צו הרחבה מכוח נוהג

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הרחבה מכוח נוהג: 1. התובע עבד כנהג משאית לפינוי אשפה בשירות הנתבעת, שהינה חברה העוסקת במתן שירותי פינוי אשפה. בתביעה שבפנינו עותר הוא לחיוב הנתבעת בשורה של רכיבים, שמרביתם המכרעת מושתתת על הטענה לפיה על מערכת היחסים שבין הצדדים חלים ההסכם הקיבוצי ו/או צו הרחבה בענף ההובלה (להלן:"ההסכם הקיבוצי" ; צו ההרחבה"). הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית לפיה מאחר והמחלוקות בניהם מתמקדות בשאלות משפטיות, הסמיכו את בית הדין להכריע בתביעה על בסיס החומר שבתיק וסיכומים בכתב של באי כוחם. נעיר כי פסק דין זה ניתן בהרכב חסר שכן נציגת ציבור מעבידים שנטלה חלק במותב במעמד הדיון בו הודעה ההסכמה הדיונית סיימה כהונתה זה מכבר. 2. אין חולק כי בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד מעביד וכי התובע עבד בשירות הנתבעת כשכיר כנהג משאית פינוי אשפה החל מיום 10.03.2001 ועד ליום 16.02.11 מועד בו התפטר מעבודתו בנתבעת. נעיר כי זמן מה עובר למועד הדיון בתביעה שבפנינו, ניתן, בהקשר רלבנטי, פסק דין בבית הדין הארצי בע"ע 327/09 ש.י.א אשקלון בע"מ-יורי גורבוי ואנדרי אזימאלוב, (מיום 04.10.10 ,להלן:"עניין אשקלון"), ובו נקבע כדלקמן: "בית הדין קמא סבר כי צו ההרחבה בענף ההובלה חל על הצדדים באשר עיסוקם העיקרי למעשה היה נהיגת משא אשר הוביל מטען והמטען היה מכולת האשפה. לאחר שבחנו קביעתו של בית הדין לעניין זה הגענו לכלל מסקנה כי יותר נכון לסווג את עיסוק החברה המערערת תחת הכותרת של שירותים קהילתיים, איסוף אשפה ופסולת ממשקי הבית ומיחידות תעשייתיות ומסחריות (סעיף 90 לספר הסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). סילוק אשפה אינו בגדר הובלה כמשמעותה בצו ההרחבה בענף ההובלה. אין לאבחן בין משאית אשפה האוספת את האשפה מעגלות האשפה הביתיות לבין משאית האשפה האוספת את האשפה שאוחסנה במכולות. התכלית כאן הינה של פינוי וסילוק האשפה ולא של הובלת מטען." (ההדגשה אינה במקור) ואכן, ב"כ התובע היה מודע לקיומו של פסה"ד בעניין אשקלון, אלא שטענת התובע לפיה ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה חלים על הנתבעת - הושתתה על הטענה לפיה אלה חלים מכח נוהג. 3. להלן עיקר טענות התובע: התובע ביקש לטעון, כי הנתבעת החילה על עצמה זה שנים מכבר את ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה ואף פעלה על פיו ושלמה לתובע את שכרו על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה. התובע ביקש להפנות לכך שעד היום קיימות חברות העוסקות בפינוי אשפה אשר חברות במועצת המובילים, ואף בתי הדין לעבודה, עד לפסק הדין בעניין אשקלון, קבעו כי ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף ההובלה חל על חברות העוסקות בפינוי אשפה. התובע ביקש לשכנע, כי אלמלא היה מגיש תביעה זו כנגד הנתבעת, היתה היא ממשיכה עד היום לנהוג כמי שחלים עליה ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף ההובלה. הוסיף התובע והפנה, לכך שהנתבעת השתתפה במכרז המועצה האזורית הגליל העליון ועל מנת לעמוד בתנאי "בעלת משרד הובלות מורשה" שינתה את שמה ל"משרד הובלות" דבר המעיד על כך שהיא ראתה עצמה כחברת הובלות ולא כמי שעוסקת רק בפינוי אשפה, כך גם פרסמה עצמה על גבי נייר המכתבים שלה. עוד טען, כי הנתבעת התנהגה כחברה שחלים עליה ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה והיא לא טענה לאי חלותו כשהתגוננה כנגד תביעות שהוגשו נגדה. משקל מיוחד ביקש התובע ליתן לעובדה שבמכתבו של מנהל הנתבעת שעניינו "שינויים ברכיבי השכר" נרשם כי "יחולו שינויים באופן חישוב השכר .. בהתאמה לשינויים שחלו במשק ובהתאם להסכמים הקיבוציים להם אנו מחוייבים" דברים שמהם ביקש ללמוד כי הנתבעת אמצה את ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה ודאגה למלא אחר הוראותיו. להוכחת טענתו אשר לקיומו של הנוהג הנטען, הסתמך התובע בין היתר על התכתבויות בינו לבין הנתבעת במסגרתן התריע בא כוחו באשר לאי קיום הוראות מצדה של הנתבעת של הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, ותגובתה של הנתבעת היתה הודעה כי רכיבי השכר של התובע "יבוצעו