בית המשפט קבע כי אין כל הצדקה שחלקה שעליה מבנה המשמש לשימוש מסחרי תמוסה בתעריף נמוך יחסית של אדמה חקלאית, בעוד שחלקות אחרות בתחומי העיר שבהם נעשה אותו שימוש ישלמו ארנונה גבוהה יותר. התעריף לאדמה חקלאית בתחומי העיר היא תופעה ההולכת וחולפת מן העולם, בדרך כלל גם ההכנסות משימוש כזה הן נמוכות יותר משימוש מסחרי עירוני. התעריף הנמוך יותר לאדמה חקלאית בתחומי עיר, נובע בין היתר מתוך התחשבות שמבחינה היסטורית ערים דוגמת חדרה היו בעבר מושבות חקלאיות ומי שממשיך לעסוק בפעילות חקלאית לאחר שהמושבה פשטה צורה והפכה לעיר הם בדרך כלל תושבים ותיקים ומבוגרים שלא סגלו עצמם לעידן החדש ומדובר במצב זמני בלבד. סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב, התשנ"ג-1992 קובע כי מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין, הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס. כעולה מסעיף 8, העיריה רשאית להטיל ארנונה על נכסים שבתחומה, גם כאשר המקרקעין אינם מיועדים לבניה, אלא מוגדרים כאדמה חקלאית, כאשר בין הפרמטרים הקובעים את הסיווג יהיה השימוש בו סיווג נכס לצורכי קביעת הארנונה, נעשה בהתאם לתקנות ההסדרים במשק המדינה - ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000, התש"ס-2000 ועל פי צו המיסים.חקלאותמבנהארנונה