לפני מסירת הדירה, היתה הקונה מודעת לכך שקיימת בה רטיבות, ברם, קיבלה את הסברו של המוכר שרטיבות זו קיימת מכיון שאין חלונות בדירה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניית דירה עם רטיבות - ידיעה על רטיבות לפני קניית הדירה: א. מהות התביעה זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (הש' ש. אלמגור), אשר קיבל תביעת נזקים בגין ליקויי בניה. ב. עובדות רלוונטיות המערער הינו קבלן. ביום 14.12.86רכשה ממנו המשיבה ביחד עם בעלה (שלא היה תובע בתיק בבימ"ש קמא), דירת גג ברחוב מוהליבר 25פתח תקוה (להלן: "הדירה"). המשיבה קיבלה את החזקה בדירה בחודש אפריל 87', ושיכנה בה את הוריה שנמצאים שם עד היום. עובר למסירת הדירה, היתה המשיבה מודעת לכך שקיימת בה רטיבות, ברם, קיבלה את הסברו של המערער שרטיבות זו קיימת מכיון שאין חלונות בדירה. שני הצדדים ידעו שהמשיבה מתכוונת לעשות שינויים בדירה. שינויים אלה נעשו. הליקויים שהתגלו, לרבות ענין הרטיבות, לא השתנו לאחר ביצוע שינויים אלה. לגבי מהות השינויים, הגיש כל אחד מהצדדים לבית משפט קמא חוו"ד מומחה מטעמו. בבית משפט קמא נטענו אותן טענות שנטענו בפנינו: א. התיישנות; ב. ניתוק הקשר הסיבתי בגין השינויים שערכה המשיבה בדירה לבין הרטיבות ורמת הבניה בדרך כלל; ג. מכיוון שבעלה של המשיבה לא תבע, כי אז שומה על בית משפט להעניק למשיבה רק מחצית מהנזקים שהוכחו; ד. טענה נוספת שבית משפט קמא לא יכול היה לחרוג מסכומי הנזק שנתבעו בפרשת התביעה ולהעניק מעבר להם לפי חוו"ד מומחה. ג. לטענת ההתיישנות צדק בית משפט קמא בקובעו שלא היתה התיישנות. מניין הזמן לחישוב תקופת ההתיישנות הוא מאותו מועד שבו נודע לתובעת על כך שליקויי הבניה הם אלה שגורמים לרטיבות. הן מעדותה של המשיבה בבימ"ש קמא, והן מפריטי הנזק (נספח ד') אותם פירט השמאי גורדין פליקס, שהיה נאמן על בימ"ש קמא, עולה שהמדובר בליקויי רטיבות ונלוויהם. נושא הרטיבות עלה בשיחה בין המערער לבין המשיבה, והיא הבחינה בהם עוד בזמן ניהול המו"מ עמו (עמ' 8לפרוט'), ברם, המערער הרגיע אותה, כאמור, שזה בגלל שהדירה היתה פתוחה. בית משפט קמא האמין לגירסה זו, ולכן קבע שהמועד שנודע לתובעת על הליקויים היה לאחר שקיבלה את החזקה בחודש אפריל 87'. מכיון שהתביעה הוגשה ב- 3מרץ 94', אזי טרם חלה תקופת ההתיישנות. מנין הימים החל 4חודשים לאחר חתימת החוזה, למרות שקבלת החזקה היתה בפועל 3ימים לאחר חתימת החוזה שהיתה ב-14.12.86, וזאת לאור קביעתו המוצדקת של בימ"ש קמא, שהמערערת יכולה היתה להבחין בליקויים, רק לאחר שעבר חורף והוריה גרו בדירה. עמדה זו מקובלת עלינו, ואשר על כן אנו דוחים את טענת ההתיישנות. במאמר מוסגר נציין, שבית משפט קמא לצורך שלמות התמונה בלבד, הוסיף שתוך מהלך הדיון התיישנה התביעה של בעל המשיבה, ברם, להסיק מזה איזה שהיא מסקנה כפי שעשה ב"כ המערער בטיעוניו בכתב ובעל פה, לא ניתן. זו קביעה פשוטה שמאחוריה אין מאומה. ד. ניתוק הקשר הסיבתי אין ממש בטענה שהתיקונים שערכה המשיבה בדירה הם אלה שגרמו לליקויים השונים. בפני בימ"ש קמא הופיעו שני מומחים, אחד מכל צד. הוא העדיף את מומחה המשיבה, שהוא מהנדס במקצועו ולא שמאי. מומחה זה קבע העדר קשר בין השינויים לבין הליקויים. בימ"ש קמא ניתח אחד לאחד את השינויים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אנו דוחים את הערעור בנקודה זו מטעמיו של בימ"ש קמא. ה. האם זכאית המשיבה למלוא הפיצוי או רק חציו? הן בבימ"ש קמא והן בפנינו נטענה הטענה שכתוצאה מכך שלא צורף בעלה של המשיבה, שהוא ביחד עימה בעלים משותפים של הדירה, אזי זכאית המשיבה רק למחצית הנזקים שהוכחו. בע"א 559/87מנחם חשאי ו- 18אח' נ' יצחק ארוין רונן (פ"ד מו(1) 229) התעוררה שאלה - מה חלקו של דייר שתובע פיצויים בגין ליקויים ברכוש המשותף. הנשיא שמגר שנתן את פסה"ד קבע: "הואיל ולא נתבע בעניננו סעד של ביצוע בעין, אלא