קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניית רכב משועבד לבנק: פתח דבר התובענה המונחת בפני, הינה תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו המבקשת הינה הבעלים היחידי והבלעדי של רכב שברולט, מ"ר 55-665-70 (להלן - הרכב), כאשר בעלותה של המבקשת נקייה מכל שיעבוד. לפיכך מבוקש סעד נוסף, להורות על ביטול כל השעבודים או העיקולים הרובצים על הרכב, ובכלל זה השעבוד הרשום לטובת המשיב 5. (בנק) טענות הצדדים טענות המבקשת המבקשת טוענת כי ביום 17.3.11, פנתה למגרש לממכר מכוניות בהרצליה (להלן - מגרש המכוניות). מגרש המכוניות מהווה סניף של המשיבה 3, שהינה חברה העוסקת בממכר כלי רכב. פניית המבקשת למגרש המכוניות נעשתה לשם החלפת רכבה של המבקשת ברכב אחר. לטענת המבקשת, מגרש המכוניות נוהל על ידי המשיבה 1, שהינה חברה שעיסוקה בסחר בכלי רכב. מי שניהל בפועל את מגרש המרכוניות היה המשיב 2, סוחר כלי רכב, המשמש כמנהל המשיבה 1. עוד באותו יום, בחרה המבקשת ברכב, והרכב עבר בדיקה במכון לבדיקת רכבים, כאמור בטופס הבדיקה, המצורף כנספח ב לכתב התובענה. לטענת המבקשת, בפני המבקשת הוצג רשיון הרכב, ומעיון בו למדה המבקשת, כי לא רשומים על הרכב שיעבודים או עיקולים כלשהם. עותק רשיון הרכב מצורף כנספח ג לכתב התובענה. המבקשת טוענת, כי לשם מימון רכישת הרכב נטלה ביום 17.3.11 הלוואה מבנק הפועלים בע"מ, המשיב 5, על סך 43,000 ₪, כאמור באישור הבנק המצורף כנספח ד לכתב התובענה. ממשיכה המבקשת וטוענת, כי ביום 20.3.11 הגיעה בשנית למגרש המכוניות, בליווי אמה ואחיה, אז נערך הסכם מכר בינה ובין המשיב 2, לפיו רכשה מהמשיבים את הרכב בתמורה למסירת רכבה הקודם ובתוספת תשלום בסך 44,000 ₪ (להלן - הסכם המכר). העתק הסכם המכר מצורף כנספח ה לכתב התובענה. לטענת המבקשת, עוד באותו יום, היא העבירה למשיב 2 את רכבה ושילמה את מלוא התמורה שסוכמה, כאמור בקבלה שצורפה כנספח ו לכתב התובענה. המבקשת טוענת, כי למרות האמור לעיל וחרף הבטחות רבות מצד המשיב 2, טרם הועברה הבעלות ברכב על שמה. לטענת המבקשת, היא הבעלים הבלעדי והיחידי של הרכב, וזאת - בין השאר - מכח הוראת סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק המכר) והוראות חוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק השליחות). טענות המשיבים 1 - 2 לטענת המשיבים 1 - 2, דין התובענה להתקבל. עסקת המכר בין המשיבה 1 למבקשת הושלמה זה מכבר. המבקשת רכשה את הרכב מהם במיטב כספה, בדקה אותו, ערכה ביטוח, קיבלה בו חזקה, ועל כן חוסה המבקשת בצילה של "תקנת השוק", הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר. המשיבים 1 - 2 טוענים עוד, כי ביניהם ובין המשיבה 3 מתקיימת מערכת חוזית ארוכת שנים, במסגרתה רכשה המשיבה 1 מהמשיבה 3 ביום 2.2.11, את הרכב, עבורו שילמה המשיבה 1 למשיבה 3 את מלוא התמורה. מוסיפים המשיבים 1 - 2 וטוענים, כי מתנהלים ביניהם ובין המשיבה 3 הליכים משפטיים בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו במסגרת תא"ק 15276-06-11. במסגרת הליכים אלו מונה המשיב 4 ככונס נכסים על הרכב. לטענתם של המשיבים 1 - 2, אין בהליכים אלו כדי להשפיע על מעמדה של המבקשת, לגביה עסקת המכר הושלמה ואין להחזיקה כבת