תשלום הוצאות הגנה הליך פלילי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום הוצאות הגנה / תשלום הוצאות הליך פלילי: .1בפנינו ערעורו של X אשר ביקש מבית המשפט קמא לפסוק לו הוצאות ההגנה מאוצר המדינה, על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין תשל"ז- 1977(להלך "החוק"). המעשה שהיה כך היה: המערער הועמד לדין יחד עם אחרים והואשם בתקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 380ו- 382לחוק. הערכאה הראשונה קבעה כי המתלונן זיהה את תוקפו, ומאחר וכל יתר הנאשמים (כולל המערער אשר בפנינו) אישרו לפחות את נוכחותם בזירת ההתרחשות, ומאחר ועדי הראיה העידו כי כל הנאשמים לקחו חלק בתקיפה, הרי הורשעו כל הנאשמים (כולל המערער) בדיך. בהכרעת הדין נקבע על ידי בית המשפט כי כל הנאשמים פעלו כקבוצה אחת תוך חיזוק וסיוע הדדי. על הרשעתו בדין הגיש המערער ערעור, ובית המשפט המחוזי (הרכב כב' השופט ח. פורת) קבע כי המערער - להבדיל מיתר הנאשמים, הביא בפני בית המשפט הסבר ענייני לפיו הקשר שלו לארוע לא היה אלא קשר-עקיף, דבר המאפשר להנותו מהספק. בהכרעת הדין של הרכב הערעורים הודגש כי בית המשפט קמא אמנם הגיע לידי המסקנה כי דבריו של המערער - "רצופים בסתירות ותמיהות לרוב, וכי גירסתו בבית המשפט אינה עומדת במבחן השכל הישר" , אולם ערכאת הערעורים לא הסכימה לקביעה זו ואף הדגישה כי אין בפרכות ובסתירות אשר נמצאו על ידי ביהמ"ש קמא כדי ליצור ראיה נגד המערער בבחינת - יש מאין. דהיינו: "גם אם תוגדר עדותו (של המערער) כשקרית, מן המסד לטפחות, לא יועיל הדבר ללכדו ברשת האישום". (ע"פ 2119/94, 17/25, 50/95, 70/95, 115/95, 125/95). התוצאה היתה כי המערער זוכה בדין בשלב הערעור. .2המערער ביקש איפוא מבית המשפט קמא לפסוק לו את הוצאות הגנתו מאוצר המדינה. לאחר שמיעת טיעונם של ב"כ הצדדים ועיון מעמיק בתיק ביהמ"ש קמא, נראה לנו כי דין הערעור להדחות. .3סעיף 80לחוק זו לשונו: "הוצאות הגנה מאוצר המדינה א. משפט שנפתח ... וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו. . . " נשאלת השאלה איזה פרשנות יש ליתן למילים: "שלא היה יסוד להאשמה" או ל"נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בעניינינו לא נטען בשום שלב, לא בשלב ההקראה ולא לאחר גמר ראיות התביעה, כי אין יסוד להאשמתו של המערער. .4כבוד השופט ת. אור בערעור פלילי 7826/96(יוסף רייש נגד מדינת ישראל תקדין - עליון, כרך 97(2), תשנ"ז/תשנ"ח-1997, עמ' 696, בעמ' 5- 704רישא), מנה את השיקולים השונים שיש בהם כדי לסייע בידי בית המשפט בבואו להחליט במקרה פרטני אם אכן נתקיימו התנאים המצדיקים תשלום הוצאות ופיצוי לפי סעיף 80לחוק: "האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שוא או לשיקולים זרים. האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון, האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש. האם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם. האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש. האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה בעוד הנאשם נתון במעצר. . . האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה כי לא היה מקום להגיש את כתב אישום, משום שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לענין הציבורי או לנסיבות אחרות. האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות, או בשל פגם דיוני במהלך המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית שהנאשם לא ביצע עבירה". כבוד השופט ת. אור פרס בפנינו את הרשימה דלעיל בקבעו כי אין מדובר ברשימה סגורה או מחייבת, אלא יש לדון בכל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות, תוך מגמה להגיע לאיזון בין השיקולים השונים ולתוצאה צודקת מבחינת