עורך דין דיני אינטרנט | רונן פרידמן משרד עורכי דין

##א. הקדמה: ## אחת השאלות המרכזיות בדיני אינטרנט היא רמת ההוכחה הנדרשת בכדי שבית המשפט יחשוף את זהותם של גולשים. נשאלת השאלה האם די בהבאת ראיה המצביעה על ביצוע עוולה לכאורה, האם יש צורך בנטל כבד יותר? מהו המבחן או הנטל שעל המבקשת לעמוד בו. בהצעה שהוסרה מסדר יומה של הכנסת המבחן היה "חשש של ממש", לביצוע עוולה. לעניין ביצוע עוולה של לשון הרע נחלקו הדעות בפסיקת בתי המשפט בארץ לעניין הנטל הנדרש. חלק מהשופטים סברו כי יש למעט בהתערבות ולהשאיר אותה למקרים חריגים וקיצוניים בהם העוולה האזרחית מקימה גם עבירה פלילית לכאורה, לפי חוק איסור לשון הרע, אחרים סברו כי יש צורך בביצוע עוולה לכאורה בצירוף "דבר מה נוסף", כמו כן ישנה דעה לפיה די בראיה לכאורה לביצוע עוולה - המושג "חשש ממשי" אינו בגדר הוודאות הקרובה, והוא גבוה יותר, מבחינה ראייתית, מהחשש הסביר. מצב זה הולם יותר להשוותו ל"אפשרות הממשית" לפי גישה זו אם נעשה שימוש באמות מידה אזרחיות נאמר, שזה הרף העליון של הוכחה לכאורה. ## ב. הפרת זכויות יוצרים באינטרנט:## בית המשפט פסק כי דיני זכויות יוצרים נוגעים כיום לכל אחת ואחד העושים שימוש במדיה דיגיטלית וברשת האינטרנט. דיני זכויות יוצרים נוגעים לפעילויות יומיומיות רבות. הם נוגעים בחיי כל מי שמחזיק טלפון סלולארי, שמחזיק מכשיר לאחסון והשמעה או צפייה של קבצי מוסיקה או סרטים, כל מי שהקים אתר או משתתף ברשתות חברתיות ברשת. החוק החדש הרחיב את השימוש ההוגן והשאיר שיקול דעת לבית המשפט לבחון במקרים שיבואו לפניו באמצעות עורכי דין אינטרנט, האם מדובר בשימוש הוגן. כאשר מפרשים את הסעיף ועורכים את האיזון בין זכויות יוצרים לזכויות משתמשים, יש לקחת בחשבון את העובדה שכמעט כל אחד בחיי היום יום יושפע מאיזון זה, ולדאוג שכל אותם אנשים לא יפגעו מפרשנות צרה מידי של זכויות המשתמשים, ובמרכזן הזכות לשימוש הוגן. יש להזהר לא להפוך אומה שלמה למפרה - כדברי בית המשפט. כיוון שקביעת הזכות לשימוש הוגן נוגעת היום לרבים מציבור, שאינם בקיאים בנושא, יש להבטיח כי מה שיקבע בבתי המשפט, יתאם למציאות הדיגיטלית-אינטרנטית. כי שימושים נפוצים, הנתפשים כלגיטימיים על ידי מרבית המשתמשים, יקבעו כשימוש הוגן. ודוק, אין הכוונה לשימושים מפרים, הנעשים ע"י רבים בידיעה שהם מפרים. הכוונה לשימושים הנתפשים כלגיטימיים. ##ג. גישת בית המשפט לאינטרנט:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש - המרחב הווירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות - מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. עוד צוין בפסיקה כי כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור "עיתון" משלו ולתת בבלוג דברו. ייחודם של הטוקבקים הוא באלמוניותם, בספיחתן למאמרים כתובים בידי אחרים ובניצול פלטפורמות זמינות להשמעת דעות אינדיבידואליות. מדובר אפוא באמצעי נגיש, מיידי, נטול גבולות גיאוגרפיים ותכופות נטול סינון ועריכה. וכן - גם אנונימי. בית המשפט התייחס בפסיקתו לחשיבותה של האנונימיות באינטרנט וציין כי היא בולטת גם בהקשר של הזכות לפרטיות מקום שבו עושה אדם שימוש באינטרנט, בין שהוא מפרסם דבר-מה, בין שהוא משוטט באתרים לפי בחירתו, נוצר לגביו - לעיתים שלא בטובתו - מידע. לאורך זמן ניתן לומר כי נוצר לגביו מעין "מאגר מידע" הכולל פרטים רבים: החל מן הכתובת שבה הוא דר, דרך מספר כרטיס האשראי שבו הוא עושה שימוש, וכלה בתחומי העניין שלו ובעמדותיו בסוגיות שונות. משמעות הדבר היא שלצד הפלטפורמות באינטרנט המעניקות אנונימיות למשתמש, עלול האינטרנט לאיין את האנונימיות של מי שהפך חלק ממאגר המידע העצום האצור בו. אם בעבר לא הייתה מצויה בדרך-כלל גישה המונית למידע אישי ורגיש על הפרט, ומעשים בין ארבעת כתלי ביתו