בהתאם להסכם הקיבוצי על כל המשתמע מכך וע"פ טבלת השכר שבהסכם". אין חולק כי מרכיבים מסוימים בתלושי השכר שהופקו בגין התובע תואמים חלק מהוראות ההסכם הקיבוצי, וכך הרכיב של "תוספת מקצועית" תואם את סעיף 55 להסכם הקיבוצי בענף ההובלה, וגם ימי חופשה והבראה שולמו בהתאם לוותק אשר נקבע בטבלאות ההסכם הקיבוצי בסעיפים 57 ו-56 ב , וזאת מתחילת העסקתו של התובע. גם לעניין הוצאות אש"ל, אשר לא שולמו לתובע בהתאם לסעיף 56א להסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה, הפנה ב"כ התובע לכך שמיד לאחר שפנה הוא לנתבעת בדרישה לתשלום בהתאם להסכם הקיבוצי כאמור, החלה היא לשלם לו על פי הוראות ההסכם לעניין זה ואף עדכנה את התעריף בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי. 4. להלן עיקר טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת, ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף ההובלה אינם חלים עליה, שכן עיסוקה היחיד של החברה הינו איסוף ופינוי אשפה ממשקי בית ומיחידות תעשייתיות ומסחריות, דהיינו מתן שירותים קהילתיים, ולא בהובלה. הנתבעת ביקשה לטעון כי ההלכה שנקבעה בעניין אשקלון, הקובעת חד משמעית כי סילוק ופינוי אשפה אינם בגדר הובלה כמשמעותה בצו ההרחבה בענף ההובלה הינה בגדר תקדים מחייב בעל אופי רטרואקטיבי. אשר לטענת התובע לפיה ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה חלים על הנתבעת מכח נוהג - הרי שביקשה היא לטעון כי מכלל ההן שומעים את הלאו, והפנתה לכך שבחרה להיטיב עם התובע ולהעניק לו זכויות מסוימות מעבר לקבוע בחוק, וזאת עשתה מרצונה הטוב ולא מחובתה, ואילו רכיבים מסוימים הקבועים בהסכם או בצו בחרה שלא להעניק, כמו הפרשות לקרן השתלמות והתשלום עבור האש"ל. 5. הדין באשר לשאלת החלת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה מכוח קיומו של נוהג - בתי הדין לעבודה הכירו בנוהג כתנאי מכללא בין הצדדים לחוזה העבודה האישי, ובהתאם לכך קבעו כי נוהג אשר נמשך בפועל למשך תקופה ארוכה, מחייב את הצדדים לחוזה, והתנהגות רבת שנים יוצרת תנאי מכללא או נוהג מחייב הנקלט לחוזה העבודה של הצדדים (וראו, למשל, ע"ע 300079/98 מדגרה אזורית הרי ירושלים -ועדת עוצ"מ המשותפת עם תנועת המושבים, מיום 1.7.01 ; דבע נד/ 25-4 פלבם- מפעלי מתכת -ההסתדרות הכללית, מיום 13.4.95). לעניין זכויות הנגזרות מנוהג, נקבע כהאי לישנא: "זכויות במשפט העבודה נקבעות ברגיל בהסכמים אישיים והסכמים או הסדרים קיבוציים. עם זאת הכירה הפסיקה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. נוהג - מעצם טיבו - הינו בן חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בדרך כלל בהסדרים בכתב. בשל כך נפסק כי נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לעניין פרטי תוכנו (ע"א 4937/92 "אגרא"- שיקלר, פ"ד מח (1) 818, 828; עס"ק 1004/01 ארגון עובדי בנק המזרחי המאוחד בע"מ - בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-אר 2002(4), 205; ע"ע 348/99 "צים" חברת הספנות הישראלית - שמשון שרעבי, תק-אר 2003(4), 167)." (ראו, ע"ע365/03 שמחה כהן - פלסטיין פוסט בע"מ, פד"ע לג 58) כך, נקבע בע"ע 189/06 דסה יברקן -שיש א. וינקלר בע"מ, (מיום 27.12.07) בכל הנוגע לביצוע הפרשות פנסיוניות למשך שנים: "מהתשתית העובדתית שפורטה לעיל, הוכח בפנינו כי נוצרה הסכמה בין הצדדים בעניין זה, ממנה נובעת זכותו של המערער להפרשות לקרן פועלי הבניין. החברה הפרישה דרך קבע ולאורך תקופה ארוכה את חלקה ואת חלקו של המערער לקרן, הפרשות אלה הפכו לחלק מחוזה העבודה האישי של המערער עם החברה, והחברה אינה יכולה להחליט על הפסקת ביצוע ההפרשות באופן חד צדדי. על כן, אין כל צורך להכריע בטענה בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי מתחום הבניין על העסקתו של המערער. גם אם נקבל את טענתה של החברה, לפיה לא חלה עליה כל חובה מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין להפריש את הכספים לקרן פועלי הבניין, עצם ביצוע ההפרשות במשך שנים יצר הסכם שבעל פה אשר מכוחו נולדה זכות של המערער להמשך ביצוע ההפרשות לקרן". לעניין תביעה מכוחו של נוהג ונטל הוכחתו, נאמרו הדברים הנכוחים הבאים: "אכן, מושכלות ראשונים הם כי "נוהג" יכול להוות מקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. בכלל זה יבואו אופן יישומו של ההסכם הקיבוצי ובחינת השינויים שחלו בו כאשר "התנהגות הצדדים במשך השנים מעידה על הפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכמות שביניהם" (עע 1308/04 קריגל - רשות הנמלים והרכבות (לא פורסם), 11.7.06, סעיפים 24 ו- 25 לפסק הדין; סק (ארצי) 12/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה- הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח - מרכז השלטון המקומי, (לא פורסם) 10.8.09; עסק 1014/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה אל אופ תעשיות אלקטרו אופטיקה בע"מ ; סק 8/06; עסק 1002/04 הסתדרות העובדים הכללית החדשה, הסתדרות המהנדסים - שירותי בריאות כללית (לא פורסם),13.9.05; עסק 1017/04 שירותי בריאות כללית - הסתדרות העובדים הכללית החדשה(לא פורסם), 16.5.05) אולם, נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לפרטי תוכנו. הנטל להוכחת קיומו של נוהג הוא על התובע הטוען לו; והוכחת קיומו של נוהג חייבת להיות חד משמעית וודאית (עע 384/03 יעקב פישהנדלר-קואופרטיב הנמל החדש בע"מ (לא פורסם), 4.1.06; עסק 1011/02 ארגון הסגל האקדמי - אוניברסיטת חיפה - "אורנים" בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית, (לא פורסם), 2.7.03; דב"ע מח/ 40-3 דבורה חבקין- גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169, 175) ונדרשת לשם כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. "עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסוים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב" (עע 465/03 שמחה כהן - פלסטין פוסט בע"מ (לא פורסם), 20.6.05.) אף לא די להוכיח כי המעביד נהג מספר פעמים בדרך שנטען לגביה כי היא מהווה נוהג" (ע"א 4937/92 "אגרא", אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נגד רוט ושיקלר, פ"ד מח(1) 818.) (ראו, עסק (ארצי) 70/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה- המוסד לביטוח לאומי, 12.04.10, ההדגשות אינן במקור) באשר למתכונת ומידת ההוכחה של הנוהג קבע בית הדין הארצי בפרשת צים (עע/ 348/99 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ - שמשון שרעבי, מיום 20.11.03): "שעה שמבקשים להטיל על מעביד חבות מכוח נוהג, הרי שיש להוכיח באופן דווקני וחד משמעי כי המעביד נותן הטבה זו לכלל העובדים או לפחות לרובם המכריע, באופן שאי מתן הזכות לעובד מסויים, משמעה אפלייה פסולה שלו כלפי כלל העובדים. לפיכך נקבע כי על המבקש להוכיח קיומו של נוהג, מוטל נטל הראייה בעניין זה, וכי עליו להוכיח באופן דווקני וחד משמעי הן את היותו של הנוהג נוהג כלפי רובם המכריע של העובדים והן מהו הגדרתו המדוייקת של הנוהג" . עוד נקבע, כי יש להיזהר בקביעה בעניין נוהג, משום שמעסיקים ימנעו לתת הטבות לעובדים מחשש שיחויבו לעניין הטבות אחרות: "החלטת הבנק לשלם לפורשים לפנסיה מוקדמת מענק חד פעמי בשנת 2000, אינה יכולה לבדה לבסס נוהג. קבלת עמדת המערערים בעניין זה, תוביל לתוצאה לא רצויה, לפיה מעסיק יימנע מלתת הטבות לעובדים לפנים משורת הדין, מחשש שהדבר יחייב אותו לעניין הטבות אחרות בעתיד. (עע (ארצי) 568/08 מרים אביאן ו-498 אח'- בנק הפועלים בע"מ, ניתן ביום 12.10.09) נסכם ונאמר כי ההלכה הפסוקה הכירה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה, ובכך שהתנהגות רבת שנים עשויה להקים תנאי מכללא או נוהג מחייב הנקלט לחוזה העבודה של הצדדים. יחד עם זאת, הנטל להוכיח קיומו של נוהג ופרטי פרטיו הוא על הטוען לקיומו כאשר הוכחתו של נוהג חייבת להיות וודאית וחד משמעית. 