ערובה. זאת משעה שנותר אך מהלך אחד להעברת הבעלות על הרכב על שמה של המבקשת, מהלך שהינו דקלרטיבי בלבד. עוד טוענים המשיבים 1 - 2, כי אין מדובר בעסקה פיקטיבית, שנועדה להברחת נכסים, אלא בעסקת מכר בשוק החופשי, שהושלמה על פי כל הקריטריונים של תקנת השוק, למעט אקט רישום העברת הבעלות ברכב. טענות המשיבה 3 מנגד, המשיבה 3 טוענת, כי דין התובענה להידחות. לטענת המשיבה 3, במועד רכישת הרכב על ידי המבקשת, היה רכב זה רשום במשרד הרישוי על שמה של המשיבה 3, ובמצב דברים זה לא חל שינוי עד היום. בנוסף, במועד זה, הרכב היה משועבד לטובת המשיב 5, באמצעות משכון רשום במשרד הרישוי, עוד מיום 29.11.10. לטענת המשיבה 3, נטל השכנוע להתקיימות התנאים להחלתה של תקנת השוק מוטל על הטוען לבעלות בנכס, ובמקרה זה, המבקשת. במקרה דנן, המשיבה 3 טוענת, כי קיימת סבירות גבוהה מאוד, שהמבקשת לא רכשה את הרכב בתמורה ובתום לב. זאת משום שהמבקשת לא טרחה לבדוק טרם רכישת הרכב, במשרד הרישוי, האם קיימים שעבודים. המבקשת הסתפקה בעיון בהעתק רשיון הרכב, שהופק זמן רב טרם רכישתו, אשר ממילא אין בו כדי להוות ראיה בדבר קיומם או אי קיומם של עיקולים או שעבודים. בנוסף, המשיבה 3 טוענת, כי המבקשת רכשה את הרכב מבלי שהוצג בפניה מסמך כלשהו, כגון ייפוי כח או שטר מכר, המייפה את כוחה של המשיבה 1 למכרו. עוד טוענת המשיבה 3, כי המבקשת לא ציינה מה היה שוויו של הרכב שמסרה למשיבה 1, ולא צירפה לתובענה ראיה כלשהי בדבר סך מלוא התמורה ששילמה תמורת הרכב. המשיבה 3 טוענת, כי ברקע תובענה זו, נמצאת תביעה כספית בסך 833,360 ₪, שהגישה המשיבה 3 נגד המשיבים 1 - 2, וזאת בגין חובה של המשיבה 1 למשיבה 3, כמפורט בטיעוני המשיבים 1 - 2. המשיבה 3 מציינת, כי במסגרת תביעה זו מונה ביום 12.6.11 בא כוחה - המשיב 4 - ככונס נכסים לשם תפיסת רכבים. ביום 19.6.11 נתפס הרכב, כשהיה כבר בחזקת המבקשת, ואוחסן על ידי המשיב 4 במגרש, בו הרכב נמצא עד היום. מוסיפה המשיבה בענין זה וטוענת, כי במסגרת דיון שהתקיים בתיק שבפנינו ביום 16.8.11, בפני כב' השופט ניר נאוי, הגיעו הצדדים להסדר זמני. בהסדר זה הוסכם, כי המבקשת תמשיך להחזיק ברכב בתנאים מסוימים עד למועד מתן פסק הדין בתובענה זו. טענות המשיב 5 להלן טענות המשיב 5, כפי שהן עולות מכתב סיכום טענותיו. המשיב 5 טוען, כי רכישת רכב ללא בירור מקדים במשרד הרישוי בדבר מצבו הרישומי של הרכב, שוללת את תום הלב הנדרש בתקנת השוק. לטענת המשיב 5, בעת ביצוע עיסקת הרכישה השיעבוד היה כבר בתוקף. הוא נרשם במשרד הרישוי וברשם החברות מספר חודשים קודם לכן. המשיב 5 טוען, כי רשיון הרכב בו עיינה המבקשת הונפק למעלה מארבעה חודשים בטרם נרכש הרכב על ידי המבקשת, ועל כן על המבקשת היה לערוך בדיקה מקדימה במשרד הרישוי. הימנעותה מלעשות כן שוללת ממנה את ההגנה הקבועה בתקנת השוק. דיון והכרעה מטענות הצדדים, כפי שנפרשו בפני, עולה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי המבקשת ביקרה במגרש המכוניות, שם רכשה ביום 20.3.11 את הרכב, וזאת בהתאם להסכם המכר והוראותיו. עוד נראה, כי אין מחלוקת, שעד היום המשיבה 3 רשומה במשרד הרישוי כבעלים של הרכב, וכי המבקשת טרם נרשמה כבעלת הרכב. עובדה זו עולה הן מטענות הצדדים והן מעיון בהעתקי