קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז חוב ממשכורת: .1אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת ניכתה משכרו של התובע סכום של 400 ש"ח, ערכו של ארגז כלים, שלטענתה לא הוחזר לה על ידי התובע. .2התובע טוען כי הוא לא קיבל את ארגז הכלים מהנתבעת, אלא מלקוחתה, חברת החשמל לישראל בע"מ, אשר בחצריה עבד מטעם הנתבעת ואת ארגז הכלים, החזיר לאותה לקוחה, ממש לאותו מחסנאי אשר ממנו קיבל את ארגז הכלים, מחסנאי אשר שמו הפרטי הוא חיים. .3כל טענת מעביד כי הינו רשאי לנכות משכר עבודה של עובד, חוב כלשהו שהעובד חייב לו, טעונה בדיקה על פי הוראות סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, הקובע רשימה סגורה, שאין בלתה, של ניכויים מותרים משכר עבודה. כל ניכוי שאיננו מצוי בגדר רשימה זו, איננו ניכוי מותר ולמעביד אסור להפחית את סכומו מסכום השכר המשולם לעובד. .4הסעיף קובע במפורש כי לא ינוכו משכר עבודה, אלא הסכומים הנדונים בו. מכיוון שמדובר בחוק ספציפי, הרי הוראה זו עדיפה על הוראת סעיף 53לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, הקובעת את מסגרתה של זכות הקיזוז בדרך כלל. בענין הנדון כאן, שוב לא יחול הדין הכללי, אלא יחול הדין המיוחד לגבי שכר עבודה, הקבוע בהוראת סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - .1958 סכומים אלה, הינם ניכויי החובה, או ניכויים מותרים על פי חיקוק, תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו משכרו, דמי חבר בארגון עובדים, לרבות התוספת למימון פעילות מפלגתית, תשלומים רגילים לוועד העובדים, דמי טיפול ארגוני מקצועי, סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק, תשלומים שוטפים לקופת גמל ומקדמות ששולמו בעבר, על חשבון אותו שכר עבודה עצמו. לאלה יש להוסיף את הוראת פיסקה 6לאותו סעיף, היא זו הרלוונטית לענין טענות קיום החוב של העובד אל המעביד, הקובעת: "חוב על פי התחיבות בכתב מהעובד למעביד". .5יש להדגיש כי מדובר ב "חוב" על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד. מכאן שהתנאי הראשון לביצוע הניכוי, הוא קיומו של חוב ממש, חוב מגובש קבוע וברור, ביום ביצוע הניכוי. הפסיקה קבעה כי החוב צריך להיות בסכום קצוב וידוע. .6רמת הוודאות בעצם קיומו של החוב, היא מוחלטת. אין מדובר לא ב"זכות" ולא ב "מחלוקת" ולא ב" טענת קיום חוב" וגם לא במאזן הסתברויות המעדיף את האפשרות שהיה חוב, על פני האפשרות האחרת. הכוונה היא לבטחון מלא שאכן ביום ביצוע הניכוי, היה חוב של העובד למעביד, על פי התחייבות בכתב. .7לכן, כל אימת שהתובע טוען כי לא היה "חוב" כזה, כל שנותר לבית הדין לעשות במסגרת הליך של תביעת שכר מולן, הוא רק לבדוק אם טענה זו איננה טענת בדים, טענת סרק המופרכת בצורה מוחלטת ומידית. .8אם יש בטענת התובע משהו, אפילו מעט מן המעט, לכאורי וכמוהו כספק הסביר שבמשפט הפלילי, כי אכן הצדק בידו ולא היה חוב, שוב אין לראות בטענות המעביד, משום קיומו של "חוב" אלא יש צורך לברר את אותה מחלוקת, בתביעה המתאימה ובפני הערכאה המוסמכת. .9ההגיון המצוי מאחרי הדברים הינו ברור. המחוקק קבע עדיפות ברורה לתשלום שכר עבודה על פני טענות של המעביד לפיהן העובד חייב לו סכומי כסף כלשהם. על המעביד לשלם את השכר ללא דיחוי ואין הוא יכול לעכב את השכר בידו. תרופתו של המעביד הטוען לקיום חוב של העובד אליו, היא בכך שהוא יתבע את העובד בגין הנזקים הנטענים על ידו, או בגין כל חוב נטען אחר ואז יצטרך להוכיח את עצם קרות הנזק ואת ערכו של הנזק ואת הקשר בין הנזק לבין העובד, או את דבר קיום החוב. כל עוד המעביד לא פעל כך, אין הוא יכול להפרע מהעובד בגין נזק או בגין חוב אשר כלל לא הוכח. .10המעביד אינו רשאי לנקוט "קיצור דרך" תוך ניצול העובדה ששכרו של העובד מצוי בקופתו ואינו יכול להיות גם התובע את הסכומים המגיעים לו לטענתו ובאותה עת עצמה גם השופט וגם המוציא לפועל במעין הליך מזורז של ניכוי סכומי הנזק הנטען, משכרו של