נותרו נסתרים מעיניהם של אחרים, בא האינטרנט ואפשר, בדרכים ישירות ועקיפות, לחדור אל תוך נבכי נפשו של היחיד. ניפוץ "אשליית האנונימיות", במציאות שבה תחושת הפרטיות של הגולש היא מיתוס, עלול לעורר אסוציאציות של "אח גדול". פגיעה זו בפרטיות ראוי למזער. בגבולות ראויים ראוי לשמר את מקלטי האנונימיות כחלק מתרבות הגלישה באינטרנט. ניתן לומר כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי. ככל שתתרחב האפשרות לעלות על העקבות הנותרים בחלל הווירטואלי, יש לצפות לשינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות של המשתמשים. ## ד. חשיפת זהות מפר זכויות יוצרים ברשת:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי הבעיה המרכזית היא שפעמים רבות מי שמעלה יצירה לרשת סבור כי הוא אינו מפר דבר. כך, כיום פעילות בתחום דיני זכויות היוצרים נוגעת לכל אחת ואחד העושים שימוש במדיה דיגיטלית וברשת האינטרנט. על כן חשיפת שמו של מי שטוענים כנגדו באמצעות עורך דין אינטרנט כי ביצע עוולה של הפרת דיני הקניין הרוחני, רק בשל העלאת טענה של בעל הזכות לביצוע עוולה, תרוקן הזכות לפרטיות, לאנונימיות או לזהות וירטואלית. בית המשפט ציין בפסיקתו כי יש לזכור כי כל קביעה של בית המשפט לעניין הנטל הנדרש תשפיע על הרשת והשחקנים הפועלים בה, ועל כן יש לבחון בקשות עו"ד אינטרנט לחשיפת זהות בכל מקרה בזהירות הראויה, עוד הוסיף בית המשפט כי הגורמים המרכזיים הפועלים בשדה היצירה הם הטכנולוגיה, השוק, הנורמות החברתיות של השחקנים השונים וכמובן המשפט עצמו. שדה היצירה הוא מערך שיש בו אינספור "איזונים עדינים". כמו במערכת אקולוגית, שינוי שנראה קטן בנקודה אחת שולית עשוי להשפיע, לטוב או לרע, על המערכת כולה. שדה היצירה נתון בשינוי מתמיד. הגורמים שפועלים בו משתנים, ופעילות הגומלין ביניהם משתנה. שינוי באחד הצירים המרכזיים שפועלים בשדה ישפיע על התנהגותם של השחקנים בשוק. יש לזכור את הדברים כאשר שוקלים חשיפת זהות של שחקנים ברשת. עוד יש לזכור כי את האיזון בין זכויות יוצרים לזכויות משתמשים יש לערוך בכל שאלה פרשנית המתעוררת בנושא. ## ה. חשיפת זהות טוקבקיסטים:## בפני בית המשפט עמדה השאלה האם הדין הישראלי מחייב את חשיפת זהות מפרסמי תגוביות - טוק-בק על ידי ספקיות האינטרנט, אם לאו. בדין הישראלי , למעט אותו תזכיר הצעת חוק מסחר אלקטרוני, אין בנמצא ולא היו אז, הוראות חוק הנוגעות ישירות לסוגיית השימוש והפרסום באינטרנט. הדיון באותו מקרה היה בשאלת תחולתן של ההוראות הנוגעות ללשון הרע באמצעי התקשורת האחרים גם על האינטרנט, ובשאלה, האם ניתן מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, להורות על חשיפת גולש, כדי שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה באמצעות עורך דין מומחה אינטרנט כאמור. באותו מקרה, לאחר בחינת המשפט המשווה, ופסיקה לעניין ההתערבות ברשת האינטרנט בהחלטות בנושאים אחרים שהתעוררו בארץ, ולאחר דיון בחופש הביטוי בישראל וחשיבות האנונימיות ברשת לקידומו, נקבע כי האיזון הראוי הוא להורות על חשיפת זהות הגולשים או למעשה כתובת ה-איי.פי שלהם ממנה, לעיתים, ניתן להגיע לגולש עצמו, רק מקום בו העוולה האזרחית מקימה גם עבירה פלילית לכאורה, לפי חוק איסור לשון הרע. ונקבע כי יש ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, אלא במקרים חריגים בהם ראוי כי זכותו של הגולש לביטוי תיסוג מפני האינטרס שעומד מנגד. אינטרס כזה עשוי להיות אינטרס של הגנת הציבור או שלום הציבור. אלו הם אותם מקרים בהם יתכן שמעשיו של גולש האינטרנט עולים כדי מעשה פלילי, אז ייסוג חופש הביטוי וזכותו לפרטיות. במשפט האזרחי, מדובר במקרים חריגים וקיצוניים ביותר. האיזון הראוי, בהקשר של לשון הרע, כדי לא לפגוע יתר על המידה בשימוש ברשת האינטרנט, יאפשר גילוי