רשיון הרכב, נספח ג לכתב התובענה ונספח ג לתגובת המשיבה 3. סלע המחלוקת נעוץ, איפוא, בשאלות הבאות: האחת, האם ובאלו תנאים זכאית המבקשת להרשם כבעלים של הרכב. השניה, מה דינו של השעבוד הרשום לטובת המשיב 5 , ככל שזה אכן נרשם. אדון בשאלות אלו כסדרן. מיהו בעליו של הרכב? מעיון בהסכם המכר עולה, כי הוא נערך ונחתם בין המבקשת ובין המשיבה 1. יחד עם זאת, המבקשת העידה בבית המשפט, כי מבחינתה רכשה את הרכב מהמשיבה 3, ולא מהמשיבה 1 (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 17-19; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 1-3). המבקשת אינה טוענת, שרכשה את הרכב מהמשיבה 1, ולהפתעתה התברר לה, שהרכב נמצא בבעלות המשיבה 3. לו זאת היתה טענת המבקשת, היה הדבר מחייב בחינת התקיימותם של התנאים לתחולת "תקנת השוק", הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר. כפי שעולה מדברי המבקשת, הטענה במקרה זה היא שונה לחלוטין. טענתה של המבקשת, כאמור לעיל, היא שרכשה את הרכב מהמשיבה 3 באמצעות המשיב 2. בנסיבות אלה, נשאלת השאלה, האם המשיבים 1-3 נהגו באופן שהמבקשת היתה רשאית להסיק ממנו, שהיא אכן רוכשת את רכבה מהמשיבה 3, באמצעות המשיב 2. במילים אחרות, עסקינן בשאלה מדיני השליחות. בענין זה קובעת הוראת סעיף 3(א) לחוק השליחות כדלקמן: "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". בע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה פד"י נו(6) 566, 574 נאמר: "הגם שהשלוח פעל ללא הרשאת השולח, הרי משהציג השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה בפני הצד השלישי, נוצרת שליחות ממש לפי חוק השליחות. שליחות זו נבדלת מן השליחות הנחזית, המבוססת על השתקתו של השולח שהציג מצג של הרשאה כלפי הצד השלישי - אם זה שינה את מצבו לרעה - מלטעון כלפי הצד השלישי כי השלוח פעל ללא הרשאה או חרג מן ההרשאה . כדברי השופט מצא 'סעיפים 3 ו -6 לחוק השליחות נתפסים כמגלמים את מוסד השליחות הנחזית כנורמה של שליחות ממשית הנחזית כנורמה של שליחות ממשית, שיסודה בפירוש מצגו של השולח, כלפי הצד השלישי, ביחס להיקף הרשאתו לשלוח...' סיכומו של דבר, כאשר הצד השלישי לא ידע על היעדר ההרשאה, וכאדם סביר ותם לב לא היה חייב לדעת על כך, הרי שפעולה של שלוח, הגם שנעשתה ללא הרשאה ותוך מעילה באמון השולח, מחייבת את השולח. הסביר זאת השופט ברק: '... היקף ההרשאה (ייקבע) על פי חזותה החיצונית, כפי שהיא נתפסת אצל הצד השלישי, וחזות חיצונית זו יכול שתהא רחבה דיה כדי לכלול בחובה את פעולתו המשפטית של השלוח חרף נסיבותיה האסורות. טול שלוח, המתקשר עם צד שלישי בשם שולחו אך העושה כן בתרמית ואך לשם קידום ענייניו הפרטיים שלו ואינו מגלה זאת לצד השלישי. אם פעולת השלוח נופלת למסגרת חזותה החיצונית של הרשאתו, כפי שהוצגה לפני הצד השלישי על ידי התנהגות השולח, יש בה כדי לחייב ולזכות את השולח חרף אופיה הפרטי והאסור' (ע"א 318/82, יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, בעמ' 92)". בע"א 1796/10, כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ, לא פורסם, שניתן לאחרונה, בסעיף 40 לפסק הדין, התייחס בית המשפט להוראת סעיף 3(א) לחוק השליחות באמרו: "מקורו של עקרון