העובד. .11כל זאת מכיוון ששכרו של העובד כבר מובטח לו והזכות לקבל את השכר כבר הוכחה, בעצם העבודה. לעומת זאת, כל טענות המעביד כנגד העובד בדבר גרימת נזק או בדבר הפרת הסכם או בדבר קיום חוב כלשהו וכיוצא באלה, עדיין טעונות הוכחה וכנגדן קיימת זכותו של העובד להתגונן בהליך הראוי ולטעון ולהוכיח כי הנזק לא נגרם, או שההסכם לא היה, או שההסכם לא הופר, או שהנזק לא נגרם באשמתו, או שהנזק איננו בערך הנטען על ידי המעביד, או שהחוב לא קיים או שהחוב נפרע או לטעון את כל אלה וטענות אחרות גם יחד. .12לכן נקבע הכלל לפיו אין לנכות משכר עבודה סכומים בגין טענות בלתי מוכחות של המעביד כלפי העובד. היוצא מן הכלל הוא זה הקבוע בפיסקה (6) האמורה, כלומר כאשר קיים חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד. רק כאשר קיים איזון הוכחתי בין זכות העובד לקבל את שכרו וזכות המעביד לקבל מהעובד סכומי כסף כלשהם, רק אז יחול החריג ויתאפשר קיזוז של הזכויות זו כנגד זו, שיתבצע באמצעות ניכוי משכרו של העובד. .13לכן, בראש ובראשונה, כדי לאפשר את הניכוי, צריך שיהיה חוב מוכח בדרגת וודאות מוחלטת, ממש כשם שזכותו של העובד לקבל את שכרו, כבר הוכחה על ידי עצם העבודה. .14לכן, כאשר המעביד טוען שהעובד גרם לו נזקים, ברור שאין כאן "חוב" ואפילו יש מסמך בכתב, הרי עדיין המעביד צריך להוכיח את עצם קרות הנזק, את ערכו של הנזק ואת הקשר שבין העובד לבין קרות הנזק. לפיכך, גם כאשר העובד התחייב בכתב לשפות את המעביד על נזקים שהוא יגרום להם בעתיד, התחייבות שניתנת, עוד לפני קרות הנזק הנטען, הרי אין בכך משום חוב שניתן לנכות משכר עבודה. יתרה מכך, על פי הפסיקה, החוב שניתן לנכותו משכר עבודה, הוא חוב קצוב ומגובש, כך ששום נזק נטען שנגרם לאחר חתימת ההתחייבות בכתב, איננו יכול להיות מנוכה משכר עבודה, אלא חייב להיות נושא לתביעה נפרדת של המעביד כנגד העובד. .15במקרה הנדון כאן, אין כל חוב של התובע לנתבעת וגם אין מסמך בכתב וטענת הנתבעת איננה מעוגנת באף אחת מהפיסקאות של סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - .1958 יש כאן מחלוקת אמיתית בשאלה האם התובע קיבל מהנתבעת את ארגז הכלים, או שמא קיבל את הארגז מחברת החשמל וקיימת מחלוקת נוספת, האם התובע החזיר את הארגז לחברת החשמל, אם לאו. .16מכאן שטענת ההגנה של הנתבעת, איננה יכולה לשמש בסיס לניכוי סכומי כסף משכרו של התובע, אלא אך ורק לבסס תביעה נפרדת שהנתבעת רשאית להגיש נגד התובע ובתביעה זו, היא זו שתצטרך להוכיח שהתובע קיבל ממנה את ארגז הכלים וכי התובע לא החזיר את ארגז הכלים וכן תצטרך להוכיח מהו ערכו הכספי של ארגז הכלים. במאמר מוסגר יאמר שבמסגרת הדיון בתיק זה, לא הצליחה הנתבעת להוכיח שהתובע קיבל ארגז כלים כלשהו ממנה, באשר עדות נציג הנתבעת היתה עדות כללית לגבי נוהלים ונוהגים באופן כללי, מבלי שתהיה כל ראיה, לרבות חתימת אישור מטעם התובע, כי אכן במקרה מסוים זה, נתנה הנתבעת ארגז כלים לתובע. (לעומתה התובע הגיש מוצג ת/1, הנחזה להיות אישור קבלה כזה ואשר המצאותו בידי התובע, אמור להעיד על כך שהכלים הוחזרו). אולם כאמור, מכיוון שלא כאן המקום להכריע בענין זה של ארגז הכלים, לא זו סיבת קבלת התביעה. .17סיבת קבלת התביעה היא, כי הנתבעת העלתה טענת הגנה אחת ויחידה, אשר על פי הדין, איננה טענת הגנה רלוונטית ולכן היא נותרה למעשה מחוסרת הגנה. תוצאת הדברים היא שהתביעה מתקבלת במלואה, מבלי שתהיה בכך כל פגיעה בזכות הנתבעת לתבוע את התובע בגין אי החזרת ארגז הכלים אשר הנתבעת טוענת שמסרה לתובע. .18לאור כל האמור לעיל, מחוייבת בזה הנתבעת לשלם לתובע את הסך 400ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.95ועד מועד התשלום בפועל. .19כמו כן, מחוייבת בזה הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 150ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. .20על פסק דין זה, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15ימים ממועד קבלתו.קיזוזחובמשכורת