6. מן הכלל אל הפרט - אין חולק כי לתובע, כמו גם ליתר עובדיה, הוענקו ע"י הנתבעת זכויות מעבר לאלה המחויבות מכוח הוראות הדין וחוקי המגן. עוד אין חולק, כי הנתבעת נהגה לשלם דרך קבע ולאורך תקופה ארוכה תשלומים מסוימים. כך, לדוגמא, שילמה הנתבעת לאורך שנים לעובדיה ולתובע בכללם "תוספת מקצועית", "תוספת וותק", והפרישה בגינם הפרשות לקרן פנסיה. יחד עם זאת, אין גם חולק כי קיימים רכיבי שכר הנכללים בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה אשר לא שולמו לתובע, בראשם אלה שמהוים חלק מתביעה זו. מקבלים אנו, בנסיבות אלה, את טענת הנתבעת, לפיה מכלל ההן שומעים את הלאו, ועצם העובדה ששולמו לאורך שנים רכיבים מסוימים שבא זכרם בהסכם הקיבוצי פירושה לכל היותר כי תשלומם של רכיבים אלה נכלל כתנאי מכללא בחוזה העבודה, זאת ותו לא. וכך, מעצם העובדה שלאורך השנים לא שילמה הנתבעת רכיבים מסוימים הנכללים בהסכם או בצו ההרחבה - יש ללמוד כי לא הכירה בחובה או בהסכמה לשלם את מלוא הזכויות מכוח ההסכם. משכך - נדחית בזאת טענת התובע לפיה במערכת היחסים שבין הצדדים התקיים נוהג לפיה הוחלו עליה צו ההרחבה או ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה. נדון כעת בשאלת חובתה של הנתבעת לשלם מי מבין רכיבי התביעה לגופם. הפיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן פנסיה 7. לטענת התובע, הנתבעת הפרה את חובתה מכח ההסכם הקבוצי ו/או צו ההרחבה בענף ההובלה לבטח את התובע מיומו הראשון לעבודתו בקרן פנסיה, והיא ביטחה אותו רק מחודש פברואר 2002, וכן לא העבירה את חלקה, אשר עמד, לטענתו, על 6% מ"השכר המשולב", כמתחייב מהוראות צו ההרחבה במשך כל התקופה בה הועברו בגינו הפרשות. עוד טען התובע, כי הנתבעת לא מילאה אחר הוראות ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף ההובלה וקבעה בסיס שכר לצורך הפרשות לפנסיה ללא כל קשר לשכרו המשולב, כמתחייב בהתאם לסעיף 47 לצו ההרחבה (וכך, במקום שכר משולב בממוצע של 4,800 ₪, העמידה הנתבעת את שכרו של התובע לצורך הפרשות על 4000 ₪ עד לחודש דצמבר 2008, ולבסוף החל מחודש ינואר 2009 מבלי שיחול כל שינוי בשכר המשולב, העמידה הנתבעת את שכרו הקובע של התובע לצורך הפרשות על 5700 ₪ והחליפה את החברה המבטחת ללא כל בירור עם התובע, ובהמשך הפרישה הפרשות על בסיס שכר קובע אותו חזרה ושינתה לרעת התובע. הוסיף התובע וטען, כי הנתבעת לא העבירה את הכספים אשר ניכתה משכרו בגין חלק העובד, ( בשיעור של 5.5%) בכל הנוגע לתקופה שהחל מחודש 04/06 ועד לחודש 02/09 בסך של 5,114 ₪, דבר אשר גרם, לגישתו לנזק בלתי הפיך לביטוח הפנסיוני העתידי של התובע ולגריעה מרציפות הזכויות. הנתבעת, מצידה, טענה כי ביטחה את התובע במגדל ניהול קרנות פנסיה בע"מ על אף העדר כל חובה בדין להפרשות לקרן פנסיה (לפחות עובר ליום 01.01.08). הנתבעת הודתה כי בשל קשיים כלכליים בתקופה שבין חודש 10/05 לבין חודש 08/06 פיגרה בהפרשות לקרן הפנסיה אך ציינה כי בשל כך הוגשה נגדה תביעה ע"י חברת הביטוח מגדל בעקבותיה שילמה הנתבעת את חובה במלואו. הנתבעת הכחישה בתוקף את הטענה לפיה ניכתה משכרו של התובע כספים בגין חלק עובד לצורך העברה לקרנות, וציינה כי העבירה את מלוא הסכומים שניכתה לחברת הביטוח. הנתבעת טענה כי התביעה התיישנה בגין התקופה שמעבר לשבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה. דיון והכרעה 8. ראשית, מאחר והתובע לא העלה מפורשות דרישה לסעד של פיצוי בגין פגיעה בזכאותו לפנסיה או בגין אי כושר שנגרם לו מבלי שבוטח, והסעד היחיד שתבע היה פיצוי בגין הפרשות בחסר, אשר הועמד על שיעור הכספים שלא הופרשו או הופרשו חלקית, הרי שכל תביעותיו בגין התקופה שקדמה ביותר מ - 7 שנים ליום הגשת התביעה התיישנו, מאחר ועילת תביעה חדשה בגין כל אחד מהחודשים נולדה מדי חודש בחודשו. התביעה, בענייננו, הוגשה בחודש אוקטובר 2010, ועל כן כל תביעותיו של התובע באשר להפרשות בגין החודשים שקדמו לחודש אוקטובר 2003 - התיישנו. שנית, אין חולק כי החל מחודש ינואר 2002 הפרישה הנתבעת בגין התובע הפרשות לקרן פנסיה של מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן:"קרן הפנסיה"). מעיון ב"דו"ח פירוט תשלומים למבוטח לתאריך 05/2010" (להלן: "דו"ח הקרן), המפרט את ההפרשות שבוצעו עבור התובע לקרן הפנסיה, עולה כי ההפרשות לקרן החלו מחודש 01/2002 ונמשכו ברציפות מדי חודש למעט בתקופה שהחל מחודש 04/2006 ועד לחודש 02/2009 בגינה לא בוצעו הפרשות כלל. כמו כן, מעיון בתלושי השכר שהופקו בגין התובע ניתן לראות כי נעשו ניכויים משכרו, וכך החל מחודש 07/2002 מופיע ניכוי משכרו תחת הכותרת "תנופה קרן פנסיה" בסך 1462 ₪ עבור 6 חודשים החל מ-01/2002, וכך המשיכו הניכויים, תחת אותה הכותרת, בסכומים שכמעט ולא השתנו (למען הסר ספק יוער כי אין