תאונת דרכים אופנוע - תביעות פיצויים

השאלה שבמחלוקת השאלה שבמחלוקת שבין הצדדים, ב"קליפת אגוז" הינה, האם הנתבעים או מי מהם, חייבים לפצות את התובע בגין נזקיו, עקב תאונת הדרכים בה נפגע ביום 24.07.97 בשעה שרכב על אופנועו. רקע עובדתי 1. התובע, יליד 24.11.71, נפגע בתאונת דרכים, ביום 24.07.97, בעת שרכב על אופנועו מסוג "סוזוקי" בנפח מנוע של 800 סמ"ק, והגיש תובענה זו, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:"חוק הפיצויים"), כנגד הנתבעות 1-2 (להלן:"הנתבעות") מבטחות השימוש באופנוע. 2. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות הכחישו את חבותן לפצות את התובע בטענה כי לתובע לא היה רשיון נהיגה בר תוקף עובר לתאונה הנטענת. 3. לאחר נטילת רשות כדין, תיקן התובע את כתב התביעה וצירף את הנתבע 3- סוכן הבטוח אשר ערך את פוליסת ביטוח החובה, שעל סמכה הוגשה התובענה, וכן את הנתבעת 4 שהיתה סוכנות הביטוח אשר העסיקה את הנתבע. הנתבעים הגישו כתבי הגנה למול כתב התביעה המתוקן. 4. לנוכח עתירת הצדדים פוצל הדיון בתובענה, כך שתחילה נדונה שאלת החבות. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם והמצהירים העידו בבית המשפט ובאי כוחם המלומדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. החלטה זו עוסקת לפיכך אך בשאלת החבות, כמבואר בראשה של ההחלטה. עיקר טענות הצדדים 5. טענותיו של התובע כי הנתבעים, או מי מהם, חבים לפצותו בגין נזקיו, נפרסו בהרחבה בסיכומים שהגישה באת כוחו המלומדת, ועיקרן שתיים: א. לתובע היה רשיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה - אם רשיון נהיגה ישראלי מסוג 02, לאופנוע עד נפח מנוע של 500 סמ"ק, אם רשיון נהיגה לאומי של שוויץ לאופנועים בנפח מנוע מעל 125 סמ"ק, אם רשיון נהיגה בינלאומי - קטגוריה D לרכב עד משקל של 3,500 ק"ג וללא הגבלה של נפח מנוע לאופנוע. כאשר לגבי תוקפם של שני הרשיונות האחרונים מסתמך הוא על האמור בתקנה 567 לתקנות התעבורה - התשכ"א - 1961 (להלן:"תקנות התעבורה"). ב. לחלופין נטען, כי הנתבעים 3-4 הוציאו פוליסת ביטוח לתובע אשר מראש לא מכסה נזק כלשהו של התובע בשל רשלנות במעשיהם ובמחדליהם ובשל הפרת חובת נאמנות כלפיו, וכנגד הנתבעות בשל רשלנותן ואחריותן הישירה והשילוחית למעשיהם של סוכן הביטוח וסוכנות הביטוח - הנתבעים 3-4 (להלן:"סוכן הביטוח"). 6. ב"כ הנתבעות השיב בסיכומיו, כי רשיון הנהיגה הישראלי של התובע אינו תקף, שכן הוא הגביל את נהיגתו של התובע לאופנוע בנפח מנוע של 500 סמ"ק, בשעה שהתאונה אירעה כאשר התובע נהג באופנוע שנפח מנועו 800 סמ"ק. אשר לשני הרשיונות האחרים נטען, כי אין מקום להחיל את הוראותיה של תקנה 567 לתקנות התעבורה בעניינו של התובע, שכן התובע לא הביא ראיות, נתונים ועדים, כי הינה חלה עליו מלבד עדותו היחידה כבעל דין, שאין לקבלה, לאור סתירות שנמצאו בדבריו. אשר לטענה בדבר אחריותן הישירה והשילוחית של הנתבעות למעשיו של סוכן הביטוח, נטען, כי אין להטיל כל חבות על הנתבעות שכן כל הקשור בהוצאת תעודת ביטוח חובה הוא ענין הקבוע בחוק ושומה על המבוטח שהוא יודע זאת, וכן לא הצביע על מעשי רשלנות או מחדל של הנתבעות או של סוכן הביטוח. 7. ב"כ הנתבעים 3-4 טען, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי הנתבעים אשר הוא מייצגם; כי חובתו של התובע לנהוג עם רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל הינה חובה סטטוטורית, והתובע מוחזק, בחזקה חלוטה, כמי שיודע את הוראות הדין החלות עליו, כי התובע לא הוכיח את גירסתו לטענות שהיפנה כלפי סוכן הביטוח, וכי מכיוון שהתובע בדק במשרד הרישוי תקפות רשיונו לאחר שהונפקה לו תעודת ביטוח החובה על ידי סוכן הביטוח, נותק הקשר -הסיבתי בין מעשיו של סוכן הביטוח, כפי שנטען על ידי התובע והמוכחשים כשלעצמם, וקיים אשם-תורם מכריע של התובע. נבחן טענות אלו כסידרן, בקצרה, מבלי להרחיב את היריעה יתר על המידה הנדרשת לצורך הקביעה בשאלה שבמחלוקת. רשיון נהיגה ישראלי - התקף אם לאוו ? 