זה הוא בדוקטרינת ה'שליחות הנחזית', שהתבססה במשפט האנגלי המקובל על כללי השתק או מניעות ... משמעותה של 'השליחות הנחזית' היא כי השולח מנוע מלהתכחש למצג שהציג בפני צד שלישי לפיו השלוח פעל בהרשאתו, אם הצד השלישי הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה. כללים אלה נקלטו במשפט הישראלי, אך נפסק כי לאחר חקיקת חוק השליחות חל שינוי במשפט הישראלי ואין מדובר עוד ב'שליחות נחזית' אלא בשליחות של ממש הנשלטת על ידי חוק השליחות ולא על ידי דיני ההשתק ... להבדיל מה'שליחות הנחזית', השתכללותה של שליחות מכח התנהגות השולח כלפי הצד השלישי אינה מותנית בכך שהצד השלישי שינה את מצבו לרעה ... ודוק, התנהגות השולח לא תיצור שליחות במקום שהצד השלישי ידע, או היה חייב לדעת כאדם סביר, על העדר הרשאה של השלוח ..." המסקנה העולה מן הדברים הינה, כי אף אם השלוח פעל ללא הרשאה, הרי משעה שהוצג בפני צד ג' מצג אובייקטיבי בדבר קיומה של הרשאה - נוצרה שליחות של ממש, שיש בכוחה לחייב את השולח. ומן הכלל אל הפרט. אכן, המשיבה 1 היא הרשומה בהסכם המכר כמוכרת הרכב. גם הקבלה שנמסרה למבקשת - נספח ו לכתב התובענה - נושאת את שמה של המשיבה 1. יחד עם זאת, וחרף האמור לעיל, מהעדויות כפי שנשמעו בפני, כפי שיפורט להלן, נראה כי בפני המבקשת הוצג מצג לפיו היא רוכשת את הרכב מידי המשיבה 3 באמצעות המשיבים 1 ו-2. המבקשת העידה, כי מדובר במגרש גדול של המשיבה 3 (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 11). עוד העידה המבקשת, כי ראתה במקום שלט של המשיבה 3, שהיה לדבריה "בולט יותר" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 4-5). בנוסף, המבקשת העידה, כי המשיב 2 אמר לה, שהוא "סוכן של הנתבעת 3" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 6), ובהתאם לכך ראתה בו עובד של המשיבה 3 (שם בשורה 25). במהלך הדיון המבקשת שוב עמדה על גירסתה, כי רכשה את הרכב מהמשיבה 3 ולא מידי המשיבה 1 (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 17-19; עמ' 10 לפרוטוקול ,שורה 3). גם אמה של המבקשת, שהתלוותה אליה במועד רכישת הרכב העידה בסעיפים 7-8 לתצהירה אודות אותו שלט ענק הנושא את שמה של המשיבה 3, שניצב באופן בולט במגרש המכוניות, ולכן היתה בטוחה, כי מדובר בסניף של המשיבה 3. המשיב 2 אישר בעדותו, כי במקום אכן קיים שלט גדול "6 מטר על 1 מטר" הנושא את שמה של המשיבה 3 (עמ' 15 לפרוטקול, שורות 9-10). עוד העיד המשיב 2: "ש. ז"א אני לקוח תמים, עובר אורח, כשאני נכנס למקום הזה אני בטוח שאני נכנס לסוכנות של הנתבעת 3, נכון? ת. כן. חד משמעית. יש שלט בחוץ של הנתבעת 3 להשכרה/מכירה. בפנים יש כרטיסי ביקור, חוזים, שלטים של הנתבעת 3, גם להשכרת רכב וגם ליסינג" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 11-14). המשיב 2 אף העיד: "ת. אני עובד עם הנתבעת 3 כעשר שנים. יש לנו שיתוף פעולה עסקי במשך עשר שנים. אני עובד עצמאי. גם תחת השם של הנתבעת 3. אני מקבל עמלות על השכרת/מכירת רכב. אני עושה את זה בהרצליה פיתוח בעסק שלי ויש כרטיסי ביקור ושלטים של הנתבעת 3 וכן אתר אינטרנט של הנתבעת 3 שבו מצויין הסניף החמישי שהוא הסניף שלי" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 