מה הדין בסוגיית סמכות ביהמ''ש לתביעות קטנות לתת פסק דין הצהרתי ? בית המשפט לתביעות קטנות הנו בית משפט מיוחד, אשר הוקם למטרות מוגדרות. סעיף 60 לחוק בתי המשפט, המגדיר את הסמכות העניינית של בית משפט זה, מאפשר הגשת תביעות עד לסכום תקרה שנקבע וכן למתן צו להחלפת מצרך, לתיקונו או לביטול עסקה. אין בית משפט זה מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי. עליו להגביל את עיסוקו לסכסוכים קונקרטיים ולמתן פתרונות מוחשיים כגון חיוב כספי או החלפת מצרך. תביעה לפסק דין הצהרתי הנה כמובן לגיטימית, אך ההכרעה בה דורשת שיקולים רחבים יותר מבתביעות כספיות לסכומים נמוכים, ולכן קבע המחוקק כי מקומה הנו בבית משפט רגיל.  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד הצהרתי בתביעות קטנות: 1. המבקשת, קלאב הוטל ניהול בע"מ, עותרת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, לפיו חוייבה לשלם למשיב סך של 2,028 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות משפט, וכן הורה למבקשת "להמשיך לקיים את ההסכם עם המשיב ככתבו וכלשונו".   2. הצדדים חתמו על חוזה. על פי תנאיו, רכש המשיב זכות שימוש ביחידת נופש במלון קלאב אין אילת למשך שבוע ימים פעם בשנה. "שבוע הנופש" צויין כשבוע מספר 37 בשנה. החוזה משתרע על שני עמודים. תנאיי החוזה מודפסים, למעט הסעיף האחרון, הכתוב בכתב יד, וזו לשונו: "...ניתן להחליף את מועד החופש בהודעה מראש מינימום 60 יום למעט חופשת הפסח, על פי תנאי החברה". החוזה נחתם בשנת 1994. אין מחלוקת כי במהלך השנים החליף המשיב את מועד הנופש, תוך מתן הודעה מראש וללא חיוב בתשלום נוסף. בשנת 2000 ביקש המשיב להחליף את מועד הנופש, אך הפעם ובניגוד לשנים קודמות, דרשה המבקשת תשלום נוסף של כ- 2,000 ₪ ובכדי לבצע את ההעברה, שילם המשיב את הסכום האמור ולאחר מכן תבע את החברה לקיים את החוזה כפי שסוכם עמו ולהשיב לו את הסכום ששולם. בית משפט קמא קיבל את תביעתו.   בבקשה זו, טוענת המבקשת כי בית המשפט לתביעות קטנות לא היה מוסמך להורות על צו הצהרתי באשר להתנהגות המבקשת בעתיד וכן פירש את חוזה לא נכון בכך שלא העניק את המשקל המתאים למילים "על פי תנאי החברה". לדעת המבקשת, בית משפט קמא הניח הנחות עובדתיות שלא הוכחו לביסוס פסיקתו.   3. עיינתי בהגנת המבקשת בבית משפט קמא ובטענות שהועלו על ידה במהלך הדיון שם. על בית משפט קמא היה לעסוק במלאכת פרשנות החוזה. הצדדים בחרו שלא להביא עדים ולטעון על סמך לשון החוזה. לא מצאתי כל דופי במסקנת בית משפט קמא. כפי שצויין, לו רצתה המבקשת לגבות תשלום נוסף בגין החלפת מועד "היה עליה לציין זאת במפורש". ניתן משקל לכך שעל פני הדברים ומעיון במסמך עולה, כי הצדדים חתמו על הסכם סטנדרטי אשר הוכן על ידי המבקשת, ובראייה זו יש להתייחס לסעיף שהוסף בכתב יד. כן ניתן משקל להתנהגות הצדדים במהלך השנים, בהם נעתרה המבקשת לבקשת המשיב להחליף את מועד הנופש, מבלי לדרוש כל תשלום נוסף.   