פיצויים על הפיגוע בסיני - אחריות בנזיקין בגין אי מניעת פשע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נזיקין בגין אי מניעת פיגוע טרור / פיצויים על הפיגוע בסיני: א. מהות התובענה המדובר בשתי תובענות אזרחיות שאוחדו, הועברו להרכב זה ונקבעו לשמיעת ראיות בבימ"ש לתאריך 12.6.2011. הדיון נקבע תחילה לצורך החלטה בעניין החבות. ב. עובדות רבלנטיות ב- 7.10.2004, בסמוך לשעה 22:00 התפוצצה מכונית תופת ליד הכניסה למלון הילטון-טאבה, בסיני. כתוצאה מכך נהרגו 17 אנשים; אנשים רבים נפצעו ונגרם נזק רב למלון ולאורחים שהיו בו. הנתבעת הינה המפעילה של מלון הילטון טאבה, והמחזיקה במבנה. ג. טענות הצדדים בקצירת האומר - התובעים - טוענים כי הנתבעת התרשלה רשלנות חמורה להגן על המלון מפני פיגוע מסוג זה, ע"י אבטחה מתאימה, במיוחד לאור מיקומו של המלון, מיהות המתאכסנים בו, והמצב הבטחוני הכללי בנושא טרור ואבטחה; וכי אילו היתה עושה כן כי אז הנזק לא היה קורה, או שהיה נמוך עשרת מונים. הנתבעת - טוענת כי אמצעי האבטחה שננקטו היו סבירים לאזור, שהיא סמכה על הנחיות משטרת התיירות בטאבה ומילאה אותן; שהפיגוע לא היה צפוי ולא היה ניתן לצפיה; שלא היו התראות עובר לפיגוע; וכי המלחמה לסיכול טרור מבוצעת ע"י זרועות הבטחון של המדינה, ואבטחת גוף פרטי לא יכולה לסכל פיגועים; וכן כי הרשויות במצרים פעלו נגד הטרור באופן נמרץ. טענות אלה גם מייצגות את הפלוגתאות שבין הצדדים, ונבחן אותן אחת לאחת. ד. המצב המשפטי הדין החל הנתבעת הצטיידה במהלך הדרך בחו"ד משפטית של מומחה לדין המצרי עו"ד מג'די ארניה, שעל עדותו היא ויתרה (עמ. 511). אין מחלוקת שדין זר דינו כדין עובדה, שיש להוכיחה, בדר"כ בעזרת עדות מומחה. מכיוון שמומחה לא הובא לעדות, אזי מה שנותר הוא לעשות שימוש בחזקת שוויון הדינים, שמחיל את הדין הישראלי. אני מודעת להתייחסות מספר עדים לנושא הדין המצרי; ניתן יהיה לקבל את עדויותיהם כאל עדות אודות המצב החל בשטח, למיטב ידיעתם, ומבלי שעדותם תהווה אישור לסוגיה האם זה הדין המצרי הנכון ופרשנותו. יחסי בית מלון ואורחיו מוסדרים בשני מישורים חוקיים: - בית המלון יכול להיות הבעלים/או המחזיק/או המפעיל בפועל את הבנין ושטחו, ומכאן שאחריותו היא כאחריות בעל מקרקעין לאורחיו. - בנוסף לכך, בסעיף 12 לחוק השומרים התשכ"ז - 1967 הטיל המחוקק אחריות על בית מלון לנזקי רכוש. לכאורה יכולה היתה לצמוח מכאן פרשנות צרה, שבעל בית מלון אחראי רק לנזקי רכוש, אבל בצדק הפסיקה הטילה עליו אחריות גם במקרים של פגיעה גופנית (ר' ת.א. 29339/01 חקק פורטונה נ' דורטל אילת (1998 בע"מ ואח' נפילה על מדרגות רטובות וחבלה כתוצאה מכך; ת.א. 20659/06 דואק נ' חברת מלונות פתאל בע"מ ואח' חבלה שנגרמה מקריסת רשת פלסטיק בבריכה; ת.א. (בית-שאן) 802/03 מיכל שוכמן נ' מלון מצפה הימים ואח' חבלה בעת טיול בשביל טבעי של אבנים בתוך מתחם המלון; ת.א. (ת"א) 56767/04 כרמי יוסף נ' מלונות פתאל בע"מ ואח' פציעה כתוצאה מדריכה על צלחת שהושארה בבריכה; ת.א. (ת"א) 15773/03 שרפי ואח' נ' מלון גלי אילת ואח' פציעה מזכוכית ליד הדלפק). לכן הפועל היוצא הוא, שגם את סעיף 12 לחוק השומרים יש לפרש פרשנות רחבה קרי: שבעל בית מלון אחראי לשלמות גופו ונכסיו של הבא בשעריו. ב-ע"א 145/08 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (פ"ד לז(1), 113), קבע ב בית המשפט, כי בעוולת רשלנות, יש לבחון שלוש שאלות: - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק; - האם הפר את חובת הזהירות; - האם הפרת חובת הזהירות גרמה לנזק. התשובה לקיום חובת הזהירות מצויה במבחן הצפיות הכולל בחובו שני היבטים: - ההיבט העקרוני,- שבו תינתן תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת זהירות מושגית; - ההיבט הספציפי,- שבו תינתן תשובה לשאלה האם ביחס לניזוק פלוני בנסיבות אירוע מסוים יש חובת זהירות קונקרטית. אין מחלוקת, שהמחזיק/בעלים של בית המלון, חב בחובת זהירות מושגית כלפי אורחיו, ויש הסוברים גם, שחובת הזהירות היא רחבה יותר מאשר חובת הזהירות של בעלי מקרקעין כלפי בר רשות, ת.