באותם מקרים שעשויים להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע. כלומר, כאשר מקרה הבא בפני בית המשפט עשוי להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע שנעשתה כלפי המבקש, קיים אינטרס ציבורי להגביל את חופש הביטוי באינטרנט, ולתת סעד למבקש. בעקבות החלטה זו ניתנו מספר החלטות על פי אותו מבחן בבתי משפט נוספים. בעקבות שתי החלטות של בתי משפט השלום (כב' השופטת אביטל בית-נר וכב' השופטת בטינה טאובר) נדונה השאלה בבקשת רשות לערער בפרשת רמי מור. השופט עמית סקר בהרחבה את הפסיקה שנדונה מאז פרשת פלונית, והדגיש כי כל בתי המשפט שדנו בשאלה פנו למחוקק בתקווה שיסדיר את העניין בצורה כוללת. ## ו. חשיפת כתובות הגולשים:## לעניין חשיפת כתובות הגולשים, קבע השופט עמית כי המבחן הוא מבחן צר יתר על המידה. השופט עמית קבע כי כדי שתחשף כתובתו של גולש יש להראות, בראש ובראשונה, כי למבקש הייתה עומדת זכות תביעה כנגד המפרסם לו זהותו הייתה ידועה לו. אולם, בשל "האפקט המצנן" שעלול להיות על פרסומים חשובים וביקורת ברשת, קבע השופט עמית כי לצורך מתן צו לגילוי כתובת גולש, על המבקש באמצעות עורך דין מומחה לאינטרנט להראות "דבר מה נוסף". השופט עמית לא הגדיר את אותו "דבר מה נוסף", אלא הציע מספר מבחנים, תוך שהוא מדגיש כי אין מדובר ברשימה סגורה. בין המבחנים ציין בית המשפט את תום ליבו של התובע; סיכויים טובים לזכות בתביעה; עוצמתו של הביטוי הפוגע; השאלה אם מדובר בפרסום חד פעמי או שיטתי; טיבו של האתר בו פורסם הביטוי הפוגע; האם יש להניח כי הציבור יתן משקל של ממש לדברים. יש לציין כי השופט עמית קבע שיעתרו ביתר קלות לחשיפת גולש שפגע באדם פרטי. כאשר מדובר באישי ציבור ובהתבטאות פוליטית, הנטיה צריכה להיות לעבר האנונימיות בשל חשיבות זכות הציבור לדעת. השופט עמית הוסיף וקבע כי הוא סבור שטרם יורה בית המשפט על חשיפת זהות גולש, על המבקש לנקוט צעדים מטעמו לחשיפת זהות הגולש, ולכל הפחות, קריאה באותו פורום או אתר לגולש להזדהות בשמו, תוך ציון העובדה שהמבקש עומד להגיש בקשה ע"י עורך דין אינטרנט לעניין זה. כלומר, השופט עמית הקל במבחן המהותי, אך העמיד סייגים פאוצדורלים לחשיפה. לאחר פסק דינו של השופט עמית ניתנו שוב פסקי דין של בתי משפט השלום, שחלקם ממשיכים ומאמצים את המבחנים. ## ז. דיני אינטרנט - הצעות חוק:## בעקבות פסקי הדין שעסקו בחשיפת זהות גולשים באינטרנט והדיון הציבורי בנושא, הוצאה הצעת חוק פרטיות. לפיה כל כותב תגובית - טוקבק יצטרך להזדהות - הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון - זיהוי המגיבים באתרי אינטרנט), התשס"ז-2006, ולפיה יקבע בחוק כי: בלי לגרוע מסמכויות השר לפי סעיף זה, השר יקבע, בתקנות או ברשיון, הוראות לענין חובתו של בעל רשיון מיוחד למתן שירותי גישה לאינטרנט, להבטיח כי באתרי אינטרנט שבהם ניתנת לגולשים האפשרות להגיב על תוכן הידיעות המפורסמות באתר, יידרשו הגולשים להזדהות בדרך שניתנת לאימות באמצעים סבירים כתנאי למתן אפשרות להגיב לתוכן כאמור. בדברי ההסבר להצעה נאמר כי הפרטים ישמרו אצל ספקית האינטרנט שתהיה רשאית למסור אותם למשל לבקשת אדם הטוען כי יש בהם משום לשון הרע. בעקבות תגובות קשות להצעה הוחלט לגנוז את הצעת החוק והוצאה הצעה שנייה לפיה עורכי אתרים גדולים - מעל 50,000 כניסות ביום- ישאו באחריות המשפטית לתגובות (טוקבקים) המתפרסמות בהם. מדובר בהצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון-אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי המגיבים באתריהן), התשס"ז-2006. על פי הצעה זו יהיו אחראיות ספקיות האינטרנט לתוכן המפורסם בתגוביות (טוקבקים). בדברי ההסבר נאמר: "הצעת החוק מחייבת, אפוא, את ספקיות האינטרנט ליטול אחריות משפטית וחובה חוקית על תכני תגובות הגולשים, ממש כשם