תאונת דרכים תאונת עבודה

פניה לבית המשפט טרם פניה למוסד לביטוח לאומי
בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים תאונת עבודה, קיימת פרקטיקה הנוהגת אצל תובעים להגיש תביעה לבית המשפט ולהגיש בקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט ורק לאחר קבלת חוות הדעת הרפואית של המומחה, לבקש מבית המשפט להמתין בהמשך הדיון המשפטי, על מנת שניתן יהיה, רק אז, לפנות במקביל לביטוח לאומי על מנת שהוועדה הרפואית של המל"ל (המוסד לביטוח לאומי) תקבע את נכותו הרפואית של התובע. זאת, כדי להציג בפני הוועדה הרפואית את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ובכך לחסוך מעצמו מימון עצמי של חוות דעת רפואית לצורך הצגתה בביטוח לאומי או כדי להימנע מניכוי הסכום שעתיד התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, בטרם יש קביעה סופית של המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט ציין בפסיקתו, כי ידוע גם כי כשהמדובר בנכות צפויה נמוכה יחסית בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, בוחרים התובעים בהגשת תביעה לבית המשפט, מתוך תקווה (שאין לדעת אם מבוססת היא אם לאו), כי קביעת מומחה המתמנה על ידי בית המשפט בתביעת פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תהיה חמורה פחות מקביעת המומחים של המוסד לביטוח לאומי

מומחה רפואי מטעם בית משפט או ועדה בביטוח לאומי
גישת בתי המשפט לדרך של פניה לבית המשפט טרם פניה לביטוח לאומי בתאונת דרכים תאונת עבודה, היא כי דרך זו מאריכה את הדיון שלא לצורך על פני חודשים רבים, בהמתנה לקביעת המוסד לביטוח לאומי, היות והפניה למוסד לביטוח לאומי נעשית לראשונה רק לאחר קבלת חוות דעת רפואית, כמו כן נטענת טענה כי יש גם חובה על התובע להקטין את הוצאותיו של הצד שכנגד, במקרה זה – חברת הביטוח, במקום שהתובע יכול לפנות ישירות אל המוסד לביטוח לאומי וקביעת הוועדה הרפואית של ביטוח לאומי, היא קביעה על פי דין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת בית המשפט ציין בפסיקתו כי הפרקטיקה הנוהגת, לפיה מחויבות חברות הביטוח בתשלום שכר טרחת המומחה, אינה בבחינת מתן זכויות יתר לתובע, אלא קיצור ההליך משני שלבים לאחד: כיוון שבדרך כלל אם על פני המסמכים הרפואיים יש הצדקה למינוי המומחים, הרי התובע יהיה זכאי לפיצוי כלשהו, גם אם לא תקָבע נכות, על כן ניתן יהיה לקזז את הסכום ששילמה חברת הביטוח למומחה מסכום הפיצויים. כך נמנעת חובת ההפקדה המכבידה על התובעים, וכך נוספת יעילות להליך המשפטי

תאונת דרכים תאונת עבודה - שברים
אישה נפגעה בתאונת דרכים תאונת עבודה בחלקי גוף שונים, והועברה מחוסרת הכרה לבית החולים, שם אושפזה ואובחנו אצלה, בין היתר, שברים ביד שמאל, ברגל שמאל, בצלעות, ובחוליה גבית. מאחר ומדובר באירוע תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה קביעת ביטוח לאומי מחייבת לפי סעיף 6ב' לחוק ביטוח לאומי. הועדות הרפואיות של ביטוח לאומי קבעו את נכותה של התובעת בשיעור 34% בגין שבר בחוליית הגב לפי סעיף 37 (8) ב' לתקנות בגין הגבלות בע"ש צווארי לפי סעיף 37 (5) א' לתקנות.ב בגין הגבלה במפרק ובקרסול לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות. ובגין הפרעה בזכרון, הפרעות בקשב ובריכוז ושינויי התנהגות לפי סעיף 34 (ב) לתקנות. עוד מצאה הועדה הרפואית להפעיל את תקנה 15 במלואה, והעמידה את נכותה הסופית של התובעת על 52%. התובעת טענה כי נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה, מה שמצריך נסיעות ושימוש מוגבר ברכב וכי נגרמו לה הפסדי שכר ובית המשפט חייב את חברת הביטוח לפצות את התובעת בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות , הפסדי פנסיה, עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד הוצאות נסיעה וכן שכר טרחת עורך דין

