כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות בבית המשפט כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע. כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע. חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר עמוד התווך של התובענה. בית המשפט קבע בפסיקתו כי קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה, היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה. שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתבי היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון. המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור.מסמכיםזיוףשאלות משפטיות