א. (נצ') 123/93 יוסף עזרן נ' מוניהראל נ' מלון הולידי טבריה רומנו בע"מ. ב-ע"א 6279/04 עיזבון המנוח מוסא אבו צבחה נ' מדינת ישראל נקבע כי: "אכן, הטלת אחריות נזיקית בגין "אי מניעת פשע" איננה דבר מובן מאליו, יש לבחנה בזהירות בכל מקרה לפי נסיבותיו. אכן "אחריות כזו מן הראוי שתוטל בזהירות הראויה, תוך בחינת צפיותו של האירוע העברייני, האמצעים שננקטו למניעתו, והקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם בפועל". ב-ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פ"ד נה(5), 826) - היה מקרה שבו הותקף התובע כשהוא ממתין לאוטובוס, בתחנה המרכזית בירושלים. הוא הגיש תביעה נגד אגד בעילה של רשלנות והפרת תחובה חקוקה. הערעור נסב על שאלת אחריותו הנזיקית של הנתבע- אגד - בשל מחדלו לנקוט באמצעי זהירות למניעת מעשה עברייני שבוצע ע"י צד שלישי כנגד התובע. לאחר שבית המשפט התייחס, בין היתר, לפסיקה אמריקאית הוא קבע שם כי: "כפי שעולה מן הדברים האלה, לכלל בדבר היעדר אחריות יש חריגים. כך הכיר בית המשפט האמריקני בחובתו של הנתבע לנקוט אמצעי זהירות כנגד מעשי פשע המבוצעים על ידי צד שלישי בשל אופי היחסים שבין התובע לבין הנתבע ...במסגרת -החריג הראשון הכיר בית המשפט בסוגים שונים של יחסים כמקימים חובה לנקוט אמצעים למניעת פשע, ובהם יחסי בעל מלון ואורח...". גישה דומה יש בפסיקה האמריקאית: בפסק דין Walkoviak v. Hilton Hotels Corporation משנת 1979, נדונה תביעה של אדם אשר נדקר במגרש חניה סמוך למלון הילטון. לאחר שבית המשפט קבע כי הנתבעת לא נקטה באמצעים הנדרשים למנוע את התקיפה, היא נמצאה אחראית בנזיקין. בפסק דין Penchas v. Hilton Hotels Corporation (1993), נדון מקרה בו נשדדו תכשיטים מאורחת בדרך הגישה למלון. בית המשפט בערעור קבע כי לבית מלון יש חובה לנקוט באמצעים הסבירים לשמור על אורחיו מפני צדדים שלישיים. בפסק דין Doud v. Las Vegas Hilton Corporation משנת 1996, נדון מקרה בו אדם נשדד, הוכה ונורה בראשו ובטנו בכניסה לקראוון שלו שהיה מוצב במגרש החניה של המלון. בית המשפט קבע גם במקרה כזה שכל עוד ניתן היה לצפות את המעשה העברייני - יש למלון הילטון אחריות כלפי התובע. המחוקק הישראלי, לכאורה הבחין בין טרור לבין פשע במספר חוקים: הפקודה למניעת טרור, התש"ח - 1948, סעיפים 1 ו-2. חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב - 2002, סעיף 7. חוק העונשין התשל"ז -1977, סעיפים 144(ד)2, 145. תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, סעיף 84. חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התש"ב-1952, סעיף 1. חוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005. ברם ההבנה הכללית היא, שבמידה והמדינה מפצה חפים מפשע, אין אבחנה בין השניים (ר' נספח 1 - הסדרים לפיצוי נפגעי עבירות פליליות מטעם המדינה, עו"ד דינה צדוק, מרכז המחקר והמידה, כנסת ישראל עמ. 45 לסיכומי הנתבעת). מסקנת ביניים יש להחיל במקרה הנוכחי את אמות המידה של הדין הישראלי לצורך קביעת החבות של בית המלון. הדין הישראלי מכיר בכך שבית מלון חב חבות מושגית וחבות קונקרטית כלפי אורחיו. חבות זו הינה הן לגבי נזקי רכוש והן לגבי נזקי גוף. חובת הזהירות כלפי אורחי המלון הינה לא רק בהקשר לאורחים השוהים בחדרים, אלא לגבי אורחים השוהים במתחם בית המלון ובמתקניו: הבריכה, החניון ושבילי הגישה. החבות קיימת גם במקרים של מניעת פשע לרבות ע"י צד ג', מכח היחסים המיוחדים הנוצרים בין בעל המלון לאורחיו שמתבטאים בכך שהוא חייב לספק לאורחיו, מקום בטוח לגופם ולרכושם. חבות זו תופעל בזהירות. איך מספקים מקום בטוח? אמת מידה כללית שעולה מפסה"ד לעיל היא - שהמלון אמור לצפות אירועים שעלולים לגרום לנזקי גוף ורכוש, ובאופן סביר להתגונן נגדם. נבחן האם עמד המלון בחבותו, ע"י בדיקת מצב האבטחה במקום, וניתוח השאלה האם בנסיבות שהיו עובר לפיגוע, צריך היה המלון לצפות פיגוע