פסק דין : מבוא התובע עבד מספר שנים במלון י.מ.ק.א. בירושלים כשומר סף. במבנה בו נמצא המלון ממוקמת מסעדת "הצריף" (להלן: "המסעדה") אשר בבעלותה ובניהולה של נתבעת 3. הנתבעים 1 ו2- הם מנהליה של הנתבעת 3 ובעלי מניותיה. במסגרת הסדר שהיה קיים בין המלון לבין המסעדה נהגו מקצת מעובדי המלון לאכול במסעדה, לאחר שהיו מציגים תלושים מיוחדים שהונפקו עבורם. בכתב התביעה נגד מסעדה טוען התובע כי ביום 3.7.96, בשעת אחר הצהריים, אכל ממאכליה של המסעדה, ובסמוך לאחר שסיים ארוחתו חש ברע ולקה בהרעלת מזון עד כי נזקק לאשפוז בבית חולים. התובע מבקש כי הנתבעים יפצוהו בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהרעלת המזון בה לקה, בסך של 7,500 ש"ח. עוד נטען על ידי התובע, כי לאחר האירוע האמור גרמו הנתבעים לכך שהנהלת המלון שינתה את תנאי עבודתו ולבסוף פיטרה אותו מהעבודה. גם את נזקיו אלה, שהינו מעריך ב15,000- ש"ח, הינו תובע מהנתבעים. כמו כן הינו מבקש כי הנתבעים יפצוהו בגין הנזקים הבלתי ממוניים בסך של 10,000 ש"ח. הנתבעים מכחישים הנטען על ידי התובע. חמש פלוגתאות קמות ועולות מבין גירסאות הצדדים והם: 1. האם אכל התובע ממאכליה של הנתבעת ביום האירוע? 2. האם לקה התובע בהרעלת מזון, ואם כן, האם זו נגרמה על ידי התובעים? 3. האם גרמו הנתבעים לפיטוריו של התובע מעבודתו במלון? 4. מהם הנזקים שנגרמו לתובע? 5. האם חלה אחריות אישית על הנתבעים 1 ו2-? הצדדים הביאו ראיותיהם והגישו סיכומי טענותיהם בכתב ואף אני אצעד עימם בבירור הפלוגתאות שהועלו. האם אכל התובע ממאכליה של הנתבעת ביום האירוע? מתצהירי עדותו הראשית של התובע, שניתנו ביום 20.3.98 וביום 28.6.98, ומחקירתו הנגדית בבית המשפט (פר' מיום 29.4.99, עמ' 21-14) מצטיירת התמונה הבאה: התובע החל לעבוד במלון בשנת 1989 בתפקיד שומר בכניסה הראשית של המלון, בשעות הצהריים והערב. בארבע השנים הראשונות היה אוכל במסעדה מדי יום, ולאחר מכן התגבש נוהל כי לעובדים יסופקו כרטיסי אוכל. התובע נהג לקבל כרטיסי האוכל ממנהל המלון או מאחר מההנהלה. לעיתים היה אוכל במסעדה עצמה ולעיתים היה מבקש מאחד העובדים להביא אליו את האוכל. ביום 3.7.96 הגיע התובע לעבודתו בשעה 14:15 לערך, כאשר משמרתו אמורה להתחיל בשעה 15:00, ובשעה 16:00 לערך אכל במסעדה שניצל, צ'יפס וסלטים (פר' עמ' 18). בסמוך לאחר מכן חש ברע ובאפיסת כוחות כללית והחל להקיא ללא הפסקה, הקאות דמיות. התובע פונה לתחנת מגן דוד אדום ולאחר מכן לחדר המיון בבית החולים "הדסה" עין כרם בירושלים, טופל ושהה שם עד למחרת בסמוך לשעה 09:00. הנתבע 2 - כהן יוסף - מנהל המסעדה ובעל מחצית ממניותיה של הנתבעת העיד מטעם הנתבעים. משנשאל האם שהה במסעדה ביום שבו נטען על ידי התובע כי לקה בהרעלת מזון השיב, כי הוא נמצא כל יום במסעדה שעות רבות ואינו זוכר אם ראה את התובע אוכל במסעדה אך לא שלל את האפשרות כי התובע אכן אכל באותו יום ממאכליה של המסעדה (פר' מיום 16.9.99 עמ' 6 ש' 14-5 ). ב"כ הנתבעים טענה בסיכומיה כי התובע לא העיד עדים נוספים, שלטענתו ראוהו ביום המקרה אוכל במסעדה, וכי יש בכך משום לפגום במהימנות