9. אין חולק כי לתובע היה רשיון נהיגה דרגה ב' על אופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק בשעה שהתאונה אירעה כאשר נהג על אופנוע שנפח מנועו 800 סמ"ק. טוענת ב"כ התובע, כי בעת התאונה היה לתובע רשיון נהיגה תקף ל"סוג הרכב" כנדרש בחוק הפיצויים ובפוליסת הביטוח, שכן היה בידו רשיון נהיגה ל"אופנוע", ובנוסף היה בידו רשיון נהיגה שוויצרי לאופנוע מעל ל- 125 סמ"ק ורשיון נהיגה בינלאומי ללא הגבלת נפח, ולפיכך נהג עם רשיון בר תוקף על פי הנדרש בסעיף 7 לתעודת הבטוח, והיפנתה לפסיקה בערכאות שונות התומכות בטענתה, לשיטתה. ב"כ הנתבעות טוען מאידך, כי על פי תקנות התעבורה ניתן רשיון נהיגה לאופנועים המוגדרים בנפחם וכי המחוקק מצא לנכון לייחד לכל אופנוע, על פי נפח מנועו , סוג ודרגת רשיון שונים, ולא ניתן לנתק את המילה "אופנוע" מהנפח שצוין בצידה בתקנות התעבורה. המסגרת הנורמטיבית 10. סעיף 7 לחוק הפיצויים מגביל את זכאותם של נפגעים לפיצויים, ולעניינו קובע כלדקמן: "7. הגבלת זכאותם של נפגעים. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1)... (2)... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה; (4)... (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; (6)... (7)..." סעיף 10 לפקודת התעבורה,התשכ"א - 1961 (להלן:"פקודת התעבורה") קובע - "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה לרכב מאותו סוג שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון...". בחלק א' לתעודת הביטוח (ת/1) דוגמתה היתה לתובע עובר לתאונה, הוגדרו בני האדם הרשאים לנהוג ברכב, כאשר בסעיף 7 לתעודה נאמר - "בתנאי שהאדם הנוהג... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה, או שהיה בעל רשיון כזה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת". (כל ההדגשות שלי - א.פ.) נפסק לא אחת, כי זכאותו של נוהג שנפגע בתאונת דרכים לפיצויים מן החברה שביטחה את השימוש ברכב, נבחנת בשני מישורים - הוראות חוק הפיצויים והוראותיה של פוליסת הביטוח גם יחד: מי שבא בגדר הוראות סעיף 7 לחוק הפיצויים, תישלל זכאותו לפיצויים מהמבטחת אפילו מכסה פוליסת הביטוח שבידו את הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה, ואם לא נשללת הזכאות על פי הוראות חוק הפיצויים, יש מקום עדיין לבחון אם אין המבטחת פטורה מלפצותו מכח תנאי מגביל בפוליסת הביטוח (רע"א 4231/97 צור שמיר חב' לביטוח בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נג (2) 193, 198- 199; רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' חן שלוה ואח' , פד' נו (3) 831, 834- 835). ביסודו של ההסדר לפיצוי על פי חוק הפיצויים מונחים תכלית סוציאלית (ע"א 91/82 גולדמן נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ,פ"ד לח (3) 505; רע"א 4231/97 הנ"ל בעמ' 201 ועוד) וכן תפישה חברתית המוצאת ביטויה בגישה פרשנית ליבראלית המעדיפה ליתן פיצוי לניזוק תוך פיזור הנזק על הציבור (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב (2) 844, 857- 858; רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו (6) 926, 929). 