תכלית החברה : סעיף 11(א) לחוק החברות מגדיר מהי תכלית החברה וקובע מסגרת נורמטיבית, בזו הלשון: "תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון." מלשון החוק עולה כי יצירתן של חברות נועדה למטרות עסקיות. לשון אחר, התנהלות במסגרת של חברה מטרתה קידום ומימוש של תשואה כלכלית על השקעה, וזאת לשם השאת רווחיה של החברה (ראו א' חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, (2004) כרך ב', עמ' 70 - 71 (להלן: "חביב-סגל"); ראו גם י' צ' שטרן, "תכלית החברה העסקית - פרשנות והשפעות מעשיות", משפטים לב תשס"ב, בעמ' 327 (להלן: "שטרן"). מכאן ניתן להסיק שעמדת המחוקק היא, כי בעל המניות בחברה נהנה מזכות מעין קניינית בחברה, אשר מזכה אותו בזכות ליהנות מרווחי החברה (חביב-סגל, שם). על מנהליה של החברה לפעול לקידום רווחיה של החברה, וזאת בהתעלם מניגודי האינטרסים האפשריים בין קבוצות המשקיעים בחברה, ולהעדיף את האינטרס המצרפי של קידום הרווחים של החברה עצמה (שם, 72). נקודת המוצא בחוק החברות הינה, כי על החברה לתת עדיפות לאינטרסים של בעלי המניות בחברה. יחד עם זאת, עולה השאלה האם המונח "השאת רווחיה" המוזכר בסעיף 11 לחוק החברות, מתייחס באופן בלעדי לרווחים של ציבור בעלי המניות ומזהה אותם עם רווחי החברה. אינני נדרש לדיון בשאלה זו במקרה שלפני (לדיון מעמיק בשאלה זו ראו שטרן, שם; ראו גם גושן, עמ' 383 ואילך). ההבדל בין הרמת מסך ההתאגדות לבין עקרון האחריות האישית : בית המשפט קבע בפסיקתו כי אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. פירושה הוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה, האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעתים אורגן הוא בעל מניות. לעתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי. מבחינה עיונית, בית המשפט הדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. הכרעת הרוב : "קידומן של עסקאות יעילות בכלכלת שוק מגדיל את הרווחה והצמיחה במשק. עסקאות שבהן נכסים עוברים ממי שמעריך אותם פחות למי שמעריך אותם יותר הן עסקאות יעילות. בכל פעם שמתבצעת עסקה בין פרטים, ישנה הנחה שהעסקה היא יעילה." (ז' גושן, "הצבעה תוך ניגוד אינטרסים בדיני חברות", משפטים כ"ט תשנ"ח, בעמ' 21) כאשר מדובר בעסקאות בין פרטים, אנו מניחים שכל עוד הצדדים הסכימו לביצוע העסקה מרצונם החופשי - העסקה יעילה. כאשר עוברים לעסקאות עם קבוצות (בעלים משותפים של נכס) המנגנון המקובל לאיתור עסקאות יעילות הוא מנגנון ההצבעה. ההנחה היא שדעת הרוב היא למעשה הקירוב הטוב ביותר לקיומה של עסקה יעילה (שם, 22). העדפת "דעת הרוב" : העדפת "דעת הרוב" על "דעת המיעוט" מבוססת על כך שההסתברות, שהעסקה היעילה הינה בהתאם לדעת הרוב, היא גבוהה יותר. יחד עם זאת, יתכנו מקרים בהם יסתבר בדיעבד כי המיעוט צדק, כשם שפרט מסוים יתחרט על קיומה של עסקה כזו או אחרת, אך ברוב המקרים מגן הרוב על המיעוט מפני טעויות (שם, 23). ככל שיותר מצביעים תומכים בהחלטה, קיימת הסתברות גבוהה יותר שבחירה זו תהיה בגדר עסקה יעילה לאותה