המערערים ביססו את הגנתם על הוראת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972 הקובעת: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 20 לחוק הגנת הדייר: השופט עדיאל: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג), אשר דחה את תביעתם של המערערים להורות על סילוק ידם של המשיבים מהדירה. המערערים הם בעליה של דירת שלושה חדרים ברחוב השקמה 4 בירושלים, גוש 30073, חלקה 53, דירה 1 (להלן - "הדירה"). המשיב 1 הוא דייר מוגן, אשר מתגורר בדירה משנת 1962. בתחילה גרו עמו אשתו ובתו, היא המשיבה 2. אשת המשיב נפטרה בשנת 1993. עם נישואיה בשנת 1992, שנמשכו שנתיים וחצי בלבד עזבה המשיבה 2 את הדירה, אך לטענתה במשך השנים היא חזרה לגור בה לסירוגין. בינואר 1997, לאחר שהמשיבה 2 מכרה את דירתה (בסוף שנת 1996), לטענתה, עקב חובות שהעיקו עליה, היא חזרה להתגורר בדירת אביה דרך קבע. המשיבה 2 הנה אישה נכה, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי. כך גם המשיב 1, שנזקק לסיעוד וסיוע יומיומיים. לגבי מטרת המעבר לדירת אביה טענה המשיבה 2 בתצהירה: "בסוף 1996 מכרתי את הדירה ברחוב קוסטה ריקה, בשל נטל חובות ומשכנתא כבדים, ובראשית 1997 חזרתי לגור עם אבי בדירה נשוא תביעה זו, לפי בקשתו, כדי לשמש לו משענת לעת זקנתו ולסעוד אותו באחרית שנותיו". כך טען גם המשיב 1 בתצהירו: "הואיל ונותרתי בודד, לאחר פטירת אשתי, בגילי המופלג, עשיתי מאמצים להחזיר את בתי רלי שתבוא לגור איתי ולסעוד אותי באחרית ימי. בראשית 1997 הסכימה בתי רלי לבוא לגור איתי ואכן מראשית 1997 היא גרה איתי, עד היום, בקביעות וממשיכה לגור איתי ולסעוד אותי בצורכי היום יום שלי". בית המשפט קמא לא קיבל טענות אלה וקבע כי מטרתה העיקרית של המשיבה 2 בשובה להתגורר בדירת אביה היתה לזכות בדיירות מוגנת בדירה. כך נקבע בפסק הדין: "כשלעצמי דומני כי יותר מאשר על מנת לסעוד את אביה הנתבע הראשון (שיאריך ימים בטוב) חזרה הנתבעת אל הדירה בכוונה מודעת לזכות בדיירות המוגנת, אם כי בעצם נוכחותה בדירה, ובמעשיה בשגרת היום יום, יש בודאי משום תמיכה באביה, וכיבודו. למעשה, אישר הנתבע את הדברים בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 31.5.00) כשהודה שענה לתובע 'אכלת אותה, היא כבר פה חצי שנה', כשהלה שאלו (זמן קצר לפני הגשת התביעה) כיצד זה מופיע שם הנתבעת על תיבת הדואר. 'הלכתי לפי החוק', אמר הנתבע, ואישר כי פעל על-פי עצה משפטית שקיבל. לבד מדברים מפורשים כנ"ל, באתי במסקנתי האמורה גם על יסוד דברים שבהתרשמות ממראה עיניים וממשמע אוזניים, דברים שאין להם ביטוי מפורש בכתובים. גם לבית המשפט בא הנתבע בליווי של מט"ב, חרף נוכחותה של בתו, הנתבעת. כאמור, עיקר מגמתה של הנתבעת בחזרה לדירת אביה לא הייתה לסעדו, אלא לקנות מעמד של דיירת מוגנת". המשיבים ביססו את תביעתם על חוזה השכירות שבסעיף 2 שבו נקבע: "השוכר מתחייב לא להעביר את זכויותיו בחוזה זה