פיצויים על טעות של ביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נזיקין נגד ביטוח לאומי / פיצויים על טעות של ביטוח לאומי: תובענה כספית נגד המוסד לביטוח לאומי בעילה מדיני הנזיקין. נטען שהנתבע פעל שלא כדין והסב נזק לתובעים בכך שבהיותם קטינים העביר משך תקופה ארוכה גמלה חודשית לה היו זכאים לאמם ולא לאב שלמשמורתו היו נתונים; כפועל יוצא גדלו התובעים בתנאים של מצוקה כלכלית ומחסור. א. ברקע ההליך התובעים אחים; התובעת ילידת 3.5.1983 והתובע יליד 26.9.1985. בעודם ילדים קטנים חלתה אמם, כ.ש. ז"ל (להלן האם), בטרשת ניוונית. בשל מחלת האם טופלו התובעים על-ידי אביהם, א.ש. (להלן האב), והוא שגידלם בפועל. הנתבע (להלן גם המוסד) הוא רשות ציבורית שהוקמה על-פי דין; פעולתו מוסדרת בחוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. ביום 14.9.1987 קבע הנתבע לאם על-רקע מחלתה דרגת אי-כושר בשיעור של 75%, מכוחה היתה האם זכאית לקצבת נכות בשיעור 100%. הלכה למעשה קיבלה האם מהנתבע קצבת נכות כללית החל מיום 13.12.1987. בנוסף שילם הנתבע לאם קצבת תוספת תלויים בגין התובעים לפי סע' 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי. עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת [ראו סע' 9-8 ו-11 לכתב-התביעה וסע' 10 ו-12 לכתב-ההגנה]. טענת התובעים היא, בקליפת אגוז, שהמוסד שילם לאם את קצבת תוספת התלויים (להלן תוספת תלויים) גם בתקופות בהן לא היו התובעים בחזקת האם אלא בחזקה בלעדית של האב שטיפל בהם וגידלם לבדו, לרבות בשנים בהן לא התגוררה האם עם האב והתובעים תחת קורת גג אחת אלא בבית אמה ולאחר מכן במוסד סיעודי אליו הועברה עד לפטירתה. אין חולק על כך שתוספת תלויים, כמוה כגמלת הנכות, שולמה על-ידי המוסד לאם עצמה; במשך תקופה קצרה בשנת 1996 שולמה הקצבה עבור האם לאחותה, ע.ע. (להלן האחות) [סע' 11 לכתב-ההגנה]. לשיטתם של התובעים באי-העברת תוספת תלויים לאב שגידל אותם ובתשלומה לאם שלא היתה מעורבת בטיפול בהם ובפרנסתם התרשל המוסד, הפר את חובותיו המעוגנות בחוק והסב לתובעים נזק שביטויו בכך שהם גדלו בתנאים של מחסור כלכלי. בפועל החל הנתבע משלם לאב תוספת תלויים עבור התובעים רק ביום 1.10.1996; המוסד הודה בכך [סע' 14 לכתב-ההגנה]. נזקם של התובעים שבעטיו נדרש הנתבע לפצותם הועמד על סך כול הקצבאות שנמנעו מהם בגין תוספת תלויים במהלך התקופה שמיום 13.12.1987 עד יום 30.9.1996 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מלכתחילה הועמדה התביעה על סך של 844,000 ₪ ליום הגשתה, 1.5.2008; הסכום נקבע על דרך אומדן, בהיעדר ידיעה ממשית על-אודות סכומי הקצבאות ששולמו ומועדי העברתן לאם [סע' 28-26 לכתב-התביעה]. בשלב מאוחר יותר הודיעו התובעים שהם מעמידים את התביעה על סך של 142,592 ₪ ליום הגשתה כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תחילה הוגשה התביעה נגד המוסד ואחות האם; ההליך נגד האחות נמחק בשלב מקדמי, בהסכמה. טענת הנתבע להיעדר סמכות עניינית של בית-המשפט האזרחי לדון בתובענה נדחתה בראשית הבירור [החלטת כב' השופט שרעבי מיום 30.11.2008]. החלטה זו עולה בקנה אחד גם עם פסיקתו העדכנית של בית-הדין הארצי לעבודה לפיה אין למערכת בתי-הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה המוגשת נגד המוסד לביטוח לאומי בעילה מדיני הנזיקין, ככל שהסמכות לא זכתה לעיגון ספציפי בחוק [ראו עב"ל 617/09 המוסד לביטוח לאומי - מימון (טרם פורסם, 29.7.2010)]. אינני נדרשת אפוא לסוגיה זו. ביום 20.12.2011 נשמעו עדויות התובעים והאב מזה ועדות עובדת המוסד גב' רעיה אדר מזה. אלו הן השאלות העיקריות הטעונות הכרעה: ראשית, אם ידע המוסד, או שהיה עליו לדעת, שהאב ולא האם מחזיק בתובעים ומגדלם באופן שהשליך על קביעת זהותו של ההורה הזכאי לתוספת תלויים עבורם. שנית, ככל שהתשובה על השאלה האמורה היא בחיוב, האם העברת הקצבה לאם או למי מטעמה בידי המוסד, ולא לידי האב, הקנתה לתובעים עילת תביעה בנזיקין. ההפניות להלן הן לפרוטוקול מיום 20.12.2011 זולת אם צויין אחרת. ב. דיון והכרעה למקרא סיכומי הצדדים ברי שגדר המחלוקת צר מזה שהובא לדיון מלכתחילה בכתבי-הטענות. מן הצד האחד התמקדו טענות התובעים בעוולת הרשלנות; העילה הנוספת שעל-יסודה תבעו, הפרת חובה חקוקה, שוב לא נזכרה ומכאן שנזנחה. מנגד נסבו טענות המוסד על שאלת קיומו והוכחתו של נזק בר-תביעה בנזיקין וחובת האב להקטינו; גלומה בכך מניה וביה הודאת הנתבע במרכיבים מהותיים, עובדתיים ומשפטיים כאחד, שעליהם נסמכה התובענה. טענת התיישנות שהעלה המוסד במהלך הבירור (הגם שלא באופן ברור ומפורש בהזדמנות הראשונה, אגב הגשת כתב-הגנתו) נזנחה אף היא ולא נזכרה בסיכומיו. כרונולוגיה של מחלת האם ותשלום הקצבאות בגינה ברובד העובדתי נעוץ ההליך באי-תשלום תוספת תלויים לאב שבחזקתו ולטיפולו היו התובעים נתונים במהלך התקופה שראשיתה בדצמבר 1987, אז הוחל בתשלום קצבאות לאם כולל קצבת תוספת תלויים, וסופה באוקטובר 1996, מועד בו הוחל בתשלום תוספת תלויים לאב. מחלת האם אובחנה בשנת 1987. חרף מחלתה ואף שזו השפיעה על היקף התפקוד שלה נשמר התא המשפחתי שכלל את האם, האב והתובעים עד תחילת שנת 1991. בשנת 1988 עברה המשפחה להתגורר בח. בשל מחלת האם, כדי להסתייע באחותה שגרה שם. כבר בתקופה זו לא תפקדה האם והאב נשא לבדו בנטל הכרוך בגידול התובעים, בטיפול בהם ובעול פרנסתם [סע' 4 ל-ת/1; סע' 5-4 ו-12 ל-ת/2; סע' 5-4 ו-11 ל-ת/3]. בתחילת 1991 חל פירוד בין האב לאם על רקע מחלתה. האם עברה להתגורר בבית אמה במושב א. בעוד שהתובעים נותרו להתגורר עם האב בדירת המשפחה בח. [סע' 7 ל-ת/1; סע' 6 ל-ת/2; סע' 6 ל-ת/3]. ממועד זה ואילך היו התובעים נתונים למשמורת מלאה ובלעדית של האב ולאם לא היתה כל נגיעה לשגרת חייהם היומיומית או לטיפול בהם. בהמשך