תאונת דרכים תאונת עבודה - ראיות לסתור קביעת ביטוח לאומי
אדם נפגע כתוצאה מהתרחשות תאונת דרכים תאונת עבודה, הותר לחברת הביטוח להביא ראיות לסתור את קביעת ביטוח לאומי באשר לנכותו הצמיתה של נפגע כתוצאה מהתאונה, שנקבעה שם בשיעור של 10%. כך מונה, מומחה רפואי שתחילה קבע כי הנכות הרפואית והתפקודית מגיעה לכדי 15%, ואחר שהובהר לו כי עליו לקבוע נכות רפואית בלבד קבע כי זו עומדת על 10% לצמיתות. חברת הביטוח טענה כנגד קביעה זו וביקשה לקבוע כי נכותו הרפואית של הנפגע נמוכה מזו - משום אמינות הנפגע שהגזים בתיאוריו אצל המומחה, לא שיתף פעולה בבדיקה וניסה להציג מצג שווא גבי מצבו, לפי החומר הרפואי המצביע על בעיות גב קודמת, לפי מנגנון הפגיעה התמוה לטענתם, לפי אי פנייתו של התובע לעזרה רפואית מיידית, לפי חוסר אזכור התאונה בבדיקת הנפגע הראשונה אחר התאונה, כשלטענתה לא הצליח הנפגע לתת מענה הולם לתהיות ולהציג תשובות משכנעות שתבהרנה אי הודאות באשר למצבו הרפואי האמיתי אולם בית המשפט פסק כי הסתירות ואי הדיוקים, עליהם הצביעה חברת הביטוח, לא עלו כדי פגם מהותי - שיש בו, כדי לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי

תאונת דרכים תאונת עבודה - תביעת פיצויים
הוגשה תביעה בגין שתי תאונות דרכים. עקב התאונה הראשונה נפגע התובע בצווארו. בעקבות התאונה טופל התובע בבית החולים, ושוחרר ללא צורך באשפוז. לעומת זאת, תוצאות התאונה השנייה היו חמורות יותר. התובע נפגע בתאונה זו ביד הימנית, בקרסול רגלו השמאלית, בצלעותיו ובפניו. בעקבות התאונה הראשונה, בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו בתחום האורטופדי ובתחום הנוירולוגי אשר העמידו את נכותו הרפואית הצמיתה על שיעור של 5% בגין השינויים הניווניים בעמוד השדרה הצווארי ובשיעור של 5% בגין כאבי הראש והצוואר, פוסטראומתיים, בעקבות התאונה השנייה, מינה בית המשפט חמישה מומחים, בתחומי רפואה שונים. בתחום הא.א.ג, בתחום הכירורגיה של החזה, בתחום האורלוגיה - מומחים אלה הגיעו למסקנה, כי לתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה באותם תחומים. מומחה רפואי בתחום הפה והלסת קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%, בשל פגיעה בשפתו התחתונה, וכמו כן מצא המומחה, כי קיים חוסר תחושה באזור השפה. מומחה בתחום האורתופדיה קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 28%, לפי הפירוט הבא: 10% בגין מצב שלאחר שבר בקרסול שמאל עם הגבלה בתנועות הקרסול לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל (המוסד לביטוח לאומי) ו 20% בגין פגיעה בחלק מן השרירים המעוצבבים על ידי העצב האולגרי ביד ימין לפי סעיף 31(5)(1) לתקנות. מאחר ודובר בתאונת דרכים תאונת עבודה, בית המשפט פסק כי על פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי כאשר נעשה ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק כתוצאה מתאונת דרכים שהוגדרה כתאונת עבודה כשהרכב אינו רכבו של מעביד הניזוק, והניכוי מותיר בידי הניזוק סכום קטן יותר מ-25% מהפיצויים או אף "בולע" אותו, זכאי הניזוק ל-25% מהפיצויים. לאור האמור לעיל בית המשפט קבע בפסיקתו כי התובע זכאי לקבל 25% מסכום הפיצויים