כזה או אחר. ה. מצב האבטחה כ ל ל י טוענים התובעים כי הנתבעת ידעה או היתה צריכה לדעת כי מלון דוגמת הילטון טאבה, שנמצא באזור מסוכן ומועד לפורענות כצפון סיני, מופעל ע"י רשת מלונות אמריקאית בין לאומית, ומארח גורמים מערביים ביניהם קהל רב של ישראליים, - הינו יעד אטרקטיבי לפיגוע, ולכן היה עליה להיערך כדי למנוע את הפיגוע. כיצד נערכים למניעת פשע או טרור? מומחה התובעת מר רן, המחיש זאת כך בעדותו (עמ. 104): "כמו שאת לא יכולה לדרוש מהמשטרה שתשמור לך על הבית שלך עם שוטר, כי היא לא יכולה להקצות שוטר לכל מקום ומקום כדי שגנב לא ייכנס. מה אומרת המשטרה? אנחנו נלחמים בפשע, אנחנו מחפשים גנבים, אנחנו עוצרים גנבים, אנחנו חוקרים גנבים, אנחנו שמים אותם בכלא, אנחנו נלחמים בפשע, אבל אני לא יכול להבטיח לכל אזרח שגנב לא ייכנס אליו, כי לא את כל הגנבים אנחנו תופסים ולכן איפא שאני לא אצליח לתפוס גנב, אתה צריך שיהיו לך סורגים, אתה צריך שיהיו לך מערכות אזעקה, אתה צריך שתהיה לך כספת בבית, אתה צריך לדאוג לעצמך. אותו הדבר כאן... אנחנו עושים כל מה שאפשר על מנת להילחם בטרור, אנחנו לא יודעים להבטיח שמחבל מתאבד או תוקף בנשק חם או בנשק קר או בכל מתווה אחר לא יגיע אליך, אנחנו לא יודעים להבטיח את זה. היות שכך, אתה תאבטח את עצמך ואתה חייב לאבטח את עצמך ואחריות האבטחה היא עליך...". מסקנת ביניים בנוסף להבטחה ולחבות של המדינה ישראל כמצרים, למנוע פיגועי טרור, גם המאובטח, עפ"י מצבו בשטח ואולי גם מידעים או התראות שהוא מקבל,- צריך לעזור לעצמו ולהתגונן מפני פשעים. המצב בשטח ואמצעי ההגנה מצרים עצמה סבלה מפיגוע בלוקסור בשנת 1997. התקיפה גרמה נזק לתיירות, פגיעה בשלטון והחלטת המשטר להילחם בטרור (נ/26). לפני האירוע נשוא התביעה לא התפוצץ במשך 7 שנים רכב תופת במצריים בכלל ובסיני בפרט. העד אורג נשאל: "מ-97 לא היה מעשה טרור אחד במצרים נכון? ת: נכון". (עמ. 83 שורות 7-9). ובהמשך: "ש: ואתה מסכים איתי שלא היה רכב תופת אחד שהתפוצץ במצרים? ת: מסכים. ש: אף פעם? ת: ב-2004 התפוצץ. עד 2004 לא. ש: אנחנו מדברים על 2004, אף פעם לא היה. האירועים היחידים שהיו פיגועי טרור במצרים ובהם נעשו כל המלחמות האלה, היו פיגועי ירי, היה ירי בלוקסור ב- 97 שזה הדברה האחרון שהיה, ירי באוטובוס של תיירים. ת: לא באוטובוס בעתיקות עצמם. ש: לפני כן היה פיגוע ירי באוטובוס? ת: נכון. אוטובוסים של ישראלים". למרות תיאור זה המומחה מר עודד רז (עמ. 388) העיד כי: "מצרים נחשבת ברמת איום גבוהה". וכן כי מיקומו של מלון הילטון, כמו כל בתי המלון האחרים בסיני, הינו יעד אטרקטיבי לביצוע אפשרי של פעולות טרור (עמ. 389). "בית מלון באזור הזה ובאזור סיני, כמו בתי מלון אמריקאים אחרים, הוא יעד לפיגוע". הובא לעדות ע"י הנתבעת מר אשלי ספנסר ס/נשיא לענייני מבצעים, שמקום מושבו היה קהיר בתקופה הרלבנטית (אשר סמכותו היתה לגבי מצרים, ירדן, לבנון, סודן וסוריה), הוא ציין כי היה ידוע לו שתמיד יש סיכון (עמ. 266). כלומר יש בפנינו בית מלון - מבודד בשטח, באיזור סיכון גבוה, שיכול להיות יעד לפיגוע. א ב ל, במשך שנים רבות, לא היה כל פיגוע באזור. האם ידיעה זו היתה צריכה להשפיע או השפיעה על מיגון המלון? מהראיות עלה כי תפיסת הבטחון המצרית היתה מבוססת על מספר מעגלי הגנה: הגנה סביבתית אזור טאבה הינו אזור קטן של כ-3-4 ק"מ כשבמהותו הוא מעבר הגבול בין ישראל למצרים, ומספר בתי מלון המצויים בשטחו. לטאבה קיימים שני כבישי גישה בלבד, האחד מצפון - מעבר הגבול הישראלי-מצרי, והשני מדרום מכיוון סיני. תפיסת האבטחה של אזור המלון ע"י השלטונות המצריים, היתה תפיסה של מעגלי אבטחה, קרי: סוגרים את האבטחה האזורית מהמעגל החיצוני ועד למקום אותו רוצים לאבטח במעגל הפנימי, שהוא המלון. מעגל האבטחה הראשון - מחסומים בדרכים המובילות לטאבה. בכביש הגישה מצפון, היה מחסום שאויש ע"י כוחות הבטחון המצריים לגבי כל אחד מהבאים לאזור טאבה ברגל וברכב. גם בכביש הגישה מדרום לטאבה היה מחסום שאויש ע"י כוחות הבטחון המצריים. ברחבי סיני עצמה היו קיימים מספר מחסומי דרכים באיוש כוחות הבטחון המצריים (סעיף 26 לתצהיר אשלי ספנסר נ/30, סעיף 20 לתצהיר חסן ראג'ב נ/33, וכן נ/29). לא הוברר אם היתה בדיקה גם לנושא טרור, כפי שסברו מומחי הנתבעת שזה מה שצריך להיות בפועל; הדבר חודד בעדות מר תאיל נאיה (עמ. 37) שהעיד על כך, כי במחסום היו בודקים רק את הדרכונים. על כל פנים ניתן היה לעקוף מחסומים אלה בנסיעה בשטח המדבר (עדות מר רימון בעמ. 436). מעגל אבטחה פנימי יותר - אבטחה של סביבת המלון. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המלון הינו במרחק קטן ממעבר הגבול שבין ישראל למצרים; מעבר שמטבעו מאויש באנשי כוחות בטחון או משטרה מצריים שאמורים לבצע בדיקות שונות לנכנסים לתחום מצרים; בד בבד בכניסה לכביש הגישה למלון הוצב שוטר מצרי ב"בוטקה" . הוא זה שהיה אמור לאבטח את הכניסה, והיה אחראי לפתוח את המחסום ולאפשר כניסת כלי רכב למלון (עמ. 25, עמ. 33). היו גם כוחות של ה"מוחבראת" שהסתובבו באזור טאבה והמלון בבגדים אזרחיים (מספר לא ידוע, וגם שיטת עבודה כמובן שאינה ידועה). מעגל המלון - בכניסה ללובי היה שומר שבדק את התיקים של הנכנסים (ת/1 גאולה אוחיון; העד עמי ססלר בעמ. 25 שראה גם גלאי). כמו כן היה גם גלאי מתכות/מגנומטר. העדויות לגבי אמצעי אבטחה אלו היו של עדים ספורים. מספר רב יותר של עדים לא ראה שומר ולא ראה גלאי מתכות/מגנומטר(עמ. 29; גם ע.ת.6 עמ. 37, וע.ת.7 עמ. 38, לא ראו גלאי מתכת, ע.ת.9; לא ר' ע.ת.12 עמ. 57 וע.ת.13 עמ. 58; ע.ת.2 עמ. 21, עדות ע.ת.3 בעמ. 22). מסקנתי היא, שהכניסה למלון ביום האירוע לפחות לרוב לא היתה מאוישת באנשי בטיחות או בטחון, לא נראו אנשי משטרה באופן קבוע בשטח המלון, וניתן היה להיכנס באופן חופשי ללובי המלון. היו מקרים שבהם כן היה איוש ע"י שומר שבדק תיקים, כשאמת המידה לאיוש מעין זה, - לא הובהרה. נראה שהיה גם מכשיר של גלאי מתכות/מגנומטר, ברם ספק אם הוא עבד ביום הפיגוע, לאור ריבוי העדויות של עדים שלא ראו אותו. הוא לא היה רלבנטי לסוג כזה של אירוע (ספנסר בעמ. 325). במלון היה צוות אבטחה כללי שהיה מסתובב בו (עדות אבי רימון עמ. 457). מר עמי ססלר, שהיה בעבר אחראי משמרת באל-על והתאכסן באותו מועד במלון טאבה, העיד: "הרגשתי שהאבטחה באותו ערב לא היתה טובה...אם את טוענת שהסידורים שם מקבילים לאילת אולי את צודקת, אבל באותה סיטואציה בערב לא היו סידורי אבטחה טובים בהילטון טאבה". (עמ. 26, ת/4). הוא גם זה שהעיד, שהרכב, שכנראה הוא זה שלאחר מכן התפוצץ, עמד כ-10 דקות ליד הכניסה. זה היה מצב האבטחה בפועל שתיארו נופשים במקום כ- 15 דקות לפני שאירע הפיגוע. מצב הבטחון באזור מדרום למלון הילטון (עמ. 20) יש מלונות נוספים: סופיטל אינטרקונטיננטל ומריוט. גם להם לא היו מחסומים לעצירת כלי רכב, וגם הם לא יצרו מנגנון לבדיקת כלי רכב טרם ההגעה לפתח המלון (ר' נספח ד לנ-32 שתאריכו הוא 27.4.2011). מפקד המשטרה ניהל את עניני המשטרה מחדר עבודה במלון, ולגבי העד ספנסר מהנתבעת היה בכך משום אישור בהתנהגות שהכל בסדר מכל הבחינות. (עמ. 333). מצב הבטחון לאחר הפיגוע לאחר הפיגוע, ולא הובהר ביוזמתו של מי היה הדבר, שונו אמצעי האבטחה. עו"ד בגדדי מטעם התובעים ביקר בהילטון טאבה בתאריך 6.6.2011 ותיעד את מערך האבטחה שם. - מכונת שיקוף שבודקת את כל הכבודה של אורחי המלון. - הותקנו בולרדים; אלה מחסומי אבן מאסיביים שלא מאפשרים מעבר רכבים לבית המלון. - הרכבים שמגיעים למלון מופנים לחניון. - הגעה למלון עצמה נעשית באמצעות הסעות, לאחר שכל אורח עובר בדיקה קפדנית במגנומטר. - בשטח המלון ובפתחיו יש נוכחות של שומרים ושוטרים שנראים לעין. - השוטרים מפטרלים במקום וכן מתשאלים אנשים חשודים. (כמו עו"ד בגדדי). המומחה מר עודד רז מטעם הנתבעת, כשנשאל האם לאחר ביצוע מיגונים אלה ניתן היה לרכב, לחדור לשטח המלון ולבצע פיגוע כפי שארע, השיב: "ש. האם נכון שהיום לשיטתך מבחינת המומחיות שלך, הבולרדים והמחסומים שקיימים יכולים לעצור טנדר