חלה הידרדרות נוספת במצבה של האם שחייב את אשפוזה במוסד סיעודי. החל מיום 24.10.1994 ועד מותה שהתה האם במוסד הסיעודי בית-נח; בחלק מהתקופה לא תקשרה עם הסובב אותה כלל [סע' 8 ל-ת/1; נספח א' ל-ת/2]. המוסד קבע לאם דרגת אי-כושר בהיקף של 75% בתוקף החל מיום 14.9.1987 לצמיתות, מכוחה היתה זכאית לקצבת נכות בענף נכות כללית בשיעור 100% (להלן גמלת הנכות); גמלה זו שולמה לאם מיום 13.12.1987 ואילך. החל מחודש 12/1988 הוכרה זכאות האם גם לקצבת שירותים מיוחדים בהיקף של 90% לצמיתות (להלן גמלת שירותים מיוחדים); תשלום גמלה זו הופסק עם אשפוז האם בבית-נח בשנת 1994. הגמלאות הללו כללו גם תוספת תלויים [תעודת עובד ציבור שערכה עובדת הנתבע גב' דליה גינות מיום 4.2.2009, נספח ב' לתצהירי התובעים; להלן תע"צ גינות]. מלוא הקצבאות הועברו על-ידי המוסד לחשבון האם בבנק [תע"צ רעיה אדר, נ/1]. האם שלטה באורח בלעדי בקביעת החשבון שזוכה בתשלום; מעת לעת נתנה למוסד הוראות בעניין זה ובתוך כך העבירה את הקצבאות בין החשבון המשותף לה ולאב בבנק אוצר החייל, חשבונה הפרטי בבנק המזרחי שאליו לא היתה לאב גישה וחשבון האחות בבנק המזרחי [סע' 6 לתצהיר האב, ת/1]. האחות מונתה כמקבלת הקצבאות עבור האם באוגוסט 1996 וקיבלה את הקצבאות בפועל, כולל תוספת תלויים, בחודשים אוגוסט-ספטמבר אותה שנה; החל מאוקטובר 1996 שולמה תוספת תלויים לאב. על טיבה של קצבת תוספת תלויים וזהות הזכאי לה תשלום תוספת תלויים עבור התובעים, כתשלום נלווה לגמלת נכות בה זוכתה האם, עוגן בסע' 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] (להלן החוק); זו הוראתו: נכה יחיד שהכנסתו מעבודה או ממשלח יד אינה עולה על 21% מהשכר הממוצע, ושנקבעה לו דרגת אי-כושר להשתכר של 100% זכאי לקצבת יחיד מלאה כמשמעותה בסעיף קטן (ב), כשהיא מוגדלת ב-7% (להלן - קצבה חודשית מלאה). שיעור הקצבה המלאה ליחיד יהיה 25% מהסכום הבסיסי (לקצבה בשיעור זה ייקרא להלן - קצבה חודשית מלאה). היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבת יחיד מלאה לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן: (1) בעד בן זוג שהכנסתו אינה עולה על הסכום הנקוב בפרט 1 שבלוח ט' - 12.5% מהסכום הבסיסי; (2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים - 10% מהסכום הבסיסי; לענין זה, "ילד" - כהגדרתו בסעיף 238. [...]. אין חולק על כך שתוספת תלויים שנכללה בקצבאות האם נועדה לתובעים ולא לה עצמה. הגדיל המוסד לעשות והודה שלאב עמדה זכות לפנות אליו בבקשה להתמנות כמקבל הגמלה, זאת לא רק ביחס למרכיב תוספת תלויים בגמלת הנכות ששולמה לאם אלא גם בהתייחס למלוא גמלת הנכות שלה [סיכומי הנתבע בסע' 4(ב)]. גם אין מחלוקת שתוספת תלויים מועברת בידי המוסד לאותו הורה שמחזיק בילדים-התלויים, מגדלם ונושא בעול פרנסתם [עדות אדר בעמ' 20]. תשלום תוספת תלויים להורה שפרנסת ילדי בן-הזוג הנכה עליו ולאו דווקא להורה הנכה שבגינו משתלמת גמלת הנכות עולה בקנה אחד עם התכליות שלשמן באה לעולם גמלת תוספת תלויים. עסקינן בגמלה שמטרתה להוות תחליף לתרומת הנכה לפרנסת ילדיו, תרומה בה היה נושא אלמלא המחלה שגרמה לנכותו. ככזו מכוונת תוספת תלויים לרווחת הילד-התלוי ולא לרווחת ההורה-הנכה [דב"ע נה/196-0 המוסד לביטוח לאומי - אשואל, פד"ע כט 466, 470 (1996); עב' (ת"א) 886/98 אייזלר - המוסד לביטוח לאומי, פס' 8 (לא פורסם, 29.6.1999); בל (נצ') 3521-09-10 פורמן - המוסד לביטוח לאומי, פס' 4 (טרם פורסם, 8.2.2011)]. המוסד, הגוף הסטטוטורי שאמון על בחינת הזכאות לגמלת נכות ותוספת תלויים ועל תשלומן בהתקיים התנאים לכך, נדרש לגלות ערנות לשאלת זהותו של הזכאי לכל אחת מהן - שמא אין מדובר בנכה עצמו אלא באחר זולתו שעליו פרנסת הילדים-התלויים. אכן, המוסד רשאי להניח שנכות של אחד ההורים אינה מפקיעה היא כשלעצמה את זיקתו לילד שעבורו משתלמת תוספת תלויים. יחד עם זאת מדובר בחזקה עובדתית ניתנת לסתירה; היא מהווה נקודת מוצא לבדיקת הזכאות ולא סוף פסוק. יש לבחון אם במהלך התקופה הרלוונטית הובאו לידיעת הנתבע נתונים ומידע מהם היה עליו להסיק שתוספת התלויים משולמת למי שאינו מחזיק בתובעים ואינו מטפל בהם באופן שחוטא לייעודה של קצבה זו. ככל שהיה לפני המוסד מידע כזה יהיה מקום להוסיף ולבדוק מה עשה וכיצד פעל בהסתמך עליו. ידיעת המוסד: ידיעה בכוח וידיעה בפועל הוכח שהחל בחודשים אפריל-מאי 1989 נמצאו לפני המוסד מידע ונתונים ברורים שהעידו על כך שהטיפול בתובעים - אז בני שש וארבע - מלאכת גידולם ועול פרנסתם חלו על האב לבדו, בעוד שלאם לא היה בהם חלק. במה דברים אמורים? התביעה לגמלת נכות הוגשה ביום 28.4.1988, בעת שהאב והאם חיו תחת קורת גג אחת. זכאות האם לגמלת נכות הוכרה למפרע, החל מיום 13.9.1987 [נ/1]. שנה לאחר מכן, באפריל 1989, הוכרה האם כזכאית לגמלת שירותים מיוחדים בעקבות הערכה תפקודית שערך המוסד [סע' 16 ל-ת/1]. ודוק: באוקטובר 1988 דחה המוסד את תביעת האם לגמלת שירותים מיוחדים לאחר שקבע שהיא אינה תלויה בעזרת הזולת בפעולות יום-יום [נ/1]. נובע מכך שבהכרת האם כזכאית לגמלת שירותים מיוחדים החל מיום 11.4.1989 היה גלום אישור המוסד לכך שבמועד זה כבר היתה תלויה באחר בתפקודה היומיומי. פשיטא שהדבר השליך על מידת יכולתה של האם לטפל בתובעים, אז בני כשש וארבע בהתאמה, ולכלכלם. במאי 1989 פנה האב למחלקת נכות כללית בסניף חדרה של המוסד; מכתבו התקבל ביום 14.5.1989 ותעיד על כך חותמת הנתבע שמתנוססת עליו [נספח ג' ל-ת/1]. נאמרו בו דברים ברורים ומפורשים בעניינים הנדונים בהליך זה. בין השאר צויין בו כך: כידוע אשתי כ. חולה במחלה ניוונית קשה "טרשת-נפוצה" במצב מתקדם נכה בעלת 100% נכות חסרת תיפקוד כלל. המוסד לביטוח לאומי העניק לכ. בשל מצבה הקשה בשנת 1987 100% נכות. כאמור כ. חסרת תיפקוד כלל, חייבת