כי לו היו מבקשים ממנו להחזיר חוב, היה משלם מכיסו (עדותו בפ' ע' 146 ש' 24-23): "בבית היו לי 2.5 מליון ₪ במזומן. אם הבנק היה אומר לי שנוגע בכסף אחותי, הייתי באותו רגע מכניס 1.5 ₪". אם כך, מדוע לא עשה כן בזמן אמת - והוסיף ומשך מהחשבון 250,000 ₪ בסמוך לפני שנסגר? ח. למעשה, מר לביא ראה את כספה של התובעת ככספו, בו היה רשאי לנהוג כרצונו. הוא העיד: "היא לא הלוותה לי כסף. נתנה לי כסף ואמרה לי מפורשות יוסי אם אתה צריך את הכסף, קח את הכסף, תעשה מה שאתה רוצה. כך עשיתי, עשיתי מה שאני רוצה, שמתי את הכסף בחשבונות בבנק כבטוחות, ובחלק השתמשתי. ש. בסה"כ כמה היא נתנה לך? ת. היא נתנה לי 700 ו-מליון וחצי, זה שתיים שתיים. כלומר, שבע מאות אלף ₪ ועוד מליון וחצי ₪ וביחד זה 2,200,000 ₪" (פ' ע' 141 ש' 6-1). לפי הסיכום ביניהם, התובעת העמידה את כספה לרשות אחיה, והוא החזיר לה סכומי כסף חודשיים, גבוהים מאלה שהיתה יכולה להשיג בדרכים חלופיות; כעדות האח: "כשהלוויתי כספים בחוץ הרווחתי ריביות יותר גבוהות והיא נהנית מזה שאני נתתי לה את הכסף" (פ' ע' 141 ש' 17-16). ט. ודוקו: אין חולק כי התובעת התייעצה עם אחיה בעניני הבנק, על כל צעד ושעל. התובעת העידה: "נהגתי לשאול את אחי, שהיה מעורה בחשבוני" (ס' 9 לתצהירה). ובחקירתה: "אם היה משהו חריג הייתי מצלצלת לאחי שהיה כמו ב"כ שלי בבנק. כל דבר שהיתה לי בעיה גם אם לא הייתי מבינה משהו, דבר ראשון הייתי מצלצלת לאחי יוסי שיסביר לי מה קורה, היה אומר לי להתייחס או שיבדוק, בחיים לא התעסקתי בדברים שלא קשורים בעו"ש, קניות. אני לא טיפוס של עסקים, לא יודעת כלום מכל הדברים האלה" (פ' ע' 7 ש' 21-18). וכן: "הכל נעשה על פי אחי בלבד" (פ' ע' 7 ש' 25). מר לביא העיד: "היתה אישה בודדה, גרושה. לא ידעה איך לאכול את החיים. אמרתי לה אל תדאגי אני אדאג לך וכך דאגתי לה. גם לפני שהכסף שלה היה אצלי דאגתי לה וטיפלתי בחשבונות שלה. ... התייעצה ושאלה ואני הדרכתי אותה מה לעשות ואמרתי לה לפנות לעובדיה" (פ' ע' 140 ש' 23-26). מר עובדיה דרזי העיד: "בפירוש אני זוכר את המילים שלה אמרה שהולכת אחרי אחיה בעיניים עצומות" (פ' ע' 41 ש' 32). התובעת אישרה: "בטחתי בו בעיניים עצומות" (פ' ע' 15 ש' 28). מר לביא אישר: "סמכה עלי בעיניים סגורות" (פ' ע' 142 ש' 24). י. לסיכום נקודה זו: מר יוסי לביא נדרש ע"י הבנק לסגור את החשבון של איתי, והבין כי עליו לכסות את יתרת החובה. הוא ידע שתוכנית החסכון הרשומה ע"ש התובעת משמשת בטוחה עיקרית לחוב. הוא היה ער לאפשרות שהבנק יממש את הבטוחה, ועל כן הסכים שכספי החסכון של התובעת יועברו לחשבון הנערב. הדעת נותנת, כי התובעת חתמה על שני מסמכי ההעברה בהנחית אחיה, שהרי אין חולק כי לא פעלה בענייני הבנק אלא בעצתו, עליו סמכה "בעיניים עצומות". 