הקבוצה. למרות זאת, דרישת רוב מיוחס מגדילה את הסיכוי לטעות, בכך שעסקאות יעילות תדחנה רק בשל כך שהן לא זוכות לרוב המיוחס הדרוש (שם, 24). חיסרון נוסף לדרישת הרוב המיוחס הוא, שמנגנון ההצבעה חשוף לא רק לסכנת ההצבעה תוך ניגודי אינטרסים, אלא גם לסכנת ההצבעה האסטרטגית. אחת הצורות של הצבעה אסטרטגית הינה בעיית ה"סחטנות". פן אחד של בעיה זו, היא כאשר מטרתו של ה"סחטן" הינה לשפר את מצבה של כל הקבוצה על-ידי דרישת תמורה גבוהה יותר מן הצד השני לעסקה (שם, 24). הבעיה היא, כאשר הרוב תומך בקיום העסקה, ההנחה היא שהרוב סבור כי העסקה טובה, וכן כי הסיכוי לקבל מחיר גבוה יותר הוא קטן. לעומת זאת, לדעת הרוב הסיכון לאובדן העסקה, כתוצאה מהמיקוח על המחיר, הוא גבוה. מבחינה סטטיסטית הרוב צודק, הן בהערכותיו את טיב העסקה, והן בהערכותיו את הסיכוי לקבל מחיר טוב יותר, ועל כן סחטנות במקרים כאלה אינה יעילה. יתרה מכך, דרישת רוב מיוחס מאפשרת היווצרותם של מצבים אלו. ככל שאפשרות הסחטנות פשוטה יותר, קרי: ככל שדרישת הרוב המיוחס גבוהה יותר (מספיק מיעוט קטן לצורך סיכול העסקה), כך גדל הסיכון לסיכולן של עסקאות שהיו יכולות להיטיב עם הקבוצה בכללותה (שם, 25). לסיכום, השימוש במנגנון ההצבעה הוא יעיל, אך הוא איננו מושלם. הוא דורש תנאי מקדמי לפיו, כל פרט בקבוצה יצביע בכנות בהתאם להערכתו הסובייקטיבית את כדאיות העסקה לקבוצה, ולא מתוך ניגוד אינטרסים או מתוך "סחטנות" (שם, 27). מנגנון ההצבעה : חוק החברות מאמץ את מנגנון ההצבעה ככלל ההכרעה בחברה, וקובע בסעיף 84 כי החלטה באסיפה הכללית תתקבל בהצבעה במניין קולות, כאשר חברה פרטית רשאית לקבוע בתקנון כלל הכרעה שונה. בנוסף, סעיף 85 לחוק קובע, כנקודת מוצא, שהחלטות האסיפה הכללית יתקבלו ברוב רגיל, אלא אם כן נקבע רוב אחר בחוק או בתקנון. דירקטוריון והנהלה : השליטה בחברה באה לידי ביטוי בחיי היומיום באמצעות הדירקטוריון וההנהלה, המנווטים את דרכה העסקית של החברה. מכוח זכות הבעלות של בעלי המניות על החברה נובע, כי על הפועלים מטעמם לשים לנגד עיניהם את טובתם של בעלי המניות, וזאת באמצעות השאת רווחיה של החברה (ראו גושן, עמ' 391 - 392). סעיף 92(א) לחוק החברות מגדיר את סמכויות הדירקטוריון ותפקידיו, וקובע: "(א)הדירקטוריון יתווה את מדיניות החברה ויפקח על ביצוע תפקידי המנהל הכללי ופעולותיו, ובכלל זה - (1) יקבע את תכניות הפעולה של החברה, עקרונות למימונן וסדרי עדיפויות ביניהן; (2) יבדוק את מצבה הכספי של החברה, ויקבע את מסגרת האשראי שהחברה רשאית ליטול; (3) יקבע את המבנה הארגוני ואת מדיניות השכר; (4) רשאי להחליט על הנפקה של סדרת איגרות חוב; (5) אחראי לעריכת הדוחות הכספיים ולאישורם, כאמור בסעיף 171; (6) ידווח לאסיפה השנתית על מצב עניני החברה ועל התוצאות העסקיות כאמור בסעיף 173; (7) ימנה ויפטר את המנהל הכללי כאמור בסעיף 250; (8) יחליט בפעולות ובעסקאות הטעונות אישורו לפי התקנון או לפי הוראות סעיפים 255 ו-268 עד 275; (9) רשאי להקצות מניות וניירות ערך המירים למניות עד גבול הון המניות הרשום של החברה, לפי