3-6). עדותו של המשיב 2 תומכת, איפוא, בטענתה של המבקשת, כי היה לה יסוד סביר להניח ואף יותר מכך, כי היא רוכשת את הרכב מידי המשיבה 3, באמצעות המשיב 2, כמפורט על ידה בעדותה, וכי האחרון משמש כשלוחה של המשיבה 3 לעסקת הרכישה, וכי מגרש המכוניות מהווה סניף של המשיבה 3. הדברים עולים מפורשות אף מעדותו של מר אלי ג'ררד גדיש, מנהלה של המשיבה 3 (להלן - מר גדיש), שהעיד גם הוא בעמ' 24 לפרוטוקול, שורות 1-6: "דוד בר גיל (המשיב 2 - נ"ש) עובד איתנו 5 שנים, משנת 2006, כסוחר בלבד. בסוף 2010 הוא ביקש אפשרות להרחיב את העסקים מסוחר רכב שעובד איתנו בלבד וביקש להיות סוכן להשכרת רכב. נתנו לו רשות להשכיר רכבים. הוא גם התחייב שיש לו שני חדרים, אחד להשכרת רכב והשני קניית רכב. על חשבונו הרכיב שלט לא על הקיר הראשי אלא בתור שלט פרסום שיראו את השלט מרחוק ושיהיה כתוב עליו סאן קאר (המשיבה 3 - נ"ש) השכרת רכב. השלט הוא שלט גדול של סאן קיר (כך במקור - נ"ש) על הקיר של החניה ולא על הבנין עצמו". הנה כי כן, מר גדיש עצמו מאשר את הטענה, ולפיה במגרש המכוניות קיים שלט גדול הנושא את שמה של המשיבה 3. שלט זה הוצב במגרש המכוניות בידיעתה ובהסכמתה של המשיבה 3. כך גם הוא מאשר, שהמשיב 2 שימש כסוכן מטעמה של המשיבה 3 למכירת והשכרת רכבים. המשיבה 3 לא טרחה, איפוא, לדרוש הצגת מצג ברור, שימנע מרוכשי רכבים כדוגמת המבקשת לטעות בדבר זהות מוכר הרכבים במגרש המכוניות. לא זו אף זו. ברשיון הרכב שהוצג בפני המבקשת רשומה המשיבה 3 כבעלים של הרכב. סיבה טובה נוספת להאמין, כי הרכישה בוצעה מהמשיבה 3 ולא מהמשיבה 1. בהקשר זה יצויין, כי המשיבה 3 איננה טוענת, שהרכב נלקח ממנה על ידי המשיבים 1 ו-2 ללא רשות. המשיבה 3 ידעה היטב, כי הרכב מוצע למכירה על ידי המשיבה 1 באמצעות המשיב 2. המשיבה 3 ידעה גם, ששלט גדול ובולט מתנוסס לתפארת במגרש המכוניות. המשיבה 3 ידעה גם, שהרכב רשום במשרד הרישוי בבעלותה. המשיבה 3 לא עשתה דבר כדי לסכל את המצג, שהוצג בפני רוכשים פוטנציאליים, ולפיו המשיבה 3 מציעה את רכביה למכירה במגרש המכוניות, שנחזה כסניף של המשיבה 3. נוכח מקבץ העדויות הנ"ל, יש לקבל טענת המבקשת, כי הוצג בפניה מצג, ולפיו המשיב 2 פועל בשמה של המשיבה 3, וכי היא סברה לתומה, שהרכב נמכר לה על ידי המשיבה 3 באמצעות שלוחיה, המשיבים 1 ו-2. יצויין בהקשר זה, שעדותה של המבקשת היתה קוהרנטית, ויצרה רושם אמין. בנסיבות אלה, אף אם בפועל למשיבים 1 ו-2 לא היתה הרשאה למכור את הרכב למבקשת בשמה של המשיבה 3, הרי שהתנהגותם של המשיבים - הן זו של המשיב 2 והן זו של המשיבה 3 - יצרה אצל המבקשת מצג לפיו המשיב 2 מוסמך לעשות כן. המשיבה 3, שלא פעלה למניעת מצג זה, עליו ידעה היטב, אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. זאת ועוד. מר גדיש העיד: "מוזר שמעולם לא קיבלתי פנייה של המבקשת לבדוק למה אני לא מעביר לה בעלות" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 30). בנסיבות שתוארו לעיל, נראה כי אין זה מוזר כלל. נהפוך הוא. המבקשת ראתה את המשיב 2 כמי שמוסמך לכל דבר וענין לטפל בהעברת הבעלות. אין זה פלא. המשיב 2 עצמו העיד, כי התחייב כלפי המבקשת לדאוג לרישום העברת הבעלות ברכב (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 