האם פציעה עקב סגירת תא מטען של רכב נחשבת "תאונת דרכים" ? האם ניתן לקבל פיצויים מכוח פוליסת ביטוח החובה של הרכב במקרה של תאונה עם דלת הבגאז' של הרכב ? ##סגירת תא מטען על הראש בטעות:## בת"א (שלום-נהריה) 761/93, סבאג נ. "דולב" חברה לביטוח בע"מ, בתה של התובעת סגרה בטעות את דלת תא המטען של המכונית על ראשה של התובעת שהתכופפה אל תא המטען לצורך טעינה (הארוע לאחר תיקון מס' 8). בית-המשפט דחה את טענת בא-כוח התובעת כי מדובר בהתנתקות או נפילה של חלק מהרכב, ופסק: לא היתה במקרה הנדון כל התנתקות או נפילה של מכסה תא המטען, אלא סגירתו היזומה על-ידי בתה של התובעת בלי לשים-לב. מדובר, לפיכך, בטעינה שאינה מהווה תאונת דרכים. הערעור על החלטה זו נתקבל ב-ע"א (חי') 542/94. ##פגיעה בדלת תא המטען של הרכב:## בת"א (שלום-נצ') 2421/94, מוקטרן נ. "אררט" חברה לביטוח בע"מ, בסיומו של טיול התובע ומשפחתו בחרמון, כשחזר לביתו פתח את תא המטען, הדלת עלתה למעלה, וכשרצה להוריד את הציוד (מנגל) הרים את ראשו ונפגע על-ידי הדלת. המבטחת טענה כי "התאונה ארעה במהלך פריקה וטעינה, ולכן אינה מהווה תאונת דרכים" נפסק: "אין ולא צריך להיות הבדל בין פגיעה בדלת של רכב או פגיעה בדלת תא המטען של הרכב. אין ולא צריך להיות הבדל בין הכנסת ציוד לתא המטען לקראת הנסיעה לבין הוצאת הציוד מתא המטען עם סיום הנסיעה, שתי הפעולות הן פעולות נלוות לשימוש ברכב והן למטרות תחבורה". "ציוד" וצרכי טיול, המוכנסים לתא המטען של רכב פרטי, אינם נחשבים "למטען" מקומם הוא בתא המטען ולא בתוך הרכב, במיוחד כשנוסעים ברכב בני-המשפחה. לפיכך הוחלט כי הוצאת הציוד מתא המטען אינו מהווה פריקה שתיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד הוציא אותה במפורש מהגדרת "שימוש מנועי" וכי הפגיעה בראשו של התובע מהווה תאונת דרכים לפי החוק. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים). ##להלן פסק דין בנושא תאונה עם מכסה תא מטען (מכסה בגאז'):## א. התובעת טוענה בכתב תביעתה כי ביום 12.12.92, עת השתמשה בחלקו האחורי של רכב ה"נתבע", נסגר המכסה האחורי על התובעת ופגע בגבה, ולכן נזקקה לטיפול רפואי (להלן: "התאונה"). הואיל והשימוש ברכב בוטח על ידי הנתבעת 2- כלל חב' לבטוח בע"מ, הרי על פי הפוליסה חייבת הנתבעת 2 לפצות את התובעת, בהתאם לחוק לפיצוי לנפגעי תאונות דרכים. הנתבעים טוענים כי הארוע לא ארע כפי שטוענת לו התובעת, ולפיכך הארוע אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרת החוק. הורתי על פיצול הדיון כך שתחילה תשמענה ראיות בשאלת נסיבות הארוע בו נפגעה התובעת והאם הארוע הינו "תאונת דרכים". ב. בשאלת נסיבות הארוע, התובעת מסרה גרסתה בתצהיר ונחקרה אודות גרסה זו בפני. לדבריה, הגיע הנתבע עם רכבו לשכונת מגוריה, עצר את הרכב, בחלקו האחורי של הרכב נהג התובע למכור פרות וירקות לכן פנתה אליו. הנתבע יצא מהרכב הרים את המכסה האחורי של תא המטען והשעין אתו על חתיכת ברזל המיועד לכך, כדי שהמכסה לא יפול. כדי לבחור ירקות ופרות הכניסה את פלג גופה העליון לתוך חלקו האחורי של הרכב, תוך כדי כך , במהלך בחירת הירקות השתחרר הברזל ומכסה תא המטען ברכב נפל על חלק גבה התחתון. בחקירתה השיבה כי". "אני לא יודעת מה היה מצב המנוע כשהתקרבתי, אני לא זוכרת אם מנוע הרכב פעל או לא". (עמ' 9 ש' 21). חזרה וטענה שהנתבע הוא אשר פתח את המכסה כדי לאפשר לה לבחור ולקנות פירות וירקות. התובעת