מהסוג שגרם לפיגוע שלנו ולבלום אותו לפני שהוא מגיע למלון? ת. בהנחה שהבולדרים נבנו כמו שצריך, נכון". (עמ. 386). משטרת התיירות וגם/או המשטרה המצרית הם שהנחו את המלון באיזה אמצעי בטחון ובטיחות לנקוט. נראה שהמלון עמד בכל הדרישות, בין אם נרשמו ובין אם לא נרשמו, שאחרת לא היה מקבל רשיון עסק (עדות מר ראג'ב עמ. 489 וכן סעיף 11 לתצהירו) ייתכן גם שמפקד משטרת התיירות המקומית, לא היה מנהל את עניני המשטרה באזור משם, באופן קבוע, בהעדר רשיון מעין זה. לא היתה מחלוקת בין מומחי התביעה לבין מומחה ההגנה כי סיכול אירועי טרור מוטל על המדינה. אבטחת בתי מלון בישראל ב-נ/32 חוה"ד של מר אברהם רימון מטעם ההגנה נאמר: "בכל בתי המלון ברצועת החוף בתל אביב, בדומה למצב שהיה קיים במלון הילטון טאבה, יש גישה ישירה של כלי רכב לחזית המלון, ללא בדיקות מקדימות או מחסומים. גם כאן השכיל הגוף המנחה, במקרה זה משטרה ישראל, שלא לקבוע תקנות והוראות שיכבידו על חיי האורחים אלא יאפשרו קיום של שיגרה נינוחה ומזמינה. שהרי אין מדובר במתקן ביטחוני רגיש אלא באתרי נופש. מבט מעמיק על רצועת בתי המלון בתל אביב מגלה כי הדרך למלון חופשית ללא מחסומים או שערים. גם בערים אחרות התמונה דומה וניתן, ובצדק, להגיע עם הרכב על נוסעיו וכבודתם עד פתח הכניסה של בית המלון. נכון הוא הדבר גם במלונות בעיר אילת הסמוכה מספר קילומטרים לטאבה, אשר גם למלונותיה ניתן להגיע עם כלי רכב עד לפתח המלון, בדומה למצב שהיה במלון הילטון טאבה". (סעיף 6.4 וסעיף 6.5 שם והצילומים בעמ. 16 שם). המומחה מציין בהמשך חוה"ד (עמ. 17) כי בבדיקה עדכנית של מלון פארק בנתניה בו אירוע פיגוע של מחבל מתאבד בערב ליל הסדר מרץ 2002, ולמרות שעברו כבר מספר שנים, - עדיין אין בדיקה של הרכבים המגיעים למלון, ורכבים חונים בצמוד למלון ללא שהם עוברים בדיקה. לעדותו לפי הנחיות משטרת ישראל, אין הנחיה לבדיקת כלי הרכב בטרם הגיעו לפתח המלון, שכן לא ניתן להפוך את המקום ל"אזור מבוצר" שעלול ליצור אווירה המרתיעה את האורחים מלהגיע למלון. בארץ, כמו גם במצרים (עמ. 18) המשטרה אינה מאפשרת לכל מלון לפעול לפי רצונותיו, אלא בתי המלון כפופים להנחיותיה. או במילים אחרות - הגוף המאובטח אינו קובע את הגדרת האיום. ובהמשך: "כך לדוגמא מצ"ב כנספח ג' עותק מהנחיות האבטחה של המשטרה למלונות באילת אשר הוצאו בשנת 2002 כהוראות לשדרוג האבטחה עקב "המצב הביטחוני השורר כיום המוביל לריבוי פיגועי פח"ע, במקומות ובעסקים המרכזים לתוכם קהל רב.." דרישות האבטחה אינן כוללות דרישות להצבת מחסומים או לבדיקת רכבים טרם הכניסה לכביש הגישה למלון, אלא ניתן להגיע לכניסת המלון ללא כל בדיקה; ס' 17 שם קובע שיש לערוך בדיקה מדגמית בלבד; ו-ס' 19 שם מחייב בדיקה בטחונית למי שנכנס עם כלי נשק. המומחה מציין כי על פי הידוע לו, במצרים, אין סמכות חוקית לגוף פרטי לעצור ולבצע חיפוש ברכבים ובבני אדם, אלא נדרשת נוכחות המשטרה המצרית כדי לעשות זאת (שם, וכן עדות העד עודד רז ע"מ 380 שורות 14-21, 26-31 ע"מ 381 שורות 1-13). יחד עם זאת מומחה הנתבעת מעיד לענין האבטחה כי: "באותה תקופה הייתי מייעץ למלונות בתל אביב פחות מאשר עושים בסיני". (עמ. 392). הסיבה לכך היא מיקומו של המלון (דעה דומה גם רימון בעמ. 428). סביר להניח גם כי בתל-אביב לא ניתן - עקב צפיפות הבניינים - להקים מערך הגנה מרוחק מהמלון כדי למנוע התקדמות רכב וחניתו בפתח המלון; ולמרות שניתן להסיק כי הערכת הסיכונים יכולה להיות דומה, הרי הדרכים לפתרון המצב, כתוצאה ממיקום המלון עשויות להיות שונות. אבל, גם בישראל יש מקומות מבודדים ביותר, ומתוירים גם כן, שבהם קיימים בתי מלון וגם אחוזות המארחות דיירים כשדרכי הגישה אליהם "פתוחים" לחלוטין וקיומם אינו נשמר בסוד. מכיוון שהאיום על ישראל קיים, תמהתי מדוע לא שמעתי התייחסות משווה כלשהי אליהם, ומדוע אמת המידה היתה דווקא לתל-אביב עם הדגשה על צפיפותה והיעדר אפשרות להקמת מתחם בטיחות מסביב לכל מקום. מצב הבטחון בעולם האם היו פיגועי טרור בבתי מלון