ספק שהכספים לא הופרשו לקרן אחרת אלא זו שנוהלה ע"י מגדל). על בסיס האמור לעיל ניתן להסיק כי בחוזה העבודה של התובע נכלל תנאי מכללא, לפחות החל מחודש ינואר 2002, לפיו היה על הנתבעת להפריש בגינו הפרשות לקרן הפנסיה. בהמשך, ניתן לראות כי הופרשו בגין התובע הפרשות לקרן הפנסיה, ויחד עם זאת, ככל שהופרשו הפרשות בחסר - הוגשה תביעה מצד חברת הביטוח כנגד הנתבעת, ומהמסמכים שהציגה הנתבעת עולה כי מאחר ובגין החודשים 10/2005-08/2006 לא בוצעו הפרשות לקרן הפנסיה - שולם החוב בעקבות הגשת התביעה ע"י חברת הביטוח והושלמו ההפרשות החסרות כפי שחושבו על ידי הקרן בגין התקופה האמורה. ברם - הנתבעת לא הוכיחה כי הפרישה בגין התובע הפרשות כפי שנהגה עד לחודש אוקטובר 2005, או כי נתבעה ע"י חברת הביטוח ושילמה את הכספים שהופרשו בחסר בגין התקופה שהחל מחודש09/2006 עד ועד לחודש 02/2009 (שהחל ממנו הופרשו ההפרשות כסדרן על פי דו"ח הקרן). באשר לתקופה האמורה, דהיינו מחודש 09/06 ועד לחודש 02/09 (להלן:"התקופה החסרה") מוצאות אנו כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בשיעור חלק המעביד אותו היה עליה להפריש. נעיר כי איש מהצדדים לא המציא אסמכתאות מהן ניתן יהא ללמוד באופן ברור מהו שיעור ההפרשות שהיה על הנתבעת להפריש בגין התובע, ומהם רכיבי השכר שיש לכללם בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. התובע השליך יהבו גם בהקשר זה על הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, אלא שמשאין חולק שבפועל לא הופרשו, אותן הפרשות שהופרשו, בהתאם להוראות צו ההרחבה, ומשקבענו כי צו ההרחבה אינו חל על הנתבעת - אין בידינו לקבל טענת התובע לפיה היה על הנתבעת להפריש 6% מתוך 150% משכרו המשולב. הנתבעת, מצידה, הסתפקה בהכחשות כלליות של חובה בהקשר זה, ולא סיפקה תחשיב משלה. המקור האובייקטיבי היחיד שהוצג בפנינו, ואשר מחייב לכאורה, הינו זה של חברת הביטוח מגדל, אשר החזקה לפיה חישבה נכונה את שיעור ההפרשה החודשית שהיה על הנתבעת להעביר בגין התובע בתקופה שקדמה לתקופה החסרה לא הופרכה. חברת הביטוח מגדל, בתביעה שהגישה כנגד הנתבעת ואשר התקבלה בפסק דין שניתן ע"י בית דין זה, טענה כי בגין כל חודש היה על הנתבעת להעביר בגין התובע סך כולל ומשוערך (בגין הפרשות מעביד והפרשות עובד גם יחד) של 518 ₪. מטענות התובע, שלא נסתרו, עולה כי בגין התקופה האמורה גם לא הועברו לקרן הפנסיה הניכויים שנוכו משכרו בגין חלק העובד להפרשות (התובע טען כי הניכויים משכרו לא הועברו החל מחודש 04/06, אולם החודשים 04/06 עד 08/06 נכללים בתביעת הקרן ושולמו כפי שפורט לעיל). מהאמור לעיל עולה כי הסך שהופרש בחסר, בגין 30 חודשים במהלכם לא העבירה הנתבעת את חלק העובד שניכתה משכרו של התובע וגם לא את חלק המעביד, לחברת מגדל, עומד על סך כולל של 15,540₪. בגין סך זה זכאי התובע לפיצוי. 9. הפרשות לקרן השתלמות לטענת התובע, היה על הנתבעת להפריש בגינו לקרן השתלמות בחלוף 11.5 חודשים מתחילת עבודתו בנתבעת והחל מחודש פברואר 2002, בעוד שעשתה כן רק החל מחודש ינואר 2009, וגם אז השכר הקובע על בסיסו הפרישה הפרשות עמד על סך של 4,000 ₪ בלבד. הנתבעת, מצידה, טענה כי משלא חלים במערכת היחסים שבין הצדדים ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה הרי שאין בסיס לרכיב התביעה זה, והיא בחרה להיטיב עם התובע, כאשר העניקה לו את הזכות להצטרף לקרן השתלמות בתחילת 2009, וזאת על אף העדר כל חובה מצדה. מאחר והבסיס לטענות התובע בעניין ההפרשות לקרן ההשתלמות מושתת על ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, ומשקבענו כי אלה אינם מהוים מקור מחייב בענייננו, הרי שדין תביעתו לחיוב הנתבעת להפריש בגינו לקרן השתלמות בגין התקופה בה לא הפרישה - להידחות. אשר לתקופה שהחל מחודש ינואר 2009, שאיננה שנויה במחלוקת - מעיון בדוחות מטעם קרן ההשתלמות עולה כי הועברו רק 75 ₪ בגין כל חודש במקום סך של 100 ₪ אשר נוכו משכרו של התובע, והועבר בחסר בגין חלק העובד סך מצטבר של 350 ₪, זהו הסך שתבע התובע וזהו הסך שעל הנתבעת לשלם לו.   10. תשלום עבור אש"ל הנתבעת החלה לשלם לתובע תשלום בגין אש"ל בחודש 01/10. אין חולק שבשלב מסויים בחודש 07/10 פנה ב"כ התובע למנהל הנתבעת והודיע לו, בין היתר, כי על פי התעריף הרלבנטי להוראות התאחדות בעלי מפעלי התובלה יש לשלם לו שיעור יומי גבוה יותר, ולמספר חודשים הסך תוקן בהתאם לתעריף האמור. לטענת הנתבעת - הסך תוקן מתוך סברה שגויה שהצדק עם ב"כ התובע, ומשעמדה על טעותה (שבקבלת גישת ב"כ התובע)- תיקנה אותה. בנסיבות אלה - איננו מקבלות את טענת התובע לפי יש לחייב את הנתבעת לשלם לו רטרואקטיבית את השיעור המוגדל של אשל, שכן אין בתיקון הזמני שעשתה הנתבעת בשיעור האש"ל כדי להעיד על מקור מחייב לתשלום אותו השיעור. 