קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ביטול פסק דין בהעדר הגנה: 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הש' אמנון כהן) בבש"א 3575/01 (בת"א 2297/01) מיום 8.7.01, בגדרה קיבל בית המשפט את בקשת המשיב וביטל את פסק הדין בתובענה, אשר ניתן בהעדר כתב הגנה מצד המשיב.   השתלשלות העניינים: 2. השתלשלות העניינים תובא להלן בהרחבה, לאור הנפקות שתהיה לכך במהלך הדיון המשפטי בשאלת סיכויי המשיב לזכות בתביעה. 3. לפתחו של בית משפט השלום בירושלים הונחה תביעת המבקש כנגד המשיב, בגדרה התבקש בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות כנגד המשיב בגין חיוביים כספיים בהם חוייב המבקש כלפי נושיה של חברת "אס.פי.אס סחר בינלאומי ועמילות מכס בע"מ" (להלן: "החברה"). עיקר בניינה של התביעה הנ"ל הושתת על טענת המבקש, לפיה נעתר לבקשת המשיב, תושב הרשות הפלשתינאית, לסייע לו בהקמת חברה ישראלית, ולשם כך גייס את אחיו, מר יוסף פניאל, לשמש כבעל מניות נוסף למשיב ולאחותו, בחלקים שווים. במסגרת הסיוע שהעניק למשיב, כך טוען המבקש, הוא ניאות לשמש ערב לחיוביה של החברה כלפי גורמים שונים, על-מנת לאפשר לה לנהל את עסקיה. עוד נטען בכתב התביעה, כי במהלך שנת 1998 הפרה החברה, אשר נוהלה בעיקרה על-ידי המשיב, את רוב חיוביה כלפי הגורמים השונים, לרבות הפרת "מסמך זכויות החתימה" של החברה, לפיו כל חיוב של החברה ייחתם במשותף על-ידי המשיב והמבקש. בעקבות תביעות שהוגשו על-ידי נושיה השונים של החברה, חוייב המבקש בתשלום על-סך 74,613 ₪ לנושיה השונים של החברה, זאת על-אף טענתו, לפיה כלל לא היה מעורב בניהול עסקי החברה, ושהחיובים הנ"ל נוצרו בניגוד למסמך זכויות החתימה הנ"ל. בנוסף, בסכסוך שהתגלע בין הצדדים בנוגע לשיק (שלפי טענת המבקש, מסר למשיב לשם כיסוי חובותיו הכספיים של האחרון, אשר גררו איומים על חייו), הגיעו הצדדים להסדר פשרה בת"א 9164/98 (כב' הש' ר' שמיע), בגדרו ישלם המבקש למשיב סך של 65,000 ₪, זאת מבלי שמי מהצדדים יוותר לצד האחר על חיוביו הנטענים.   4. במקביל להגשת התביעה, הגיש המבקש ביום 14.1.01 בקשה למתן צו עיקול עצמי על הכספים שהוא חויב בתשלומם, על-מנת לשמור את המצב הקיים, עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. בו ביום החליט בית המשפט (כב' הרשמת ת' נמרודי) לדחות הבקשה למתן עיקול זמני עצמי, מן הטעם "שבשלב זה לא צורפה ראיה מהימנה, המוכיחה זכות לכאורה נגד הנתבע, באופן המאפשר בדיקה, ולו לכאורה, לעניין 'הרמת מסך'".   ביום 1.2.01 הגיש המבקש בקשה חוזרת למתן צו עיקול זמני עצמי כאמור. ביום 8.2.01 דחתה כב' הרשמת נמרודי פעם נוספת הבקשה הנ"ל, בנימוק זהה לקודמו. ביום 15.2.01 הגיש המבקש ערעור על החלטת הרשמת נמרודי, ובמקביל הגיש בקשה למתן סעד זמני, כדי להבטיח הקפאת המצב הקיים עד להכרעה בערעור.   בדיון בערעור שהתקיים ביום 27.2.01 (כב' הנשיא א' כהן) דחה בית המשפט את ערעור המבקש וכן את בקשתו למתן סעד זמני, מחמת שהוכח בפניו כי המבקש היה מורשה חתימה בשיתוף עם המשיב על מסמכי החברה, ולכן טענותיו, לפיהן הוא כלל לא היה מעורב בניהול החברה וכל פועלו בה הצטמצם לסיוע למשיב, נגועות בחוסר תום-לב. באותה החלטה הביע בית המשפט תמיהה על כך שבמשך שנתיים וחצי, זמן התנהלות המשפט (בפני כב' הש' ר' שמיע), לא העלה המבקש כל טענות הנוגעות לעניין ערבותו לחברה.   