##סגירת תא מטען על ילד:## בת.א. (שלום – עכו) 1655/99 קטין נ. "כלל" חב' לביטוח בע"מ, אביו של התובע הקטין נכנס אל תוך הרכב, התניע אותו במטרה לנסוע לביתם. בינתיים העמיסה אמו של הקטין, את החפצים לתוך תא המטען של הרכב הנ"ל ותוך כדי כך סגרה, ללא תשומת לב, את דלת תא המטען על ידיו של הקטין וגרמה לו לנזקי גוף. השאלה לענייננו היתה האם הארוע מהווה תאונת-דרכים או שמא הוא מוחרג עקב היותו "פריקה וטעינה". נפסק כי "הדיבור "פריקה או טעינה" כהגדרתו בסיפא של הגדרת שימוש בסעיף 1 לחוק הפלת"ד מתייחס לפעילות עסקית ולא לפעילות פרטית. כאשר אדם במסגרת נסיעה פרטית, ובמנותק מכל עיסוק, פורק פריט אישי כזה או אחר מרכבו, הרי גם אם במובן הטכני אנו רואים את הפעולה הנ"ל כפעולה של פריקה, הרי מבחינה נורמטיבית יש לקבוע כי לא מדובר בפריקה כמשמעותה בחוק הפלת"ד. החוק באופן כללי בא להחריג את המקרים של פריקה וטעינה כאשר מקרים אלה מזכים את הנפגע בעילה על פי דיני הנזיקין הכלליים. כבר נקבע על ידי בית המשפט העליון כי בבסיס חוק הפלת"ד עומדת תכלית סוציאלית וכי יש להעדיף את התכלית הנ"ל כאשר אנו ניגשים למלאכת הפרשנות". אין מחלוקת על פי הנסיבות שתוארו שאין המדובר בפעילות עסקית אלא במסגרת פעילות פרטית ולפיכך אין מקום להחיל את החריג של "פריקה וטעינה". (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סגירת מכסה תא מטען על היד:## העובדות: זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו עקב "תאונת דרכים".   הנתבעת כפרה בעצם הארוע, ולחילופין טענה, כי גם אם ארעה כנטען, אין היא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975.   הוסכם ע"י הצדדים כי שאלה זו תידון בנפרד משאלת הנזק.   לעניין הארוע הוגשו מטעם התובע שלושה תצהירים:   אביו של התובע טען כי ביום 23.11.98 סמוך לשעה 19:30 חזר לביתו בכפר ערוער. בנו, התובע ניגש אל הרכב כאשר היה עדיין מונע ופתח את המכסה האחורי של הרכב על מנת להוציא ממנו תיק של אמו. אחיו, סגר בשוגג את המכסה האחורי של הרכב על ידו הימנית של התובע והוא נפגע. בתחילה סברו שהמדובר במכה יבשה ועל כן לא פנו לטיפול רפואי. בלילה התובע סבל מכאבים עזים ביד ולכן למחרת בשעה 09:00 נגשו לבית החולים. כן פנה האב למשטרה ובטעות צויין באישור המשטרה כי הארוע היה ביום 24.11.98 כאשר למעשה, לגרסתו, מסר לשוטר כי התאונה היתה ביום 23.11.98. לאחר מס' ימים בא לקבל את האישור וראה שחלה טעות אולם נאמר לו כי אין חשיבות ליום התאונה, וגם הוא לא ייחס לכך חשיבות. לאחר שפנה לחברת הביטוח והסתבר לו שחברת הביטוח מייחסת לכך משמעות ביקש לתקן את האישור וכך נעשה.   תצהיר נוסף הוגש מטעם אחיו של התובע. כאמור בתצהירו, התובע ניגש אל הרכב כאשר היה מונע ופתח את מכסה המנוע על מנת להוציא את התיק של אמו. הוא הגיע ונעמד בצידו השני של הרכב וכאשר ראה שאביו מתחיל לנסוע עם הרכב אחורה בטעות סגר את המכסה האחורי כי סבר שהתובע הוציא כבר את התיק. התובע החל לצעוק ואז הבין שסגר את המכסה האחורי על ידו של אחיו.   התובע עצמו הגיש תצהיר וטען כי ביום 23/11/98 חזר אביו לבית בכפר ערוער, הוא ניגש לרכב כאשר היה מונע ופתח את המכסה האחורי של הרכב על מנת להוציא ממנו תיק של אמו. אחיו אוסאמה סגר בשוגג את המכסה על ידו הימנית והוא נפגע באיזור הזרוע והכתף. בתחילה חשבו הוא והוריו כי המדובר במכה יבשה ואין צורך בטיפול רפואי, אולם בלילה חש בכאבים ולמחרת בבוקר נלקח ע"י הוריו לביה"ח סורוקה.   המצהירים נחקרו נגדית ולתוכן עדותם אתייחס בפרק הבא במידת הצורך.   פסק הדין: השאלה אם ארע כלל הארוע הנטען היא שאלה שיש להכריע בה עפ"י מהימנות גירסאות העדים. אמנם הובאו מטעם התובע שלושה עדים, אלא שהמדובר בבני משפחה "בעלי עניין" ועל כן יש להתייחס לעדותם בזהירות רבה. העדויות היו מתואמות למדי, אלא שבחקירה הנגדית התגלו סתירות ותמיהות בעדויות המעלות חשש כי הארוע לא התרחש. בעיקר קיימות תמיהות הנוגעות למיקום הפגיעה בכתפו של התובע, לעומת תיאור הארוע שבא מפי העדים וכן לשאלה האם הארוע קרה כאשר הרכב היה בנסיעה. הטענה כי הארוע קרה כאשר הרכב היה בנסיעה הועלתה לראשונה בתצהירו של אחיו של התובע, מר אבו ג'אמע אוסמה. תצהיר זה הוגש מספר חודשים לאחר שהוגשו תצהירי התובע ואביו. גם בכתב התביעה נאמר לענין זה כי "התובע ניגש אל הרכב שהיה מונע...". גירסה זו גם לא עלתה בת/1, חקירתו של אבי התובע שם אמר רק כי הרכב "נשאר מותנע", וכך גם ציין אבי התובע בתצהירו. בחקירתו הנגדית שינה גירסתו וטען כי החל לנסוע.   