הוראות סעיף 288; (10) רשאי להחליט על חלוקה כאמור בסעיפים 307 ו-308; (11) יחווה דעתו על הצעת רכש מיוחדת כאמור בסעיף 329;" בנוסף, מקנה חוק החברות סמכות שיורית לדירקטוריון החברה, בסעיף 49 לחוק החברות, כך שסמכות של החברה שלא הוקנתה בחוק או בתקנון לאורגן אחר, רשאי הדירקטוריון להפעילה. זאת למעט סמכויות הניהול והביצוע השיוריות המוקנות למנכ"ל החברה לפי סעיף 121(א) לחוק, אך גם בנוגע לסמכויות שיוריות אלה, כפוף מנכ"ל החברה לפיקוח הדירקטוריון כאמור בסעיף 92(א) לחוק. התערבות בית המשפט בעניינים פנימיים של חברה : הלכה היא כי בית המשפט לא יתערב בניהול ענייניה הפנימיים של החברה, ולא יחליף את שיקול דעתה של הנהלת החברה בשיקול דעתו, גם אם הוא בעצמו היה מגיע לתוצאה אחרת. יפים הם לעניין זה דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 131/88 ישראל דן רוגובסקי ואח' נ' עדנה סביר, פ"ד מד(2) 622. "בית המשפט לא יתערב בהחלטת המנהלים, ולא ימיר את שיקול דעתם בשיקול דעתו - אפילו היה הוא עצמו מגיע לתוצאה אחרת; ואף אם הוא משוכנע כי המנהלים טעו, בשקלם את אינטרס החברה (ע"א 332/73 הנ"ל, שם). דין זה הוא פועל יוצא של כלל היסוד בדיני החברות, שלפיו אף שהחברה היא אישיות משפטית הקיימת ופועלת מכוח החוק, הניהול הפנימי של ענייני התאגיד נתון בידי מנהליו ובעלי מניותיו (ראה ע"א 87/75 פויכטוונגר בע"מ נ. אשר פוכטוונגר בע"מ, פד"י כ"ט(2) 85, 92." (שם, בעמ' 625) עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת : ההלכה לעיל מבוססת על העיקרון המשפטי, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת, בקובעו: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד." מלשון הסעיף למדים אנו, כי החברה רשאית לנהל את ענייניה הפנימיים ללא התערבותו של בית המשפט, כל עוד הפעולה מתיישבת עם "אופייה וטבעה כגוף מאוגד". המסקנה היא, כי כל עוד ניהול החברה לא חרג מהוראות החוק והתקנון, אין מקום להתערבותו של בית המשפט. כך למשל, כאשר חברה פועלת תוך קיפוח מי מבעלי מניותיה היא חורגת למעשה מההרשאה שהוענקה לה, ולכן יש מקום להתערבותו של בית המשפט, לפי סעיף 191 לחוק החברות. מתוך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כאמור לעיל, ראוי לפרש את סמכות בית המשפט להתערב בענייניה הפנימיים של חברה בצמצום. בפרשת רוגובסקי, צמצם הנשיא מ' שמגר את עילות התערבותו של בית המשפט בהחלטות ההנהלה, למקרים קיצוניים בהם הוכח כי אכן ההנהלה פעלה בחוסר תום לב, מתוך שרירות, גחמנות או מטרה זרה. עוד נקבע, כי נטל ההוכחה בדבר התקיימותה של אחת מעילות ההתערבות רובץ על הטוען, והמדובר הוא בנטל הוכחה כבד (שם, עמ' 625-626). כמו כן, נקבע בפסיקה כי העברת הנטל מהטוען לקיומם של שיקולים "אסורים" לפתחם של הדירקטורים, כדי שהם יוכיחו כי אכן פעלו מתוך שיקולים לגיטימיים, יועבר רק באותם מקרים בהם עולה חשד ממשי באשר למניעיהם של הדירקטורים בהחלטתם (ראו ע"א 54/96 יוסי הולנדר נ' המימד החדש תוכנה בע"מ, פ"ד נב(5) 673 ,עמ' 704-705). דיני חברותחוק החברות