5. ביום 29.3.01, לאחר שהמועד להגשת כתב הגנה חלף מבלי שהמשיב התגונן, הגיש המבקש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, בהסתמכו על ת' 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בהחלטת בית המשפט מאותו יום, הוענק למשיב פרק זמן של ארבעה ימים כדי להגיב על בקשת המבקש.   ביום 2.4.01 הגיש המבקש בקשה חוזרת למתן פסק דין בהעדר כתב הגנה, לאחר שלא נתקבלה כל תגובה מטעם המשיב. בית המשפט נעתר לבקשה זו של המבקש, וביום 16.4.01 נתן פסק דין לזכותו, בהעדר כתב הגנה מצד המשיב ולאחר שהתגובה שנתבקשה על-ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 29.3.01 לא התקבלה.   6. ביום 23.4.01 פנה המשיב לבית המשפט בבקשה לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר כתב הגנה, תוך שהוא מצרף לבקשה כתב הגנה. ביום 24.4.01 נתן בית המשפט את החלטתו, בגדרה עוכב ביצועו של פסק הדין, והמבקש נתבקש על-ידי בית המשפט להסכים לביטולו של פסק הדין, ולהארכת המועד להגשת כתב הגנה על-ידי המשיב. ביום 30.4.01 הגיש המבקש את התנגדותו להארכת המועד להגשת כתב הגנה.   עם קבלת תגובת המבקש, קבע בית המשפט ביום 3.5.01, כי המשיב יגיש תצהיר לתמיכה בבקשתו לביטול פסק הדין, ובמידה שגם אז יביע המבקש התנגדותו לביטול פסק הדין, ייקבע מועד לדיון בבקשת הביטול. עם קבלת התצהיר, דרש בא-כוח המבקש כי יתקיים דיון בבקשת המשיב לביטול פסק הדין, כדי לאפשר לו לחקור את המשיב על תצהירו.   ביום 8.7.01 התקיים דיון בבקשת המשיב לביטול פסק הדין. המשיב נעדר מהדיון ובא-כוחו, עו"ד לקר, נימק את היעדרותו של המשיב במחדלו שלו עצמו, בכך שלא יידע את המשיב בזמן אודות מועד הדיון בזמן. ניסיונות מאוחרים יותר שערך עו"ד לקר ליצור קשר עם המשיב, כיומיים טרם מועד הדיון, כשלו. ב"כ המבקש עמד על זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו, ועל-כן ביקש לדחות את מועד הדיון עד שהמצהיר יוזמן כדי להיחקר על תצהירו. באותו יום החליט בית המשפט על ביטול פסק הדין ללא צו להוצאות, מן הטעם שהוכח בפניו, כי החלטתו מיום 29.3.01, בגדרה ניתנו למשיב ארבעה ימים להגיב על הבקשה לביטול, לא הועברה אל האחרון, וכן לאור העובדה שסביר בעיניו, כי למשיב עומדת הגנה ראויה. על החלטתה זו הוגשה הבקשה דנן.   7. החלטתי לקבל הבקשה, לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.   ד יון: 8. לאחר שעיינתי בבקשה דנן ובתגובה לה, בחומר שעמד מלפני בית משפט קמא, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעל-פה בדיון שהתקיים בפניי ביום 31.10.01, באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל, באופן זה שההחלטה לביטול פסק הדין, שניתן בהעדר כתב הגנה, תבוטל, והדיון בבקשה לביטול יוחזר לבית משפט קמא לדיון מחדש, לאחר שתינתן למבקש האפשרות לחקור המצהיר על תצהירו.   