שמערכת עיתון, למשל, אחראית על פרסומיהם של עיתונאיה ופרשניה. יש לציין כי לדיווחי החדשות שדיווחו על הצעת חוק חדשה זו בעיתונות המקוונת, היו שלל תגובות כנגד ההצעה בשם חופש הביטוי. מכל מקום, ההצעה הראשונה נגנזה, והשנייה טרם קרמה עור וגידים, ותזכיר הצעת חוק מסחר אלקטרוני, עומד על כנו כתזכיר הצעת חוק. לאור האמור, גם החלטה זו תוכרע בהעדר חוק המסדיר את הנושא. ## ח. הטענות נגד חשיפת גולשים בטינטרנט:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי היום, יותר מאשר בעבר, באמצעי תקשורת ההמונים, יש לאנשים רבים גישה לרשת האינטרנט. לאיש הציבור יש גישה הן לרשת האינטרנט, הן לאמצעי תקשורת אחרים כמו עיתונות, ובמקרה זה עיתונות מקומית. איש הציבור יכול להשמיע קולו ולהפריך טענות המושמעות נגדו. כך נקבע כאשר היה מדובר בכלי תקשורת ריכוזיים, כך, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ברשת האינטרנט בפורום. לכלל משפטי המקל על חשיפת פרטי גולשים עלול להיות "אפקט מצנן" - גולשים יחששו להתבטא ברשת פן יחשפו פרטיהם. זאת, גם כאשר הגולש מאמין באמת ובתמים בדברים שפרסם ובחשיבותם, אך אינו מוכן להיחשף בשמו פן יבולע לו בצורה זו או אחרת. דוגמא לפרשיה שהועלתה ברשת האינטרנט וכמעט הביאה להתפטרות נשיא ארה"ב היא הפרשה הידועה בכינוי "פרשת מוניקה לוינסקי". במקרה זה אדם בשם מאת'יו דראדג', תושב קליפורניה פרסם ידיעה באתר הבית שלו לפיה השבועון ניוזוויק נמנע מלפרסם ידיעה על קשר מיני בין הנשיא למתמחה בבית הלבן. בתוך שעות הגיעה הידיעה לכל כלי התקשורת, ופרשת "מוניקה לוינסקי" החלה להתגלגל. אין ספק, כי ידיעה כזו מהווה על פניה לשון הרע. העיתון ניוזוויק משיקוליו הוא נמנע מלפרסם. לחיסיון המקורות יש חשיבות עצומה. גם פרשת ווטרגייט, בסופה נאלץ הנשיא ניקסון להתפטר נחשפה ע"י אדם שנודע בכינויו "גרון עמוק" שזהותו אינה ידועה עד היום. ## ט. חסימת כתובת איי.פי על ידי גולשים:## בית המשפט דן בשאלה האם יש מקום לחשוף את זהות הגולשים או כתובתם, מתוך ידיעה שלא בכל מקרה תביא חשיפת הכתובת לחשיפת האדם שמאחורי הפרסום. כך, יכול אדם להירשם תחת שם בדוי לפורום תחת כתובת דואר אלקטרוני בדויה, או לפתוח לו בכל פעם כתובת דוא"ל חדשה, שגם פרטיו שם יהיו בדויים. כך גם כתובת ה-איי.פי , יכולה להיות של חברה גדולה, שם עובד הגולש, או קפה אינטרנט. כיום קיימות גם תוכנות בעזרתן ניתן להסוות את כתובת ה-איי.פי, כך שספק האינטרנט לא יוכל לזהות את פרטי הגולש שמאחורי הכתובת. השאלה של חשיפת פרטי גולשים היא שאלה עקרונית, שבית המשפט ציין כי יש לדון בה. כיום, משחלף זמן, ואפשרויות ה"הסתתרות" התפתחו, העובדה שניתן בקלות יחסית להישאר אנונימיים, משפיעה גם על השיקולים האם ומתי להורות על חשיפת פרטי הגולשים. בית המשפט ציין כי הגולש התמים, שנכנס למחשב האישי שלו, שכתובתו ידועה לספק האינטרנט וכך גם פרטיו וכותב לו בפורומים בצ'טים או בתגוביות (טוקבקים), אליו ניתן יהיה להגיע בקלות ולחשוף את זהותו. אולם, גולש אחר, בעל כוונות זדון, המעוניין בכוונת מכוון להכפיש אדם או בית עסק, ירכוש לו תוכנה המאפשרת חסימת כתובת ה-איי.פי, או שיסור לקפה אינטרנט ומשם יכפיש כרצונו. כלומר, כלל שיאפשר התערבות וחשיפה יביא לכך שנביא לחשיפה דווקא של אותם גולשים תמימים שלא טרחו להסוות עצמם, בעוד שדווקא מי שמתכוון להכפיש, או לבצע עוולה אחרת ועושה זאת במכוון, לא ייחשף. אם כך הם פני הדברים, ולאור החשש מאפקט מצנן, אולי עולה החיסרון שבחשיפה על היתרונות שבה. ## י. הקושי בחשיפת גולשים:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי ישנו קושי בחשיפת פרטי גולשים, הנובע מהעובדה שחקיקה המאפשרת חשיפה כזו היא מדינתית, בעוד שהרשת היא גלובלית. הגלובליות של רשת האינטרנט מקשה גם היא על האכיפה. לאחרונה התעוררו