בעולם? העיד מומחה התובעת מר אביב אורג (עמ. 120) כי: "בתי מלון מתפוצצים בעולם. עד לפיגוע בטאבה היו לפחות, שאני זוכר, שלשה פיגועים בבתי מלון בינלאומיים. היה לנו את מלון פרדייס במומבסה, היה לנו את מלון מריוט בג'קרטה והיה לנו את מלון שרתון בפקיסטן וקראצ'י שהתפוצץ..." המדובר באירועים שהיו בשנים 2001 - 2003. מר עודד רז מומחה הנתבעת (עמ. 398) מעיד כי הפיגוע האחרון באל-על שבו ניסו מחבלים לפוצץ מטוס היה במדריד בשנת 1986. בתשובה לשאלה השיב, כי למרות השקט שהיה בנושא במשך כל השנים, הוא לא היה מציע להסיר או לצמצם את מערך האבטחה באל-על. התראות קודמות התראה קודמת משמעה מידע מודיעיני אמין שמתקבל מהרשות המוסמכת לסיכול טרור. במקרה שלנו המדובר במצרים. העובדה שנוסעים ישראליים סיפרו למנהל המלון וזה סיפר למר ספנסר מהנהלת הנתבעת שיש התראות עוד משנת 2001, לא מהווה התראה קודמת. מהראיות עלה שגם המתריאים התעלמו מהמידע המודיעיני שהגיע לאוזניהם, ובאו לבלות במלון; בצדק , לכן, הגדיר זאת מר ספנסר כ"רכילות" מבחינתו (עמ. 484). מר ספנסר ידע על הפיגוע בלוקסור בשנת 1977 וכן על פיגועים מאוחרים יותר בזמן במגדלי התאומים ב-11.9.2001, בבתי המלון בבאלי ובמומבסה בשנת 2002 ומריוט ג'קרטה בשנת 2003. הפיגוע בג'קרטה היה באמצעות מכונית תופת בתאריך 5.8.2003 ובו נהרגו 10 בני אדם ושבעים וארבעה נפצעו . לשאלה - האם בעקבות הנ"ל נעשה משהו, הוא לא יכול (עמ. 346) היה לתת תשובה ספציפית חוץ מההשערה הזהירה שאין לאמר בצורה רחבה ששום דבר לא נעשה. מומחה התובעת מר ניר רן כתב בחוה"ד מטעמו (ת/15 עמ. 18 פרק ט'): "לא היתה ידיעה קונקרטית אודות תכנון הפיגוע...כי אם ידיעות אודות כוונות של ארגוני מחבלים לבצע פיגוע ברחבי חצי האי סיני. היות שכך נבצר מכוחות הבטחון לקדם את הפיגוע בפעולה מונעת...וכל שהיה ביכולתם לעשות הוא להעביר התראה ואזהרות מסע, כפי שעשו גורמי המודיעין הישראליים ולהגביר פעולות של שיטור. קיומן של אמצעי אבטחה המותאמים לרמת האיום, בדגש על קיומם של אצעי מיגון וחסימה כנגד רכבי תופת, הנן כאמור, בתחום האחריות הבלעדי של הנהלת הארגון, החברה והמתקן". בעצם מה שאומר המומחה הוא, שבמידה ולמדינה אין מידע ספציפי אודות פעולת טרור, אזי הפרט, במקרה שלנו בית המלון, אמור להיערך גם כלפי התקפה מעין זו; היערכות נכונה בנושא תחילתה בהזמנת דוח הערכת סיכונים, וביצוע האמור בו. אציין שלא ראיתי התאמה לגישה זו, למשל בענין של מלון פארק. למרות שהמלון סבל מפיגוע באמצעות מחבל מתאבד, אזי לפי התמונה שהוצגה, חיצונית, המלון כיום (נ/28) אינו מאובטח בכל אותם אמצעי אבטחה או חלקם המתוארים בתצהירו של מר בגדדי, שמהווים אומנם חוכמה לאחר מעשה, אבל בכל זאת חוכמה. בהנחה, שלא נסתרה, שמלון הילטון-טאבה מילא אחרי כל הוראות המצרים, האם היה עליו לצפות אירוע טרור מהסוג שאירע, והאם ניתן היה להיערך כלפיו? ו. הציפיות אין מחלוקת בין הצדדים שסיכול טרור הוא מחובתה של המדינה כלפי אזרחיה (ת/15, עמ. 14). לכן, במקרה שאדם נפגע מפעולת טרור, המדינה היא שמפצה אותו מכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970. במקרה הנוכחי המדובר בתקופה שהשלטון המצרי היה שלטון טוטליטרי (עמ. 21). והמידע המודיעיני היה מצוי רק בידי כוחות הבטחון (עמ. 488). אפילו אם חברות פרטיות היו עושות הערכת סיכונים באופן וולונטרי ופונות עמה לכוחות הבטחון (המומחה רן בעמ. 110) - לאלה בנסיבות, היה שיקול דעת אם להיעתר לבקשות שמובאות בפניהם, אם לאו. את ההתייחסות של כוחות הבטחון לנושא האבטחה, לפחות מבחינה "חיצונית" ניתן לראות במערך האבטחה הכולל במצרים, שלא חייב אבטחה מעבר למה שהיה במלון הילטון טאבה. מצב זה מעורר את השאלות הבאות? ברמה העקרונית - בהנחה שהמדינה אחראית לסיכות פעולות טרור; האם על המלון לפעול מיוזמתו לסיכול פיגועי טרור, במסגרת חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אורחיו? ובין היתר גם להזמין דוח הערכת סיכונים? וברמת הפרט - האם במקרה הנוכחי היה על המלון לצפות פעולות טרור ולהיערך למניעתן, ובצורה כזו "להשלים" את אמצעי הבטחון בהם חויב מטעם השלטונות המצריים, ואשר נהגו בפועל במלון?. המצרים לא העבירו כל מידע למלון הילטון טאבה בדבר אפשרות ביצוע פעולות טרור מעין אלה; בענין NASH - Nash v Port Ayth. Of N.Y. & N.J. 2008 N.Y. Slip Op 03991 [51 AD 3d 337] היו עובדות כדלקמן: ב- 26.2.1993 מכונית תופת הוחנתה בחניון שבמרכז הסחר הבינלאומי. היה בה מתקן השהייה ל- 10 דקות ולאחר מכן היא התפוצצה. 