טוענת שהנתבע ראה את מהלך הפגיעה וכן כי היא אמרה לו באותו מועד שגבה כואב. עדות התובעת היתה מהימנה, פשוטה וברורה בלא שנתגלעו בה כל סתירות, עדותה נמסרה באופן פשוט וכן, לכן יש ליתן בה אמון. עדותה וגרסתה נתמכת באשורי הרופאים אשר צורפו לתצהירה, ונתקבלו בהסכמת ב"כ הנתבעת מס' 2, גם בהם נכתב מפיה כי "לדבריה נפגעה עקב נפילת דלת של אוטו על גב תחתון ומותן שמאל". (ת/ 1וכך גם ראה ת/2). גרסתה נתמכת גם בסתירות העולות מגרסת הנתבע כפי שאפרט להלן. ג. לגרסת הנתבע, הגיע למקום כפי שעשה פעמים רבות קודם לכן כאשר בתא המטען של מכוניתו ירקות ופירות למכירה. בד"כ הוא מחנה את מכוניתו בחצר בו מתגוררות מס' משפחות, ולאחר מכן פותח את דלת החלק האחורי של תא המטען ומשעין אותה על חתיכת ברזל כדי שהמכסה לא יפול, וכפי שאמר בעדותו בפני: "אני פותח את החלק מאחורי האוטו אני שם ברזל כדי שהמכסה לא יפול מהילדים , לא מהבחורות (הנשים שקונות - נ.מ). באותו יום היה ברזל". (עמ' 11ש' 28-26). אלא שהנתבע טוען כי בעת הארוע: "היא הלכה לאוטו לבחור או לקנות כמה תפוחים האוטו היה סגור, לא ראיתי אך קרתה התאונה, למחרת ידעתי, למחרת שתיתי אצלה קפה ואמרה לי שאין לה שום דבר". (עמ' 11ש' 16-14). הנתבע מסביר כיצד נודע לו על פגיעתה של התובעת ,כשבא למחרת הארוע, מאחר והתובעת רוכשת אצלו באופן קבוע ירקות ולא ראה אותה שאל עליה, אמרו לו שכואב לה הגב מהמכה, לכן הלך אצלה, היא אמרה לו: "היא אמרה שאין לה שום דבר, והיא אמרה שהלכה לקופ"ח, לא זוכר אם היא אמרה לי שהלכה לבי"ח" (עמ' 11ש' 21). מפתיעה מגמתיותה של גרסתו. בתחילה הוא מאשר שבכל פעם כשהוא בא למכור ירקות באותה החצר, הוא פותח את המכסה האחורי של תא המטען ושם את הברזל שיתמוך במכסה, כדי שהנשים תוכלנה לבחור את מרכולתו. דווקא באותו היום כשהתובעת הלכה לבחור ירקות ממכוניתו היתה המכונית סגורה. הנתבע אינו זוכר את שמות הנשים שהיו איתה בחצר ושאיתן שוחח ושתה קפה במשך למעלה משעה, גם אין הוא זוכר את היום והשעה. כך מתאר הנתבע את הארוע: "כשהלכתי לשתות קפה, האוטו היה סגור, הדלתות של הבגשז' היו סגורות המנוע היה מכובה. באה התובעת ורצתה ירקות אז הלכה לאוטו לבד, אני היתי על ידה 6- 5מטר דיברתי עם הבחורות, הלכה לאוטו אבל אני לא ראיתי. באותו יום לא אמרו לי כלום, למחרת באתי למכור באותה חצר שאלתי איפוא התובעת אמרו לי שהיא קיבלה מכה , הלכתי אליה הביתה שתיתי קפה שאלתי אותה אם קרה לך משהוא היה ספרה שהלכה לקופ"ח ואין לה כלום ואמרתי לה שאם יש לה משהוא אני אלך למשטרה". כל זאת הבאתי באריכות כדי להדגיש את חוסר הסבירות המגמתיות שבגרסתו. מדוע שאל אודות התובעת? מה הי לו ללכת לביתה?? אם לא ידע כבר אודות המכה?? כל גרסתו, כפי שכבר אמרתי, איננה סבירה ונתנה באופן מקומם, ביותר. לפיכך ולאור המפורט אני מקבלת את גרסת התובעת באשר לנסיבות ארוע התאונה. ד. השאלה הנוספת הדרושה להכרעה היא האם הנסיבות שהוכחו מהוות תאונת דרכים. התובעת איננה זוכרת ואיננה יודעת אם מנוע הרכב פעל בזמן הארוע. ולפיכך הגרסה, היחידה הקיימת שאיננה שנוייה במחלוקת היא גרסת הנתבע, ולפיה מנוע הרכב לא פעל. גם התובעת וגם הנתבע מאשרים שהרכב חנה ליד הכביש ולא על הכביש. ה. הדיון המשפטי: "תאונת דרכים" מוגדרת כיום, לאחר תיקון מס' 8, (ולענינו רלבנטי הרישא של ההגדה) כ- "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנוע למטרות תחבורה...". הגדרת המונח