הצורך לפצות את הנאשם שיצא זכאי בדין, תוך התחשבות במגבלות של המשאבים העומדים לרשות הרשות המבצעת, ולאור האילוצים בהם פועלות הרשויות המופקדות על אכיפת החוק. הדגיש כבוד השופט ת. אור כי: "האיזון מוטל בעיקר על בית המשפט בערכאה ראשונה, הוא מטיב להכיר את נסיבות המקרה, הוא התרשם באופן ישיר מן הנאשם; הוא עקב באופן שוטף אחר הדרך בה ניהל כל צד את עניינו, לכן דרוש טעם מיוחד כדי שבית המשפט לערעורים יתערב בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה בעניין זה". (שם עמ' 705רישא). .5השאלה העומדת בפנינו היא באם אכן היה בידי התביעה חומר ראיות לכאורי שיש בו כדי להצדיק הגשת כתב אישום, או באם מדובר בשגגה, טעות או רשלנות אשר הביאו להכללתו של המערער בכתב האישום. (א) מהודעתה המפורטת של עדת התביעה ג'קלין האן אפרתי (נ/3) מיום 12.6.90עולה ברורות היקפו של הארוע הקשה והאלים, כאשר אנשי משטרה לבושים אזרחית תקפו את המתלונן וגרמו להתקהלות רבתית. העדה, עיתונאית במקצועה, ביקשה לזהות את התוקפים, אולם לשווא. לקראת סיומו של הארוע הותקפה גם העדה עצמה: "... אחד 'האזרחים' (אנשי מג"ב לבושי אזרחית) דחף אותי ממש חזק בשתי ידיים שלו וזרק אותי עד כדי כך שהסנדל שלי נקרע, כדי לקבל שיווי משקל הושטתי את היד כדי להחזיק בג'יפ. באותו רגע קפץ אזרח על הג'יפ, ואז לשיווי משקל נגעתי בכיס האחורי של האזרח כדי להחזיק את המשקל שלי. הלכתי כמה צעדים, שניים או שלושה ושמתי לב שהיה לי משהו ביד שלי, ראיתי שזה ארנק, פתחתי לראות מה זה. . . פתחתי אותו וראיתי שזה ארנק של שוטר, היתה תעודה של שוטר. . . " (ב) עיון בהודעתו הארוכה של המערער (ת/5) עולה כי הוא נקלע למהומה רבתית, אולם בפועל הוא לא ראה שום שימוש באלימות, מכל סוג שהוא, לא בשלב הראשון כאשר חבריו עצרו בן מיעוטים, ולא בשלב השני כאשר אותו בן מיעוטים הועלה על הג'יפ, וארנקו הוא (של המערער), נשלף מכיס מכנסיו על ידי העיתונאית הנ"ל. אכן יתכן והמערער לא היה בשלב הראשון כאשר ננקטה האלימות כנגד בן המיעוטים, אולם תמוה הדבר עד מאוד שהמערער התמם ולא ידע דבר או חצי דבר ביחס לאלימות אשר ננקטה כנגד העיתונאית. העובדה כי העיתונאית הותקפה ממש בצמידות למערער, מבלי שהמערער ידע על כך דבר או חצי דבר, אכן מטילה עליו צל כבד. .6לאור כל הדברים האלו, נראה לנו כי הכללתו של המערער במסגרת כתב האישום אשר הוגש כנגד כל המעורבים בארוע האלים, לא היתה אלא תוצאה ישירה ממצב הדברים העולה מחומר הראיות הלכאורי אשר היה מונח - בעת ההיא, בפני הפרקליטות. בל נשכח כי המערער זוהה כאחד הנפשות הפעילות ב"עין-הסערה". לפיכך, נראה כי העיתונאית הנ"ל זיהתה את המערער כאחד המשתתפים בארוע, והעמדתו לדין של המערער לא היתה אלא פועל יוצא מעדותה. לא נכון יהיה לבדוק את הסוגיה העומדת לדיון בפנינו, מנקודת המבט של "חכמה לאחר מעשה", בהסתמך על הראיות אשר נשמעו בבית המשפט קמא. כל אשר עלינו לעשות הוא לבדוק את חומר החקירה אשר היה לנגד עיני התביעה בבואה לנסח את כתב האישום. לאור כל האמור לעיל, מאחר והיתה בפני הפרקליטות עדותו של המתלונן לפיה הוא הוכה על ידי 5שוטרי מג"ב, לבושי אזרחית (וכן ראה גם ת/2- דו"ח מסדר זיהוי תמונות, וכן ת/ 1- הודעתו של אמנון מאיר - נאשם 6המאזכר את העיתונאית בקשר לארוע), ותלונה זו זכתה לגיבוי בהודעותיהם של עדים נוספים, והמערער הרי נקשר לאירוע באמצעות ארנקו אשר נשלף על ידי העיתונאית, הרי נראה לנו כי אין כל אפשרות לקבוע כי מראש לא היה יסוד להאשמה. כמו כן לא מצאנו כל "נסיבות אחרות" אשר יש בהן כדי להצדיק את חיובו של אוצר המדינה בתשלום הוצאות ההגנה של המערער. ובל נשכח כי ההלכה הפסוקה קובעת שאין נאשם זכאי להוצאות הגנתו כל אימת שהוא יוצא זכאי בדין. (ראה ע"פ 1524/92מיכאלשוילי בנימין נ' מ"י, פ"ד מ"ח (2) 654) הערעור נדחה.משפט פליליהוצאות הגנה