גירסת התובע ואחיו לענין מיקומו של התובע בעת הארוע אינה עולה בקנה אחד עם עדות האב בבית המשפט, והינה גם בלתי הגיונית בעליל. בתחילה טען האב בחקירתו הנגדית כי גופו של התובע היה בתוך הבגאז' כאשר ארעה התאונה, אחר כך שינה טעמיו וטען כי הכניס רק את ידו לתוך הבגאז', זאת כאשר התברר לו שגירסה זו אינה הגיונית לאור מיקום הפגיעה (ראה עמ' 7 לפרוטוקול שורות 16 - 23). לא ברור גם מהיכן ידיעתו של האח, ע"ת 2, על כך שהתובע לקח תיק מהרכב. מעדות האב עולה שהתובע אמר לו שבכוונתו להוציא תיק מהרכב, והוא בכל זאת החל לנסוע כשהבגאז' פתוח. לשאלה האם ראה שאחיו פתח את מכסה המנוע ענה: "אני לא הייתי, אני הלכתי לבית עם הקניות... חזרתי לאוטו ואז ראיתי את הבגאז' פתוח ומה שחשבתי מה שידעתי שאח שלי הוציא את התיק של אמא שלי ואני חשבתי שהוא כבר לקח אותו... סגרתי את הבגאז' חשבתי שהוא כבר לקח את התיק ושמעתי צעקה...". מתיאור זה לא ברור כיצד ידע והאם רק חשב שאחיו פתח את הבגאז' לקחת תיק. בהמשך הוא שב וחוזר על כך כי מיד כשחזר לרכב ארע האירוע, ושוב מתחזקת התמיהה כיצד ידע שאחיו בא לקחת תיק מהבגאז'.   בנוגע לשאלה האם ראה את התובע כאשר סגר את הבגאז', היו לו מספר גירסאות. על פי גירסה אחת, הוא ראה אותו אבל חשב שכבר לקח את התיק. בגירסה אחרת טען: "אני לא ראיתי אותו אבל אני יודע שהוא בצד השני". אחר כך טען: "לא ראיתי חלק שלו בפנים, את הגוף שלו ראיתי". ושוב: "את הפנים שלו ראיתי מעל הבגאז'". אם אכן ראה את הפנים של התובע וידע כי פתח את הבגאז' ועמד במקום לצורך הוצאת תיק, אין הסבר הגיוני לשאלה מדוע אם כך סגר את הבגאז'. אם האב ידע גם כן שהבן פותח את הבגאז' ולוקח תיק, אין הסבר לעובדה שהחל לנסוע כאשר הבאגז' פתוח.   יש לקחת בחשבון את העובדה כי הגירסה בכתב התביעה היתה כי הארוע היה ביום 24.11.98. אבי התובע מתרץ זאת בטעות קולמוס, אלא שהטעות הנטענת חזרה על עצמה גם באישור המשטרה וגם בטופס ההודעה על התאונה לחברת הביטוח. אבי התובע חתום גם על מסמך זה בו צויין תאריך הארוע 24.11.98. אבי התובע טוען כי בא לקחת את אישור המשטרה לאחר מספר ימים, אז הסתברה לו הטעות והוא ביקש לתקנה, אך הבוחן אמר לו כי התיקון מיותר, וכי אין לכך חשיבות. לגרסה זו אין כל תימוכין, ואין כל הסבר להמנעות התובע מלהביא את הבוחן לעדות.   אינני מקבלת את הטענה כי חברת הביטוח הסתמכה במילוי הטופס על אישור המשטרה מהטעם הפשוט, שטופס זה מולא ביום 21.2.99, כאשר האישור השגוי, לטענתו, הוצא ביום 3.3.99.   סיכומו של דבר: התובע לא הוכיח להנחת דעתי קיומו של הארוע כלל.   באשר לטענה כי אין המדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975, הדיון בה מתייתר לאור קביעתי דלעיל.   עלי להעיר, כי אם אכן היה הארוע כנטען על ידי העדים כאשר הרכב היה בנסיעה, אין ספק שהמדובר ב"תאונת דרכים", אלא שכאמור, העובדה כי הרכב היה בנסיעה הועלתה לראשונה לאחר שהחלה שמיעת הראיות ולאחר שהתרתי הגשת תצהיר נוסף מטעם אחיו של התובע, דהיינו: ביום 5/11/02. גירסה זו חזרה על עצמה גם בחקירות הנגדיות, אלא שמועד העלאתה, כאשר הטיעון בה סותר את האמור בכתב התביעה בתצהירים ובת/1 מתאריכים מוקדמים לכך, מעלה את החשש כי העלאתה נועדתה להכנסת הארוע לגדר של "תאונת דרכים" לאור ההחרגה שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק "....ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כאשר הרכב עומד".   מכל הטעמים דלעיל התביעה נדחית.   תובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.ידייםתאונת דרכיםשאלות משפטיות