קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בזמן ביעור חמץ: א. פתח דבר 1. התובע מס' 1, (להלן: התובע), יליד 1985, נכווה באורח קשה ביום 3.4.96, ערב פסח תשנ"ו, בעת בעור חמץ. התובעים 2 ו- 3 הם הוריו.   2. הנתבעת מס' 1 היא המועצה המקומית קרית ארבע, אשר לה מייחסים התובעים אחריות לתאונה הנ"ל. הנתבעת מס' 2 היא מבטחתה של הנתבעת 1, בקשר לסיכונים דוגמת אלה נשוא התביעה דנן.   3. במסגרת ההליכים נשלחה גם הודעה לצד שלישי, כנגד אדם בשם שלמה קריספין, אשר הדליק את האש שכוותה את התובע. הצד השלישי לא התגונן, וביום 13.8.00 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה.   4. הארוע שהוביל להגשת התביעה דנן מתואר בכתב התביעה כדלקמן:   "6. לקראת חג הפסח תשנ"ו הציבה הנתבעת 1, במקומות שונים בתחומה, חביות פח גבוהות לצורך שריפת חמץ בהן. 7. ביום 3.4.96 - בערב פסח תשנ"ו - בשעות הבוקר ניגש התובע 1 עם חברו, אבינועם קריספין, לאחד ממקומות ביעור החמץ, בחבית אשר הוצבה במקום מטעם הנתבעת 1 ברחבה ציבורית שמאחורי בניין 302 בקרית ארבע, כאשר במקום נכח אביו של אבינועם, מר שלמה קריספין (להלן: שלמה). 8. משניסה שלמה להבעיר את האש בחבית הנ"ל על ידי התזת חומר דליק מסוג טרפנטין לתוך החבית, אירעה לפתע התפצצות עזה ואש התלקחה לכיוון התובע 1, חברו אבינועם ואביו שלמה. 9. כתוצאה מכך נכווה התובע באופן קשה ביותר בכל חלקי גופו לרבות בפנים, בצוואר, בחזה, בגב ובזרועות".   5. מומחים רפואיים בתחום הכירורגיה הפלסטית, מטעם התובעים והנתבעים (פרופ' מ.ר. וכסלר ופרופ' ד. מלר), תמימי דעים, כי בארוע זה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשעור 20% לפי סעיף 75(1) ג למבחנים שבתוספת לתקנות המל"ל.   ב. המסגרת הדיונית ומהלך המשפט 6. הדיון פוצל, באופן שתחילה נדונה שאלת האחריות.   7. לקראת ישיבת ההוכחות בשאלת האחריות, שהתקיימה ב- 31.10.01, הוגשו מטעם התובעים תצהירי עדות ראשית של התובעים 1 ו- 2. הנתבעות הגישו תצהיר עדות ראשית של שולי שמעון, מזכיר הנתבעת 1.   8. בישיבת ההוכחות הושגה הסכמה דיונית כדלקמן:   "מוסכם כי התובע 1 והתובע 2 ייחקרו בקצרה, וכי לגבי עד הנתבעות- יוגשו השאלון ותשובותיו לשאלון וב"כ הנתבעות יוכל להעידו לשאלת השלמה ואחר כך חקירה נגדית קצרה. לאחר מכן - יוגשו טיעונים בכתב בשאלת האחריות על יסוד החומר שבתיק" (ע' 1, ש' 3-8).     9. הישיבה התנהלה בהתאם להסכמה. העדים העידו באורח גלוי, והותירו כולם רושם מהימן. במסגרת ישיבה זו הוגש, בנוסף למה שכבר נזכר לעיל, גם חוזר של הנתבעת 1 אל תושביה, שנשלח לקראת ערב הפסח שבו עסקינן (ת/5). אותו חוזר כולל גם הנחיות לעניין שריפת החמץ כדלקמן: "כמידי שנה בערב פסח, תציב המועצה בכל רחבי הקריה, חביות לצורך שריפת החמץ. התושבים מתבקשים לשרוף את החמץ אך ורק בחביות אלו ולא בשום מקום אחר, וזאת כדי לא לגרום נזק או לכלוך הסביבה. חל איסור מוחלט לשפוך את תכולת החביות למכולות האשפה. החביות יפונו על ידי המועצה, מיד לאחר מועד שריפת החמץ. אנו מבקשים לא לשלוח ילדים לשרוף את החמץ אלא בליווי מבוגר, ובכל מקרה אין לתת בידי הילדים חומרי בעירה".   חוזר נוסף המצוי בתיק, והמהווה חלק מהתשתית לצורך ההכרעה דנן, הינו "כללי זהירות להבערת מדורות ל"ג בעומר", שהפיצה הנתבעת 1 לתושביה לקראת ל"ג בעומר תשס"א, אשר חל להיות במאי 2001, כחמש שנים לאחר הארוע דנן.   ג. תוצאה סופית וביסוסה 10. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות.   11. לתוצאה זו הגעתי בשל כך שמחומר הראיות לא עולה רשלנות או עוולה של הנתבעת 1 כלפי התובעים, אשר בגינה יש לחייבה. אין אנו מוצאים כי היתה חובה על הנתבעת 1, אשר הופרה על ידיה. מעבר לכך, ומכל מקום, מחומר הראיות לא עולה קשר סיבתי בין מעשה או מחדל של הנתבעת 1 לבין הארוע ונזקי התובע, אשר יוביל לחיוב הנתבעות בנזיקין.   12. לטעמי, יש להשקיף על מהלך העניינים באופן שיבואר להלן.   13. העובדה שבתחומי הנתבעת 1 מבצעים בתי אב רבים בעור חמץ בערב הפסח, הינה נתון גלוי וידוע לכל. המדובר בפעולות פרטיות, שכל אחד ואחד מבצע, הכרוכות בסיכונים מסויימים, הנובעים ממעורבותה של אש, ואשר, ככלל, יכולות להתבצע ברשות היחיד או בשטחי הנתבעת 1. נראה בבירור, כי אילו הנתבעת 1 לא היתה מגלה כל מעורבות בנושא בעור החמץ, והיה מתרחש ארוע דוגמת זה שבדידן, הרי שלא היה כל פתחון פה לטעון כלפיה בהקשר זה. זאת בין אם הארוע היה מתרחש בשטח פרטי, בין אם בשטח ציבורי. התובעים לא הצביעו על כל מקור משפטי שיחייב פיקוח צמוד של הנתבעת 1 על אופן ביצוע שריפת החמץ על ידי התושבים, או נקיטת כל פעולה אחרת ע"י הנתבעת 1.   14. במעורבות שהנתבעת 1 גילתה, מיוזמתה, בנושא בעור החמץ, אין גם כן כדי להביא לחיובה בנזיקין כלפי התובעים. לגבי אותה מעורבות, נמצא לנו, כי בת/5 קוראת הנתבעת 1 לתושבים לגשת אל החביות שהציבה ו"לשרוף את החמץ אך ורק בחביות אלו ולא בשום מקום אחר". המקור שיכול היה להוביל לחיוב הנתבעות הוא אילו היה מתברר, כי יש בקריאה הנ"ל של הנתבעת 1, ובמה שנגזר ממנה, משום תוספת סיכון, ואילו נוכחנו לדעת כי קריאה זו גרמה לארוע שבו נפגע התובע. רק במקרה כזה, יהיה מקום לקבוע כי הנתבעת 1 עוולה כלפיו, ולחייב את הנתבעות בפיצוי התובעים. דא עקא, שכל אלה אינם עולים מחומר הראיות. מה שעולה מחומר הראיות הינו כי, מבחינה עובדתית, מעשהו של קריספין (הצד השלישי), שהתיז חומר דליק (טרפנטין) לצורך הבערת האש, הוא שגרם להתלקחות האש באופן שפגע בתובע. מעשה זה שלו חוטא, בין היתר, גם להוראות הנתבעת 1 בת/5, אשר בו יש קריאה לזהירות בנושא חומרי בערה. אין בחומר הראיות תשתית לביסוס רשלנות או עוולה של הנתבעת 1.   15. בנסיבות המקרה, אין מקום להעברת נטל השכנוע אל שכם הנתבעות מכמה טעמים. ראשית - לגבי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, שעליו מתבססים התובעים בהקשר זה, כבר נפסק כי "אין הסעיף חל כאשר הנזק נגרם באותם מקרקעין שבהם פרצה האש" (ע"א 113/80 ביטון נ' חלמיש, פ"ד לו (2) 706, 709 על יסוד ע"א 564/66, 582 כורי נ' קסש, פ"ד כא (1) 629, 632). נמצא, שבנסיבות המקרה דנן, אין תחולה לסעיף זה. מעבר לכך, כשמדובר באש פרטית, שהודלקה בניגוד להוראות הנתבעת 1, גם לא מתקיים הרציונל שמכוחו מוצדק לפעמים להעביר את נטל השכנוע אל שכמם של נתבעים. עצם העובדה שזירת הארוע היא שטח שבבעלות הנתבעת 1 לא מצדיקה כי נטל השכנוע יהיה עליה. זאת במיוחד כשהנזק ארע על ידי גורמים פרטיים, ובאופן שבו התרחש.   16. לנוכח כל אשר נאמר, הרי שכדי להצביע על עוולה של הנתבעת 1, היה על התובעים להגיש חוות דעת של מומחה שתבסס עוולה כזו שלה, באופן או באופנים שתוארו לעיל. ספק רב אם ניתן לגייס חוות דעת כזו. מכל מקום, בהעדרה, לא הוכחה כל עוולה מצד הנתבעת 1. בעדות עדי התובע אין כדי לבסס עוולה כזו. ממכלול הראיות, ובכלל זה תצהיר עד הנתבעות (נ/1), שהוא בעל הכשרה בכבאות, ואף שימש ככבאי (ע' 3, ש' 34-36), לא רק שלא עולה, כי הנתבעת 1 עוולה או התרשלה, אלא אפילו עולה באורח פוזיטיבי, כי היא פעלה כמועצה סבירה, וכי לא התרשלה ולא עוולה. הכל אשרו כי מזה שנים רבות משתמשים בחביות, ולא ציינו ארוע תאונתי אחד בקשר אליהן, וגם לא כל דופי או סיכון שיש בהצבתן (ראו עדות התובע, ע' 1, ש' 25-26; עדות התובע 2, ע' 2, ש' 5-13, ושם, ש' 33-34; עדות עד הנתבעות, ע' 3, ש' 8-13).   