שילובם של סעיפים 2, 4, ו-47(א)(1) לחוק ההגבלים העסקיים מגבש את עבירת ההסדר הכובל. סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים מגדיר מהו הסדר כובל בקובעו כי זהו הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר. סעיף 4 לחוק קובע את האיסור להיות צד להסדר כובל ללא קבלת אישור, היתר או פטור לפי החוק, ומסעיף 47(א)(1) לחוק עולה כי הפרת האיסור הקבוע בסעיף 4 לחוק היא עבירה. לעניין הרכיב ההתנהגותי של עשיית הסדר כובל קבע בית-המשפט כי נדרשת התנהגות שתיצור הסדר, וכי הסדר זה איננו צריך להגיע לדרגה של הסכמה מחייבת מבחינת דיני החוזים. העיקר איננו בדרך ההגעה להסדר אלא בעצם קיומו, להבדיל מהתנהגות זהה שאיננה מבוססת על הסדר כזה, כגון התנהגות המבוססת על העתקה מהמתחרים. בית-המשפט קבע כי המונח "הסדר" צריך להתפרש באופן גמיש, וכל שנדרש הוא מידה כלשהי של הבנה משותפת בין הצדדים, הבנה שניתן להסיקה אף מהתנהגות. לעניין הרכיב הנסיבתי של מנהלי עסקים קבע בית-המשפט כי האיסור שחל עליהם להיות צד להסדר כובל תקף הן לגבי תאגידים שהם צד להסדר כובל הן לגבי מנהלים בתאגידים אלה.דיני חברותהגבלים עסקייםהסדר כובל