התובע. התובע נימק אי הזמנת עדים מעובדי המלון בכך שהללו חששו להעיד פן יאבדו את מקום עבודתם. דומה, כי "פגם" זה נרפא על ידי הודעות שהוגשו לבית המשפט. לתיק בית המשפט הוגש - באמצעות תעודת עובד ציבור - תיק המוסד לביטוח לאומי של התובע, שהכיר באירוע כ"תאונת עבודה", ובו כלולים דו"ח חוקר מטעם המל"ל לרבות עדויות שגבה מעובדים במלון ובמסעדה. ב"כ התובע ביקש לראות במסמכים שבתיק ראיה קבילה מטעמו. ב"כ הנתבעים, על אף שהזכירה בסיכומיה כי המדובר בעדות שמיעה, לא התנגדה ואף ביקשה להסתמך על העדויות שנגבו על ידי החוקר של המוסד לתמוך בטיעוניה. לאור זאת יתייחס בית המשפט לכל תיק המל"ל כראיה קבילה, על אף שמוסרי העדות לחוקר ואף הוא עצמו כלל לא העידו בבית המשפט. בהודעתו לחוקר המל"ל מסר התובע כי אכל שניצל על הגריל, סלט ירקות ולחם, אולם לא נאמר שם כי אכל זאת במסעדה, אלא במחלקת הנוער שבבנין י.מ.ק.א. לאחר כשעה וחצי חש רע מאד, ומצא עצמו משלשל בשירותים, מקיא דם ואיבד הכרתו. משזו שבה אליו נלקח למקלחות, שם שטפו אותו וסגן מנהל י.מ.ק.א. - יוסי אייזנברג - הזמין לו אמבולנס שפינהו לבית החולים. איש האחזקה בי.מ.ק.א. - אבו-מנה בדיע - מסר לחוקר המל"ל כי ביום האירוע ראה את התובע "בא להקיא ויש לו שילשולים ונהיה כולו צהוב ואז עזרתי לו ...", אך לא ידע לומר באם התובע אכל במסעדה באותו יום. אבושר ריזק - המנכ"ל בפועל של י.מ.ק.א. - לא יכול היה להעיד כי התובע אכל במסעדה באוו יום, שכן שהה בחו"ל. סידני סיבוני, שהציג עצמו לפני החוקר של המל"ל כאחראי על ניהול המסעדה בפועל, מסר תחילה כי הוא יודע שהתובע לא אכל במסעדה באותו יום, אך בהמשך דבריו הודה כי לא נכח באותו יום במסעדה. מחלוקת נתגלתה בין הצדדים האם נהג התובע לאכול באורח של קבע במסעדה על פי תלושי מזון שניתנו לעובדי המלון. התובע העיד כי נהג לאכול באמצעות תלושים שקיבל מאחרים (פר' מיום 29.4.99, עמ' 14) ואילו המנכ"ל בפועל של י.מ.ק.א. מסר לחוקר, כי התובע לא היה מהזכאים לקבל תלושי מזון לאכול במסעדה. מהנסקר עד כה, מגיע אני למסקנה, כי התובע לא היה מבין הזכאים לקבל תלושי מזון לאכול במסעדה, אך ידע "להסתדר" והיו בידיו תלושים לשבור שם אוכל. עוד עולה כי התובע לא נהג לאכול במסעדה, בדרך כלל, אלא היה מי שדאג להביא לו אוכל מהמסעדה למקום עבודתו, או שלקח את מנת האוכל בעצמו, תמורת תלוש שמסר במקום, והיה עוזב את משמרתו כדי לאכול. כך היה גם ביום האירוע, כאשר התובע אכל מנה של שניצל וסלט ולאחר מכן חש ברע ופונה באמצעות אמבולנס, שהוזעק למקום על ידי יוסי אייזנברג, לחדר המיון בבית החולים "הדסה". מאמץ אני את גירסתו של התובע כי אכל באותו יום ממאכלי המסעדה ומעדיפה על פני גירסת הנתבעים. גירסתו של התובע היתה חד משמעית וברורה, כי באותו יום אכל מהאוכל של המסעדה, ולעומת זאת לא ניתנה כל גירסה השוללת זאת באופן ברור. על אף הסתירות שנתגלו בדברי התובע, כגון: האם אכל במסעדה או במלון, האם אכל צ'יפס אם לאו, האם היה זכאי לקבל תלושים באורח קבע, או שמא הצליח להשיג תלושים מעובדי המלון, לא מצאתי אותן כמהותיות עד לדחיית גירסתו לחלוטין, כבקשת ב"כ הנתבעים. מסקנתי היא כי התובע אכל ממאכליה של המסעדה ביום 3.7.96, אף אם לא בתוך המסעדה אלא מחוצה לה. האם לקה התובע בהרעלת מזון, והאם נגרמה זו על ידי התובעים התובע תיאר בעדותו ובחקירתו לפני החוקר מטעם המל"ל את התופעות שהחלו להופיע כשעה - שעה וחצי לאחר שסיים לאכול. היו אלו שילשולים, הקאות דמיות ועוד. דבריו אלו נתמכו על ידי איש האחזקה בי.