התבקש סעד כספי לפיצוי התובעים על נזקים שנגרמו להם, נזקים המתייחסים לרכוש המשותף בלבד, הרי שיש לפצות כל דייר ודייר אשר תביעתו הוכחה לפי חלקו ברכוש המשותף". הנשיא מנמק זאת שם במילים האלה: "אולם כאשר התבקש סעד של פיצוי, שעיקרו השבת מצבו של כל דייר לקדמותו מהבחינה הכספית, אזי דייר שתביעתו נדחית מנתו נגרעת מסכום הפיצויים". על הלכה זו נמתחה ביקורת (ראה פרופ' מ' דויטש, דיני חיובים - חלק כללי (בעריכת דניאל פרידמן), עמ' 331בעמוד 361-363). ב-ע"א 717/88חיים רוכורגר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מילר ואח' (פ"ד מה(2) 284), נקבע על ידי השופט גולדברג, לענין ביטול הסכם קומבינציה, בהקשר לריבוי נושים, שלאור סעיף 69(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, מילא חייב את חיובו לאחד הנושים בין אם לפי דרישתו של הנושה, ובין אם מיוזמת החייב, כל עוד לא נסתרה החזקה כי ביחסים בין החייב לנושיו הוא יוצא ידי חובתו כלפי כולם בקיום החיוב לאחד הנושים. בעוד שבימ"ש קמא יישם במקרה נשוא התביעה את ע"א 717/88, גורס ב"כ המערער שיש ליישם את הילכת חשאי הקודמת. בימ"ש קמא, שגם בפניו הועלה טיעון זה, קבע מבחינה עובדתית שהנתבע-המערער-לא סתר את החזקה, שקיום כלפי המערערת הוא קיום כלפי בעלה, ולכן בהסתמך על סעיף 59לחוק החוזים, ועל פסה"ד בע"א 717/88, דחה עתירה זו. הדחיה היתה נכונה, ונוסיף לה נימוק נוסף: ברמה הנורמטיבית אין טעם רב לאבחנה, לפחות בנסיבות מקרה בהם המדובר ביחסי בני זוג שהם בעלים משותפים של דירת מגורים, אם התובענה הינה בגדר צו מניעה, צו אכיפה או תביעת פיצויים. נראה שלא תהיה מחלוקת שכל תובע אחד מייצג את השני לענין תובענות אלה; נראה גם שלא תהיה מחלוקת שליקויים בדירה מפריעים לכל מי שרכש אותה, או לכל מי שמתגורר בה, ותיקונים אמורים לחול על שני בעלי הדירה. במילים אחרות - דווקא למטרה זאת קיימים יחסי שליחות בין הבעל והאשה לנושא הנזקים. ועוד ברמה העקרונית: בניגוד לפס"ד חשאי שם התמקד הרציו בדיון בזכות הקנינית של הצדדים, כשזכות הפיצויים נובעת מפגיעה בזכות זו, אזי בעניננו המדובר ביחסים חוזיים שנקשרו בין הצדדים, ובהפרת אותם יחסים חוזיים, שהרי אין מחלוקת שכל הרוכש דירה רכש נכס שאמור להתאים ליעודו. ייעוד הדירה כולל גם העדר נזילה, והעדר חדירת רטיבות מקירות. אשר על כן אנו דוחים את הערעור בראש פרק זה. ו. גובה הפיצוי בית משפט קמא, קבע פיצויים בגובה של 500, 102ש"ח (עמ' 12לפסה"ד). אין פירוט כיצד הגיע בימ"ש קמא לסכום זה. בטיעוניו בפנינו טען ב"כ המערער שביהמ"ש חרג מסכומי הנזק שפורטו בפרשת התביעה. הוא מסתמך בטיעונו זה, מן הסתם, על כך שחוו"ד המומחה לא תמיד תאמה את פריטי הנזק שנתבעו שם. קשה לבדוק טענה זו. הסכום שנקבע בפסה"ד לא עולה על סך כל הסכומים בפרשת התביעה. תחשיבו של ב"כ המערער כפי שנערך בפנינו, כשהוא מפחית את הסכומים שלטענתו לא צריך לזכות בהם את המערערת, אינם מתאימים בחלקם עם קביעת ביהמ"ש. מעבר לזה, במהלך הדיון, נחקר המומחה באופן עניני לגבי חווה"ד, ללא שום הסתייגות. אם לא היתה שום הסתייגות לא ניתן לטעון בשלב זה של הערעור, בפעם הראשונה, שלא הורחבה החזית. אמנם הנחת היסוד שצריכה להנחות את ביהמ"ש היא, שהוא כבול לפריטי הנזק שנתבעים בכתב התביעה, יחד עם זאת אם במהלך הדיון מוכחים פריטי נזק שונים, שאינם עולים על סך כל סכום התביעה, כל זאת ללא התנגדות הצד שכנגד, רשאי ביהמ"ש להתייחס לפריטים אלה כפי שמן הסתם נעשה כאן. עצם העובדה שהוגשה חוו"ד שונה, או עצם העובדה שהיתה התנגדות לפריט נזק שלא נתמך בקבלות, אין משמעותה התנגדות להרחבת חזית. אשר על כן אנו דוחים את הערעור גם בראש פרק זה. התוצאה היא שמלוא הערעור נדחה. על המערער לשלם למשיבה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 000, 15ש"ח + מע"מ. ניתן לגבות את הסכום מהפקדון.נזקי מיםרטיבותמקרקעיןקניית דירה