לאחר וכן לא להשכיר את המושכר, כולו או חלק ממנו, ולא להרשות לאחר להשתמש בו לכל מטרה שהיא". המערערים ביססו את הגנתם על הוראת סעיף ס' 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב1972- (להלן - "החוק") הקובעת: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בית המשפט קמא דחה את התביעה בהתבסס על ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ברוב דעות בע"א 4133,4100/97 רינדר ואח' נ' ויזלטיר; דרור נ' תדמור ואח' (פ"ד נב(4) 580). על-פי אותה הלכה נקבע, שקרובי משפחה הנופלים בגדרו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, רשאים להתגורר בדירה במהלך חייו של הדייר המוגן ואין חלה עליהם הוראת החוזה האוסרת על הדייר לשתף אחר בשימוש בדירה. תוצאה אחרת, נקבע בפסק דין זה, תרוקן את סעיף 20 לחוק מתוכנו.יש לציין שדעה זו לא הייתה מקובלת על שופט המיעוט, כב' השופט אור. השופט אור הסכים עם התוצאה העולה מפסק דין שופטי הרוב (כב' השופט אריאל וכב' השופטת שטרסברג כהן) רק בנוגע לבן הזוג של הדיירת המוגנת בע"א 4100/97, אך הוא חלק עליה בנוגע לבנה של הדיירת המוגנת בע"א 4133/97. השופט אור הדגיש בפסק דינו את הרציונאל המונח ביסודו של סעיף 20 לחוק המושתת על קיומה של המשפחה כ"תא ראשוני של החברה האנושית" (השופט ש.ז. חשין בע"א 238/53, פ"ד ח(4) 53, המהווה "מוסד המוכר על-ידי החברה כאחד היסודות שבחיי החברה" (הנשיא אולשן בע"א 337/62). על רקע זה, קבע כב' השופט אור בפסק דינו, לא ניתן לייחס לצדדים לחוזה כוונה לפגוע במהלך של הקמת המשפחה, שהיא "פעולה בסיסית מובנת מאליה, על פני רצף חייו של אדם ... (שאותו) רואים רוב בני האדם כצורך טבעי, אקסיומטי". פרשנות כזו לחוזה פוגעת בצפיות הסבירות של הצדדים לחוזה. דברים אלה, קבע השופט אור, "חלים על הצטרפותו של בן זוגו של הדייר על-פי החוק למעונו בעקבות נישואיו", שהוא מהלך התואם את הצפייה הסבירה של הצדדים להסכם. אמנם, התא המשפחתי כולל "לא רק מגורים משותפים עם בן או בת זוג, כי אם גם מגורים של ילדי בני הזוג". אולם מגורים אלו נמשכים, בדרך הטבע, כאשר הילדים קטינים או גם כאשר הילדים מתבגרים אך ממשיכים לגור עם הוריהם בדירה. ציפייה לגיטימית זו של הצדדים לשמירת התא המשפחתי איננה מתקיימת במקום שבו מדובר בבן בגיר אשר הקים תא משפחתי משלו, ניהל, בצוותא עם בן זוגו משק בית משלו, בנפרד מבית הוריו, ורק לאחר גירושיו הוא מבקש לחזור לבית הוריו. דעה זו לא היתה מקובלת, כאמור, על שופטי הרוב. שופטי הרוב לא חלקו על עצם הרציונל המונח ביסודו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, המבקש לשמור על שלמות התא המשפחתי. אולם, הם סברו שכדי לתת תוקף לכוונת המחוקק כפי שהיא עולה מסעיף 20 לחוק, יש להחיל רציונל זה על כל קרוב הנופל במסגרת סעיף זה, גם אם מדובר בבן בגיר שעזב את ביתו והקים לעצמו מסגרת חיים עצמאית. עם זה, גם שופטי הרוב הדגישו שההגנה המוקנית על