מספר מקרים בהם צווים של בתי משפט במדינה אחת לא נאכפו משם שספקי האינטרנט או השרתים ועליהם החומר המפר היו במדינה אחרת שם החוק שונה. כיום, ניתן להתקשר עם ספק שירות במדינה זרה, או לשמור את החומר המפר על שרתים במדינה זרה, בה החקיקה מגנה יותר על חופש הביטוי וכתוצאה מכך על האנונימיות ברשת. ואכן, התעוררו שני מקרים ידועים בהקשר זה. הראשון, מקרה בו הורה בית המשפט הצרפתי לחברת יאהו למנוע מסחר בפריטים נאציים באתר מכירות פומביות דיגיטלי שניהלה, כיון שגולשים צרפתיים יכולים להשתתף במסחר כזה. שכן, תכנים נאצים בכלל וסחר בפריטים נאציים בפרט, אסורים על פי חוקי צרפת. החברה האמריקנית סרבה בטענה כי בהעדר גבולות ברשת לא ניתן למנוע סחר כזה המותר לפי חוקי ארה"ב. חברת יאהו פנתה לבית משפט בארה"ב וזה קבע כי פסק הדין הצרפתי אינו אכיף בארצות הברית. פסק דין זה בוטל מאוחר יותר. לאחרונה, התפרסמו ידיעות על מקרה בו סירבה חברת גוגל לכבד צו לחשיפת כתובת גולש שנתן בית משפט בברזיל בטענה כי היא כפופה לחוקי קליפורניה, כאשר החומר הפוגע נמצא על גבי שרת בארה"ב. בית המשפט ציין כי קשיים אלו באכיפה הופכים, את השינוי לאיכותי, מחייבים התייחסות משפטית אחרת ומחזקים גם הם את המסקנה כי מי שירצה להפר במכוון ימצא דרכים לעשות כן, ועל כן, אולי אין מקום להורות על חשיפה, או לכל הפחות לשמור זאת למקרים החריגים. ## יא. אחריות ספק אינטרנט:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי דווקא במדינות בהן המחוקק הסיר את האחריות מספקי השירות ומנהלי האתרים בחקיקה (בארצות הברית למשל) פעלו הם לשמור על "ניקיון" הרשת, ולהיפך. כל עוד חויבו ספקי אינטרנט מכוח החקיקה והפסיקה לפקח או לערוך את התכנים שעברו דרכם, היה עליהם להוכיח כי הם לא ידעו ולא היה עליהם לדעת כי מדובר בחומר מפר. לאור זאת הם עשו כל מאמץ טכנולוגי כדי להראות שאין להם את היכולת לפקח על החומר שעובר דרכם, שאחרת היו חבים בנזיקין. דווקא מרגע שהמחוקק התערב והסיר מהם את האחריות, דווקא אז הם יכולים לפקח, ואכן מפקחים על התכנים. גם אם, כפי שיש הטוענים, הם עושים זאת ממניע כלכלי של משיכת יותר גולשים המעדיפים לגלוש באזור "נקי" ומהוגן, התוצאה היא שחשובה. אחת המגמות שאנו מוצאים בחקיקה נוגעת להסדרת אחריות ספקי השירות, לא במובן של אחריות לתכנים, אלא הסדרת האתרים. כך למשל קובע הדין האירופי שספק תשתית שקיבל פנייה בדבר חומר מפר יפעל להסרתו בתנאים מסוימים. ## יב. סוגיית אנונימיות באינטרנט :## בית המשפט פסק כי האנונימיות באינטרנט נשענת על זכויות יסוד חשובות. היא מצידה תומכת במימושן של זכויות אלה. עם זאת, האנונימיות אינה חזות הכול. האינטרנט אינו "מערב פרוע" ואין לראות בו מסגרת שבה אין דין ואין דיין. האנונימיות באינטרנט היא שטר ששוברו בצדו, והשובר הוא פטור מאחריות ומתן כסות גם למעשים עוולתיים. מחיר האנונימיות מתבטא בהעלאתם לרשת של פרסומים דיבתיים ללא אפשרות להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע ע"י עורך דין אינטרנט, אין ספק שהקלות שבפרסום במסגרת האינטרנט עלולה להרבות בפרסומי לשון הרע, בבחינת "הקלות הבלתי-נסבלת של הדיבה". האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה. מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון מבלי לשאת באחריות. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב - זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם. אכן "הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם. שמו הטוב של אדם - המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו - הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם: לאמור - ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו. עוד ציין בית המשפט כי הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט ## יג. התייחסות בית המשפט לסוגיית הטוקבקים:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי מעת לעת נשמעת ביקורת על תוכנם של הטוקבקים ועל דרך ניסוחם. אם לומר את המעט, הרי שבתרבות המקומית לא תמיד שולטים בז'אנר זה - הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים. חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה"אינסטנט" המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה. עצם העובדה שיש מבין הטוקבקים שטעמם רע וניסוחם עילג בוודאי אינו מוציא אותם מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי. ## יד. חוק אינטרנט:## חשיבות נשוא הסדרת חוק אינטרנט הביאה לדיון בו בוועדה הבין-משרדית בראשות גב' טנה שפניץ, שמונתה על-ידי שר המשפטים כדי לבחון סוגיות שונות הקשורות במסחר אלקטרוני (הוועדה לבדיקת בעיות משפטיות הכרוכות במסחר אלקטרוני). בדו"ח הועדה ממאי 2004 (פורסם באתר משרד המשפטים) נכתב כי מן הראוי לקבוע הליך שיאפשר לחייב את ספק השירותים למסור את פרטיו של מי שחיבר תוכן פוגעני, כאשר החיוב ייעשה על-ידי בית המשפט תוך מתן משקל לטיב התוכן הפוגע, מידת הנזק שנגרם, הקשר בין הפגיעה לבין הנזק, וכן היחס בין הנזק שייגרם מחשיפת שמו של מחבר התוכן לבין הנזק שעלול להיגרם מאי חשיפת השם. בעקבות עבודת הועדה הוכן תזכיר חוק (תזכיר חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ו-2005), שקבע בסעיף 15 הוראה בעניין חובת סודיות וגילוי פרטים: (א) לא יגלה ספק שירותי אירוח או ספק שירותי גישה כל פרט שיש בו כדי לזהות מחבר מידע, אלא אם הסכים לכך המחבר במפורש ובכתב או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה או עבירה, רשאי הוא להורות לספק שירותי אירוח וספק שירותי גישה, לבקשת מי שטוען כי הפצת תוכן של מידע שנמצא על שרת של הספק מהווה עוולה כלפיו או עבירה, למסור למבקש את הפרטים שברשותו שיאפשרו את זיהוי מחבר המידע. (ג) הפרטים שיש לציין בבקשה, המסמכים שיש לצרף לה, והתנאים שבהם ייתן בית המשפט את הסעד המבוקש, ייקבעו בתקנות. (ד) בסעיף זה, "עבירה - עבירה המנויה בתוספת השניה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בעקבות הדוח פורסמה בשנת 2008 הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008 (ה"ח 356), הקובעת בסעיף 13 כדלקמן: (א) ספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח לא יגלה כל פרט, ידיעה או מסמך שהגיעו אליו ושיש בהם כדי לזהות מפיץ מידע, אלא אם כן הסכים לכך מפיץ המידע, במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין או לפי צו של בית משפט כאמור בסעיף קטן (ב). (ב) הוכח להנחת דעתו של בית משפט כי קיים חשש של ממש שתוכנו של מידע שהועלה לרשת תקשורת אלקטרונית או הפצתו ברשת כאמור, מהווים עוולה כלפי אדם או הפרת זכות קניין רוחני שלו, רשאי הוא, על פי בקשת אותו אדם, להורות לספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח, למסור למבקשת פרטים שברשותו שיש בהם כדי לזהות את מפיץ המידע. (ג) השר יקבע הוראות לעניין הפרטים שיש לציין בבקשה כאמור בסעיף קטן (ב), המסמכים שיש לצרף לה, סדרי הדיון בבקשה והתנאים שבהם ייתן בית המשפט את הסעד המבוקש. אלא שעד כה לא נתקבל חוק בנדון. דבר חקיקה בנדון עומד על הפרק אך הבאת הדברים לידי גמר נתקלת בקשיים. את החלל הזה ביקשו למלא בתי המשפט בתיקים ספציפיים שבאו לפניהם. בתי המשפט היו ערים לחריגותו של הסעד המבוקש, במיוחד על רקע הואקום החקיקתי, וקבעו מבחנים שונים המגבילים את הנכונות לנתינתו. המבחנים השונים שנקבעו, והיעדר האחידות בפסיקה, גרמו "מבוכה" - כפי שציין בית המשפט באחד מפסקי הדין (ה"פ (מחוזי ת"א) 541/07 עו"ד סבו נ' ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) כאמור, בפסק-דין