11. כאמור טוענות הנתבעות, כי במקרה דנן לא היה לתובע רשיון תקף לנהוג באופנוע, לפי הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ולא פוליסה תקפה, לפי הוראות סעיף 7(5) לחוק הפיצויים. לאחרונה נזדמן לו לבית המשפט העליון לפרוס יריעה רחבה לענין פרשנותו של סעיף 7 לחוק הפיצויים ובמיוחד לסעיפים האחרונים הנזכרים. כך עשה כב' השופט א. ריבלין ברע"א 9121/00, ע"א 7576/01 יורם לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', (תק -על 2003 (2) 3042, פסק דין מיום 02.07.03 (להלן:"ענין לוי")). בית המשפט שב והצביע על מטרתו החקיקתית של סעיף 7, שהיא הרתעתית - עונשית בעיקרה, שכן "המחוקק מבקש להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצוים במקרה של תאונת דרכים" (י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, מהדורה שנייה, תש"ן, בעמ' 117). בבחנו את הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, השולל את זכאותו של הנהג - הנפגע לפיצויים מחמת נהיגה ללא רשיון ברכב שאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה, בחן בית המשפט את סוגי רשיונות הרכב על פי תקנות 176 עד 187 לתקנות התעבורה לשלושה מדדים חלופיים ומצטברים: המדד הראשון - ייעודו של הרכב, כרכב ציבורי או פרטי; המדד השני - מאפייניו הפיסיים של הרכב, לאמור, צורתו, מבנהו הכללי, גודלו ומשקלו; המדד השלישי - מספר הנוסעים שמותר לנוהג להסיע ברכב (סעיף 21 לפסק הדין). ענייננו נסוב למדד השני הנזכר. לענין זה נאמר שם (סעיף 23 לפסק הדין)- "אשר למדד השני, הנוגע למבנהו של הרכב ולמידותיו - הרי שככלל יש לראות בנהיגה ברכב, שאינו נמנה, מבחינת מאפייניו הפיסיים, על סוגי כלי הרכב שבהם רשאי הנוהג לנהוג על פי הרשיון שבידו, כנהיגה ללא רשיון נהיגה כמובנה בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. זאת משום שסוג ההכשרה ומידת המיומנות הנדרשים על מנת לנהוג ברכב בעל ממדים מסוימים הם פועל יוצא של גודלו, משקלו ומבנהו הכללי... נהיגה ברכב, שאינו נמנה, על פי מדדיו הפיזיים ועל פי מבנהו, על סוגי כלי הרכב שבהם רשאי אדם לנהוג, יוצרת סיכון בטיחותי של ממש. במקרה כזה, קמה, ככלל, עילה לשלול את זכאותו של הנוהג לפיצוי מכח הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים". ובהמשך (סעיף 24 לפסק הדין), לאחר שנבחן שם,לדוגמא, מה דינו של אדם שנהג ב"רכב מסחרי" שמשקלו הכולל עולה על 4,000 ק"ג, הגם שבידי אך רשיון לנהוג ב"רכב מסחרי" שמשקלו נמוך מן הסף הזה, נקבע, אף כי אגב אורחא, שלא נזקקה לענין שנדון שם, כי - "מי שנוהג ברכב מן ה"סוג" המותר לו בנהיגה, אך בחריגה מן המשקל המותר על פי תנאי רשיונו, מוחזק כמי שיוצר סיכון בלתי סביר. המסקנה היא, לפיכך, כי מקום בו מפר אדם תנאי מתנאי הרשיון הנוגע למשקל הרכב, יש לראותו, ככלל, כמי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו", כאמור בסעיף 7(3)". מן הכלל אל הפרט 12. בענייננו השאלה הנדרשת להכרעה היא, האם כאשר בידו של התובע רשיון ישראלי לנהיגת אופנוע עד נפח של 500 סמ"ק, כאשר בפועל נהג באופנוע בנפח מנוע של 800 סמ"ק, יש לראותו כמי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו", כאמור בסעיף 7 (3) לחוק הפיצויים. תשובה ישירה לשאלה זו לא מצינו בענין לוי הנ"ל, ונוסיף כי אף אם עבירה יש כאן על תקנות התעבורה, ואף אם התובע לא הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בגין נהיגה ללא רשיון נהיגה לאור העובדות המבוארות, אין בכך כדי להשפיע על המסקנה לענין חוק הפיצויים (ענין לוי הנ"ל). לא למותר להזכיר, כי כאשר המדובר אך בפגם טכני או פרוצדורלי, אזי אי תשלום אגרה (סעיף 7 (3) סיפא לחוק הפיצויים), או אי חידוש רשיון נהיגה בשל אי תשלום קנסות אינם ענין מהותי עד כדי להצדיק שלילת פיצויים מנהג על פי חוק הפיצויים (רע"א 9030/99 הנ"ל בעמ' 932- 933; רע"א 4231/97 הנ"ל; והשווה גם לנאמר ברע"א 3339/00 (אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, תק - על 2002 (4) 561). לעומת זאת, כאשר המדובר בפגם מהותי, המשליך על כושרו