פי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר לבן המשפחה צריך שתותנה, בכל מקרה, בתום ליבו. כך קבע כב' השופט אריאל: "מכאן שאין לתת לחוזה השכירות (כאן המדובר בסעיף 5), תוקף המבטל ומסכל את הוראות חוק הגנת הדייר (במקרים שלפנינו את סעיף 20), אלא יש להקפיד ולבדוק אם אכן הטוענים לזכויות על-פי חוק הגנת הדייר ממלאים אחר התנאים הקבועים בחוק וההקפדה צריכה להיות מלאה, הן לעניין התנאים והן לעניין תום הלב וההגינות הנדרשים לצורך מילוי תנאים אלה".זו הייתה גם דעתה של כב' השופטת שטרסברג כהן: "על כל פנים יש לבדוק בכל מקרה את תום ליבו של מי שטוען להגנה מכוח סעיף 20, ומי שנמצא חסר תום לב בניסיון להנות מהגנתו, לא יזכה בה". שופטי הרוב לא הגדירו בדיוק את דרישת תום הלב. אך דומה שלאור הרציונלים העולים מפסק הדין, תום לב כזה לא יכול שיתקיים במקום שבו מדובר בבן משפחה מבוגר שכבר ניתק מהתא המשפחתי, בנה לעצמו חיים עצמאיים מחוץ לבית הוריו בדירה משלו, המבקש לחזור לבית הוריו. וזה, כאשר מטרתו העיקרית איננה לשמר את התא המשפחתי תוך קיום חיי משפחה משותפים ומתן עזרה וסיעוד לאב, כפי שהצהירו המשיבים, אלא כדי לזכות בהגנת הדייר. כל זאת במהלך מתוכנן ומחושב מראש, בכלל זה מכירת הדירה, הננקט ומתבצע על פי עצה משפטית במגמה לזכות בהגנת החוק. אם זה איננו חוסר תום בהקשר שלפנינו, לא ידענו חוסר תום לב מהו. השופט קמא היה ער לבעייתיות הנובעת במקרה זה מהעדר תום הלב של המשיבים. עם זה, סבר בית המשפט קמא, שיש לדחות את התביעה שכן: "אמת נכון הדבר, עקרון תום הלב חולש על מערכת היחסים שבין הצדדים. אך אינני סבור שבנקיטת פעולות הנתבעים על-פי עצות משפטיות, לשם מימוש זכויות שלפי החוק, יש משום הפרת החוזה לנהוג בתום-לב. גם מגעים שהיו בין הצדדים לאחר מות אשת הנתבע, לפינוי הדירה כנגד חלק מדמי המפתח, לא צריכים להיזקף לחובת הנתבעים. זאת ועוד: חרף הביקורת על תקלות בעטיו של חוק הגנת הדייר, כדלעיל, אי אפשר להתעלם גם מבלמים ואיזונים שבו, להבטחת זכויות בעל הבית". לדעתנו, העדר תום הלב לא קם במקרה זה בשל עצם קבלת הייעוץ המשפטי. אילו היה הייעוץ המשפטי ניתן כדי לאפשר למשיבים לממש את המטרה של קיום התא המשפחתי וסיעוד האב הקשיש, לא היינו רואים בכך כל פסול. העדר תום הלב נבע מהמניעים שביסוד פעולותיהם של המשיבים, שלא נועדו, כמטרה עיקרית, לקיים את התא המשפחתי, אלא לזכות בהגנת החוק. לאור האמור, אני סבור שיש לקבל את הערעור ולקבוע שמגוריה של המשיבה 2 בדירה נוגדים את חוזה השכירות וכי המשיב 1 הפר את חוזה השכירות כאשר אפשר למשיבה 2 להתגורר יחד עמו בדירה. מסקנה זו צריך שתביא לסילוקה של המשיבה 2 מהדירה. תוצאה זו איננה הכרחית לגבי המשיב 1, שלגביו על בית המשפט להחליט מה היא תוצאת ההפרה של חוזה השכירות על ידו. לפיכך, אני מציע לבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא, לקבל את התביעה בנוגע למשיבה 2 ולהורות על סילוק ידה של משיבה זו מהדירה. התיק יוחזר לבית המשפט קמא לשם דיון בתוצאות ההפרה של חוזה השכירות על ידי המשיב 1, ובתביעת המערערים להורות גם על פינויו של משיב זה מהדירה. השופט בן זימרה: אני מסכים לפסק דינו של כב' השופט עדיאל.