של בית משפט השלום (בעניין פלונית) הציעה השופטת מ' אגמון-גונן מבחן הבודק את קיומו של חשש לעבירה פלילית של פרסום לשון הרע, להבדיל מאחריות אזרחית גרידא (ראו גם פסיקת השופטת אגמון-גונן בעניין סבו הנ"ל). השופט עמית, אימץ מבחן רחב יותר. השופט עמית לא ראה לנכון לתחום את האפשרות של גילוי זהותם של גולשים אנונימיים למקרים של חשש לעבירה פלילית. המבחן שקבע דורש עם זאת קיומו של "דבר-מה נוסף", כשלעניין זה פרשֹ שורה של שיקולים שפורטו לעיל. כאמור, המבחן שנכלל בהצעת חוק מסחר אלקטרוני מתייחס ל"חשש של ממש" לקיומה של עוולה, ובמתווה זה הילך בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' פלפל) בה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ( 20.3.2008); ראו גם עמדת השופט ע' שחם בבש"א (שלום י-ם) 2403/09 אריאל נ' חברה זרה שמקום מושבה בקליפורניה ארה"ב. ## כה. הגשת תביעה נגד נתבע לא ידוע:## חקיקת סדרי-הדין בישראל אינה מזכירה את האפשרות להגיש תביעה באמצעות עורך דין אינטרנט, נגד נתבע "גנרי" אשר מחליף את הנתבע האמיתי שזהותו עלומה. יותר מכך, לפי תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, בסעיף-קטן (3), כתב התביעה יכלול את "שמו של הנתבע, וכן מספר זהותו ומקום מגוריו, במידה שניתן לבררם". ברור שהסיפא "במידה שניתן לבררם" מתייחסת למספר הזהות ולמקום המגורים, ולפי פשט התקנה לא ניתן להגיש כתב תביעה נגד נתבע לא ידוע. נהפוך הוא: התקנה מחייבת כי הנתבע המוזכר בכתב התביעה יהא ניתן לזיהוי מלא - שאחרת אין לנו תביעה. בית המשפט ציין בפסיקתו כי ההכרה בנתבע "גנרי" עשויה לאפשר לתובע לנקוט בהליך אזרחי שאלמלא כן לא היה ניתן לקיימו. בכך עשויה אפשרות זו לתמוך באכיפת הזכויות המהותיות שהתובע טוען להן, ולקדם את הערכים בדבר זכות הגישה לבית המשפט וגילוי האמת. עם זאת, ההכרה באפשרות להגיש תביעה "בלתי-שלמה" - תביעה ללא נתבע - כלל אינה מובנת מאליה, והתווייה פסיקתית של סדרי-הדין להגשת תביעה כזו ולבירורה מעוררת קשיים ניכרים. כאמור, תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת לכלול בכתב התביעה את שמו של הנתבע, ודרישה זו עומדת בסתירה לרעיון של נתבע וירטואלי אולם הקושי אינו מסתיים בפשט התקנה. הפרטים והמידע שצריכים להיכלל בכתב התביעה הם בעלי חשיבות עקרונית והם אמורים לבטא את קיומה של עילה לתובע נגד הנתבע. עוד הוסיף בית המשפט כי זיהויו של הנתבע הוא יסוד חיוני בקיום תכליות אלה. יוטעם, כי נתבע "וירטואלי" הוא נתבע פיקטיבי. יש לו כינוי אך אין לו קיום ממשי כל עוד הנתבע האמיתי לא זוהה. לכן, תביעה נגד נתבע "וירטואלי" היא לפחות בתחילתה תביעה "במעמד צד אחד". ברור לכן שלא ניתן להכיר באפשרות להגיש ע"י עורך דין אינטרנט, תביעה כזו מבלי לקבוע באותה נשימה הוראות שישמרו על זכויותיו של הנתבע בלי-שם ויבטיחו את הגינותו הדיונית של ההליך ואת יעילותו. כו. סמכות בית המשפט לתת צו חשיפת זהות גולש אנונימי : בבתי המשפט הוצעו מקורות נורמטיביים שונים למתן הסעד המבוקש בגדרי הליך עצמאי לחשיפת זהותו של מעוול פוטנציאלי. בעיקר ביקשו בתי המשפט לבסס את סמכותם ליתן צו לחשיפת זהותו של גולש אנונימי על הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. סעיף זה קובע סמכות כללית לתת סעד וזו לשונו: כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו. אכן, סעיף 75 לחוק בתי המשפט מקנה לבית המשפט סמכות רחבה ליתן סעד במסגרת הליך אזרחי, לאחר שהוכיח מבקש הסעד כי הנתבע הפר זכות הקנויה לו בדין (ראו רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 268 (1999)). אולם בית המשפט ציין בפסיקתו כי סעיף זה מתקשה לשמש עוגן לסמכות. סעיף 75 עוסק בסמכותו של "בית משפט הדן בענין אזרחי" ליתן סעדים הדרושים במסגרת אותו