17. למעלה מן הצורך אוסיף, כי בנסיבות המקרה דנן, הרי שאפילו היה נקבע, בשונה מקביעתי לעיל, כי נטל השכנוע כן רובץ על הנתבעות, הרי שגם אז לא תשתנה התוצאה הסופית, לפיה דין התביעה להדחות. במקרים שבהם יש תחולה לסעיף 39, ונטל השכנוע עובר לשכמם של נתבעים, יש אבחנה בין מצב שבו התבררו העובדות בנוגע להבערת האש, למצב שבו לא התבררו עובדות אלה. הפסיקה מלמדת, כי הנטל במקרים שבהם התבררו העובדות, כדוגמת המקרה דנן, קל בהרבה מאשר במקרים האחרים. לגבי אותו נטל נאמר, כי: "אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשטותה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את בית המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי" (ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 388, 392).   במקרה לנוכח התאור שנותנים התובעים עצמם לאופן הדלקת האש והתפשטותה, על ידי מעשיו של קריספין, ויתר העובדות שהתבררו, יחד עם כל אשר נאמר לעיל בסעיף 16, לא מתגלה כל רשלנות של הנתבעת 1, או של מי שלמעשיו היא אחראית. נמצא, שגם כך מגיעים לאותה תוצאה של דחיית התביעה דנן.   18. מכל האמור לעיל עולה, כי מכל זוית שממנה נשקיף על הדברים, דין התביעה להידחות.   ד. כמה הערות בטרם חיתום 19. לטעמי, די בכל שנאמר לעיל כדי לנמק התוצאה. לפני סיום, אוסיף בקצרה עוד מספר הערות.   20. הערה ראשונה - דומה, כי התובעים עצמם היו ערים לכך שהאחראי לנזקים הינו קריספין, ולא הנתבעת 1. לא בכדי, בשעה שהגישו התובעים את תביעתם הראשונה ב"בית הדין האזורי לדיני ממונות ע"י המועצות הדתיות קרית ארבע - הר חברון", הם תבעו רק את קריספין, ולא את הנתבעת 1, וגם בטיעוניהם שם תקפו רק את קריספין ולא את הנתבעת 1. הסברו של התובע 2, כי לא תבע את הנתבעת 1 משום שסבר כי לא תתייצב לדין שם (ע' 2, ש' 28), אינו משכנע, בשעה שמדובר במועצה מהסוג דנן, ובבית דין הקשור למועצה הדתית הסמוכה לה.   21. הערה שניה - התובעים לא יוכלו להיבנות מטענות בדבר נהלים שונים, ממועדים שלאחר הארוע דנן. כך הוא לגבי נהלים המתייחסים לערבי פסחים מאוחרים, והוא הדין למדורות ל"ג בעומר בשנים שלאחר המקרה נשוא דיוננו. ההלכה בהקשר זה היא ברורה, ולפיה "נקיטת אמצעים מיוחדים לאחר תאונה אינה מעידה בהכרח על רשלנות שבחוסר נקיטת אותם אמצעים לפני התאונה" (ע"א 559/77 למפרט נ' מ"י, פ"ד לג (3) 649, 651 ו-ז). הטעם לכך הוא, שניתן לנקוט אמצעים מירביים או מוגברים, ונקיטתם כשלעצמה, אינה מהווה הודאה, ולא ראיה, שללא נקיטתם, הרי זו רשלנות. כדי לזכות בתביעה יש להוכיח רשלנות או עוולה במועד הארוע התאונתי, וכזאת לא הוכח במקרה דנן.   22. הערה שלישית - במהלך הישיבות שהתקיימו, ובאורח לא פורמלי, צויין על ידי באי כח הצדדים, כי הליך מקביל שהתקיים בפני מותב אחר של בית משפט השלום בירושלים, בקשר לפגיעת בנו של קריספין באותו ארוע, הסתיים בפשרה. במסגרתה של הפשרה הנ"ל, שילמה הנתבעת 1 לאותו נפגע, סכום מסויים, לפנים משורת הדין. יהיה זה ראוי, אם גישה דומה תינקט גם במקרה דנן, חרף העובדה שהתביעה התנהלה ונדחתה.   ה. סוף דבר 23. כאמור, התביעה נדחית.   24. לנוכח מכלול הנסיבות, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.      כוויה