מ.ק.א. אבו מנה בדיע, שראהו מקיא ומשלשל וסייע לו להגיע למקלחות במקום, ונרשמו גם על ידי איש מד"א בדו"ח שנערך (נספח א' לתצהיר התובע). כן קיבל התובע פראמין ועירוי נוזלים - הטיפול המקובל כנגד הקאות (שם, בעמ' 7), שהינן תופעה נפוצה של הרעלת מזון (שם, עמ' 6). טיפול זה נמשך גם בחדר המיון בבית החולים, לשם פונה, ושם היתה האבחנה של זיהום חריף בדרכי העיקול - (Acute Gastroenteritis)AC.GE . מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר קלמן פז - מומחה למחלות של דרכי העיקול ורופא בכיר במכון הגסטרואנטרולוגי בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. המומחה קבע בחוות דעתו כי סביר להניח, שעל פי המימצאים בחדר המיון, האבחנה היתה נכונה ולדעתו נגרמה עקב הרעלת מזון (Acute Food Poisoing) , ולא ניתן לייחס את האירוע הזה להתלקחות של כיב בתריסריון ונוכחות של החיידק hp מהם סבל התובע בשנת 1993. על עמדתו זו חזר ביתר תוקף במהלך חקירתו הנגדית המקיפה והיסודית על ידי באת כח הנתבעים (שם, עמ' 7-2). ב"כ הנתבעים ניסתה לסמוך על עדותו של רופא המשפחה של התובע שאף הוא מסר חוות דעת, ואישר כי תלונותיו של התובע לאחר הרעלת המזון היו דומות לאלו שהיו לו כאשר סבל מכיב בשנת 1994 (שם עמ' 9), וכן על תעודות מחלה שנמסרו לתובע בתקופה שלאחר האירוע ובחלקן נרשם כי הינו סובל מכיב בקיבה או בתריסריון. איני סבור כי מכך יוושעו הנתבעים. רופא המשפחה אינו מומחה בגאסטרואנטרולוגיה (שם, עמ' 10), בניגוד לד"ר קלמן פז שהגיש חוות דעת שקבעה כי המדובר בהרעלת מזון. אשר לתעודות המחלה. בין אלו היו שנמסרו לו בגין תלונותיו על כאבי בטן ועל כאבי גב. מכל מקום מטעם הנתבעים לא הובאה חוות דעת נגדית ולפיכך מסקנתי היא, כי התובע לקה בהרעלת מזון. האם נגרמה הרעלת המזון מהמאכלים שאכל התובע ממסעדתם של הנתבעים? התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי נהג לישון עד שעה מאוחרת ולא אכל ארוחות בוקר בביתו, אלא הסתפק בכוס קפה ועוגה ומתייצב לעבודתו בשעת אחר הצהריים ונהג לאכול במסעדה (שם, עמ' 15). סבורני, כי מהשתלשלות העניינים כפי שהובאה מדברי התובע, עובד האחזקה שסייע בידו, הטיפול שקיבל באמבולנס ובחדר המיון ועל פי חוות הדעת של המומחה מטעם התובע, המסקנה המתבקשת הינה אחת, כי הרעלת המזון בה לקה התובע נגרמה מהמאכלים שאכל ביום 3.7.96 ממסעדתם של הנתבעים. עוולת הרשלנות בקביעת אחריות בעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יבחן בית המשפט האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק - חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית; האם המזיק הפר חובת הזהירות המוטלת עליו; והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 