11. תשלום עבור תוספת ותק - לטענת התובע, החל מחודש יוני 2010 הפסיקה הנתבעת לשלם לו רכיב תוספת הוותק בסך של 540 ששולם באופן קבוע מדי חודש בנפרד ובנוסף לרכיב שכר היסוד, ואשר היווה חלק בלתי נפרד משכר העבודה ששולם לו באופן רציף מיום תחילת עבודתו בחברה. לטענתו, הנתבעת החליטה על דעת עצמה לפגוע בשכרו ולבטל את תוספת הוותק והפכה רק את "שכר היסוד" לשכר משולב בניגוד להוראות סעיף 52 להסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף ההובלה לפיו תוספת הותק כלולה ב"שכר המשולב". על בסיס טענה זו טען התובע כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 540 ₪ לחודש, החל מיוני 2010 ועד ספטמבר 2010 בסך כולל של 2,160 ₪. לטענת הנתבעת כפי שנטענה בסיכומים בכתב שמטעמה, הרי שהלכה למעשה לא היה כל שינוי בתלוש השכר ולא היתה פגיעה בשכרו של התובע, שכן השכר המשולב כלל בחובו את שכר היסוד (כפי ששולם לפני כן) וגם את תוספת הותק (כפי ששולמה לפני כן). לטענתה, פעולה זו נעשתה מתוך טעות ומשפנתה הנתבעת לקבלת ייעוץ משפטי הוברר לה כי נוכח עיסוקה של הנתבעת בפינוי אשפה, יש לשייכה לענף השירותים הקהילתיים ולא לענף ההובלה ולכן לא היתה כל חובה לשנות את שכר היסוד לשכר משולב, ולכן אין מדובר בפגיעה מכוונת משום שעל אף השינוי בתלוש השכר לחודש 07/10, שכרו של התובע לא נפגע. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה, כי הנתבעת אכן נהגה לשלם לו עבור הרכיב של תוספת וותק החל מתחילת עבודתו בנתבעת, והחל מחודש 07/10 נעלם רכיב זה מתלושי השכר. החל מחודש 07/10 מופיע רכיב של "שכר משולב" אשר לא כלל את תוספת הוותק כטענתה של הנתבעת אלא היווה שכר יומי במכפלת ימי העסקתו של התובע בפועל באותו חודש. הנתבעת לא סיפקה כל הצדקה להפחתה החד צדדית האמורה משכרו של התובע. משכך, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את תוספת הותק מיום שהפסיקה לשלמה ועד לתום התקופה מושא התביעה, דהיינו בגין ארבעה חודשים, ובסך של 2,160 ₪ . 12. תשלום עבור "עבודת דחס" אין חולק כי עד לחודש פברואר 2010 התובע הוצב כנהג בקו גליל עליון במשך 10 שנים, מסלול אשר בו עבד עם צוות, ובגין ימים בהם הצוות היה בהרכב חסר, ומי מבין העובדים הנכללים בו לא הגיע, שולם לתובע תשלום שכונה "עבודת דחס". עוד אין חולק, שהחל מחודש פברואר 2010 הועבר התובע לעבוד בקו אחר, שבו עבד איש צוות אחד, דהיינו התובע לבדו. התובע טען כי במסלול החדש ביצע עבודת דחס בפועל, ועל כן היה על הנתבעת לשלם לו תוספת עבודת דחס בגין 134 ימי עבודה שנפלו באותה תקופה. לטענת הנתבעת, הרי שתוספת עבודת הדחס שולמה רק בגין המקרים בהם עובדיה עבדו בצוות, וכאשר אחד מחבריו היה חסר נדרשו לעבוד ביתר מאמץ. יוער, כי התובע טען כי עצם העברתו לקו בו עבד ללא צוות היתה מתוך התנכלות עקב עמידתו על זכויותיו, טענה שהנתבעת הכחישה מכל וכל. נאמר כי התשתית העובדתית שהונחה בפנינו איננה תומכת בטענות התובע, שכן אין חולק שעובר להעברתו למסלול החדש נחתם בין הצדדים הסכם גישור , לפיו הוחזר התובע לעבודה בנתבעת לאחר שהושעה, ובין היתר התחייב התובע למלא אחר הנהלים והוראות הבטיחות בעבודה. מעבר לכך, מכתב הדרישה של ב"כ של התובע נכתב רק ביום 02/07/10, בעוד שהתובע הועבר לקו החדש בתחילת חודש 03/10. נטל ההוכחה להראות כי התובע זכאי לתוספת עבודת הדחס, שהיתה תלויה בתנאי מתלה - מוטל עליו. בסיכומי התובע, ועוד קודם לכן - בתצהירו, לא מצאנו התמודדות עניינית עם הטענה שמדובר בתוספת ששולמה בעבור מאמץ מיוחד לצוותים בהרכב חסר. משאין חולק שבתקופה בגינה נתבע רכיב זה התובע לא ביצע עבודה שבדרך כלל מבוצעת ע"י צוות מלא - בצוות חסר, ולכן מדובר במאמץ יתר, הרי שלא הוכיח זכאותו לרכיב זה. אשר על כן יש לדחות התביעה לרכיב שבכותרת. 