טיפול אישי ותומך יום יום מאושפזת לעתים קרובות לתקופות ארוכות בבתי חולים שונים בארץ. למעשה אני הבעל מגדל ומטפל בילדי הקטנים לבד בשל מצב עצוב זה. מטפל באשה החולה ומכלכל את משפחתי במשכורתי הזעומה משלם גם עבור מטפלת ומנקה. ידוע לי שכ. מקבלת כספים מהמוסד לביטוח הלאומי אך אינני מבין ויודע לשם מה? אני מבקש במכתבי זה שתעדכנו אותי למי כספים אלה מיועדים? למה הם מיועדים? האם אני ההורה היחיד המטפל למעשה לבדי בילדים הקטנים ומגדלם לבדי לא מגיע לי כספים אלה לטיפולם? בראש מכתב האב הוטעם שהוא נשלח לאחר שפניות קודמות למוסד לא זכו למענה. הדבר עולה בקנה אחד עם עדות האב לפיה שלל ממנו המוסד גישה לתיק האם וסירב באורח עקבי לספק לו מידע והסברים על-אודות טיבן והרכבן של הקצבאות המשתלמות לה, אף שפנה בבקשה לקבל מידע כזה פעמים אחדות [סע' 19-18 ל-ת/1]. מכתב האב הסתיים בתחינה לעזרה בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה והדגיש שהיא מטופלת על-ידי משרד הרווחה על-רקע הקשיים שתיאר. אין לך דברים ברורים ומפורשים מאלה שילמדו על נזקקות האב לתוספת תלויים ועל היותו מי שזכאי לקבלה עבור התובעים. דא עקא, פניית האב לא זכתה לתגובה [סע' 17 ל-ת/1]. לפניות האב למוסד הצטרפו פניות שירותי הרווחה שאף בהן היה כדי לשפוך אור על תנאי חייהם של התובעים והמציאות בה הם גדלים. ביום 18.3.1992 שיגרה חוה רכלבסקי, עובדת סוציאלית במחלקה לשירותי רווחה במועצה האזורית עמק חפר, מכתב למחלקת נכות כללית בסניף חדרה של הנתבע; מכתב זה התקבל אצל הנתבע וחותמתו הוטבעה עליו [נספח ד' ל-ת/1]. צויין שם בין השאר שהאם נשואה ולה שני ילדים, שעזבה את הבית ועברה להתגורר עם אמה במושב א כשברקע הליכי גירושין בין האב לאם, והוטעם מצבה הקשה של האם והשלכתו התפקודית. למקרא המכתב ברור לחלוטין שהאם כבר התגוררה אז בנפרד מילדיה, לא טיפלה ולא היתה מסוגלת לטפל בהם, לא נשאה בעול פרנסתם, ומלוא הקצבאות ששולמו לה שימשו - אף זאת בדוחק - לסיפוק צרכיה שלה. הנתבע התבקש לבחון אפשרות להגדיל את אחוזי הנכות שנקבעו לאם באופן שיסלול את הדרך להגדלת קצבאותיה. יתרה מכך, למוסד הועבר דו"ח סוציאלי שנערך על-ידי שירותי הרווחה, נושא תאריך 5.5.1992 [נספח ה' ל-ת/1]. גם בו ניתן ביטוי למצבה התפקודי הקשה של האם על רקע מחלתה, הוטעם שהיא חיה עם אמה במושב א בעוד ילדיה הקטנים מתגוררים בח. והוסבר שהתובעים חוו ניתוק מהאם בשל מחלתה ופירוד ההורים. מידע זה שהתקבל משירותי הרווחה ומדבר בעד עצמו לא עורר את הנתבע לבחינה מחודשת של אופן חלוקת הקצבאות המשתלמות לאם או למצער להקצאה שונה של תוספת תלויים [סע' 22 ל-ת/1]. על בקשת שירותי הרווחה להגדיל את התשלום לאם השיב מנהל מחלקת נכות כללית במוסד במכתב מיום 10.8.1992 והדגיש שהאם מקבלת קצבת נכות ושירותים מיוחדים בשיעור מירבי כולל תוספת בעבור הילדים [נ/1]. משמע, המוסד הצביע על כך שתוספת תלויים מיועדת לסיפוק צרכי האם, זאת חרף קיומם של תיעוד ומסמכים מהם עלה שהאם אינה שותפה לגידול התובעים, פרנסתם אינה עליה והיא גרה בנפרד מהם. לא רק מהאב ומשירותי הרווחה למד הנתבע על-אודות מציאות חייהם של התובעים בכל הקשור לזהותו של הנושא בעול פרנסתם ובגידולם הלכה למעשה אלא גם מהאם עצמה. ביום 22.3.1992, בסמיכות רבה לפניות שירותי הרווחה שנזכרו לעיל, התקבל אצל הנתבע מכתב האם שביקשה להגדיל את קצבתה וציינה שהיא מתגוררת אצל אמה ונמצאת בהליכי גירושין מבעלה [נ/1]. אף-על-פי-כן לא ניסה המוסד לברר למי עליו לשלם תוספת תלויים; כך בשנת 1989, כך גם בשנת 1992 וכך גם לכל אורך התקופה שעד 1995. הדברים אינם שנויים במחלוקת והנתבע לא טען אחרת. עובדת אשפוז האם בבית-נח בשנת 1994 היתה גלויה לנתבע; יעיד על כך מכתב מנהלת סניף המוסד בחדרה מיום 23.11.1997 [נספח ט' ל-ת/1]. בתיק המוסד שנסב על קצבאות האם נמצא אישור לשכת הבריאות נושא תאריך 27.10.1994 בדבר אשפוז האם בבית-נח החל מחודש אוקטובר 1994 ודו"ח סוציאלי שנערך בהקשר זה ביום 13.11.1994. מדו"ח זה עלה שמצבה של האם כרוך בתלות מוחלטת בזולת, הקשר בינה לאב רופף ויש למנות את האחות כמקבלת קצבאות עבורה [נ/1]. גם בשלב זה היה נהיר וגילוי שהתובעים אינם בחזקת האם והיא אינה תורמת במאום לפרנסתם. אף-על-פי-כן הוסיפה תוספת תלויים להשתלם לאם כמקודם. מן המקובץ עולה שבעת שהוכרה לראשונה זכאות האם לגמלת נכות, כמו גם בעת שהחל המוסד לשלם לה גמלת נכות שתוספת תלויים בצדה, התגוררו האם והאב יחדיו. במועד זה לא היו לפני המוסד נתונים מהם עשוי היה ללמוד שעל-מנת שתוספת תלויים תשמש למטרתה, קרי לרווחת התובעים ולכלכלתם, יש לשלמה לאב ולא לאם. דא עקא, עובדות ונתונים כאלה הובאו לפני המוסד במלוא היקפם באפריל 1989 עת אושרה לאם גמלת שירותים מיוחדים, ולמצער במאי 1989 עם קבלת מכתב האב שתוכנו מדבר בעד עצמו. ממועד זה שוב לא עמדה על מכונה אותה חזקה עובדתית ניתנת לסתירה לפיה די בתשלום תוספת התלויים לזכאי לגמלת הנכות כדי שזו תשמש לייעוד הסוציאלי שביסוד הענקתה. היפוכו של דבר הוא הנכון: ממכתב האב עלה שראוי להכיר בו כמקבל תוספת תלויים עבור התובעים. כל נתון ומידע נוספים שהצטברו בתיק האם במוסד החל במאי 1989 ואילך, עליהם עמדתי לעיל, פעלו לחיזוק המסקנה שתוספת תלויים משולמת למי שאינו זכאי לה כדין ובה בשעה אינה מגיעה לידי מי שפרנסת התובעים עליו. אין חולק על כך שפניית המוסד לאב לבוא ולדרוש את חלק התובעים בקצבאות האם נשלחה לראשונה רק ביום 11.8.1996 [נ/1]. האם התרשל המוסד בכך שלא עשה כן בתקופה מוקדמת יותר? על כן להלן. עוולת הרשלנות וחובות המוסד התשובה לשאלה שהוצגה לעיל היא בחיוב; אין מנוס מלקבוע שהמוסד התרשל התרשלות רבתי משנמנע מליתן נפקות ומשמעות לעובדות שהוצגו לו ביותר מהזדמנות אחת ולא נקט פעולה ממשית שתגרום לכך שתוספת תלויים תגיע ליעדה ותשמש לרווחתם של התובעים, זאת משך פרק זמן לא מבוטל בן שנים אחדות. הדברים אינם אמורים רק בתקופה שמאביב 1989 ואילך אלא גם בתקופה שקדמה לכך, גם אז הופרו חובות המוסד כלפי התובעים. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי מובהק. מטרתו לספק רובד מינימלי של ביטחון כלכלי באמצעות משטר של גמלאות-מבוססות-זכאות שאותו הוא מכונן. המוסד לביטוח לאומי הופקד על ביצוע החוק לשם הוצאתו מן הכוח אל הפועל ומימוש מטרותיו. בהקשר אחר הוצהר ש"חוק גמלאות מטבעו הינו חוק סוציאלי. גמלה יש לפרש כפשוטו של מקרא - להעניק לו כגמולו" [עש (ב"ש) 1584/04 אביב נ' המועצה הדתית קרית מלאכי, פס' 5 (לא פורסם, 29.12.2005)]. בפסיקתם של בתי-המשפט הוכרה חובת זהירות מושגית שחלה על המוסד כלפי מבוטחיו, חובה הנגזרת מהיותו גוף דו-מהותי שהתכונן על-פי דין ומהתכלית החברתית שביסוד כינונו ופעולתו: "חובת הזהירות המושגית של המל"ל נגזרת מן החובה להבטיח מתן שירותים נאותים למבוטחיו, חובת הזהירות המושגית נגזרת מתפקידו שבתכליתו לפעול על מנת לצמצם את הפערים הכלכליים במדינה, על ידי מתן עזרה למבוטחיו בשעה שנזקקים הם לשרותיו" [ת"א (ת"א) 42044/04 גריידי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 14.6.2006)]. מדובר בחובה מוגברת ששורשיה נטועים לא רק במשפט הפרטי אלא גם במשפט הציבורי והמנהלי: "[...] מדובר בביטחון סוציאלי, ועל כן חובת הנאמנות של המוסד לביטוח לאומי כלפי האזרחים גדולה עוד יותר. [...] חלות על העניין נורמות מן המשפט המנהלי מכוח חובת הנאמנות המיוחדת של גוף ציבורי כלפי הציבור [...]" [דב"ע נה/115-0 יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 121 (1996)]. מכוחה של חובת הזהירות המושגית הוטלו על המוסד חובות אקטיביות, ביניהן חובת מתן יעוץ נכון למבוטחיו [עניין גריידי, שם] וחובת ידוע בדבר הזכות לתבוע קצבה עובד למועד בו קמה בגין זכות לקצבה [תא"מ (חי') 8227-07-08 פרידמן נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 28.4.2011)]. קצבת תוספת תלויים כשמה כן היא, קצבתם של התלויים. כשעסקינן בילדים הבאים בגדרו של סע' 200(ג)(2) לחוק הזכות לקבלה עומדת למי שנושא בפועל בעול פרנסת התלויים. כל עוד חיו האם והאב תחת קורת גג אחת והתובעים היו בחזקת שניהם, ומשמצא המוסד שלאם זכאות לתוספת תלויים בשל נכותה, היה עליו ליידע את שני ההורים, האם מזה והאב מזה, על-אודות הענקת התוספת, סכומה וייעודה באופן שהורי התובעים יוכלו להיערך (יחדיו או בנפרד) להגשת בקשה שתגרום לתשלום התוספת כך שתשמש לייעודה, קרי לסיוע בפרנסת התובעים-הקטינים וכלכלתם. הנתבע לא טען וממילא גם לא הראה שמילא באיזו שהיא דרך את חובת הידוע המוטלת עליו בהקשר זה. זה מכבר נזנחו תפישות שאבד עליהן הכלח אשר מניחות שלצרכי זכויות ומעמד במשפט האיש והאישה חד הם. בכך שהמוסד מצא שהאם זכאית לגמלת נכות לא היה משום היתר עבורו להתעלם ממעמד האב וזכויותיו כמי שעשוי להיות בעל עניין ישיר בתוספת התלויים ובאופן בו תשולם בידי המוסד. כאמור, אין זהות הכרחית בין מי שבשל נכותו מוענקת תוספת תלויים לבין מי שלרווחתו היא נועדה. על הנתבע לגלות ערנות לכך ולקיים חובת ידוע בהיקף מתאים. היה על המוסד ליידע את האב, בנפרד ובמובחן מן האם, על קיומה של זכאות לתוספת תלויים עבור התובעים, על מטרת הקצבה ועל תשלומה בפועל לאם ולבאר לו שביכולתו לפנות בבקשה לשינוי זהותו של מקבל הקצבה. מדובר בחובת ידוע כללית שתפקידה להסב את תשומת לבו של מי שעשויה להיות לו זכות בקצבה לזכויותיו וליתן לו הזדמנות לטעון טענותיו בעניין זה. אין חולק על כך שהחובה לא קוימה. חשיבות נודעת בהקשר זה להוראת סע' 304(א) לחוק הביטוח הלאומי, בו נאמר כך: נוכח המוסד כי הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת, רשאי המוסד למנות את מי שבהחזקתו או שבהשגחתו נמצא הזכאי או אדם אחר, בתנאים שקבע המוסד, כמקבל הגמלה, ולשלם לו את הגמלה, כולה או חלקה, והכל בתנאים שייראו למוסד; החלטה לגבי מינוי מקבל גמלה שאינו הורה או ילד של הזכאי טעונה התייעצות עם פקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך. מוסיף סע' 304(ג) לחוק וקובע שתשלום גמלה למי שמונה כמקבל הגמלה יחשב כתשלום לזכאי. ההסדר האמור מקנה למוסד שיקול-דעת לפעול למינוי מקבל גמלה חלף הזכאי המקורי לה בהתחשב בתכלית שלשמה הוענקה הגמלה מלכתחילה ועל-מנת לממש תכלית זו הלכה למעשה. באביב 1989 היו לפני המוסד די והותר נתונים שיעידו שתוספת תלויים אינה משתלמת להורה שפרנסת התובעים עליו. נובע מכך שבמועד זה חלה על המוסד חובת ידוע מוגברת, זו הפעם חובה קונקרטית ולא חובה כללית וערטילאית, כלפי האב. גם חובה זו הופרה. בהפרת חובת היידוע הכללית התרשל הנתבע התרשלות סתם; באי-ידוע האב על-אודות זכויותיו לאחר שהתקבל במוסד מכתבו מיום 14.5.1989 חטא הנתבע בהתרשלות רבתי שמידה רבה של עצימת עיניים גלומה בה. עדת הנתבע אישרה בפה מלא שעל המוסד מוטלת חובה, המעוגנת גם בנהליו הפנימיים, לפעול לבירור זהות המחזיק בילדים-התלויים - אם הובא לידיעתו שהם אינם ברשות ההורה הנכה שבעטיו משתלמת תוספת תלויים. בלשונה: "ברגע שידוע שהילדים לא נמצאים אצל הנכה, עלינו לברר היכן נמצאים הילדים ולכן אנו פונים ללשכת הרווחה בבקשה לקבל מידע היכן נמצאים הילדים ומי נושא בהחזקתם". אם פניה למחלקת הרווחה אינה מניבה דבר פונה המוסד למחלקת השיקום שלו לקבלת מידע [עמ' 21-20]. עדת הנתבע אישרה שבמרץ 1992 התקבל במוסד מסמך שירותי הרווחה מיום 18.3.1992 [נספח ד' ל-ת/1], ממנו עלה שהתובעים אינם ברשות האם, אך לא נעשה דבר לשם הקצאת תוספת תלויים למי שמחזיק בתובעים בפועל [עמ' 22]. עוד אישרה שלא נעשה ניסיון לאתר את כתובת האב באמצעות בני-משפחה, וכי הפעלת מחלקת החקירות של המוסד הייתה עשויה להוביל לתוצאה של איתור האב במועד מוקדם יותר [עמ' 25-24]. עדת המוסד אישרה שמסמכים מהותיים שנועדו לבסס את ידיעת הנתבע על זהות ההורה המחזיק בתובעים, קרי מכתב האב ממאי 1989 ודו"ח סוציאלי של שירותי הרווחה משנת 1992, לא נמצאו בתיק האם במוסד אף שאין חולק שהתקבלו במוסד בזמן אמת. אלא שלא רק חובת היידוע הופרה בידי הנתבע. חובת היידוע נושאת אופי אקטיבי; היא מחייבת את המוסד לייזום פעולה ולעשיית מעשה. על כן נקבע שתוכנה והיקפה של החובה עשויים להשתנות לפי ההקשר ובשים לב לסוג הקצבה העומדת לדיון [עניין פרידמן, שם]. בה בשעה מוטלת על המוסד חובה נוספת בעלת תוכן נגטיבי, היא החובה שלא למנוע גישה למידע ונתונים רלוונטיים ממי שעשוי להיות בעל זכות ומעמד ביחס לקצבה המשולמת על-ידו. הוכח שהאב פנה למוסד לאורך תקופה, בעל-פה ובכתב, התריע שגידול התובעים ופרנסתם עליו וביקש לקבל מידע על-אודות טיבן של הקצבאות המשולמות לאם וזכותו לחלק בהן שיסייע לו במימון צרכי התובעים. עוד הוכח שהמוסד מנע מהאב באופן עקבי כל גישה לתיק האם ולמידע הנוגע לקצבאות ששולמו לה. האב היה זכאי להיות מיודע בידי המוסד על-אודות מעמדו לתבוע חלק בתוספת התלויים, ככל שפרנסתם וגידולם עליו, ועמדתי על כך לעיל. מזכות האב לתבוע מעמד של מקבל תוספת תלויים עבור התובעים - זכות שהמוסד עצמו הכיר בה בשנת 1996 - נובע שעמדה לו זכות לעיין בתיק האם במוסד שבגדרו שולמה תוספת התלויים ולקבל מהמוסד את מלוא המידע והנתונים הקשורים בתוספת התלויים בעקבות פניותיו לנתבע. בהדרת האב ממידע ונתונים שהוא היה זכאי לקבלם, ואף שב ופנה למוסד לשם קבלתם, פעל הנתבע שלא כדין והתרשל במילוי חובתו כלפי התובעים שבשמם ולרווחתם באה פניית האב לעולם. ודוק: חובת מתן גישה למבוטח למידע ונתונים שהם בעלי חשיבות להבנת זכאותו לקצבה אינה מטילה על המוסד נטל כבד כלל ועיקר; מדובר בנטל שמידת ההכבדה הכרוכה בו פחותה בהשוואה לזו שטמונה בקיום חובת היידוע. על-מנת לתרץ התנהלותו, שכללה חסימת דרכו של האב באורח עקבי למידע ונתונים רלוונטיים שהשליכו על זכאותו לקבל את תוספת התלויים חלף האם, נדרש המוסד להצביע על טעם כבד-משקל שיבאר את הפרת החובה. הנתבע לא הצביע על טעם כזה. אין מנוס מלקבוע שהמוסד חסם דרכו של מי שמעמדו מעמד של זכאי- לקצבה-בכוח למידע ונתונים שהיו מאפשרים לו להוציא את זכותו מן הכוח אל הפועל ולעתור למנותו כמקבל תוספת התלויים עבור התובעים. לא למותר לציין שאף שהאב הוכר כמקבל תוספת תלויים עבור התובעים החל מאוקטובר 1996 הוסיף המוסד להדירו באורח עקבי מנתונים להם היה זכאי; כך, משפנה האב בבקשה להיוודע מה הסכומים ששולמו לאם, ישירות ובאמצעות האחות, בגין תוספת תלויים עד אוקטובר 1996 סורבה בקשתו. מנהלת סניף המוסד הודיעתו בכתב ביום 14.1.1998 שמאחר שמדובר בתיק על שם האם עמדת הנתבע הנתמכת בעמדת יועציו המשפטיים היא שלא ניתן למסור לאב מידע ללא ויתור על סודיות וייפוי כוח ממי שעל שמו מתנהל התיק, קרי מהאם [נספח י' ל-ת/1]. בנקודת זמן זו היתה האם מאושפזת זה שנים אחדות בבית-נח במצב כה קשה עד שאחותה מונתה כמקבלת גמלה עבורה וספק רב אם היה ביכולתה ליתן יפויי כוח, כתב ויתור על סודיות רפואית או מסמך אחר בעל תוקף משפטי. האב העיד שסירוב המוסד למסור לו מידע בשל כך שהוא מצוי בתיק האם, תיק שהוטעם שלאב אין כול גישה אליו, הודע לו כל אימת שפנה לנתבע: "זו תשובה שחזרה כמנטרה כל הזמן כשבאתי לשם ואומר לך יותר מזה, לי ידוע שלאחות של כ. יש חברה טובה בביטוח הלאומי, הם סימנו אותי כמטרה, תמיד הייתי בא הייתי מקבל את התשובה הזו" [עמ' 12]. עדת הנתבע אישרה שזו התשובה שניתנה לאב במענה לפניותיו וכי מכתב של מנהלת הסניף קבע שהוא אינו יכול לקבל מידע מתיק האם [עמ' 24]. מידור האב מנתונים להם היה זכאי כדין מצד אחד והפנייתו להמצאת מסמכים שלא היה ביכולתו להשיג מצד שני מעידים על טיבה של התנהלות המוסד בפרשה זו. רק בפברואר 2011, כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה, חשף המוסד לראשונה את הסכומים ששולמו לאם, במישרין או באמצעות אחותה, בגין תוספת תלויים בתקופה שמיום 13.12.1987 עד חודש ספטמבר 1996, כשבסכומים נומינליים עסקינן [נ/1; עדות האב בעמ' 11]. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי לא עלה בידו לאתר את האב קודם לאוגוסט 1996. על הנתבע חלה חובה לנקוט אמצעים סבירים לשם איתור האב ויידועו על-אודות זכויותיו זמן רב קודם לכן. במהלך השנים הצטברו אצל הנתבע די והותר נתונים בדבר מקום המצאה של האם, תחילה בבית אמה במושב א ואחר כך בבית-נח. לנתבע היו פרטי אחות האם שמונתה כמקבלת קצבה עבורה. הנתבע ידע ידוע היטב על מעורבות שירותי הרווחה בכל הקשור בטיפול במשפחה. והנה, הנתבע לא הציג ולו גם פנייה אחת ששיגר לאם עצמה, למי מקרובי משפחתה או לשירותי הרווחה על-מנת לברר כתובת עדכנית של האב לשם יצירת קשר עמו. אף לא הובא לעדות מי מהגורמים הללו מטעם הנתבע על-מנת שיעיד שנעשה ניסיון לאתר באמצעותו את האב. כלל הוא שבעל-דין שנמנע מהבאת ראיה רלוונטית או עדות שהיה ביכולתן לסייעו, חלה נגדו החזקה שהיה בהן כדי לחזק דווקא את עמדת הצד שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991); ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. אם לא די בכך הרי שממאי 1993 ואילך שילם המוסד לאב קצבת ילדים עבור התובעים תוך העברתה לחשבונו בבנק [סע' 24 ונספח ו' ל-ת/1]. התיק במסגרתו שולמה קצבת הילדים התנהל אף הוא, כמוהו כתיק נכות כללית של האם, בסניף חדרה של הנתבע. לא הובאה על-ידי הנתבע כל ראיה שתלמד שנבצר ממנו להיוודע בנקל, מתוך מסד הנתונים שלו עצמו, בחזקת מי מצויים הילדים ומה פרטי ההורה שמחזיק בהם באופן שיסלול את הדרך לפניה מוקדמת לאב. לטענת המוסד פעל בניסיון לברר למי יש לשלם תוספת תלויים ולאתר את האב רק ביום 3.1.1995. אם במועד זה סבר הנתבע שלאב זכות לכאורית