122). דומה, כי אין חולק כי בעל מסעדה חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אנשים האוכלים במסעדה או כאלה האוכלים ממאכלי המסעדה, אף אם לא במסעדה עצמה, על פי המבחנים שנמנו בענין ועקנין הנ"ל. כאמור לעיל, מסקנתנו הינה כי הנתבעת הפרה חובת זהירות זו בספקה לתובע מזון שגרם לו נזק והפרת החובה היא זו שגרמה לו לנזק ועל כן עוולה כלפי התובע בעוולת הרשלנות. הפרת חובה חקוקה טוען ב"כ התובע כי הרעלת המזון קרתה גם עקב הפרת חובה חקוקה על ידי הנתבעים, על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, בכך שהפרו חובותיהם המותקנות בתקנות רישוי עסקים (תנאים תברואתיים לעסקים ליצור מזון), התשל"ב1972-. חמישה הם יסודותיה של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה: חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. (ראה ענין ועקנין הנ"ל, שם בעמ' 139). בעקבות תלונה שהגיש התובע למשרד הבריאות בוצעה במקום ביקורת תברואית-טכנולוגית ביום 9.7.96 על ידי גב' דינה פסקרוב - שזומנה להעיד בבית המשפט. בביקורת זו, שנערכה ששה ימים לאחר האירוע, לא נבדקו שאריות המזון, אלא רק מצב ההגיינה האישית והטיפול במזון על ידי עובדי הנתבעת (פר' מיום 16.9.99, עמ' 3, ש' 16-13). מדו"ח הביקורת (נספח ד' לתצהיר התובע) עולה כי במטבח לא היתה חלוקת פונקציות מוחלטת, כאשר למשל במשטח העבודה לטיפול בירקות מתבצע מילוי העוגיות בקרמים שונים, הנקיון אינו יסודי ואינו מקיף את כל הציוד והאזורים במסעדה, אין הפרדה באיחסון בין מוצרים שונים בחדר הקירור וחלק מהמוצרים מונח על הרצפה, הקירות אינם נקיים וסיד מתקלף, מרצפות אינן שלמות, קיימים חרקים (מקקים) במטבח על שולחן העבודה, העובדים באים במגע ידני חשוף במיוחד עם המזון המוכן להגשה המאפשר זיהום המזון באמצעות ידיים מלוכלכות. בסמוך לאחר מכן, על פי פניית משרד הבריאות, נערכה במקום גם ביקורת למזון על ידי עירית ירושלים. תוצאותיה לא הובאו לידיעת בית המשפט, אך מוסכם כי דגימות המזון לא נלקחו משאריות המזון שנותרו במסעדה מיום האירוע וכן לא ניתן צו סגירה למסעדה עקב המימצאים האמורים. לאור הסקירה האמורה, אף אם נמלאו כל יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה, סבורני, כי לא הוכח כי הפרה של התקנות, שאליהן היפנה ב"כ התובע בסיכומיו, הן אלה שגרמו לתובע את הרעלת המזון, שכן המימצאים הללו נתגלו רק כעבור 6 ימים ממועד האירוע ולא הוכח הקשר הסיבתי - העובדתי בין הפרתן להרעלת המזון בה לקה התובע. האם גרמו הנתבעים לפיטוריו של התובע מהמלון בסעיף 21 לתצהיר עדותו הראשית העיד התובע כי לאחר האירוע פנו הנתבעים השוכרים המסעדה ממלון י.מ.ק.