33. סיכומם של דברים: הבנק הוכיח ברמת וודאות גבוהה, כי התובעת אמנם חתמה על שני המסמכים הנ"ל להעברת סך של מליון וחצי ₪ מחשבונה לחשבון האחיין. המוטיבציה של התובעת לעשות זאת נבעה מהבטחון הרב שהיה לה באחיה, אשר הבטיח לפרנסה עד אריכות חייה. על כן העבירה לו 600,000 ₪ במאי 2002 ועוד 80,000 ₪ באוקטובר 2002. כנגד, האח הפקיד בחשבונה תקבולים קבועים מאוגוסט 2002 -- החל ב- 11,000 ₪ ולבסוף סך 18,000 ₪. הסדר זה נהג במשך חדשים רבים, לשביעות רצון התובעת. על כן, באפריל 2004, עת נדרשה להעביר מליון וחצי ש"ח לטובת אחיה, פעלה פעם נוספת "בעיניים עצומות". מן הסתם, הניחה כי אחיה ימשיך לפרנסה באמצעות שימוש בכספה, כפי שעשה בעבר. 34. אני מקבלת, אם כן, את עמדת הבנק, וקובעת כממצא עובדתי, שהתובעת חתמה על שני מסמכי ההעברה שבמחלוקת. ואולם, עובדה זו אינה מאיינת את חובתו של הבנק כלפיה, לגלות לה את מלוא המידע הרלבנטי להסכמה המבוטאת בחתימותיה. החתמה על מסמכי העברה אינה יכולה לשמש "מסלול עוקף ערבות", הפוטר את הבנק מחובת היידוע כלפי הערב, אודות רמת הסיכון בחשבון החייב ואודות החלטתו לסגור את החשבון. אחריות הבנק כלפי התובעת 35. הבנק חב חובת זהירות כלפי התובעת כערבה, ששיעבדה את כספה להבטחת חוב של אחר כלפי הבנק (ר' למשל: ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, מיום 9.11.2005, בס' ד' (11) לפסק דינו של כב' הש' א' רובינשטיין). ניתן להניח, כי התובעת חתמה על כתב הקיזוז מנובמבר 2002 מתוך הבנה שמדובר בבטוחה לחובות בחשבונות של האח והאחיין. גב' פרנקו תיארה כיצד הסבירה לתובעת מהי משמעותם של מסמכי שעבוד, וזאת בקשר עם שתי בטוחות קודמות שנתנה בשנת 2001, עבור חשבון האחיין (ר' עדותה בפ' ע' 69 ש' 14-12). האח לביא העיד שהסביר לתובעת שהכסף שבתוכנית החסכון מיועד "לבטחונות" (פ' ע' 141 ש' 28). אף אין חולק כי התובעת חתמה על "דף מידע לערב", נ/5, שסופק לה מספר חדשים לאחר שחתמה על כתב הקיזוז (ר' עדותה בפ' ע' 17 ש' 18-14). 36. ואמנם, התובעת הודתה בחקירתה שאחיה הסביר לה "שהכסף יעזור לו לנהל את עסקיו.. יכול להיות לו לביטחון, אמר שזה יעזור לו לנהל את עסקיו שלו יותר. את כספיו בבנק יותר טוב... שזה יעזור לו לנהל את הענינים שלו יותר בקלות" (פ' ע' 19 ש' 5-1). אף שבתשובותיה ניסתה להתחמק מהמילה "בטחון", הרי שלבסוף הודתה: "נו, בטחון, עזרה. בשבילי התכוונתי מבחינתי היה לעזור לאחי. איך זה? אם זה בטחון, עזרה ממשית, אני אומרת לך מה שקיבלתי אינפורמציה מאחי שהחשבון לא יפגע..." (פ' ע' 19 ש' 9-8). הנה כי כן, התובעת הבינה שחתמה על מסמך בטחון. אין למצוא מחדל מצד הבנק באופן החתמתה על כתב הקיזוז. 37. לעומת זאת, נפל פגם בהתנהלות הבנק המאוחרת לנטילת הערבות. על הבנק מוטלת חובת עדכון של הערב, שמטרתה להעמידו בפני רמת הסיכון בה הוא נמצא (ראו: רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נג(4) ע' 804 בע' 814; ה"פ (ת"א) 630/06 מלכה בני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ מיום 25.6.2007, בס' 6 לפסה"ד: "חובתו של בנק כלפי הערב אינה מסתיימת עם החתימה על כתב הערבות, או עם שעבוד הנכס להבטחת פרעון הלוואה שניתנה לחייב עיקרי. שומה על הבנק לדווח לערב במהלך תקופת ערבותו על מצב החשבון של החייב העיקרי..."; וראו גם ר' בר-קהן, "ערבות" (2006) בע' 377). חובת העדכון כוללת כל מידע מהותי, העשוי להשפיע על היקף הסיכונים שהערב נטל על עצמו (ר', למשל: ת.