וכשירותו של הנהג לנהוג, כגון כאשר ברכב לא הותקן "הגה כח", כאשר רישיונו של הנהג הוגבל לנהיגה ברכב בו מופעל "הגה כח", נמצא כי יש מקום לשלול פיצויים על פי חוק הפיצויים (רע"א 9030/90 הנ"ל). בענייננו, תקנות התעבורה מבחינות בין רשיונות הנהיגה הנדרשים לאופנוע לפי נפחם. כך בתקנה 176 א' נאמר כי - רשיון נהיגה דרגה ב' הוא רשיון לנהוג באופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק", ותקנה 176ב' קובעת כי - "רשיון נהיגה דרגה ג' הוא רשיון לנהוג באופנוע שנפח מנועו עולה על 500 סמ"ק" וכן באופנועים שנפחם קטן יותר. לשיטתי, לא יכולה להישמע טענתו של התובע, כי אין למעשה הבדל משמעותי בין נהיגה על אופנוע בנפח עד 500 סמ"ק, כאשר לכך היה מורשה על פי רשיון הנהיגה הישראלי, לעומת נהיגה בפועל בעת התאונה באופנוע בנפח מנוע של 800 סמ"ק כאשר המיומנות הנדרשות הן דומות וההבדל אינו משמעותי וכאשר שני האופנועים מפתחים מהירות דומה (פר' עמ' 9 ש' 14- 15). דעתי היא, כי המיומנות הנדרשת עקב השוני בנפח המנוע של אופנוע אשר משפיע בהכרח על גודל האופנוע ומשקלו, אינו דומה, ונדרשת מיומנות גדולה יותר של נהיגה על אופנוע בנפח מנוע של 800 סמ"ק מאשר על אופנוע בנפח של עד 500 סמ"ק. כאשר גם מתקין התקנות מצא לנכון לאבחן בין אופנועים על פי נפח מנועיהם. מסקנתי היא, איפוא, כי בשעה שהתובע נהג בעת התאונה באופנוע בעל נפח מנוע של 800 סמ"ק, ובידו רשיון נהיגה ישראלי לאופנוע בעל נפח מנוע של עד 500 סמ"ק בלבד, אף כי היה מן ה"סוג" המותר לו בנהיגה אך בחריגה מן הנפח המותר על פי רשיונו, לא היה לו "רשיון לנהוג בו" כמשמע בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. רשיון נהיגה בינלאומי ושוויצרי 13. טוען התובע כי על פי תקנה 567 לתקנות התעבורה היה לו רשיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה - רשיון נהיגה בינלאומי ושוויצרי, בסומכו על האמור בתקנה 567 לתקנות התעבורה. 14. תקנה 567 לתקנות התעבורה, בנוסחן עובר לתאונה - קבעה כלהלן: "(א) מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרשיונות כאמור בתקנות משנה (ב), פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה... לענין תקנה זו, "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני. (ב) ואלה הרשיונות - (1) רשיון נהיגה בין לאומי בר תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל; (2) רשיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג ברשיון זה בתום שנה מיום כניסתו לישראל". על מנת להיכלל בגדרה של תקנה 567 לתקנות התעבורה, על התובע להוכיח כי "מקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", כלומר כי "נעדר מן הארץ במשך שנה רצופה לפות והוא נמצא בארץ באופן זמני". האם חלה תקנה זו על התובע ? 15. מתצהירו של התובע מיום 27.11.00 (להלן:"התצהיר"), מעדותו בבית המשפט ומאישור משרד הפנים בדבר תנועותיו של התובע ביציאה ובכניסה לישראל (נ/1), מצטיירת התמונה הבאה: התובע בעל אזרחות ישראלית, נולד בישראל בקיבוץ "הראל" ובילדותו עברה המשפחה למושב השיתופי "שורש". בתיכון למד בפנימיה החקלאית "כפר סילבר". שירת בצה"ל ולאחר שחרורו עבד במושב כחצי שנה. בשנת 1989 קיבל רשיון נהיגה ישראלי ברכב פרטי וטרקטור, ולאחר שחרורו מצה"ל קיבל רשיון נהיגה ישראלי לאופנוע עד נפח מנוע של 500 סמ"ק. בהיותו בן לאם שלה גם אזרחות שוויצרית, קיבל אף התובע בצעירותו אזרחות זו, ובחודש אפריל 1994 נסע לשוויץ, שם עבד כמכונאי במוסך "מרצדס" (סעיף 5(א) לתצהיר), עבד והתגורר בחווה ב"אלפים" בחלק מהזמן ובחלק אחר אצל דודתו המתגוררת בשוויץ (פר' עמ' 9 ש' 23). בשוויץ קיבל רשיון נהיגה שוויצרי ברכב, באופנוע ובטרקטור וכן קיבל רשיון נהיגה בינלאומי (סעיף 