13. תשלום עבור עבודת לילה לטענת התובע , הנתבעת קפחה את זכויותיו עת לא שלמה לו את התוספת עבור עבודת לילה. לדבריו, מאז תחילת עבודתו בשירות הנתבעת, שעות עבודתו היו החל מהשעה 3:30-4:00 לפנות בוקר ולמשך 8 שעות, וזאת עד לחודש מרץ 2010, בו נדרש התובע לשנות את שעת הגעתו לשעה 5:00 לפנות בוקר, שוב, לטענת התובע הדבר היה בעקבות עמידתו על זכויותיו במכתב ששגר לנתבעת. התובע ביקש לטעון כי היה זכאי לתוספת לילה המקנה לו זכות לעבוד רק 7 שעות ביום ולקבל שכר עבור 8 שעות, ומשכך יש לראותו כמי שביצע שעה אחת נוספת בתעריף של 125% בכל יום עבודה, מבלי שקיבל שכר בגינה. בהתאם לחישוב שערך התובע, הינו זכאי לסך של 93,375 ₪ כתשלום שכר עבור עבודת לילה אשר לא שולמה לו החל מתחילת עבודתו בנתבעת ועד לשלב בו שונו שעות עבודה שלו. הנתבעת, מצידה, טענה כי שילמה לתובע עבור עבודת לילה, ובימים בהם החל עבודתו בשעה 4:00 לפנות בוקר הוא סיים משמרתו בתום 7 שעות עבודה בלבד, בעוד שהיא שילמה לו בפועל עבור 8 שעות עבודה. יתרה מזאת, טוענת הנתבעת כי שילמה לתובע תשלומי יתר עבור שעות שלא ביצע בפועל, בסך שעומד לפי תחשיב שערכה על 39,845 ₪ (ראו, נספח ט' לתצהיר מנכ"ל הנתבעת) ובהקשר זה טענה טענה הנתבעת טענת קיזוז והשבה מכל סך שיפסק לתובע. עוד טענה הנתבעת כי התביעה לרכיב זה התיישנה בחלקה. אשר לטענת ההתיישנות: אכן, תביעה לתשלום שכר עבודה, ובגידרו תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות, מתיישנת בחלוף שבע שנים ממועד תשלום השכר בגין העבודה כמתחייב מחוק הגנת השכר. בעניינו, התביעה הוגשה ביום 26.10.2010 על כן התיישנה התביעה בגין רכיב זה ככל שהיא נוגעת לעבודה בגינה המועד לתשלום השכר קדם ליום 26.10.2003. לגופו של עניין - בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א- 1951, (להלן:"החוק") מוגדרת "עבודת לילה" כעבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות שבין 22:00 ל- 06:00; בסעיף 2 לחוק נקבע, כי יום עבודה לא יעלה על 8 שעות עבודה, וכי בעבודת לילה, או ביום שלפני מנוחה שבועית, או ביום שלפני חג, לא יעלה יום עבודה על 7 שעות עבודה. בנסיבות אלה, השעה השמינית לעובד שעבד במשמרת לילה, נחשבת כ"שעה נוספת"; ככל שהתובע טוען שהיה זכאי לתוספת תגמול בגין עבודה בשעה הנוספת, בהינתן העובדה שהנתבעת מכחישה זכאותו, הרי שהנטל להוכיח את היקף העבודה שזיכה אותו בתוספת התגמול מוטל עליו. דברים אלה יפים ככל שהדבר נוגע לתקופה שעד היכנסו לתוקף של חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), התשס"ח-2008 - (תלושי שכר וניכוי שכר שלא כדין )(להלן:"תיקון 24") וכך החל מחודש2/09 , ככל שהיקף שעות העבודה המדויק לא פורט בתלושי השכר ולא הוצגו בפנינו דו"חות נוכחות - עובר הנטל אל כתפי הנתבעת, להראות כי התובע לא עבד בשעות נוספות או כי שולמה לו תוספת תגמול בגינן. בענייננו, התייחסותו של התובע בכתב התביעה לרכיב זה היתה כללית, והוא ערך תחשיב לפיו הכפיל את מספר ימי העבודה שחלו בתקופת עבודתו בשירות הנתבעת במכפלת 125% משכרו השעתי בסוף התקופה הרלבנטית, והתוצאה היתה סך של מעל 93,000 ₪. התובע נמנע מלתמוך טענותיו בהקשר זה בתצהירו, או להתמודד עם טענות הנתבעת, והתעלם כליל מהעובדה ששכרו השתנה ברבות השנים, ומכך שהיו חודשים בהם נעדר מעבודתו לצורך מילואים, חופשה, מחלה וכד', ועיון באותם דו"חות נוכחות שכן הומצאו ע"י הנתבעת, מראה כי בחלק מהימים התחיל לעבוד בשעה 05:00 ואף מאוחר יותר, כך שעבודתו כבר לא נחשבה לעבודת לילה. גם בסיכומי בא כוחו, ניתן למצוא בעיקר ציטוט של הוראות התיקון לחוק (אשר כאמור רלבנטיות רק לחלק מזערי מהתקופה), וכן אמירה כללית וסתמית לפיה טענות הנתבעת בהקשר זה "קטנוניות" ו"נלוזות". אין ספק שככל שהדבר נוגע לתקופה באשר אליה יש לומר שנטל ההוכחה מוטל על התובע - הרי שיש לומר, בנסיבות שלעיל - שהנטל לא הורם. לעומת זאת, ככל שהדבר נוגע לתקופה שהחל מחודש 02/09 הרי שכאמור, בהתאם לתיקון 24 מוטלת על הנתבעת חובת ההוכחה "כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הנתבעת צרפה לסיכומיה העתקים מדגמיים בלבד לתלושי שכר של התובע יחד עם דוחות נוכחות עבור אותם