א. (י-ם) 7109/05 מג'ר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 29.8.2006, בס' 23 לפסה"ד). 38. במקרה דנא, הבנק הפר את חובת העדכון, בכך שלא טרח למסור לתובעת מידע כלשהו אודות מצב החשבון הרלבנטי, במהלך חיי הערבות. אין חולק כי מעולם לא סיפק לתובעת נתונים כלשהם אודות היקף הפעילות בחשבון, רמת האשראי המאושרת, ההלוואות שהעניק מעת לעת, ויתרות החובה השנתיות. זהו מידע רלבנטי לערב, שהרי מדובר בגורמי סיכון העלולים להוביל להפעלת הערבות. מר בוקאי אישר כי ידיעה על מסגרת האשראי היא רלבנטית לערב (ר' עדותו בפ' ע' 65 ש' 32-31 וכן בע' 67 ש' 9-5). חשיבות המידע מתחדדת, בשים לב למשמעות הבטוחה דנא, כ"עוגן עיקרי לחשבונות שנוהלו" (בלשונו של מר אלוני, פ' ע' 90 ש' 17-16). 39. עיון בדפי החשבון הנערב (ת/2 עד ת/8) מלמד על יתרות חובה הולכות וגדלות. אמנם, גם במועד החתימה על כתב הקיזוז סבל החשבון מיתרת חובה בסדר גודל של 200-300 אלפי ₪ (ת/2, ת/3); אך בהמשך משתקפת עליה בהיקף החוב, לרמה של 800-900 אלפי ₪ (ר' דף חשבון למרס 2003, ת/7). הבנק אישר כי בחשבון הוגשו בקשות רבות להלוואות בסכומים של מאות אלפי ₪ (ת/9, ת/10). 40. מר אלוני סיפר כי בתחילת שנת 2004 הוחלט בבנק "שמבחינה עסקית איננו מעונינים לעבוד עם חשבונות אלה. רצינו לסגור את הפעילות העסקית שהיתה בחשבון של איתי לביא ויוסי לביא" (פ' ע' 80 ש' 30-29). הבנק חשד כי החשבון סובל מ"בעיות של הלבנת הון ועל רקע של הפעילות העיסקית שלא היתה לגמרי מובנת לנו ולא רצינו להמשיך אותה" (עדותו של מר אלוני, פ' ע' 82 ש' 12-11). לפי עדותו של מר לביא, הנתמכת בדפי החשבון, בחשבונות "התגלגלו" סכומים בעשרות מליוני ש"ח: "משכתי כל יום סכומים בין 200 לחצי מליון ₪" (פ' ע' 135 ש' 19); "הכספים שהתגלגלו בחשבון היו כספים בסדר גודל גדול מאוד. היתה משיכה כל יום, פעמיים ביום אולי, בסכומים שנעים בין 100 אלף למליון ₪" (פ' ע' 135 ש' 28-27). הבנק לא סיפק לערבה מידע אודות החלטתו מראשית 2004, לסגור את החשבון. 41. הבנק שאף לסגור את החשבון בהסכמה, תוך שימוש בתוכנית החסכון של התובעת לכיסוי החוב. "איך סוגרים? מעבירים את התוכניות וסוגרים את החוב של הלקוח ואין יותר פעילות. התצהיר של יוסי שכותב שלא ידע את זה, פשוט הייתי בשוק מבחינה אישית. כל המהלך הזה היה מתואם טלפונית ופנים מול פנים ביני לבין יוסי" (עדותו של מר אלוני, פ' ע' 81 ש' 12-10). הבנק תאם את אופן הסגירה "עם יוסי", מיופה כוחו של החייב, אך לא פנה לערבה. הבנק הניח כי במידת הצורך יוכל להפעיל כנגדה את כתב הקיזוז: "אם זה לא היה קורה בדרך הזאת, היינו מוציאים התראה דרך המחלקה המשפטית ותוך 10 ימים הודעה מראש, ומקזזים, בלי שהיא [התובעת] תחתום ובלי שום דבר" (פ' ע' 81 ש' 21-20). הבנק העדיף שלא להפעיל את מנגנון הבטוחה, כדי להימנע מטענות אפשריות מצד הערבה ("אנשים באים בטענות, שברתם תוכנית, לא אמרתם לי, לא קיבלתי את המכתב ולא ידעתי"; פ' ע' 98 ש' 13-12). 