17-18). כפי שעולה מהסכם המכר והעתק הקבלה שצורף לכתב התובענה, המבקשת שילמה את מלוא התמורה עבור הרכב - הן באמצעות מסירת רכבה הקודם והן באמצעות העברת סך 43,500 ₪ במזומן לידי המשיב 2. ראה בענין זה גם את עדותה של המבקשת בעמ' 3 לפרוטוקול, שורות 22-23. המשיב 2 אישר בעדותו, את קבלת התמורה והתחייבותו לדאוג להעברת הבעלות על שמה של המבקשת למחרת היום (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 17-18). המבקשת מילאה, איפוא, אחר חלקה בעסקה. כעת זכאית המבקשת להרשם כבעלים של הרכב, שנרכש על ידה בתום לב ובתמורה מלאה תוך הסתמכות על מצג השליחות שיצרו המשיבים 1 ו-2 וכן המשיבה 3. יודגש; ככל שמתנהלים הליכים משפטיים בין המשיבה 1 והמשיבה 3, ביחס לחובות כאלה ואחרים - הרי שמדובר במחלוקת כספית הנוגעת למשיבים אלו בלבד ואין בה כדי להשפיע על זכויותיה של המבקשת - כצד ג' תם לב - להרשם כבעלי רכב. לפיכך, ונוכח הנימוקים שפורטו לעיל , מתקבלת התובענה ביחס לסעד המבוקש למתן פסק דין הצהרתי לפיו המבקשת הינה הבעלים היחיד והבלעדי של הרכב. דין השעבוד המבקשת טוענת, כי יש להורות על ביטול השעבוד הרשום לטובת המשיב 5. מעיון בהעתק רשיון רכב השברולט כפי שצורף לכתב התשובה מטעם המשיבה 3 -נספחים ג ו-ד, עולה כי הרכב משועבד לטובת המשיב 5 וזאת בהתאם לשעבוד מיום 29.11.10. על מנת להתגבר על שעבוד זה, על המבקשת לעמוד בתנאי "תקנת השוק", כפי שנקבעו בהוראת סעיף 34 לחוק המכר, שם נאמר: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב". על תכליתה של תקנת השוק נאמר בע"א 716/72, רוזנשטרייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פד"י כז(2)709, 712: "העקרון של תקנת השוק מטרתו להביא לכך שיהיה סחר חופשי ושוטף במטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העסקה והקונה עוצם את עיניו ובכוונה נמנע מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד הסוף ... בתחרות זו בין שני עקרונות יסוד, אחד הצורך להגן על רכושו של אדם ואחד הצורך להבטיח את חופש המסחר בדרך הרגילה ללא עיכובים, העניק המחוקק שלנו עדיפות לעקרון השני כדי להבטיח את הצרכים ההדוקים של המסחר בזמננו. המסחר המפותח, המהיר והדינמי של זמננו, לרוב גם בין מוכר וקונה שהאחד אינו מכיר את השני, מחייב זרימה חפשית וקלה של סחורות ומצרכים שאינה יכולה ואינה צריכה להזדקק לבדיקות ולחקירות מרובות, כשאין כל סימן לכך שהעסקה נגועה בפגם כלשהו". בדנ"א 2568/97, כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פד"י נז(2)632, 630, נאמר: "על פי ההסדר הקבוע בסעיף זה, תוקנה עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי בהתקיים שישה תנאים מצטברים, אשר רובם מתייחסים לדרך ולנסיבות שבהן הגיע הנכס לידיו: (א) כריתת חוזה מכר; (ב) ביחס לנכס נד; (ג) הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; (ד) המכירה היא במהלך העסקים הרגיל; (ה) קבלת הנכס לחזקת הקונה; (ו) תום ליבו של הקונה. התנאי הראשון, שהוא תנאי סף להתקיימות תקנת השוק, עוסק בדרך ביצוע העיסקה - נדרש קיומו של חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו. התנאי השני מייחד את תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר לקטגוריה מסוימת של נכסים. ארבעת התנאים הנוספים מתמקדים בנסיבות אשר אפפו את עיסקת המכירה ". האם מתקיימים תנאי תקנת השוק בנסיבות דנן? שאלה זו תידון להלן. נראה כי אין מחלוקת, שעסקינן בנכס נד, שנרכש בתמורה מלאה, מידי מי שעיסוקו בממכר רכבים, במהלך עסקים רגיל, באמצעות חתימה על הסכם מכר. עיקר דיוננו, מתמצה, איפוא, בשאלת תום ליבה של המבקשת. המבקשת העידה בבית המשפט, כי ביקשה לראות את רשיון הרכב, והוא "היה נקי" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 21-22; עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 3-4). המבקשת חזרה על כך בהמשך (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 10-11). יש לתת אמון בדברי המבקשת בענין זה. המבקשת צירפה לכתב טענותיה העתק רשיון הרכב, שנמסר לעיונה ביום 17.3.11, שלושה ימים טרם נחתם הסכם המכר. העתק זה אכן נקי לחלוטין מכל רישום שעבוד ועיקול. מדובר ברשיון שהינו בתוקף עד 5.1.12. היינו, רשיון שהוצא בראשית 2011. המסמך הודפס ביום 5.11.10, כפי שמצויין בו במפורש. פירוש הדבר, כי בעת עריכת עסקת המכר, בחודש מרץ 2011, המבקשת התבוננה ברשיון "טרי", שקיבל תוקף כחודשיים וחצי לפני עסקת הרכישה. במצב דברים זה יכולה היתה המבקשת להסתמך על האמור ברשיון הרכב, שהוצג בפניה. גם המשיב 2 העיד בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 28-32: "ש. ז"א אם במקרה הספציפי של המבקשת דנן החזקת ומסרת לה רשיון שלא כתוב עליו שעבוד, אתה הבנת שהרכב הזה לא משועבד. נכון? ת. חד משמעית כן. ש. לכן גם סביר להניח שלא אמרת לה שהרכב משועבד? ת. חד משמעית כן". על דבריו אלה, חזר המשיב 2 בעמ' 20 לפרוטוקול, שורות 6-10. בנסיבות בהן למבקשת נמסר רשיון "נקי" והמשיב 2 לא מסר לה כל אינפורמציה בדבר שעבוד כלשהו, נראה המבקשת רכשה את רכב השברולט בתום לב מבלי שידעה על זכויותיו של המשיב 5 ועל היותו של הרכב משועבד לטובתו. העתק רשיון הרכב כפי שצורף לתגובת המשיבה 3 בו מופיע השעבוד - נספח ג לתגובה- העתק עליו סומכת המשיבה 3 את טענותיה, הודפס ביום 6.7.11, כשלושה חודשים לאחר ביצוע עסקת רכישת הרכב. ברי כי אין בכך כדי להפריך את טענת המבקשת, כי במועד בו רכשה את הרכב - בהתאם לרשיון הרכב שהוצג לה אז - לא הופיע השעבוד. לא זו אף זו. למבקשת לא היתה כל סיבה לחשוד בדבר קיומם של שעבודים הואיל ולשם מימון רכישת הרכב נטלה הלוואה מאותו בנק עצמו, שלטובתו שועבד הרכב, המשיב 5. יש מקום סביר להניח, כי לו הרכב היה משועבד בעת נטילת ההלוואה לטובת המשיב 5, היה הבנק מביא זאת לידיעת המבקשת. בענין זה העידה המבקשת: "ש. סמכת על הבנק שאם הוא נותן את הכסף הוא עשה את בדיקותיו, נכון? ת. נכון" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 18-19). נראה כי המבקשת לא עודכנה על ידי הבנק המלווה, המשיב 5 עצמו, בדבר קיומו של השעבוד, ולו מן הטעם ששעבוד כזה - אף אם היה- לא נרשם, נכון למועד קבלת ההלוואה. נשאלת השאלה, האם היה על המבקשת לבדוק בכוחות עצמה במשרד הרישוי קיומם של שעבודים על הרכב מעבר לאמור ברשיון הרכב אותו ראתה במועד רכישת הרכב, כטענת המשיבה 3. המבקשת העידה בענין זה: "לא בדקתי כי לא היה כתוב שעבוד והבנק אמר