חודשים, כך עשתה ביחס לכל תקופת עבודתו של התובע, כאשר הציגה, ביחס לכל שנה קלנדרית, דו"ח נוכחות חודשי ולצידו תלוש בגין אותו החודש ביחס לתחילת ואמצע כל שנה. מעיון במדגם אשר בחרה הנתבעת לצרף אכן נראה כי בחלק מהחודשים הנתבעת שלמה תוספת תגמול בגין עבודה שעות נוספות ביתר, ואף חישבה כאילו התובע עבד יום עבודה מלא בעוד שעבד באופן חלקי בלבד, אך בחלק מהחודשים ניתן לראות כי התובע עבד בשעות נוספות כהגדרתן בחוק ולא ניתן לראות תשלום תוספת תגמול בגינן. ביחס לתקופה הרלבנטית לעניין רכיב תביעה זה, שהיא בין החודשים 02/09 ועד 02/10, הוצגו דו"חות נוכחות של התובע בגין החודשים מאי 2009, נובמבר 2009 ו - ינואר 2010. עיון בדו"חות מראה כדלקמן - בחודש מאי 2009 עבד התובע בכל 24 ימי העבודה בשעות מכוחן יש להגדיר את העבודה כעבודת לילה. בחודש נובמבר 2009 התובע עבד רק בחמישה ימים (מתוך 25 ימי עבודה בהם עבד) בעבודה שנכללת בהגדרת עבודת לילה, ורק בשניים מהם עלה מספר שעות העבודה על 7. בחודש ינואר 2010 עבד התובע ביום אחד בלבד בעבודה שנכללת בהגדרת עבודת לילה, ובו עבד 7 שעות בלבד. מעיון בתלושי השכר שהופקו בגין החודשים האמורים עולה כי לא ניתן לראות רכיבי שכר שהוגדרו כתשלום בגין שעות נוספות מחד, ומצד שני בגין כל ימי העבודה, לרבות אלה בהם התובע עבד באופן חלקי - שולם לו מלוא השכר היומי. מאחר ונטל ההוכחה בגין התקופה בה עסקינן מוטל על הנתבעת, אזי יש לתת לתובע ליהנות מהספק שמא עבד בחודשים בגינם לא הוצגו דו"חות נוכחות שעה נוספת אחת כנטען על ידיו. עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע מראה כי בחודשים האמורים עבד התובע כדלקמן - בחודש 02/09 - 24 ימים ; בחודש 03/09 - 27 ימים ; בחודש 04/09 - 23 ימים ; בחודש 06/09 - 22 ימים ; בחודש 07/09 - 24 ימים ; בחודש 08/09 - 26 ימים ; בחודש 09/09 - 23 ימים ; בחודש 10/09 - 24 ימים ; בחודש 12/09 - 13 ימים ; בחודש 02/10 - 14 ימים . בסך הכל מדובר ב - 237 ימים ועוד 26 ימים בחודשים נובמבר ומאי 2009, ובסך הכל 263 ימים. בתקופה האמורה עמד שכר היסוד היומי של התובע על סך של 185 ₪ (להבדיל מהחישוב השגוי שעשה התובע, כאשר ביקש להתייחס לשכר ששימש בחלק מהתקופה כבסיס להפרשות למגדל), מכאן ששכרו השעתי עמד על סך של 23.125 ₪, ובגין שעת העבודה הנוספת הראשונה היה התובע זכאי לתשלום של 28.9 ₪. התוצאה היא שעל הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 7,602 ₪. מנגד, והגם שמעיון בדו"חות הנוכחות החלקיים שהציג התובע עולה כי בחלק בלתי מבוטל מימי העבודה עבד פחות מ - 8 שעות (או 7 שעות בעבודת לילה), איננו סבורים שעלה בידי הנתבעת להרים את נטל ההוכחה להראות ששילמה לו שכר ביתר, כנטען על ידיה, ראשית משום שנראה כי במערכת היחסים בין הצדדים התקיים נוהג, לפיו לתובע משולם מלוא השכר היומי גם אם עבד פחות שעות, ושנית, משום שהנתבעת לא תמכה את הטבלה בה מפורטות השעות בהן התובע עבד לכאורה בחסר, בדו"חות הנוכחות שלו. על כן נדחית טענת הקיזוז של הנתבעת. 16. סוף דבר: התובע הגיש תביעה על סך של מעל 196,000 ₪. מבין כלל תביעותיו של התובע קיבלנו באופן חלקי את תביעתו לפיצוי בגין הפרשות בחסר למגדל, בהקשר זה מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,540 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, בהפרשות בחסר לקרן השתלמות, בהקשר זה מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ואת התביעה לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בהקשר זה מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,602 ₪, כאשר בגין כל אחד מהחודשים ישולם חלק הסך האמור המתייחס אליו בהתאם לפירוט שהובא בסעיף 15 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום הראשון של החודש העוקב לאותו חודש ועד למועד התשלום המלא בפועל. בסך הכל על הנתבעת לשלם לתובע סך של 23,472 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין כמפורט לעיל. מאחר ועיקרה המכריע של תביעת התובע - נדחה, ולאור ההפרש בין הסך שנתבע לסך שנקבע לתשלום, מוצאות אנו לנכון לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. 17. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו.צו הרחבהצווים