42. מסלול של הסכמה להעברת כספי הערבות הוא מסלול קביל, ובלבד שנעשה תוך יידוע של המעביר במידע הרלבנטי לגיבוש הסכמתו. הבנק אינו רשאי להפעיל מסלול של הסכמה כדרך עוקפת להפעלת בטוחה, כדי לחמוק מחובות גילוי המוטלות עליו. בידי הבנק היה מצוי מידע רלבנטי אודות יתרות חובה הולכות וגדלות, עד שלבסוף נסקו מעל מיליון ₪. הבנק החליט לפעול לסגירת החשבון, משום שחשד באופיה של הפעילות המתנהלת בו, ומרמת הסיכון שהיא טומנת בחובה. בשום שלב, הבנק לא התריע בפני הערבה, כי בכוונתו לפעול לסגירת החשבון. 43. הבנק הפר את חובת הגילוי כלפי התובעת, פעמיים: פעם אחת - כאשר לא סיפק לה כל מידע אודות ההתנהלות השוטפת בחשבון, היקף ההלוואות הניטלות בו על ידי החייב, רמת האשראי ויתרות החובה ההולכות וגדלות; פעם שניה - כאשר לא יידע אותה בדבר החלטתו לסגור את החשבון. לו התריע בפני הערבה, היה בכוחה לפעול (במידה מסוימת) להגנת כספה המשמש כבטחון; כגון על דרך של הפעלת לחץ על אחיה לפעול להקטנת החריגה, וכיסוי החוב ממקורות החייב. 44. ודוקו: הבנק היה להוט לסגור את החשבון הנערב. מר אלוני סיפר על "חוסר נוחות" ביחס למקור הכספים בחשבון, ולחשד שעוררה ההתנהלות בו: "מופקדים לי מליון ₪ ביום ולמחרת נמשכים מליון ₪ במזומן". הוא קשר את הפעילות בחשבון למקרה של "עוקץ", בו הבנק נאלץ לכבד שיקים בסך 330,000 ₪, ללא כיסוי (עדותו בפ' ע' 94 ש' 24-21 וכן בע' 96 ש' 22-20). הבנק, לכן, שאף לכסות את יתרת החוב ולסיים את הפעילות בחשבון. בתוך כך, לא הקפיד על הגנת האינטרס הכספי של הלקוחה בחסכונותיה. מר אלוני נשאל אם התחשב בפן של הגנת הלקוח ושמירה על תוכנית החסכון, והשיב: "המשקל של מה שאת אומרת עכשיו, היה בעיני ובעיני הנהלת הבנק בטל בשישים מול רצוננו להפסקת הפעילות בחשבונות של יוסי לביא" (פ' ע' 98 ש' 5-1). 45. הנה כי כן, בעת שהתובעת חתמה על שני מסמכי ההעברה, היה הבנק בעל אינטרס ישיר ומיידי בהחתמתה. חתימותיה סללו את הדרך לפרעון החוב כלפיו, וחסכנו ממנו את הצורך בהפעלת הערבות. דווקא משום כך, היתה מוטלת על הבנק חובה מוגברת לוודא כי התובעת מודעת ליתרת החובה הקיצונית בחשבון, ולכוונת הבנק לסגור את החשבון. 46. אין חולק כי התובעת לא היתה ערה להחלטת הבנק לסגור את החשבון. אף לא נטען כי היתה מודעת ליתרות החובה ההולכות וגדלות בו. מחדלו של הבנק באי גילוי עולה כדי הטעייה במחדל, לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (וראו: ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, בע' 240-234; ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337, בע' 351-350). 