א. - למעבידתו והפעילו לחצים כבדים כדי שיאלצו אותו לחזור בו מתלונתו כלפי המסעדה. בעקבות לחצים אלו השתבשו יחסי העבודה שבין התובע למעבידתו, עד כדי כך שהמעביד גרם להרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע ואחר כך הודיעו לו על פיטוריו מהעבודה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי היו יחסים מתוחים בינו לבין הנתבעים על רקע העובדה שבמסעדה הועסקו עובדים מהשטחים בעלי תעודת זהות כתומה ובעת סגר או פיגועים התירה להם הנהלת המלון ללון במלון ולאכול, והוא התנגד לכך בתפקידו כאיש הבטחון של המלון. בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית העיד הנתבע 2 כי במשך תקופה ארוכה סבלו הנתבעים מהטרדות בלתי פוסקות מצד התובע, על רקע סירובם להעניק לו ארוחות חינם, בלא תלושי מזון, שאותם לא קיבל ממעבידו, וכתוצאה מכך הגיש מספר תלונות כנגד המסעדה למשרד הבריאות, וכן ניסה לגרום נזק בכך שהודיע מספר פעמים ללקוחות שהתקשרו למסעדה, שהמסעדה סגורה. הנתבע הודה כי היתה פניה למעביד של התובע והתלוננו על התנהגותו, אם כי לא ביקשו להרע את תנאי עבודתו וכל שביקשו היה כי ידאג לרסן את התנהגותו. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי שמע שהתובע התלונן עשרות פעמים למשרד הבריאות, אך למעשה ממשרד הבריאות באו לערוך ביקורות פעמיים או שלוש, שחשד שנעשו על רקע תלונות התובע (פר' מיום 16.9.99, עמ' 8 ש' 5-2). ברם, בהמשך עדותו הודה כי לא זכור לו שהיו ביקורות ממשרד הבריאות עקב תלונות (שם, שם, ש' 20). באשר ללקוחות שהתלוננו, הודה הנתבע כי לפניו אף אחד לא התלונן, אם כי התקשר פעם אחת והתובע ענה לו והודיעו כי המסעדה סגורה אם כי אינו זוכר מתי היה זה (שם, עמ' 7 ש' 16-1), והתובע תירץ זאת כמתיחה שעשה לנתבע כיוון שהכיר את קולו. מניתוח דברי העדים, וכן מהודעתו של אבושר ריזק, מנהל י.מ.ק.א. לחוקר המל"ל, עולה, כי אכן היתה מתיחות בין הצדדים. התובע לא היה זכאי לקבל תלושי מזון לאכול במסעדה וניסה לקבל "ארוחות חינם". הנתבעים נענו לו מספר פעמים ונתנו תלושים לצרכי שתיה בלבד. התובע הצליח להשיג תלושי מזון, אך שמר טינה לנתבעים על סירובם, ועל רקע זה נהג להתלונן על העסקת עובדים לא מורשים והלנתם בישראל בניגוד לחוק. התובע גם התלונן מספר פעמים במשרד הבריאות על תנאי התברואה במסעדה ואף כי נהגו לאפות לחמים שם בניגוד להיתר ובמסעדה נערכו מספר ביקורות. דומה, כי פרשת הרעלת המזון הגדישה את הסאה מבחינת הנתבעים, והם פנו למנהל י.מ.ק.א. בנושא זה. בהמשך, ביום 22.7.96, פנה בא כוחם, עו"ד דניאל זיידמן, אל מנהל י.מ.ק.א. בתלונה נוספת על התנהגותו של התובע (נספח א' לכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט בדיון ביום 16.9.99 (פר' עמ' 10, ש' 1). במכתב זה התלוננה הנתבעת, בהמשך לתלונותיה בעבר, על הטרדותיו החוזרות ונשנות של התובע, לרבות תלונות סרק למשרד הבריאות, הברחת לקוחות ועוד, ולפיכך ביקשה לקרוא את התובע לסדר "ואם הדבר אינו מועיל, אף להרחיקו ממקום עבודתו בימק"א". מסתבר, כי עוד בטרם נשלח מכתב זה למעבידו של התובע, הודיע מר אבושר ריזק, המשנה למנכ"ל ואחראי כ"א בי.מ.ק.א לתובע, ביום 15.7.96, היינו - כשנים עשר יום לאחר האירוע של הרעלת המזון, כי ההנהלה החליטה להפסיק עבודתו של התובע כשומר בכניסה הראשית ומעבירה אותו לעבוד בחניה הקטנה או הגדולה (נספח 2 לתצהיר המשלים של התובע). בסעיף 3 לתצהירו המשלים מודה התובע, כי סירב לכך, בטענה,כי התפקיד החדש הינו נחות ומהווה משום הרעה לתפקידו הקודם, ועשה זאת בעצת הסתדרות עובדי האירוח והמלונאות. ביום 17.9.96 הודיעה הנהלת י.