שימוש ברכב מנועי: "נסיעה ברכב כניסה לתוכו או ירידה ממנו לרבות הדרדות או התהפכות של רכב או התנקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד, חונה שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". בענינו, עוסקים אנו בשאלה האם הארוע עונה על הגדרה הבסיסית והדרישה הנכללת בה שהארוע יהא עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה. יתרה מכן, ומעבר לשאלה האם השימוש ברכב נעשה למטרות תחבורה, נשאלת השאלה האם נעשה בענינו "שימוש ברכב", הינו, האם לא הפך הרכב לדוכן לממכר ירקות ובכך שינה את יעודו המקורי ואיננו עוד בגדר רכב, כפי שאמר הנתבע עצמו בעבודתו: "הרכב שימש לי ביום הארוע ובימים אחרים לממכר ירקות". התובע אף הסביר שהחלק האחורי של רכבו שימש כמחסן ירקות אליו יכולים היו הרוכשים לגשת ולבחור ירקות. אולם, אין מקום להדרש לשאלה זו, מה גם שאין חולק שהרכב שימש כזירת הארוע. ההגדרה הבסיסית, כדברי כב' השופט אור ברע"א 8548/95 פדידה יחיאל נ' סהר ואח". (טרם פורסם). "על פי ההגדרה הבסיסית, הדרישה "לשימוש ברכב", והדרישה כי השימוש יעשה "למטרות תחבורה הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות". לכן, גם אם תאמר שנעשה שמוש ברכב כפי שנעשה בענינו, עדיין אין בכך כדי ללמד שהשימוש נעשה למטרות תחבורה. בתיקון מס' 8 דחה המחוקק את "המבחן היעודי" ואימץ את המבחן התעבורתי, מבחן המתמקד בשאלה האם הסיכון שהמתממש הוא בגדר סיכון תעבורתי, האם הנזק ואופן ארועו , קשור באופן הדוק לפעלה תחבורתית. על הלכה זו חזר בית המשפט העלין במספר פסק דין (ראה לדוגמא עא' 4469/95 דרואשה נ' אררט, כן אף בדבר ההסבר להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התש"ן 1989, 1962התש"ן). וכפי שנאמר מפי כב' השופט ברק בפרשת עוזר פ"ד נ (3) עמ' 532 ביחס לשימושים הנלוים לביטוי שימוש ברכב למטרות תחבורה: "עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקרים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור שימוש, ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית בדרך זו נוכל לקיים את האחדות וההרמניה החקיקתית הנדרשת בפרשנות תכלתית ראויה". לפי כך קובע כב' השופט אור בפסה"ד בפרשת פדידה הנ"ל כי: "... ניתן לקבוע שהגרסה הפרשנית לפיה יש לפרש את הביטוי "למטרות תחבורה" , באופן מרחיב, כך שייתיחס גם לפעולות פריפראליות הקשורות לרכב, אשר אינן קשורות בשימוש ברכב לצרכי תעבורה , אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של תיקון מס' 8(סעיף 7לפסק הדין)". בענינו, בניגוד לפרשת פדידה, התובעת לא נכנסה לרכב ולא ביצעה כל פעולה מכינה לקראת שימוש תעבורתי ברכב. אלא, כדבריה, בקשה להשתמש ברכב כדוכן לממכר פירות וירקות, וכך אף עשתה. אם כן נשאלת השאלה, מה לפעולה אותה ביצעה התובעת ולמבחן התעבורתי?? התשובה לכך איננה יכולה להיות אחרת, מאשר, שהנזק שארע לתובעת ארע מכלי הרכב אשר שישמש ככלי לממכר ירקות שאין בינו לבין הסיכון התעבורתי דבר. אשר על כן, אני קובעת כי אין בפנינו תאונת דרכים כהגדרתה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפי כך, אני מתירה לתובעת לתקן את תביעתה תוך 30 יום. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת 2, בסך כולל של 1500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התיק יקבע להמשך דיון רק לאחר הגשת כתב התביעה.תאונת דרכיםהכרה בתאונת דרכים