6 אנשים נהרגו, מאות נפצעו, חלקים נכבדים מהבנין נפגעו וקרסו. תוצאות פסק-הדין לענייננו פחות חשובות, מה שכן רלוונטי הוא שבית-המשפט בערכאה הראשונה בחן את אינטרס הציפיות, להבדיל מהמקרה של הילטון-טאבה, ומה שהוכח שם הוא שהתקבלו התראות, נכתבו מאמרים ודוחות שדנו באפשרות טרור במרכז הסחר, אבל המדינה, שהיא זו שהפעילה את מרכז הסחר, התעלמה מהם. נושא זה שונה מהסיטואציה בענייננו, שכן כאן, על-פי קביעותיי לעיל, למלון הילטון-טאבה לא היה כל מידע ולא הועברה כל התראה על אפשרויות סיכון ספציפי שניתן לייחס למלון ולמיקומו. בניגוד לגישת ה"בטחוניסטים" הישראליים, שגם שקט עשוי לעורר דאגה, אזי המצב של שבע השנים השקטות, לא גרם למצרים "להיזכר" בפיגועי עבר, לא גרם להם להיעזר בחברות המואמנות על הערכת סיכונים (כי אין כאלה במצרים לעדות מר ראג'ב, בעמ.493, ולחברות ישראליות או אחרות לא פנו) וגם לא גרם להם למגן בתי מלון בטאבה ובמצרים עצמה באותם אמצעים כפי שמוגן הילטון טאבה לאחר הפיגוע. כאמור, האמצעים שננקטו לאחר מכן, לדעת הכל, היו אכן יכולים למנוע את הפיגוע או למזערו. במצב דברים מעין זה, הם גם לא העלו כל דרישות בטחוניות מעבר לבידוק בפתח הכניסה למלון, והצבת מגנומטר, שלא תמיד עבד. מידת הציפיה הסבירה צריכה להימדד "בשטח", ועובר לאירוע הטרור. מדינת ישראל היא מדינה רגישה מאד לבטחון אזרחיה. כתוצאה מכך שאיננו סובבים בעמים ידידותיים, ומכיוון שבמהלך השנים יש התנכלויות ליהודים ולישראליים בין בארץ ובין בחו"ל,- שירותי המודיעין שלנו עם היד על הדופק, ובצדק. עד כמה שעלה מהראיות תפיסת האבטחה והבטחון המצריים, היתה שונה. המצרים ערים לחשיבות התיירות לארצם, ובוודאי מעוניינים שתיירים ימשיכו לבוא, ללא פחד להתאכסן במלונות שבמצרים. שר התיירות המצרי הכריז על כך בכנס בנושא הבטיחות שנערך עובר לפיגוע באטבה, בו השתתף גם מר ספנסר. (עמ. 271). נראה כי גישה זו לנושא האבטחה, נבעה מהערכה שונה של שבע שנות השקט שהיו במצרים. - הם רשתו מקום ציבורי בשוטרים שאינם במדים; - לא שיתפו את בעלי המקום במספר השוטרים, מיקומם ומדוע הם מוצבים כפי שהוצבו; - דרישותיהם מבעל המלון התבטאו בכך שבמידה והוא ממלאן - הוא מקבל רשיון להפעלת עסק (עמ. 489 עדות מר ראג'ב, ספנסר 295, 297). בהנחה שבעל בית מלון לא מקבל כל מידע מודיעיני מוסמך, האם עליו להזמין מיוזמתו דוח הערכת סיכונים? אני סבורה שלא. מה שצריך להדליק נורה אדומה אצל בעל בית מלון, ולכוונו לכך שיש לקבל דוח הערכת סיכונים זה במידה והוא קיבל מהמוסדות המוסמכים של המדינה סוג של אזהרות התראות או דרישות, שמעידות על ציפיה למעשה טרור. אמצעי האבטחה שנדרשו ושננקטו בפועל (שאחרת לא היה ניתן רשיון) בהילטון טאבה, הינם אמצעים שגרתיים למצב במזרח התיכון. אילו אמצעים אלה היו ננקטים בבאזל או אפילו בברלין, - נראה שהנורה האדומה היתה אמורה להידלק אצל בית המלון, והיתה מחייבת אותו לבחון יותר לעומק את הנושא אולי גם בדרך של הזמנת דוח הערכת סיכונים מיוזמתו. ואם מלון הילטון - טאבה, לא היה צריך להזמין דוח הערכת סיכונים, - האם יכול היה לצפות אירוע כמו פיגוע טרור? או במלים אחרות: האם מלון, שממלא במדוקדק אחרי הנחיות הגוף הבטחוני המתאים, במקרה שלנו משטרת התיירות, צריך להיערך לסיכול פעולות טרור, מעבר למילוי הוראות הגוף המתאים? לא תהיה מחלוקת שמידע מודיעי אודות אפשרות של טרור מגיע למדינה ולא לגופים פרטיים (רן ניר עמ. 98). העיד מומחה הנתבעת, מר אורג, לגבי סיכול באופן כללי בארץ: "היו