מ.ק.א. על פיטוריו מעבודתו במקום ונימקה זאת, בין השאר, בסירובו לקבל ולבצע העבודה שניתנה לו ב15.7.96- (נספח ג' לתצהיר המשלים). מסתבר, על פי עדות הנתבע עצמו, כי הנתבעת פנתה אל הנהלת י.מ.ק.א לפחות פעמיים-שלוש, וההנהלה פנתה לתובע וביקשה ממנו, לטענתו, להתנהג יפה אם כי, שוב, לטענתו, לא ביקשה הנתבעת לפטרו. (פר' מיום 16.8.99, עמ' 19-18). וכן בהמשך דבריו (שם, עמ' 10 ש' 15-12) - "ת. אנחנו פנינו להנהלת ימק"א כמה וכמה פעמים, היו הפסקות קצרות וזה חזר עוד פעם, בסופו של דבר הוא היה בלתי נסבל. ש. הוא היה בלתי נסבל משום שהתלונן על ההרעלה, רציתם לנקום בו. ת. לא זכור לי, ....". לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, סבורני, כי התובע צודק בתביעתו נגד מסעדה. הנתבעים שוכרים את המסעדה מימק"א מזה 15 שנים (שם, שם, ש' 11). הנתבעים שבו והתלוננו על התובע, על הטרדותיו ועל אמונתם כי הינו מתלונן למשרד הבריאות,והכל "כנקמה" על סירובם ליתן לו אוכל ללא תלושי מזון, ותלונותיהם להנהלת י.מ.ק.א שבו ונשנו לאחר הרעלת המזון והביקורות שנערכו במסעדה. הנהלת ימק"א, בערכה מאזן בין רצונה להמשיך בהשכרת המקום לנתבעים ובין המשך העסקתו של התובע כשומר בכניסה הראשית, הגיעו למסקנה כי טובתה של הנתבעת עדיפה, ועל כן החליטו להעביר התובע למקום אחר, ומשזה סירב הוחלט לפטרו. הודעת הנתבע על פניית הנתבעים להנהלת י.מ.ק.א., סמיכות הזמנים בין הרעלת המזון שאירעה לתובע והביקורת במסעדה, שנערכה ביום 9.7.96 על ידי משרד הבריאות ומימצאיה החמורים, פרסום הדברים בעיתונות (סעיף 8 לתצהיר הנתבע), מובילים אותי למסקנה, עד כי שוכנעתי בכך, שקיים קשר בין הדברים. אין המדובר במקריות בלבד וצעדי המלון כנגד התובע, שננקטו בסמוך לאירוע ותלונות הנתבעים, נעשו ביוזמת הנתבעים והם האחראים לפיטוריו, בסופו של דבר, משסירב לעבור מהכניסה הראשית, שם עבד במשך כ- 8 שנים ואף זכה למכתב הוקרה (נספח 1 לתצהיר עדותו המשלים מיום 28.6.98). בכך עוולו הנתבעים כנגד התובע, על פי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - גרם הפרת חוזה. מתחזק אני במסקנתי זו משלא הובא עד מטעם הנתבעים לתמוך בגירסתם שלא הם אלו שגרמו לפיטורים של התובע. מצפה הייתי כי הנתבעים יזמנו את מנכ"ל ימק"א והאחראי על כח אדם - אבושר ריזק - או מי שחתום על מכתב הפיטורין לתובע, למתן עדות אשר תפריך טענת התובע בדבר המניע לפיטוריו, אך הדבר לא נעשה. הלכה פסוקה היא כי אי הבאת ראיה שיכול היה להביאה בעל דין, יש בכך משום לתמוך בגירסת בעל הדין השני. (ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פד"י מה(4) 651, 658 והאסמכתאות שם; א' הרנון, דיני הראיות, כרך ב' עמ' 232-3; י' קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורת תשנ"א - 1991, עמ' 917). מהם הנזקים שנגרמו לתובע בתצהירו פירט התובע הנזקים שנגרמו לו לטענתו: 1,500 ש"ח בגין "חסרון כיס" שנגרם לו עקב העדרות מעבודתו; 600 ש"ח הוצאות לטיפולים רפואיים ותרופתיים, לרבות הוצאות נסיעה במוניות; 