לי בסדר" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 13-15). בה"פ(ת"א)6695/72, יוסף נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"מ ע"ח 105, 111-112 , נאמר בענין זה: "בית משפט חייב לקבוע מהם השיקולים הקובעים קיום תום לב. המושג 'תום לב' לא הוגדר בחוק המכר, אך נראה כי הכל מסכימים שהתרשלות הקונה בבדיקת זכויות המוכר עשויה ליטול ממנו את תום הלב ... נראה לנו כי מבחינת הדין הרצוי שלנו, אין לדרוש מקונה אשר קנה מסוחר במהלך הרגיל של עסקיו של זה האחרון, שיבדוק את זכותו של המוכר ועל כן די שיפעל בהגינות אפילו מתוך התרשלות זאת למרות שהיקפה של תקנת השוק שלנו רחב מזה של התקנה האנגלית ... חוק המשכון אינו קובע כי כל אדם הוא בחזקת יודע על קיום משכון רשום. נראית לי גם דעתו של ד"ר וויסמן, כי אין זה מעשי לצפות מכל קונה שיפנה למשרד רישום המשכונות כדי לברר אם נכס מסוים הינו ממושכן. יהיה זה בלתי סביר לחייב רבבות קונים של טובין בעלי ערך נמוך או בינוני לטרוח ולברר שמא ממושכן הממכר ... הכל תלוי בנסיבות המקרה, לרבות טיב הנכס וערכו. הקונה חייב לשקול את הנסיבות ולשאול עצמו אם לגבי הנכס, שהוא עומד לקנותו קיימת אפשרות ממשית שהינו ממושכן ... ייזכר כי נפסק כבר, כי כאשר קונה אינו חוקר במידה מספקת 'כאשר נסיבות הענין היו חייבות להעלות חשד' הרי לא הוכח תום לבו" (ראה ע"א 352/71, החברה המרכזית לניירות ערך בע"מ נ' יעקב אנגלר, פד"י כו (1) 678, בעמ' 681). כפי שפורט לעיל, הוכח בפני, כי למבקשת לא היתה כל סיבה לחשוד בקיומו של שעבוד. למבקשת לא נאמר דבר בנוגע לקיומו של שעבוד על ידי המשיב 2, הרשיון כפי שהוצג בפני המבקשת היה נקי משעבודים. שיקול נוסף ומכריע להוכחת תום ליבה של המבקשת הוא, כי למבקשת ניתנה הלוואה על ידי המשיב 5 בעצמו לשם רכישת הרכב מבלי שצויין בפניה קיומו של שעבוד קודם כלשהו. בנסיבות אלה, נראה כי לא היה מקום לצפות מהמבקשת, תבדוק רישומי הרכב במשרד הרישוי. המקרה דנן שונה מהמקרה שנדון בבע"א(ת"א)788/77, קון נ' חסון, פ"מ תשל"ט(1)284. שם לא מדובר במקרה בו הוצג רשיון רכב תקף ו"טרי", הנקי משעבודים, בפני רוכש הרכב. שם גם לא מדובר במקרה בו אותו בנק שלזכותו רשום שיעבוד הוא זה שהעניק לרוכש הרכב את ההלוואה למימון רכישת אותו רכב. לפיכך אין להקיש מאותו פסק דין למקרה דנן. מטעמים אלה, נחה דעתי, כי המבקשת ממלאת גם אחר התנאי בדבר "תום הלב", הנדרש לשם קיומה של "תקנת השוק". משעה שהוכחו בפני התנאים הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר, דין הבקשה להורות על ביטול השעבוד הרשום לטובת המשיב 5, להתקבל. סוף דבר התובענה מתקבלת. מוצהר בזאת, כי המבקשת הינה בעליו היחיד והבלעדי של הרכב. השעבוד הרובץ על הרכב לטובת המשיב 5 מבוטל בזאת. משרד הרישוי ירשום המבקשת כבעליו של הרכב, כשבעלות זו נקיה מכל עיקול ושיעבוד. המשיבים 3-5, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות המבקשת בסך 616 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התובענה, 28.7.11, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישאו המשיבים 3-5, ביחד ולחוד, בשכ"ט ב"כ המבקשת בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכבבנקשעבודקניית רכב