5(ג) לתצהיר). לאחר שהות של שנתיים וחצי בשוויץ שב ארצה - ביום 10.10.96 - בהביאו עימו אופנוע שרכש שם, כאשר לדבריו לא התכוון להישאר בישראל זמן ממושך, אלא התכוון לעבוד, לחסוך כסף ולנסוע לתקופה ממושכת לארצות הברית או לחזור ולהתגורר בשוויץ (סעיף 6 לתצהיר). מששב ארצה עבד בעבודות זמניות שונות והתגורר במושב "שורש", ללא תשלום, כמו צעירי המושב האחרים (שם, סעיף 8(ב)). התובע חבר מושב שורש, כבן ממשיך לחברי מושב (פר' עמ' 13 ש' 24 - עמ' 14 ש' 6). ביום 27.03.97 נסע לשוויץ על מנת למכור שם את האופנוע שייבא ארצה, משהובהר לו כי לא יוכל להמשיך ולהשתמש בארץ באופנוע המיובא, וכעבור מספר ימים - ביום 05.04.97 - שב ארצה. ביום 24.04.97 רכש התובע את האופנוע מסוג "סוזוקי" בנפח מנוע של 800 סמ"ק שעימו אירעה לו התאונה. בחודש נובמבר 1999 נסע התובע לטיול ולהתגורר בארצות הברית (סעיף 12 (ב) לתצהיר), כאשר בפועל עסק במכירות וכנהג משאית (פר' עמ' 12 ש' 12) ומשהתברר כי עקב בעיות חוקיות לא יוכל להמשיך ולהשאר בארצות הברית, ותנאי העבודה לא התאימו לו, שב ארצה כעבור כ- 11 חודשים (שם, שם 15-26). ב"כ התובע מבקשת לראות במסכת העובדתית שנפרשה משום עמידה בתנאים המצטברים של תקנה 567, היינו של העדרות מן הארץ במשך שנה רצופה וכי התובע היה בארץ באופן זמני עובר לתאונה. 16. אשר לפרשנות הביטוי "מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות" שבתקנה 567 (א), נחלקו הדעות בין ב"כ התובע לב"כ הנתבעות. בעוד האחרון טוען בסיכומיו (סעיף 6), כי ביציאתו של התובע מהארץ לשוויץ לצורך מכירת אופנוע, מיום 27.03.97 ועד ליום 05.04.97, אין לראותו כמי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות, טוענת ב"כ התובע בסומכה על פסקי דין אחדים, כי המבחן אינו פורמלי אלא מהותי, שכן לשון התקנה אינה קובעת ממתי צריכה להימנות תקופת ההיעדרות הרצופה ונכון לאיזה מועד יש לחשב את תקופת ההיעדרות, ואין לכלול בתקנה משמעויות שאין בה (ת.א. (שלום - כפר סבא) 2500/95 יצחק אראגיאן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 4682; ת.א. (שלום - אשדוד ) 1440/99 אסתר כהן נ' קרנית צלטנר 11039; ת.א. (שלום -חיפה) 8798/99 עזבון המנוח עמנואל וילדאואר ואח' נ' קרנית ו"הדר" חברה לביטוח בע"מ ואח', צלטנר 7481). 17. יש להודות, כי ניסוחה של התקנה אינו מושלם, ומן הראוי כי מתקין התקנות יתן דעתו לכך, שכן אין בתקנה הוראה ממתי צריכה להימנות תקופת ההיעדרות הרצופה בת השנה, ומה מעמדם של אזרחים זרים המגיעים לארץ לעיתים מזומנות ולא נעדרו מהארץ במשך שנה רצופה ובידיהם רשיון נהיגה לאומי ובינלאומי, או אף אזרח ישראלי ש"ירד" מהארץ ואיווה לו למושב קבע ארץ ניכר, אך מקפיד לבקר בארץ, בין אם לצרכים מסחריים או ביקורים משפחתיים, אחת לשנה או למעלה מכך, ובידו רשיונות נהיגה זרים, האם תחול עליו התקנה אם לאוו. ומה הדין כאשר היעדרות רצופה של שנה אירעה לפני 5 שנים, 10 שנים או 20 שנים, האם עדיין נאמר כי הרישא להגדרה חלה?! לטעמי, בניסוחה הנוכחי של התקנה, אכן אין לנקוט במבחן פורמלי, אך סבורני כי יש ליתן דגש רב יותר על בחינת הסיפא של ההגדרה, לאמור כי הנוהג "נמצא בארץ באופן זמני", היינו, גם אם ההגדרה של "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" כוללת בחובה שני מרכיבים, אין הכרח לומר כי משקלם זהה, ולדעתי יש ליתן משקל רב יותר לסיפא, כאמור. 