לדרוש למנותו כמקבל הקצבה כי אז אין לראות מדוע לא ניסה לברר את פרטי האב בראש ובראשונה מתוך מסד הנתונים שלו עצמו. עדת הנתבע אישרה שלא נעשה ניסיון ליצור קשר עם האב באמצעות קרובי משפחה או חוקרי המוסד המועסקים בשירותו. בעדותה הראשית ציינה שהאב אותר באוגוסט 1996 'באקראי' אך לא ידעה לבאר פשרה של אמירה זו [עמ' 24-23]. יתרה מכך, גרסת המוסד היתה ששלח לאב מכתב ביום 11.8.1996 והזמינו "לבוא ולדרוש את חלק הילדים בקצבת האשה"; בעקבות מכתב זה פנה האב למוסד תוך זמן קצר באופן שסלל את הדרך להעברת קצבת תוספת תלויים לאב החל מאוקטובר 1996 [עמ' 2 ל-נ/1]. סתם המוסד ולא פירש כיצד ידע במועד זה לפנות לאב פניה אפקטיבית שהניבה תוצאות ממשיות תוך זמן קצר אך לא ידע לעשות כן במשך שנים קודם לכן אף שמלוא הנתונים הצריכים לעניין היו לפניו. חסרונו של הסבר כזה רובץ לפתחו של המוסד והוא הנושא בתוצאותיו. ניכר אפוא שניסיונות הנתבע לאתר את האב, לא רק שהיו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי אלא שאין בכוחם לרפא את מחדלי המוסד שביטויים בהפרת חובת היידוע ובשלילת גישתו של האב למידע ונתונים על-אודות זכותו ומעמדו בכל הקשור לקצבאות האם - זאת שעה שהאב פנה למוסד ביוזמתו, בעל-פה ובכתב, זמן רב קודם לכן וביותר מהזדמנות אחת. לבסוף, העלמות מסמכים מהותיים שאין חולק שהתקבלו במוסד בזמן-אמת וחסרונם בתיק האם אצלו אומרים דרשני. עדת הנתבע אישרה שאף שמכתב האב למוסד ממאי 1989 [נספח ג' ל-ת/1] נושא את חותמת המוסד המעידה על קבלתו לא נמצא המכתב בתיק האם; הסבר לכך לא היה בפיה [עמ' 22]. אותה תשובה ניתנה גם לגבי דו"ח סוציאלי שנערך בידי שירותי הרווחה והופנה למוסד, נושא תאריך 5.5.1992 [נספח ה' ל-ת/1]. עם זאת אישרה שבתיק האם נמצא מסמך שירותי הרווחה מיום 18.3.1992 [נספח ד' ל-ת/1], ממנו עלה שהתובעים אינם מצויים בחזקת האם [עמ' 22]. הנטל להניח את הדעת בדבר חסרונם של מסמכים רלוונטיים ומהותיים בתיק האם רובץ על המוסד; הוא לא הרים את הנטל. על-כן עסקינן בחסר שפועל לחובתו. הפרת המוסד את חובת היידוע שחלה עליו כלפי האב במעמדו כהורה של מי שזכאי כדין לקצבת תוספת תלויים לפי סע' 200(ג)(2) לחוק; הפרת המוסד את חובת מתן גישה לאב למידע ונתונים בעלי-חשיבות להבנת זכאותו לקבל עבור התובעים תוספת תלויים, כל זאת לא באורח חד-פעמי אלא לאורך שנים; הימנעות המוסד מנקיטת אמצעים סבירים וזמינים לשם איתור האב אף זאת משך תקופה ארוכה; כל אלה מוליכים למסקנה שהנתבע התרשל במילוי חובותיו כלפי התובעים בכל הקשור לזכאותם לתוספת תלויים. עסקינן ברשלנות שיסודה בהפרת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית על מרכיביהן המשפטיים והעובדתיים [ראו ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה וההפניות שם (טרם פורסם, 4.1.2009)]. חובת הקטנת הנזק לטענת הנתבע היה על האב לפעול להקטנת נזקו בדרך של פניה לבית-הדין לעבודה בתביעה נגד המוסד, הן בכל הקשור לאי-מינויו כמקבל הגמלה והן לשם תקיפת מינוי אחות האם כמקבלת הגמלה. משלא הוגשה תביעה כזו על-ידי האב בזמן-אמת הפר הלה, לשיטת המוסד, את חובתו לפעול להקטנת הנזק; כפועל יוצא אין להשית על הנתבע אחריות לנזק שהיה נמנע אילו קוימה החובה. לטענה זו אין לשעות וכמה טעמים לכך. (א) האב פנה לנתבע, בכתב ועל-פה, כדי לברר את זכויותיו ולמצותן אך נדחה על-ידי המוסד שוב ושוב תוך חסימת דרכו למידע ונתונים על-אודות הקצבאות המשולמות לאם מחד גיסא וזכות האב והתובעים לחלק בהן מאידך גיסא. פניות האב לסניף הנתבע בחדרה נתקלו בחומה בצורה של סירוב ונדחו בטענה שהתיק במוסד מתנהל על שם האם ועל כן חל איסור על הנתבע לספק לאב מידע כלשהו לגביו [סע' 19-18 ל-ת/1; עמ' 11 לפרוטוקול]. יש לשים אל לב שהנתבע אישר בכתובים שהאב היה זכאי לא רק לקצבת תוספת תלויים אלא גם למלוא גמלת הנכות ששולמה לאם [סע' 4(ב) לסיכומי הנתבע]. פניית האב לנתבע בזמן-אמת לא בשלה לכדי זכאות בפועל לחלק בקצבאות האם ולא הובילה למינוי האב למקבל קצבת תוספת תלויים לא בשל מחדל כזה או אחר של האב אלא בשל כך שהמוסד, ברשלנותו העקבית והמתמשכת, הכשיל את הדבר ונקט עצימת עיניים בכל הקשור למידע שהונח לפניו, ממנו עלה בבירור שעל-מנת שקצבת תוספת תלויים תשמש למטרתה יש לשלמה לאב המגדל את הילדים ולא לאם שאינה עושה כן. (ב) מצטרפת לכך עדות האב לפיה ניחתה עליו מציאות קשה עימה נאלץ להתמודד בעודו גבר צעיר המחויב למקום עבודתו: אישה חולה שהפכה לילד שלישי הטעון טיפול צמוד, שני ילדים קטנים, מתחים עם משפחת האם שהגיעו עד כדי איומים ואלימות פיזית כלפיו [עמ' 12-11]. האב העיד שלא ידע דבר על זכויות המגיעות לו ולתובעים בשל מחלת האם ונעזר באופן מוחלט בעובדת סוציאלית מלשכת הרווחה שסייעה למשפחה במילוי הטפסים שהוגשו לנתבע [סע' 14 ל-ת/1; עמ' 12 לפרוטוקול]. נתתי אמון בעדותו שהיתה סדורה, כנה ובלטה באותנטיות שלה. ניכר שהלה נקלע למציאות קשה שהיתה כרוכה בהתמודדות יומיומית עם מחלת האם ועם טיפול בתובעים שהיו אז ילדים רכים בשנים, כמו גם עם הפירוד מהאם שהולידה מחלתה. מקובלת עלי טענתו שהיה עסוק במלחמת הישרדות ודעתו לא הייתה פנויה לאפשרות של ניהול קרבות משפטיים עם הנתבע בערכאות. על כך שהאב פנה למוסד פעמים אחדות כדי לברר את זכויותיו בקצבאות האם אך הושב ריקם אין עוררין [ראו עמ' 12 לפרוטוקול]. פניה לבית-הדין לעבודה בתביעה נגד המוסד היתה רחוקה אז ממציאות חייו כרחוק מזרח ממערב [עמ' 13]. לא למותר לציין שלא היה לאב כול אינטרס לפעול בניגוד לטובתו ולטובת התובעים ולהימנע מקבלת הקצבה שהגיעה לתובעים כדין במהלך שנות ילדותם, כשפרנסתם וגידולם היו עליו. ודאי כך משהוכח שהאב גידל את התובעים בתנאי מצוקה ומחסור ופעל להקלה על חסרון הכיס ממנו סבל, לרבות בפניה לשירותי הרווחה ולנתבע עצמו [סע' 5 ל-ת/1]. יתרה מכך, האב פעל בשקידה ובזריזות כשיודע בידי המוסד באוגוסט 1996 על-אודות זכותו לקבל את קצבת תוספת תלויים עבור התובעים, באופן שזו השתלמה לו החל מחודש אוקטובר 1996. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההתנהלות שביקש הנתבע לייחס לאב. גם מכך עולה שאלמלא הכשיל הנתבע את האב ברשלנותו היה הלה עושה את הדרוש לשם קבלת חלקו בקצבאות האם ובכלל זה תוספת התלויים עבור התובעים. להשלמת התמונה, כאשר התחוור לאב בשנת 1996 שהוא מי שזכאי לתוספת תלויים וכי קצבה זו שולמה משך שנים עד אז לאם במישרין ובאמצעות אחותה הפנתה אותו מנהלת סניף המוסד להגיש תביעה נגד אחות האם; יש בכך כדי להעמיד באור הנכון את טענת הנתבע לפיה היה על האב לתבוע כבר אז את המוסד [עמ' 14]. עוד מקובלת עלי בהקשר זה עדות האב לפיה סבר שמאחר שלא היה בידו כל תיעוד, שכן תיעוד כזה נמנע ממנו באורח עקבי על-ידי הנתבע עצמו, לא היה באפשרותו לפנות במצב זה לקבלת סעד מבית-המשפט [עמ' 16]. (ג) על נפגע חלה חובה לפנות למוסד למימוש זכויותיו ולפעול בעניין זה בתום-לב ובסבירות. אם פעל כך ותביעתו נדחתה בידי הנתבע, או התקבלה בחלקה בלבד, אין דורשים ממנו שיתדיין עם המוסד בערכאות כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה [ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142, 148 וההפניות שם (1990)]. אף שהדברים נאמרו בהתייחס לחובת הקטנת הנזק שחלה על מי שנפגע בתאונת עבודה, לעניין כימות נזקיו בהקשרה של תביעת נזיקין המוגשת על-ידו, הם יפים גם בענייננו. האב פנה לנתבע לשם בירור זכויותיו והושב ריקם, לא בהזדמנות אחת אלא באופן עקבי ולאורך תקופה; סירוב המוסד למסור לאב מידע על-אודות זכויותיו עמד בעינו גם כשבתיק האם הצטברו בכתובים נתונים מפורשים שהיה בהם כדי להמריץ את הנתבע להבין טעותו, לשנות ממנהגו ולהכיר באב כבעל אינטרס ישיר ולגיטימי בקצבאות ששולמו לאם. בפניית האב לנתבע, לא כל שכן בפנייתו במכתב ממאי 1989, יצא האב ידי חובתו. לא היה עליו להוסיף ולקרוא תיגר על עמדת המוסד בדרך של יזום הליך לבית-הדין לעבודה. ודאי כך שעה שהנתבע, הוא ולא אחר, הכשיל את האב ואת התובעים במיצוי זכויותיהם תחת שיסייע בידם להיוודע את דבר קיומן ולממשן [ראו גם ת"א (מח' י-ם) 1018/95 אליהו נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.3.1996)]. (ד) טעמים שבמדיניות משפטית מצדיקים אף הם את דחיית הטענה לאי-הקטנת הנזק. בין המוסד למבוטחיו קיימים פערים ניכרים של כוח ומידע, והדברים ידועים. המבוטח נזקק לסיוע המוסד במימוש זכויותיו לא בעתות שלום אלא בדרך-כלל דווקא בעת צרה; ודאי כך כשבקצבת נכות וקצבאות אחרות הנלוות אליה עסקינן. האב פנה לנתבע שוב ושוב בכתב ועל-פה אך הושב ריקם; גישתו לתיק האם במוסד, כמו גם למידע ונתונים על-אודות מעמדו וזכאותו להיות מוכר כדין כמקבל גמלה חלף האם, נשללה בידי הנתבע ביודעין, לאורך זמן ובאופן מלא וגורף. כלום במצב דברים זה היה על האב להניח שהמוסד, רשות ציבורית הפועלת על-פי דין והמשמשת על-פי דין נאמן על כספי הציבור, מפר את זכויותיו ברגל גסה? תשובתי על כך היא בשלילה. תימוכין לכך מצאתי בעדות הגלויה והכנה שמסר האב: "[...] לא היה לי ראש לתבוע, לבקש, לרוץ ועוד שהייתי מגיע לביטוח לאומי ולא היו מנדבים לי את החומר, אני פישר קטן מול ביטוח לאומי, זה טחנות רוח, לא ידעתי שבכלל מגיע לי משפט חינם מהמדינה, לא היה לי כסף לכלכל את המשפחה אז אני אלך לעו"ד? לא היה לי כסף ולא כח ולא אמצעים לעשות את זה, תבין" [עמ' 16]. מיהותו של המוסד ומהות תפקידיו הם הנותנים שעליו לקיים מנגנוני פיקוח ובקרה עצמיים שימנעו ממנו התנהלות רשלנית כזו שבה חטא כלפי האב והתובעים. במערכת יחסיו עם ציבור המבוטחים המוסד הוא הנאמן והמבוטחים - נהנים. לשאיפת המוסד שהוא עצמו יוכל להתנהל כאשר יחפוץ ולהתרשל במילוי חובותיו, ואילו חובת הפיקוח עליו 'תופרט' ותימסר למבוטחים דווקא בשעה שהם נזקקים לקצבאות שהדין העניק להם, אין יסוד. אי-הגשת תביעה בידי האב לבית-הדין לעבודה נגד המוסד בזמן-אמת אינה עשויה להוות הפרה של חובת הקטנת הנזק. (ה) זאת ועוד. הדין מעמיד לרשות מי שניזוק מהתנהלותה של רשות מסוגו של הנתבע מארג של אמצעים למיצוי זכויותיו; עמדת הנתבע כי הימנעות מנקיטת הליך משפטי נגדו בזמן-אמת שקולה להפרת החובה להקטין את הנזק, משמעה איון זכותו של ניזוק דוגמת התובעים להיפרע את נזקם מן הנתבע על-יסודה של עילה מדיני הנזיקין. פרשנות כזו של הדין כרוכה מניה וביה בפגיעה בזכות הגישה של התובעים לערכאות שזכתה למעמד חוקתי ואין צורך להכביר מלים על חשיבותה [שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 38-27 (מהדורה שנייה, 2008)]. היא פוגעת באורח קשה ולא-מידתי בזכותו של מי שלא היו באמתחתו הנתונים והמידע הנחוצים לאכיפת זכויותיו בדרך של פניה לבית-הדין לעבודה, זאת בשל רשלנות הנתבע והפרתו את חובת היידוע וחובת מתן גישה למידע ונתונים החלות עליו. פרשנות כזו אף אינה מתיישבת עם עמדת המשפט המצדדת במתן אמצעים שונים ומגוונים לנפגע לשם מימוש ומיצוי זכויותיו, לעתים בדרך של תביעה מסוג אחד לאכיפת הזכות ולעתים בדרך של תביעת נזיקין שתכליתה קבלת פיצוי למפרע בשל הפרת הזכות. בדרך זו מבטיח הדין שהגנה על זכות מוכרת ולגיטימית תוענק באמצעות מארג עשיר של כלים ואמצעים ולא בגדרו של הסדר משפטי יחיד, באופן שיקשה על הפרתה ועל התחמקות מאחריות אם הופרה. טענת המוסד לפיה אין זכות התובעים ניתנת להגנה אלא באמצעות אכיפתה בבית-הדין לעבודה חוטאת לתפישה זו. סוג הנזק וכימותו (א) בדצמבר 1987, עת הוחל בתשלום תוספת תלויים לאם, היתה התובעת כבת ארבע וחצי ואילו התובע כבן שנתיים; כשהחלה הקצבה להשתלם לאב תשע שנים לאחר מכן, באוקטובר 1996, היו התובעים בני שלוש-עשרה ואחת-עשרה בהתאמה. חלק הארי של ילדותם עבר עליהם