מכאן, איני מוצא מקום להעתר לבקשה. דרך הפרשנות של בית משפט קמא סבירה. אין מטרת הבקשה לרשות ערעור להעלות טענות מטענות שונות, אשר לא הועלו בבית משפט קמא ולא נתמכו עובדתית.   4. בנושא אחד תמים דעים אני עם טענת ב"כ המבקשת. ברם, וכפי שיובהר, משמעות הסכמה זו מצומצמת מכפי שטוען ב"כ המבקשת.   בית המשפט לתביעות קטנות הנו בית משפט מיוחד, אשר הוקם למטרות מוגדרות. סעיף 60 לחוק בתי המשפט, המגדיר את הסמכות העניינית של בית משפט זה, מאפשר הגשת תביעות עד לסכום תקרה שנקבע וכן למתן צו להחלפת מצרך, לתיקונו או לביטול עסקה. אין בית משפט זה מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי. עליו להגביל את עיסוקו לסכסוכים קונקרטיים ולמתן פתרונות מוחשיים כגון חיוב כספי או החלפת מצרך. תביעה לפסק דין הצהרתי הנה כמובן לגיטימית, אך ההכרעה בה דורשת שיקולים רחבים יותר מבתביעות כספיות לסכומים נמוכים, ולכן קבע המחוקק כי מקומה הנו בבית משפט רגיל.   הגם וטענת העדר הסמכות לא הועלתה על ידי המבקשת בהליך קמא, כלל ידוע הוא כי בשל אופיה של טענה זו, על בית המשפט להיות רגיש לגביה ולדון בה גם במסגרת ערעור. אין להותיר על כנו פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית. במובן זה, מסכים אני עם המבקשת כי בית המשפט לא היה מוסמך לתת הוראה הצהרתית באשר להתנהגותה בעתיד. המבקשת אינה מסתפקת בכך. לטענתה יש להורות על ביטול פסק הדין בכללותו והעברת העניין כולו לבית משפט מוסמך. תוצאה כזו אינה חיונית ויש בה כדי לגרום עוול למשיב. לו היה הדיון מתנהל כנדרש היתה המבקשת או בית המשפט מעלים את הטענה במהלך הדיון, ויש להניח כי המשיב היה מוותר על החלק ההצהרתי ומצמצם את תביעתו להשבת כספו. הרי בכל מקרה, על צד לחוזה, או ליתר דיוק, על שני הצדדים, לקיימו ולהמשיך לקיימו. מטרת התביעה, מבחינת המשיב, הייתה לתקן את אי הצדק אשר סבר שנגרם לו בכך שנדרש לשלם תוספת. ראוי איפוא, לפצל את פסק הדין על שתי הוראותיו. הפגם של חוסר הסמכות בעניין אחד אין בכוחו לזהם את ההכרעה בעניין האחר, אשר הנו בסמכותו של בית המשפט, כאשר ניתן להפריד בין שני הנושאים באופן טבעי ולא מלאכותי.   5. לאחר עיון בתגובת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת בנקודה אחת. הערעור מתקבל באופן שאני מבטל את הוראת בית משפט קמא כלפי המבקשת להמשיך לקיים את ההסכם שנחתם עם המשיב ככתבו וכלשונו. מאחר והמשיב אינו מיוצג, אבהיר כי אין משמעות הביטול כי קמה למבקשת הזכות לא לקיים את ההסכם.   יחד עם זאת, הפסיקה בדבר חיוב המבקשת לשלם למשיב את הסכומים שנקבעו עומדת בעינה. בעניין זה, איני מוצא כל מקום להתערב בפסיקת בית משפט קמא. הבקשה למתן רשות ערעור בעניין זה נדחית בזאת.   לאור התוצאה אליה הגעתי, אמנע מעשיית צו להוצאות. תביעות קטנותפסק דין הצהרתי