אבני הבוחן לביטול פסק דין שניתן בהעדר כתב הגנה: 9. המסגרת המשפטית הנוגעת לעניינו, הנה זו המצטיירת משילוב תקנות 97 ו- 201 לתקנות. תקנה 97 לתקנות מקנה לבית המשפט את הסמכות ליתן פסק-דין בהעדר כתב הגנה, לאחר שנתבע שנתבקש להתגונן לא עשה כן. הרציונל המונח בבסיס התקנה הנו, כי נתבע שבחר שלא להתגונן, הודה למעשה בטענות שהועלו נגדו בגדר כתב התביעה. תקנה 201, לעומת זאת, היא המאפשרת לבית המשפט לחזור בו מפסק דין שניתן על-ידו בהעדר כתב הגנה, ולבטלו.   כאמור בספרו של המחבר י' זוסמן "סדר הדין האזרחי", (מהדורה שביעית, בעמ' 738), בבוא בית משפט לדון בבקשה לביטול פסק דין, שניתן בהעדר הגנה או במעמד צד אחד, יהיה עליו לבחון שתי שאלות: הראשונה, משנית יותר - הסיבה בגינה המבקש לא התגונן או לא התייצב למשפט. השנייה, חשיבותה רבה - סיכויי ההצלחה של הנתבע המבקש, במידה שפסק הדין נגדו יבוטל והוא יורשה להתגונן במשפט.   מן הכלל אל הפרט: 10. ככל שהדבר נוגע למקרה דנן, הרי שהשאלות האמורות נידונו והוכרעו כבר על-ידי בית משפט קמא, שעה שהתקיים הדיון בבקשה לביטול. עו"ד לקר, בא-כוחו של המבקש, פירט בבקשה לביטול פסק הדין שהגיש את הנסיבות לאי הגשת כתב ההגנה במועד: ראשית הבהיר, כי נתבקש על-ידי המערער לייצגו לאחר שכבר נקבע מועד לקדם משפט, ועל-כן הניח, כי כבר הוגש כתב הגנה בעניינו של המשיב, מאחר ובית המשפט אינו נוהג לקבוע מועד לדיון בטרם הוגש כתב הגנה. רק עם שובו של המערער לארץ הסתבר לבא-כוחו על העדר ההתגוננות, ומשביקש להגיש כתב הגנה, או-אז, גם נודע לו לראשונה אודות מתן פסק הדין; שנית טען, כי החלטת בית משפט מיום 29.3.01, בגדרה נתבקשה תגובתו של המשיב לבקשה למתן פסק דין בהעדר כתב הגנה תוך ארבעה ימים, לא הועברה אליו כלל: לא על-ידי מזכירות בית המשפט ולא על-ידי המערער בעצמו. בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא נתקבלו טענות אלו, ונקבע בהקשר אליהן (מפי כב' הנשיא א' כהן), כי "די לי בהצהרתו של עו"ד לקר שלא הוכחשה, לפיה בניגוד להחלטתי, לא טרח ב"כ התובע להעביר את החלטתי לעו"ד לקר".   אין מקום, לדעתי, להטיל דופי בהסברים שסיפק המשיב להעדר ההתגוננות, ומכל מקום מדובר, כאמור, בשאלה משנית.   בחינת סיכויי הגנתו של המשיב מורכבת מעט יותר ומחייבת, מן הסתם, בחינה ראשונית של חומר הראיות. כאמור, המבקש ביקש לטעון בתביעתו העיקרית, כי מעורבותו בהקמתה של החברה ובדרכי ניהולה הצטמצמה להיותו ערב לחובותיה של החברה, אלא שמנגד לכך עומד "מסמך זכויות החתימה של החברה" כראיה לחובתו של המערער, שכן הנ"ל מלמד על כך, שהמשיב והמערער היו מורשי חתימה יחידים מטעם החברה, וכי רק הם הורשו לחייב את החברה, וגם זאת בחתימת שניהם. מסמך זה הוא שעמד בבסיס החלטת כב' הרשמת ת' נמרודי והנשיא א' כהן, שעה שדחו את בקשת המערער למתן צו עיקול עצמי. אין בכוונתי להכריע עתה בשאלת הנפקות שיש למסמך לתוצאה הסופית בתביעה העיקרית, שכן הדבר צריך להיבחן תחילה בגדר שלב ההוכחות במשפט. ואולם, בשלב ראשוני זה, יש והמסמך מהווה ראיה לכאורה לכך, שלזכות המשיב עומדים סיכויי הגנה מסוימים.   