5,400 ש"ח לעזרת הזולת, בעיקר עזרתם של הוריו; 15,000 ש"ח נזקים והפסדים כספיים בגין פיטוריו מעבודתו לרבות בגין אי קבלת תשר מאורחי המלון; 10,000 ש"ח נזק בלתי ממוני. העדרות מעבודה התובע אושפז בחדר המיון מיום 3.7.96 ועד ליום 4.7.96. כן קיבל חופשות מחלה עד ליום 14.7.96, ובנוסף בימים 11.8.96 - 16.8.96; 28.8.96-29.8.96; 1.9.96 - 5.9.96 - ס"ה 23 ימים. המוסד לביטוח לאומי הכיר לתובע רק עבור 11 ימים, לפי הכנסה רבע שנתית בסך של 9,102 ש"ח, שבגינם קיבל התובע דמי פגיעה מהמל"ל בסך של 701 ש"ח. אומנם התובע לא הוכיח כי לימים בהם קיבל תעודות מחלה אכן נעדר מעבודתו ולא קיבל שכר עבור כך, אולם נוכל להסיק כי אכן נעדר מעבודתו וזאת לאור האמור במכתב הפיטורין שקיבל ממעבידו, כי ניצל 56 ימי מחלה בשנת 1996 (נספח 4 לתצהיר המשלים של התובע). עבור 23 ימי ההעדרות מגיע סך של 2,326 ש"ח, לתובע לפי התחשיב הבא: מסכום זה יש להפחית דמי הפגיעה אותם קיבל מהמל"ל, ועל כן זכאי התובע לפיצוי על הרעלת מזון בסך של - 1,625 ש"ח = 701 - 2,326 ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.9.96, סך של 2,235 ש"ח. הוצאות לטיפולים רפואיים ותרופתיים והוצאות נסיעה התובע לא הגיש כל קבלה וגם לא פירט מהם הטיפולים להם נזקק. התובע זכאי לקבל טיפולים רפואיים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד1984-. אשר להוצאותיו, כיוון שהמדובר ב"תאונת עבודה", שהוכרה על ידי המל"ל, רשאי הוא לפנות למוסד לדרוש הוצאותיו. עזרת הזולת בגין ראש נזק זה ביקש התובע לפצותו בסך של 5,400 ש"ח, בטענה כי נעזר בהוריו. לתמיכה בטענתו העיד אביו של התובע. בתצהיר עדותו הראשית העיד האב, כי התובע גרוש והתגורר עם הוריו ומששב התובע מחדר המיון היה תשוש וסבל מכאבי בטן וכאבי ראש והוא ורעייתו טיפלו בו. על פי עדותו היה התובע 40 ימים בבית ובתקופה זו דאגו לו, עזרו לו להתרחץ ולפעמים גם להתלבש, וכן ליווהו למרפאה ולמקומות אחרים. העד העריך העזרה שהושיט לבנו בכ5-4- שעות ליום. אביו של התובע, יהודי קשיש ונחמד וקיבלתי הרושם כי במצבו הוא לא יכול היה לסייע לבנו להתרחץ ולהתלבש, אם כי יתכן כי הוריו סעדו אותו בדרך אחרת ולא בדרך שתוארה על ידי האב. מכל מקום עקב הרעלת המזון הגיש התובע תעודות מחלה לתקופה של 23 ימים בלבד. והימים האחרים ששהה בביתו, היו בגין כאבי גב, שאינם קשורים לאירוע הנדון בתובענה זו. הלכה פסוקה היא כי נפגע זכאי לפיצוי על הרעלת מזון בגין עזרה שקיבל מבני משפחתו, ככל שהוא ניתנת מעבר לזו שהיתה ניתנת כדבר שבשיגרה (ע"א 93/73 שושני נ' קראוס, פ"ד כח(1) 277). בית המשפט רשאי לערוך אומדנא של עזרה זו ולפסקה לנפגע (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס ואח', פ"ד לד(3) 551, 554). סבורני, כי במקרה דנן, בהתחשב בימי המחלה שאושרו לתובע בגין הרעלת המזון, יהא זה הוגן לפצותו בגין עזרת הזולת בסך כולל, נכון להיום, של 1,400 ש"ח. נזקים בגין פיטוריו מעבודתו בסעיף 21 לתצהיר עדותו הראשית, העיד התובע כי פוטר על ידי הנהלת י.מ.ק.