18. מן הכלל אל הפרט. התובע לא נעדר מהארץ במשך שנה רצופה בסמוך לפני התאונה, שכן יצא את הארץ למשך מספר ימים לצורך מכירת אופנועו, אולם נכון אני לנקוט בפרשנות הנוחה עם התובע ולראות בפרק הזמן של שנתיים וחצי של היעדרותו מהארץ משום העדרות רצופה של שנה לפחות כדרישת הרישא של ההגדרה לענין "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ". עם זאת, איני סבור כי במקרה דנן יש לקבוע כי התובע היה בארץ "באופן זמני" בלבד, כהגדרת הסיפא של הביטוי הנזכר. ואבהיר. ראשית, אין להוציא מקרא מידי פשוטו ותקנה 567 חלה על "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ". לא שוכנעתי כי בשהות של שנתיים וחצי בשוויץ, של אדם צעיר, בסמוך לאחר תום שירותו הצבאי, כאשר שוהה הוא אצל דודתו שם ועובד ומתגורר בחווה בפרק זמן מסויים, שב ארצה, מתגורר במושב "שורש", מקום מגוריו מעת ילדותו ועד לצאתו לחו"ל, בשעה שקיימות בידיו זכויות של בן ממשיך במושב, עובד בעבודות שונות ואף דואג לחזור ולמכור את האופנוע שייבא ארצה ורוכש כאן אופנוע אחר, כי ניתן לראות בכך אדם ש"מקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", וכי הוא "נמצא בארץ באופן זמני". איני נכון לאמץ את דבריו הסובייקטיביים של התובע, שלא נתמכו בראיות נוספות כלשהן, כי לא התכוון להשאר בישראל זמן ממושך, אלא התכוון לעבוד, לחסוך כסף ולנסוע לתקופה ממושכת לארה"ב או לחזור ולהתגורר בשוויץ (סעיף 6 (א) לתצהיר). מדברים אלו ומעדותו התרשמתי כי דרכו לא צלחה במיוחד בשוויץ, אף לא כדי לחסוך כסף כדי לנסוע לשהות ממושכת בארצות הברית. התובע לא הצביע על כי "השריש שורשים" בשוויץ בצורה כשלהי, אלא איפכא, שהה שם באורח זמני כפועל בחווה והשתכר כדי מחייתו לתקופת שהותו ולא מעבר לכך. מעבר לצורך, ניתן ללמוד גם מהתנהגותו של התובע לאחר התאונה כמצביעה על כך, כי לא היו לתובע כוונות כנות ואמיתיות לשהות בארץ באופן זמני בלבד וכי מקום מגוריו הקבוע יהיה בחוץ לארץ. צא וראה. כשנתיים וארבעה חודשים לאחר התאונה נסע התובע לארצות הברית, ועל פי עדותו עבד שם במכירות וכנהג משאית, אך עקב בעיות חוקיות, של אי קבלת אשרה לעבודה ותנאי העבודה שם - חזר ארצה כעבור פחות משנה, ומדוע לא נסע לשוויץ להשתקע שם ובחר לחזור ארצה?! התרשמתי, כי שורשיו של התובע נטועים בארץ. הוא נולד כאן, למד ושירת בצה"ל וכצעירים רבים אחרים ניסה מזלו מעבר לים, באורח זמני, אך הגיע למסקנה כי מקומו כאן. לאור האמור הנני קובע כי במקרה דנן, בנסיבותיו של התובע, אין מקום להחיל הוראותיה של תקנה 567 לתקנות התעבורה, ואין להכיר מכוחה ברשיון הנהיגה הבינלאומי והלאומי השוויצרי של התובע כתקפים במועד התאונה. 19. לכאורה בכך תם דיוננו בנושא זה, אך למעלה מהצורך אבחן הטענה החלופית של התובע כי יש להכיר ברשיון הנהיגה השוויצרי והבינלאומי שהיה בידי התובע כתקף במועד התאונה לאור הוראות סעיף 7 לתעודת הביטוח. סעיף 7 לתעודת הביטוח קובע כי רשאי לנהוג ברכב מי ש"הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה, או שהיה בעל רשיון כזה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב...". (ההדגשה שלי - א.פ.). ככלל, ראוי לפרש את תנית הרשיון שבפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראות סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים (רע"א 9542/00 הנ"ל בעמ' 843). על כך נאמר בע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם (פ"ד לח (4), 583, 588) מפי כב' השופטת ש' נתניהו כי "החוק (חוק הפיצויים - א.פ.), הקובע הוראה נורמטיבית אינו בנוי על תנאי חוזי הכלול בפוליסת ביטוח... החוק אינו צריך להיערך בהתאם לפוליסת הביטוח, אלא להיפך" (ראה דברים אלו שצוטטו בהסכמה גם ברע"א 4231/87 בעמ' 198; רע"א 9121/00 הנ"ל בסעיף 28 לפסק הדין; ד' מור, מי יפצה תלוייו של נוהג חסר רשיון נהיגה, עיוני משפט י"ב (תשמ"ז) 345, 350). בענייננו, לשון סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא : "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו", ולשון סעיף 7 לפוליסה היא לנהיגת כלי רכב "מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה", אף כי קיים שוני בניסוח יש לפרש בהתאמה כך כי רשאי לנהוג באופנוע אדם בעל רשיון לנהוג באופנוע בנפחו כמצוין ברשיון הנהיגה שלו ולא בנפח גבוה יותר. לפיכך, אם רשיונו הישראלי ורשיונותיו האחרים של התובע אינם ברי תוקף לאופנוע בו נהג התובע בפועל, כאשר הרשיון הישראלי אינו חל עקב ההגבלה בנפח המנוע ושני הרשיונות האחרים עקב אי החלתה של תקנה 567 לתקנות התעבורה, אין לקבל הטענה, כי על פי פוליסת הביטוח היה לו כיסוי ביטוחי בהעדר רשיון מתאים על פי פקודת התעבורה וחוק הפיצויים, אף כי אין מניעה כי במסגרת היחסים החוזיים ביניהם - קרי, פוליסת הביטוח - רשאים הצדדים להתנות תנאים שונים. הפרת חובת הנאמנות של סוכן הביטוח 20. טוען התובע כי סוכן הביטוח, כשלוחה של חברת הביטוח, ויחד עימה, חבות כלפיו בשל רשלנותו של הסוכן והפרת חובת הנאמנות כלפי התובע. 21. טענה זו נסמכת על דברי התובע בתצהירו (סעיף 7 (1)), כי בעת שקיבל לידיו את פוליסת הביטוח מאת הסוכן שאל את הסוכן " אם אין בעיה שאנהג בישראל באמצעות רשיון הנהיגה הבין לאומי השוויצרי שבידי, והסוכן הודיעני, כי כל עוד רשיון הנהיגה בתוקף והרשיון מתאים לכלי הרכב עליו אני נוהג, אין בעיה שאמשיך לנהוג כשרשיוני הוא רשיון שוויצרי בין לאומי". וכן על הנאמר בסעיף 14 לתצהירו לאמור - "א. מאחר ובכל מגע עם הרשויות ועם המבטחים לא הועלתה כל בעיה בדבר תוקף רשיוני, ואף הובהר לי ע"י סוכן הביטוח, כי אין בעיה בכך שאמשיך להשתמש ברשיון השוויצרי כל עוד הוא בתוקף, לא חשדתי כי יש בעיה עם רשיון הנהיגה שלי. ב. אני אדם מסודר, ולו הייתי יודע כי קיימת בעיה כלשהי בתוקף הרשיון השוויצרי שלי, לא הייתי נוהג על האופנוע כלל, ומסדיר מבעוד מועד את הרשיון הישראלי". ראה גם סעיף 8 לתצהירו המשלים של התובע. על סמך דברים אלו מבקשת ב"כ התובע בסיכומיה, כי בית המשפט יקבע כי הסוכן הפר את חובותיו כלפי התובע המבוטח, כי ביודעו כי לתובע רשיון נהיגה בינ"ל ושוויצרי, לא הזהירו אותו כי אין לו כיסוי ביטוחי, ובכך שיצרו מצג שווא שיש לתובע כיסוי ביטוחי ושיוכל לנהוג עם הרשיונות שבידיו. לדברים אלו השיב סוכן הביטוח בתצהירו כך: "5. מעולם לא נתקלתי במקרה בו לקוח שאל אותי האם רשיון הנהיגה השוויצרי שברשותו תקף או האם תעודת ביטוח חובה מכסה נהיגה עם רשיון נהיגה שוויצרי. למעלה מן הצורך אדגיש כי אילו הייתי נשאל, כאמור לעיל, הייתי עונה שאין לי כל סמכות ו/או יידע ו/או הכשרה ו/או רשות ו/או כלים לענות על שאלה זו והייתי ממליץ ללקוח לפנות לעו"ד או לרשויות ולקבל ייעוץ משפטי בהתאם. 6. אין זה מתפקידי לבדוק את רשיונותיו של הלקוח המעונין בהנפקת ביטוח חובה וגם לו לפשפש ולתהות על קנקנן... 7. על הלקוח/המבוטח לבדו חלה החובה לדעת את הוראות החוק החלות עליו". גם בחקירתו הנגדית העיד הסוכן, כי אינו זוכר כשנשאל לגבי רשיון נהיגה שוויצרי (פר' עמ' 27, ש' 6- 15). 22. בקצירת האומר אומר כי הנני דוחה את טענותיו של התובע. הדחייה נסמכת על ארבעה אדנים, בין יחדיו ובין על כל אחד מהם לחוד, כטענת ב"כ סוכן הביטוח בסיכומיו. ראשית, בכתב התביעה לא נטענו כלפי סוכן הביטוח הטענות העובדתיות שהוטחו בו בתצהירו של התובע, ולא פורשו מהם טענות מצג השווא שהציג סוכן הביטוח לפני התובע, ובכך לא עמד התובע בהוראותיה של תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ולפיה - "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג שווא... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות" (השווה: ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו (4) 721). שנית, איני נותן אמון בגירסת התובע כי שאל את סוכן הביטוח לגבי תקפות רשיונותיו הבינלאומיים לנהיגה על האופנוע, שכן הינה עדות יחידה ולא מצאתי להעדיפה על פני זו של סוכן הביטוח. זאת ועוד. על פי עדותו של התובע בעצמו (סעיף 7 (3) לתצהירו), קודם לפגישתו עם הסוכן, פנה לסוכנות ביטוח בירושלים שם נערכה לו פוליסת ביטוח זמנית. אם אמנם הטרידה את התובע השאלה לגבי תקפות רשיונותיו ופוליסת הביטוח, מדוע לא שאל את השאלות ששאל את סוכן הביטוח, כטענתו, כבר בעת הוצאת פוליסת הביטוח הזמנית ?! הלכך ייקרא כי הינו "אדם מסודר" ?! שלישית. החובה לנהוג עם רשיון נהיגה בר תוקף בישראל - הינה חובה סטטוטורית החלה על התובע ועליו בלבד, בבחינת "אי ידיעת החוק אינה פוטרת". לענין זה נאמר בת.א. (מחוזי - י-ם) 840/93 מוריאל לביא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, (צלטנר עמ' 2091) - כי "מי שנוהג במדינה שאיננה המדינה מוציאת רשיון הנהיגה צריך (כענין נורמטיבי) ללמוד מהו, אם בכלל, השימוש שהוא מביא עימו מארץ אחרת. זוהי הנורמה הראוייה, בין אם יש ברשיון גופו התראה מפורשת לענין זה (כמו זה המופיעה בעטיפת הרשיון הבינלאומי) ובין אם לאו". אינני סבור, כי בפוליסת הביטוח הנדונה כאן, גם אם נקובה בשם, יש מקום לפצות כי אכן הביטוח יוודא עם רוכש הפוליסה בדבר תוקף רשיון הנהיגה שבידו, וזאת בשונה מפוליסות ביטוח אחריות, ששם מצאו בתי משפט לערכאותיהם מקום לקבוע חובת זהירות מצד סוכן הביטוח כלפי המבוטח (ראה: ע"א 855/96 יצחק מוריה נ' מיכאל איסחרוב, פ"ד מב (2) 201). לשיטתי, על נהג הרכב לוודא אם בידיו רשיון נהיגה כדין על פי פוליסת הביטוח. ושמא ניתן ללמוד גזירה שווה מכך שכפי שאין לצפות שסוכן הביטוח יבחן האם הרכב המבוטח הוא כמוצג על ידי המבוטח, ובמקרה דנן, האם האופנוע הוא אומנם בנפח מנוע של 800 סמ"ק, כך אין לצפות כי יבחן את תוקף רשיון הנהיגה שברשותו. רביעית. אין לקבל את טענת התובע,בתצהירו כמובא לעיל, כי בכל מגעיו עם הרשויות לא הועלתה כלל בעיה עם רשיונותיו. דברים אלו עומדים בסתירה מוחלטת לעדותו של התובע בחקירה הנגדית ולפיה, קודם לתאונה הגיע למשרד הרישוי ושאל שם אם רשיונו הבינלאומי בתוקף והושב בחיוב וכי עליו לעבור מבחן שליטה. כך מצינו את דבריו בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 1- 23 (וכן שם בעמ' 17 ש' 1 ואילך). "ש. במשרד הרישוי אמרו לך שהרשיון בתוקף ? ת. בוודאי. ש. הסתמכת על משרד הרישוי ? ת. אז על מי אני אסתמך. זה משרד הרישוי. ש. הם אמרו לך שזה בתוקף ? ת. בוודאי...". 23. לסיכום נושא זה, אומר כך. לכאורה, אין מניעה לקבוע חובת זהירות של סוכן ביטוח כלפי מבוטח, שכן סוכן הביטוח משמש כשלוחה של חברת הביטוח זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב (סעיף 33 (א) ) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981). דא עקא, במקרה דנן, לא היתה כל דרישה בכתב מטעם המבוטח - התובע, כי הסוכן ישמש כשלוחו, ולא שוכנעתי, אף לא במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי סוכן הביטוח ידע כי פוליסת הביטוח נערכת לתובע שבידיו רשיון נהיגה בינלאומי שוויצרי. מכל מקום גם אם ידע, אינני סבור, כי היה עליו לשאול ולהזהיר את התובע בדבר תוקף רשיון הנהיגה שלו ביחס לפוליסת הביטוח שנערכה לו. ואף אם תמצי לומר שכך הוא הדבר, כי אז הבירורים שערך והפרטים שקיבל התובע במשרד הרישוי, שהוא המוסמך ליתן הפרטים בדבר תוקף רשיונות הנהיגה שבידו, וזאת על פי עדותו של התובע בעצמו, מנתקים כל קשר סיבתי להתנהגותו של סוכן הביטוח והטלת חובת אחריות על שכמו. סוף דבר 24. המורם מן האמור לעיל הוא כי תביעתו של התובע כנגד כל הנתבעים - נדחית. 25. הנני מחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעות 1- 2 בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, ובסכום דומה לנתבעים 3,4. פיצוייםאופנועתאונת דרכיםתאונת אופנוע