השופטת מזרחי: דעתי שונה מזו של חברי בסוגיית יישום דרישת תום הלב ביחס לשיבת נתבעת 2 לדירה. אכן, על-פי קביעת בית משפט קמא, "עיקר מגמתה" של נתבעת 2 בשיבה זו לא הייתה לסעוד את אביה אלא לזכות בהגנת החוק. ברם, להבנתי, לא יהא מקרה אחד שבו ניתן יהיה "לנקות" את ילדו של הדייר החוזר לבית הוריו ואשר אין לו דירה משלו, מהמחשבה הקוסמת לזכות בסופו של דבר, בהגנה זו. שופטי הרוב, בע"א 4133/97 דרור נ' תדמור הנזכר בחוות הדעת של חברי, לא ראו צורך לציין כי לבן הגרוש לא היה רצון כזה בעת ששב לבית אמו. לאור האמור, אני סבורה שאין מקום להעניק לשיקול המתייחס לרצון לזכות בהגנת החוק משקל מכריע בקביעת תום הלב. לשיטתי, בבחינת תום הלב יש לשים את הדגש על השאלה האם שיבת הבן (או הבת) לתא המשפחתי בבית ההורים טבעית בנסיבות המקרה הספציפי. במסגרת זאת יש בעיקר לבדוק מדוע נותר הבן ללא מקום מגורים. כאשר עסקינן בנסיבות שבהן הדבר קרה בשל פעולה משפטית מלאכותית ובלתי הכרחית מבחינתו, תתבקש קביעה בדבר חוסר תום לב. ברם, כאשר הבן שב לבית ההורים בשל מצוקתו האמיתית - שאני. הקליטה בבית ההורים במצב כזה טבעית ליחסים בין הורים וילדים, ונכנסת לגדר הצפיה של צדדי הסכם השכירות. במקרה דנן לא נשלל על-ידי בית-משפט קמא קיומם של מניעים הקשורים בתא המשפחתי, דהיינו אלו הנוגעים לתמיכה של נתבעת 2 באביה לעת זקנתו, זאת, הגם שקבע שהמגמה לזכות בהגנת החוק הייתה דומיננטית. השופט קמא גם לא קבע כי סיבת מכירת דירתה של נתבעת 2 אינה נעוצה במצבה הכלכלי הגרוע ולא דחה את הגרסה שהדירה נמכרה בשל חובות מעיקים. אכן, השופט קמא לא קבע בעניין אחרון זה ממצא ואפשר שבשל חסרונו היה מקום להחזיר אליו את התיק. מכל מקום, אין בידינו לקבוע שמכירת הדירה על-ידי נתבעת 2 נעשתה אך ורק כדי שיקויים התנאי הקבוע בסיפא של ס' 20(ב) לחוק, ובהיעדר הצדקה מכוח מצבה הכלכלי הגרוע. על כן, לשיטתי, לא קיים יסוד הולם לקביעה שמהלך השיבה של נתבעת 2 לבית האב - גם אם תוכנן ונעשה תוך קבלת יעוץ משפטי - היה נגוע בחוסר תום לב. מכאן שלא הוכח כי הופר הסכם השכירות על-ידי נתבע 1, ואין מקום להורות על סילוקה של נתבעת 2 מהדירה. הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתה של השופטת מזרחי, כאמור בפסק דינו של השופט עדיאל.המשיבים ישלמו למערערים הוצאותיהם, לרבות אגרה, בהליך הערעור ובנוסף שכ"ט עו"ד בערעור בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. המשיבה 2 תשלם למערערים בנוסף, מחצית הוצאותיהם ומחצית אגרת המשפט בגין ההליך שבפני בית המשפט קמא ובנוסף שכ"ט עו"ד בגין ההליך בפני בית המשפט קמא בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.דייר מוגן (הגנת הדייר)