לאורך כל התקופה מידעים מודיעיניים שהביאו גם להרבה סיכולים. לצערנו חלק גדול מהמידע המודיעיני לא הגיע לרשותנו. לכן לא היה סיכול. לצד ההצלחה של הטרור היו גם הרבה סיכולים של פיגועים גם סיכולים מודיעיניים וגם סיכולים מבצעיים. עו"ד שרון: אז למעשה, למרות שהמדינה על כל זרועותיה נלחמה בטרור כאינטרס ראשון, יש מקרים שהיא לא הצליחה לעצור, לסכם את הפיגועים? ת: בוודאי. ש: וכל המקומות האלה, הקפה והמלון והמסעדה, הם בעצם היו קורבנות של טרור בגלל שהמדינה לא הצליחה לסכל את הפיגוע? ת: נכון". (עמ. 41). מומחה הנתבעת מר ניר רון, ציין בחוה"ד שלו (עמ. 17) וכן בעדותו כי היו מקרים של 26 פיגועי טרור שלא סוכלו (עמ. 100). נפריד בין מבחן התוצאה לבין מבחן הציפיה. לגבי מבחן התוצאה - לצערנו המצב הוא שלא ניתן לסכל את כל הפיגועים, אפילו נערכים כראוי לקראתם. לגבי מבחן הציפיה - אין מחלוקת שבית המשפט אמור לבחון את עקרון הציפיה של בית המלון נכון לאותו זמן. כדי לאמוד את הציפיות שיש ליחס לבית המלון אומר שניים: - הממשלה המצרית לא צפתה אירוע מעין זה; בהחלט סביר להניח, שאם כן היתה צופה, היתה מאפשרת וגם או עומדת על סידורי אבטחה ובטחון כפי שנעשה בדיעבד, וגם מתריעה בפני המלון אודות הצורך בכך. - ונשאלת השאלה - האם עלינו למקד את עקרון הציפיה באדם הסביר הישראלי או באדם הסביר האמריקאי הנמצא במצריים? או שמא - באדם הסביר המצרי? זו שאלה מעניינת, שבנסיבות המקרה אין צורך להיכנס לפרטיה (בדיני נזיקין למשל, קיבל תובע אמריקאי פיצויים לפי ערכים אמריקניים, למרות שהדיון היה בישראל ר' ע"א 87/702 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן (פ"ד מח(2), 705). לצורך הדיון בלבד אני נכונה לצאת מנקודת ההנחה, שמצרים לא צפתה את שכן אמורה היתה לצפות. מה אז? - קיים מלון בשטח מבודד, ליד נקודת מעבר הגבול. - הוא באחזקה ובניהול אמריקאי, ומתגורר בו מפקד המשטרה המקומית; - אין כלפיו דרישות אבטחה. מעבר למוסבר לעיל, שמולאו באופן פורמלי, אם כי בשטח לא תמיד מולאו בפועל. - אין התראות ספציפיות או אחרות למלון; - המצב ביתרת המלונות בסיני ובמצרים,- דומה. - בשטח אין פיגועים במשך כ - 7 שנים. - בעולם מתגבר הטרור, באמצעים שונים; יש פיגועים במקומות ספורים בבתי מלון (נקטתי במונח במקומות ספורים, שכן יש להבדיל בין פיגועים אלה לבין פיגועי התאבדות ברחובות הומי אדם, פיגועים ברכבות, בחניות ואפילו במטוסים). - אם נבדוק אצל "השכנה" של מצרים - קרי - ישראל - אין ראיות שמקומות מבודדים בהם בתי מלון, ממוגנים בשונה מהמיגון הקיים בתל אביב, למשל. - ולגבי ת"א כבר שמענו, שזה מיגון פחות מאשר יש למגן את הילטון טאבה, בגלל בידודו. שקלול כל אלה יחד, מביאני למסקנה, שהמלון לא יכול היה לצפות, ברמה הקונקרטית פיגוע טרור נגד אורחיו. פ ס ק - ד י ן משהגעתי למסקנה שאין מקום לחבות, אני דוחה את התביעות המאוחדות. בנסיבות המקרה כל צד ישא בהוצאותיו. ומילה לסיום - בית המשפט נותן פסקי דין ולא עצות, ואיני חורגת מתפקיד זה. אבל נסיבות מקרה זה הינן מיוחדות וטראגיות, ויש בהם משום תחילת דרך טרור, שלא היתה כ"כ ידועה עד לאותו אירוע; אנשים באים לחופשה וחלקם חוזר בארון. אני ערה לכך שהמדינה מפצה את הנפגעים הישראליים לפי אמות המידה שבחוק. בין הנפגעים יש גם כאלה שאינם בעלי אזרחות ישראלית (7 במספר), שיתכן שגם להם יש הסדר דומה. מהראיות עלה שלפי חו"ד משפטית שהיתה למלון, הוא פיצה אזרחים מצריים שנפגעו כתוצאה מפעולת הטרור; אין מחלוקת שלא ניתן לתבוע פעמיים בגין אותו נזק, אבל מבלי להיכנס לפרטים שלא הובאו בפני ולא היו אמורים להיות מובאים בפני בחלק זה של הדיון, - ניתן להניח שיש מקרים (אם לא כולם) שהפיצוי לפי החוק, - אינו כולל את כל הנזקים. מכובדותו של המלון הודגשה ע"י הצדדים; נראה לי שחלק ממכובדות זו, צריכה להיות גישה מוסרית-הומנית, ולכן היה זה אך מתאים לקבוע אמת מידה לפצות את הנפגעים, אפילו אם הנתבעת זכתה בדין.משפט פליליפיצוייםנפגעי פעולות איבהפשענזיקיןאי מניעת פשע