מבלי שהתאפשר להם להסתייע בקצבה שכל יעודה לשמש לרווחתם ולמחייתם. בעדותם עמדו התובעים על המצוקה הכלכלית בה היתה המשפחה שרויה בילדותם ועל אווירת המחסור בה גדלו [סע' 18 ל-ת/2; סע' 18 ל-ת/3]. התובעת כלל לא נחקרה בעניינים הללו ואילו התובע תיאר את ילדותו כך: "המצב הכלכלי בבית היה גרוע מאוד, כל דבר קטן שהיה יכול להוסיף לנו לזה היה יכול לעזור בכל דרך אפשרית, גם לחוגים שלא הלכנו, גם אם זה קייטנות שחברים שלי היו הולכים ואני לא גם אם זה לקבל בגדים או צעצועים, לעמוד במעמד שכולם מקבלים תעודות ושואלים אותי למה אני לא מקבל ולא הייתי מסוגל לענות" [עמ' 19]. עדות דומה מסר האב [סע' 20 ל-ת/1]. הלה הטעים ששכרו כאיש צבא קבע בדרגת רס"ב עמד בתקופה הרלוונטית על סך של כ- 4,000 ₪ לחודש; גידול התובעים תבע את כל זמנו ולא הותיר לו פנאי ללימודי העשרה שקידום מקצועי בצידם [עמ' 10]. האב הטעים שהמצוקה בבית לא נבעה רק ממחלת האם אלא גם מהמצב הכלכלי. המציאות הכלכלית הקשה בה גדלו התובעים גרמה לכך שנמנע מהם להשתתף בחוגים ולעתים גם לקבל תעודה בסוף שנת הלימודים כי ידו של האב לא הייתה משגת לשאת בתשלומים הדרושים לכך. לדברי האב את המעט שהיה העדיף לתת למטפלת ולא להוציא על דברים אחרים [עמ' 17-16]. (ב) נובע מכך שחסרונה של קצבת תוספת תלויים הורגש היטב במציאות חייהם היומיומית של התובעים בשנים שבהן נמנעה מהם הקצבה. על הנזק הטמון בכך לילדים צעירים בשנים המעצבות של ילדותם אין צורך להכביר מלים. הגדרת 'נזק' בפקודת הנזיקין רחבה דיה על-מנת להכילו. עסקינן בנזק שניתן לפצות עליו בכסף ואין נפקא מינה ששיעורו כשיעור הקצבאות להן היו זכאים התובעים מלכתחילה, לו היה המוסד ממלא חובותיו כלפיהם וכלפי האב נאמנה. פשיטא שהתובעים יכלו לתבוע מדיני הנזיקין סכומים גבוהים יותר בראשי נזק נוספים; עצם העובדה שלא עשו כן מעידה על הגינותם. סכום הקצבה שנמנע מהתובעים בילדותם בשל מחדלי המוסד משמש אמת-מידה נאמנה להערכת נזקם, שביטויו בהעצמת המחסור שהיה מנת חלקם. גם אם סכום הקצבה החודשית שנמנעה מהם אינו דרמטי אין להקל בו ראש; היה בו כדי להקל על התמודדות האב שנאבק לקיים את ילדיו ונאלץ לבחור בין תשלום למטפלת לבין שכר לימוד וחוגים. דווקא במציאות של מחסור כל תוספת קטנה להכנסה המשפחתית עשויה להיות הרת גורל, והדברים ידועים. (ג) עמדתי על טיבה וייעודה של תוספת תלויים, כמו גם על תפקיד המוסד להקצות גמלאות במסגרת תפקידו הסטטוטורי ומכוח מעמדו כנאמן על כספי הציבור באופן שישמשו למטרתן. על המציאות הכלכלית הקשה של חיי האב והתובעים למד המוסד ממכתב האב שהתקבל אצלו במאי 1989. היה על המוסד לצפות כעניין נורמטיבי, וחזקה שצפה כעניין עובדתי, שמניעתה של קצבת תוספת תלויים מהתובעים תסב להם נזק ותעצים את המחסור שהיה נחלתם. נזקם של התובעים שנגרם בשל רשלנות המוסד הינו אפוא נזק בר-פיצוי בגדרה של עוולת הרשלנות. עסקינן בנזק הנמנה על סוג הנזקים שהיה על הנתבע לצפותם, וראוי להטיל עליו אחריות בגינו הן מטעמים של הרתעת המוסד לפעול בדרך שונה מזו שאימץ לעצמו במקרה דנן והן מטעמים של פיזור הנזק; הנתבע יכול היה בנקל, וצריך היה, לבצע מלאכתו נאמנה ובכך למנוע את אירוע הנזק מעיקרו [השוו ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קופראטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 429 (1993); ע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ, פס' 12 (לא פורסם, 16.11.2006)]. (ד) עדת הנתבע אישרה שסכומי קצבת תלויים שפורטו במסמכים שהוצגו במצורף לעדותה הראשית הם סכומים נומינליים. המוסד לא הציג חישוב עדכני של הסכומים הכולל שיערוך שלהם אף שניתן היה לעשות זאת על-ידי הזנת הסכומים הנומינליים שצוינו למחשביו [עמ' 20]. ביום 23.3.2010 הודיעו התובעים שהם מעמידים את סכום התביעה על סך 142,592 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לאחר שקיבלו מהנתבע את נתוני תוספת התלויים ששולמה לאם. על-יסוד נספחי נ/1 גרס המוסד שמדובר בסכום נומינלי של כ- 43,538 ₪; נספחים אלה נוקבים בסכום ששולם לאם בגין קצבת תוספת תלויים עבור שני התובעים החל מינואר 1988 (156 ₪) וכלה בספטמבר 1996 (1,044 ₪). מכאן שגם סכום הנזק הוכח כדבעי, באופן שמאפשר את כימותו. נוכח האמור לעיל ברי שחובות המוסד כלפי התובעים הופרו לכל אורך התקופה הרלוונטית; כך באשר לחובת היידוע וכך באשר לחובה שלא להדיר את האב ממידע ונתונים רלוונטיים לזכאות התובעים לקצבת תוספת תלויים שתשולם באמצעותו. הפרת החובה עמדה בעינה ולא תוקנה גם כשהונחו לפני המוסד מידע ונתונים ברורים ומפורשים שמהם היה עליו לעמוד על מחדליו ולשנות ממנהגו. מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת המוסד את חובותיו לבין נזקם של התובעים שלהטבתו הוגשה התובענה. לפיכך, ועל-יסוד הדברים שנאמרו לעיל, יש לזכות את התובעים במלוא סכומי קצבת תוספת תלויים ששולמו לאם במהלך התקופה כשהם משוערכים כדין להיום. ג. סיכומם של דברים אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים ששילם לאם או למי מטעמה בגין קצבת תוספת תלויים בתקופה שמחודש ינואר 1988 עד חודש ספטמבר 1996 ועד בכלל, כביטויים בנספחי נ/1. הסכום להיום יחושב בדרך של שיערוך הסכום ששולם בכל חודש בתקופה האמורה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית לפי סע' 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה מיום בו הועברה הקצבה החודשית לאם בכול חודש וחודש עד יום פסק-הדין. חלקיהם של התובעים בסכום הפסוק שווים. הסכום הפסוק ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבע שאם לא כן יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק לפי סע' 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה מיום פסק-הדין ועד יום התשלום בפועל. פיצוייםביטוח לאומי