עם-זאת, ראוי לזכור, כי לרשותו של המבקש עמדה ועודנה עומדת הזכות לחקור את המשיב על תצהירו ולנסות, אגב כך, לערער את סיכויי ההגנה של המשיב. תקנה 522(א) לתקנות קובעת את חובתו של מצהיר, שהוא בעל-דין, להתייצב לחקירה על תצהירו, זולת אם הודע לבית המשפט על-ידי הצד השני, כי הוא מוותר על זכותו לחקור את המצהיר. תקנה 522(ג) לתקנות קובעת בהקשר זה, כי מצהיר שלא התייצב לחקירה על תצהירו לא ישמש התצהיר כראיה בבית המשפט, אלא ברשות מיוחדת של בית המשפט או של הרשם. עיון בתקנות האמורות מלמד, כי מתן אפשרות לצד לדיון לחקור בעל-דין על תצהירו הנה זכות בסיסית, וכי אי הקפדה עליה תגרור את בטלותו של התצהיר. ב"כ המשיב ניסה לטעון בתשובתו לבקשה, כי משנחקקה תקנה 241(ד), הרי שהקביעה האם יש להתיר חקירת מצהיר על תצהירו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אלא שבכך התעלם הוא מההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין זה.   ברע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור נגד מילטל תקשורת (פ"ד נג(3)26), נקבע מפי כב' הש' לוין, כי אין בתחיקת התקנה הנ"ל כדי לשנות את המצב המשפטי הנוהג עובר לתחיקתה לעניין חקירת מצהירים על תצהיריהם.   ובלשונו: "כל מטרתם של תיקוני התקנות בשנת תשנ"ז ובשנת תשנ"ח, על-ידי המרת בקשה בדרך של המרצה בבקשה בכתב, היתה להתגבר על התקלות האמורות ולאפשר קיום דיון בבקשות ביניים על-פי הכתב, מקום בו אינה נדרשת חקירה שכנגד על התצהירים. התיקון לא נועד ולא יכול היה להיות מיועד לשנות סדרי בראשית בנוגע לזכותו של בעל דין לקיים חקירה שכנגד על תצהירי יריבו. כשנקבע בתקנה 241(ד) רישא שרשאי בית המשפט להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד לא חידש דבר, אלא השווה במידה מסוימת את עניינה של "בקשה בכתב" לבקשות אחרות בכתב הנזכרות בתקנות... סבור אני שתיקוני התקנות בשנת תשנ"ז ובשנת תשנ"ח לא נועדו לשנות מהדין הקודם לעניין זכותו של בעל דין לחקור על תצהירי יריבו בחקירה שכנגד גם בהליכי ביניים. כאז כן עתה עומדת לבעל הדין מכח סעיף 17(א) לפקודת הראיות הזכות לחקור את מצהירי יריבו על תצהיריהם ובלבד שמדובר בחקירה רלוונטית והוגנת, אשר היקפה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. יש לציין שנוסח סיפתה של תקנה 241(ד) הוא מטעה ואפשר היה לחשוב למקרא האמור בה שלכאורה אין לקיים חקירה שכנגד בהליכי ביניים וחקירת המצהירים היא יוצא מן הכלל. הרושם המתקבל למקרא התקנה הוא כך ביתר-שאת משום שלא נקבעה בתקנה קורלציה בין תקנה זו לתקנה 522..."   (שם, עמ' 35-36; ההדגשה הוספה - צ' ס')   לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי דחיית הבקשה דנן משמעה פגיעה בזכותו הבסיסית של המבקש לחקור את המשיב על תצהירו, וכפועל יוצא מכך גם פגיעה ביכולתו של המבקש, ככל שזו קיימת, ואינני קובע מסמרות בעניין, לערער את סיכויי הגנתו של המשיב.    התוצאה: 11. לאור המקבץ האמור אני קובע, כי הדיון בבקשה לביטול יוחזר לשמיעה בפני בית משפט קמא, והחלטה חדשה בבקשה תינתן לאחר חקירת המשיב על תצהירו, אשר היקפה יהיה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.   12. לא בלי היסוס, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.   פסק דין בהעדר הגנהערעורביטול פסק דין