47. הבנק אמנם רשאי ואף חייב לפעול לכיסוי חוב כלפיו, אך לא היה רשאי להזניח את חובותיו בגילוי מידע רלבנטי לתובעת, כערבה. יש לזכור בהקשר זה, כי הבנק היה מצוי במצב עדיף עשרות מונים מהתובעת, בכל הקשור לשליטה בפעילות של החייב בחשבון. התובעת אמנם יכלה לגלות ענין במתרחש, אך לא היה בכוחה "לסגור את הברז". הבנק, לעומת זאת, יכול היה להימנע ממתן הלוואות (ור' רשימת הלווואות בת/9 ובת/10), ולמצער לפעול לצמצום האשראי. ראוי לזכור כי הפעילות הענפה בחשבון, אף אם סיכנה את האינטרס של הבנק לטווח ארוך, הועילה לזכותו בעמלות שוטפות בטווח הקצר. 48. הנה כי כן, הבנק התרשל כלפי התובעת באי מסירת מידע אודות מצב החשבון הנערב, והחלטתו לסגור את החשבון. מהו הנזק שגרם? אין להפריז במידת הנזק שהסב מחדלו. יש לזכור, כי התובעת והאחיין הם בני משפחה, וכי בין התובעת לאחיה (שניהל את חשבון האחיין) התקיימו יחסים מורכבים ומיוחדים. יחסי האמון ששררו ביניהם, לצד המשבר האישי שחוותה בגירושיה, הובילו לכך שמסרה את כספה לאח, במטרה שידאג לבטחונה הכלכלי. לא ניתן לשלול את האפשרות שהתובעת היתה מסכימה להעביר לחשבון הנערב את סכום החסכון, גם לו קיבלה מהבנק את מלוא המידע אודות מצב החשבון וההחלטה לסוגרו. יחד עם זאת, הדעת נותנת כי היתה פועלת להגן על רכושה באמצעות הפעלת לחץ על אחיה, או התנאת הסכמתה להעברת הכסף בתנאים. למצער, היתה יכולה להמנע מלהעביר לחשבון החייב את יתרת סכום החסכון שמעבר לחוב (כ- 250,000 ₪). 49. עיקר האשם לנזקה של התובעת נופל על כתפיה שלה. היה בכוחה לדרוש מאחיה לקבל מידע אודות החשבון הנערב ולכלכל צעדיה בזהירות, וזאת החל מהשלב בו בחרה לשעבד את כספה לטובת עסקיו. יחד עם זאת, יש לזכור כי ערב עשוי לסבול מחוסר נוחות בהצגת שאלות לחייב, וכי במקרה דנא מדובר באישה שהעסקים הפיננסיים זרים לה. בהשוואה יחסית, ועל דרך של הערכה בדבר מידת התרומה של הבנק לנזקה, אני מעמידה את אשמו על שליש. 50. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה כנגד הבנק בחלקה. הבנק ישלם לתובעת 500,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2004 (מועד העברת הכסף) ועד לתשלום בפועל. אין לחייב את הבנק בפיצוי בגין עוגמת נפש. עוגמת הנפש נגרמה לתובעת כתוצאה ממעשי אחיה, ומחדליה שלה. התביעה כנגד הנתבע 2 51. דין תביעה זו להתקבל במלואה. אמנם, מן הראיות עולה כי האב היה הדמות הדומיננטית בניהול החשבון של איתי. איתי אף לא היה צד להסדר הכספי בין התובעת לאחיה. ואולם אין הדבר גורע מן העובדה, שכספי התובעת הם שאפשרו לאיתי לסלק חוב אישי בו הוא חב כלפי הבנק, כבעל החשבון. בנסיבות הענין, יש לראות באיתי כ"חייב", ובתובעת כ"ערבה", שכספה הואיל לסלק את חובו. התובעת זכאית לחזור על החייב ולתבוע ממנו את מה ששילמה לנושה (ור' ס' 9 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967; ע"א 7084/97 תגל (תעופה) תעשיות גומי בע"מ נ' פקיד שומה חיפה פ"ד נד(5) ע' 860 בע' 866). אין צורך לאמר, כי הותרת סכום הפרעון בצד של איתי יוצרת התעשרות שלא כדין על חשבון התובעת. 52. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 2 במלואה. הנתבע 2 ישלם לתובעת 1,500,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.2004 (מועד הנטילה) ועד לתשלום בפועל. בסכום של 500,000 ₪, החיוב כלפי הנתבעים הוא ביחד ולחוד. 53. איני רואה מקום לחייב את הנתבע 2 לפצות את התובעת בגין עוגמת נפש. בעל דברה של התובעת היה אחיה, ולא הנתבע 2. האח הוא זה שהבטיח לפרנסה כנגד שימוש בכספה, והוא זה שהכזיב. הודעת צד ג' 54. יש לקבל את ההודעה כנגד צד ג'2 (איתי). איתי הוא בעל החשבון אליו העברו כספי התובעת. הוא הנהנה בפועל מהעברה זו. כשלון הפרעון לבנק (בחלקו) מותיר את איתי חייב כלפי הבנק, ומטיל עליו את הנטל לפרוע את חובו. אשר על כן, ישפה את הבנק בסכום התשלום שהוטל על הבנק לטובת התובעת, כמפורט לעיל. 55. יש לקבל את ההודעה גם כנגד צד ג'1 (יוסי לביא). אין חולק כי מר לביא היה הדמות החיה מאחורי חשבונו של איתי, והוא זה שניהלו באמצעות יפוי כח. כזכור, לאחר שהעבר הכסף מתוכנית החסכון של התובעת לכיסוי החוב בחשבון, מר לביא היה זה שמשך מהחשבון את עיקר היתרה, בסך 250,000 ₪ (הודאתו בפ' ע' 135 ש' 11-7). אף אין חולק כי מר לביא היה הנהנה העיקרי מן הפעילות בחשבון. 56. אין צורך לאמר, כי היה בכוחו של מר לביא ליידע את התובעת אודות מצב החשבון הנערב ולהתריע בפניה כי הבנק פועל לסגירת החשבון. מערכת יחסי האמון המיוחדת ששררה בין האח לאחות הטילה עליו חובת זהירות מוגברת בניהול כספה, וביידועה אודות הסיכון הפיננסי הניצב בפניה. אין מדובר ב"התחייבות מוסרית" גרידא (כטענה צד ג'1 בס' 38 לסיכומיו). זוהי התחייבות משפטית, שצמחה בד בבד עם נטילת כספי התובעת, כנגד התחייבות האח לשלם לה תשלום חודשי בקביעות. 57. ואמנם, מר לביא הודה בחקירתו בחובו כלפי התובעת, הכולל את הסכום של מליון וחצי ₪ שהוזרמו מתוכנית החסכון שלה לחשבון הנערב (ר' הודאתו בפ' ע' 141 ש' 24-23, שם אישר שהוא חייב לתובעת 2,200,000 ₪). הודאה זו עולה בקנה אחד עם מסמך "הצהרה והתחייבות" שמסר לתובעת ביום 5.2.2008 (נ/1), בגדרו אישר כי הוא חב לתובעת סכום של מליון וחצי ₪, ועוד 680,000 ₪, שקיבל מהתובעת בשלב קודם. המסמך נ/1 נוסח ע"י בת התובעת, תמר שובל (עדותה בפ' ע' 4 ש' 23-22), וזאת "לאחר שהתגלתה הפרשה עם הבנק, אמי פנתה ליוסי... ויוסי טען שלא הגיע לעלות של מליון וחצי ₪ ואמר שהוא מתחייב אז אמרתי לה להעלות זאת על הכתב" (פ' ע' 4 ש' 21-19). הנה כי כן, צד ג'1 נטל על עצמו אחריות לחוב שנוצר. 58. אשר על כן, הודעת צד ג' מתקבלת גם כנגד צד ג'1. צד ג'1 ישפה את הבנק בסכום התשלום שהוטל על הבנק לטובת התובעת, כמפורט לעיל. החיוב המוטל על צדדי ג' 1 ו-2 הוא ביחד ולחוד. 59. לסיכום: התביעה כנגד הבנק מתקבלת בחלקה וכמפורט לעיל. הבנק יישא בהוצאות התובעת: אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪. הודעות צד ג' מתקבלות במלואן. צדדי ג', ביחד ולחוד, ישפו את הבנק בסכום הפיצוי שעליו לשלם לתובעת (ללא ההוצאות), ובנוסף: אגרה בהודעות צד ג', ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. בנקמשיכת כספים מחשבון בנק