א. בסוף חודש ספטמבר 1996 ונותר מובטל עד לחודש נובמבר 1997, כאשר זכה לקבל דמי אבטלה רק עד לחודש מאי 1997. על פי חישוביו הפסדיו החודשיים הגיעו לכשלושת אלפי שקלים, על פי שכרו האחרון, למשך חמישה חודשים, והוסיף וטען להפסד של 2,000 ש"ח לחודש בגין אי קבלת תשר. על פי תעודת עובד ציבור של המל"ל, היתה הכנסתו החודשית של התובע בשיעור 3,034 ש"ח. משלא מצא התובע עבודה במשך חמישה חודשים לאחר הפסקת תשלום דמי אבטלה, עומד הפסדו על 15,170 ש"ח = 5X 3,034. עם זאת התובע העמיד תביעת נגד המסעדה על סך של 15,000 ש"ח בלבד. הנתונים שהובאו על ידי התובע לא נסתרו על ידי הנתבעים והוא אף לא נחקר עליהם בחקירה נגדית, ועל כן זכאי התובע לפיצוי על הרעלת מזון בסך של 15,000 ש"ח כתביעתו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן נגד מסעדה- סך כללי של 17,780 ש"ח, בקירוב. נזק בלתי ממוני התובע ביקש כי בית המשפט יפסוק לו סך של 10,000 ש"ח. כאמור התובע אושפז בחדר המיון למשך יום אחד יקק לטיפולים שונים, כולל עירויים, ונעדר מעבודתו עקב הרעלת המזון למשך 22 ימים נוספים. כן נגרמה לו עוגמת נפש בגין פיטוריו ממקום עבודתו ביוזמת הנתבעים. סבורני, כי הסכום הנתבע אינו מופרז, ואני רואה לנכון להעמידו, נכון להיום, על סך של 10,000 ש"ח. האם חלה אחריות אישית על הנתבעים 2 ו3- בסיכומיו טען ב"כ תובע כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו3-, ובמיוחד נתבע 2, בהיותם הבעלים, המנהלים והמפעילים של המסעדה וכי אחריותם הינה אישית גם עקב היותם עובדיה של הנתבעת 3. יש ולעיתים ניתן להרים מסך ההתאגדות של חברה ולהטיל אחריות אישית על אורגן של תאגיד בעוולה. "אולם אין מטילים אחריות בשל עצם מעמדו של אורגן בחברה. מטילים אחריות אך ורק בשל פעולותיו של אותו אורגן בנוגע לאותה עוולה הנטענת לפני בית המשפט" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661, 703). המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות, ובנוסף לכך במסגרת הזיקות הנוספות אל מבצע העוולה (ע"א 407/89 הנ"ל בעמ' 697 מול אות השולים ד'). מן הכלל אל הפרט. על פי נספח א' של כתב ההגנה עולה כי הנתבעת 3 היא שפנתה, באמצעות בא כוחה, להנהלת י.מ.ק.א. מהאמור במכתב זה עולה כי היו פניות קודמות, כנראה בעל פה על ידי הנתבעים, אולם כל חברה פועלת באמצעות האורגנים שלה. ומכל מקום דומה שפעולת האורגנים ופנייתם להנהלת י.מ.ק.א היתה עבור ובשמה של נתבעת 3 - שוכרת המסעדה. סבורני, כי התובע לא הצליח להוכיח כיצד התקיימו כל יסודותיה של העוולה בדבר גרם הפרת חוזה ושל עוולת הרשלנות כלפי כל אחד מהנתבעים באורח אישי, ועל כן לא הרים נטל ההוכחה כמפורש בענין צוק אור בע"מ הנ"ל, ולא מצאתי להטיל אליהם אחריות אישית, אלא רק נתבעת 3 תישא באחריות כלפי התובע. סיכום לאור האמור לעיל תפצה הנתבעת 3 את התובע בסך 31,415 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאותיו של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל, ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך של 6,300 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ובתוספת מע"מ כחוק. אוכל (תביעות)פיצוייםהרעלה