הצגת מצג שווא עשויה כאמור להקים שתי עוולות נזיקיות שונות - עוולת התרמית ועוולת הרשלנות. האבחנה בין שתי עוולות אלו טמונה ביסוד הנפשי של המזיק. כדי שתתגבש עוולת התרמית נדרשת מודעות של המזיק למצג המטעה, או לכל הפחות יצירת מצג מתוך קלות דעת, בעוד שבעוולת הרשלנות ייתכן שיוצר המצג כלל לא ידע שהמצג אינו נכון אך היה עליו לדעת זאת על-פי אמת הזהירות הנדרשת ממנו, כאדם סביר, בנסיבות העניין. בשתי העוולות, נדרש התובע להוכיח - לפחות על-פי מאזן ההסתברות, כמפורט להלן - הן את יסוד התקיימותו של מצג השווא והן את טענתו כי הוא הסתמך על מצג השווא שהוצג בפניו (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) (276)). לעניין נטל ההוכחה, הטלת אחריות בגין עוולת תרמית חמורה מהטלת אחריות בגין רשלנות, משום שהאשם המיוחס למי שרימה הינו חמור יותר מזה המיוחס לרשלן. משכך, נקבע כי נטל הוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד (ע"א 125/89 בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו(4)441; ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 12.08.07)), ואין די לשם כך במאזן ההסתברות. "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". מלשון הפקודה עולה, אפוא, כי כדי שתתגבש עוולת התרמית נדרשים חמישה יסודות מצטברים: 1. היצג כוזב של עובדה; 2. העדר אמונה באמיתות ההיצג; 3. כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו (בכך בא לידי ביטוי היסוד הנפשי הנדרש לצורך התקיימותה של העוולה); 4. התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; 5. התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג; (ע"א 614/84 דניאל ספיר נ' דוד אשד, פ"ד מא(2) 225 (1987)). מצג שווא