הליך. סעיף זה אינו מקנה סמכות ליתן סעד מחוץ לגדרי הליך אזרחי. הסעיף בא להבטיח את העיקרון בדבר "במקום שבו יש זכות - יש גם סעד", אך לא מדובר בזכות "באוויר" אלא בזכות שהופרה על-ידי מי שהסעד מבוקש נגדו. אם פלוני הפר את זכותו של אלמוני, יכול אלמוני לדרוש סעד נגד פלוני מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט. אך אם פלוני הפר את זכותו של אלמוני, אין סעיף 75 - מכוחו הוא - מאפשר לאלמוני לדרוש סעד כנגד צד שלישי שאינו פלוני ואף אינו בהכרח קשור לפלוני. לשם כך דרוש מקור סמכות נפרד. לשון אחרת: אין אדם יכול ליצור לעצמו "עניין אזרחי" נגד צד שלישי באמצעות סעיף שנועד לגוון את האפשרויות למתן סעד נגד מי שקיימת נגדו עילה אזרחית. ## כז. דיני אינטרנט - בארה"ב:## בתי המשפט בארה"ב, אימצו עמדה מחמירה לעניין חופש הביטוי. בתי המשפט ערכו הבחנה בין תביעה בגין לשון הרע לעומתה עומדת הזכות לחופש הביטוי, ובכללו ביטוי אנונימי, המוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה, לבין תביעות בעילות אחרות כמו הפרת זכויות יוצרים, סימני מסחר, עוולות מסחריות ועוולות מחשב המוגשות ע"י עורכי דין אינטרנט. בית המשפט בארה"ב קבע כי יש לבחון את הנזק או העוולה הנטענות וציין לעניין העוולות השונות. אשר להפרה נטענת של זכויות יוצרים ברשת, הגישה לחשיפה מחמירה מעט פחות. בית המשפט בארה"ב קבע כי למי שמעלה עותק מפר לרשת אין ציפיה לגיטימית לאנונימיות. לאור זאת נקבע מבחן לפיו על מבקש החשיפה להראות כי בידיו "עילת תביעה טובה" להראות כי אין אמצעים אחרים להגיע למפרים ולהתייחס להפרות ספציפיות. בנוסף, יבחן בית המשפט, האם על פני הדברים יש הגנה טובה לנתבע, כמו למשל אי הוכחת נזק. בארצות-הברית החילו בתי המשפט מבחנים משתנים בהקשר של חשיפת זהותם של משתמשים באינטרנט. במישור הפדראלי הפעילו בתי המשפט צו מסוג המחייב את הנתבע או צד שלישי להציג מסמכים רלבנטיים לתביעה אזרחית (גם במישור המדינתי יש לבתי המשפט סמכות מקבילה). מכוח הוראה זו נתבקשו בתי המשפט להורות לספקי השירות לחשוף את זהותם של משתמשים על-מנת לקדם תביעה אזרחית בעילות שונות ובהן לשון הרע. באחת הפרשות מאן בית המשפט להוציא את הצו המבוקש בקבעו כי לא הונחה תשתית לכאורית מספקת לקיומה של עילת לשון הרע. בית המשפט בארה"ב עמד על הצורך לאזן בין הזכות החוקתית להתבטא באופן אנונימי לבין הזכות של התובע להגן על האינטרסים הקנייניים שלו ועל שמו הטוב באמצעות הגשת תביעה. בית המשפט הציע מספר מדדים לאיזון זה. ראשית, על התובע לפעול ליידע את המפרסם האנונימי אודות הבקשה לגילוי זהותו, ולאפשר לו הזדמנות סבירה להתנגד לבקשה; שנית, על התובע להציג במדויק את ההתבטאויות של כל מפרסם אנונימי שלטענתו מקימות לו עילת תביעה; שלישית, על בית המשפט לבחון בקפדנות אם התובע ביסס בבקשתו עילה לכאורית נגד המפרסמים האנונימיים, באופן שהתביעה תשרוד בקשה לסילוק בשל היעדר עילה בית המשפט צריך לוודא גם שהתובע הציג ראיות מספקות התומכות בתביעתו; רביעית, על בית המשפט לשקול את עילת התביעה של התובע אל מול זכותו של הנתבע לחופש ביטוי אנונימי, ולבדוק אם הגילוי הכרחי כדי שהתובע יוכל להמשיך בתביעתו. ## יח. דיני אינטרנט - סיכום:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי ככלל, לא ניתן לאתר בישראל שיטה משפטית מגובשת או מדיניות משפטיות אחידה הנוגעת להחלת כללים משפטיים ברשת האינטרנט. ככל שנוגע הדבר לחשיפת שמותיהם של גולשי האינטרנט על ידי ספקי האינטרנט, לא קיימים נכון לכתיבת מאמר זה (2009) כל כללים מחייבים או מנחים. את הפתרון לסוגיה זו יצטרך בית משפט זה למצוא יש מאין, תוך החלת כללים משפטיים קיימים, והתחשבות בפרשנות שנועדה להם בפסיקה הישראלית (ובתזכיר הצעת החוק) וכן בשיטות משפט זרות. בעיה זו הינה מוכרת כאשר מדובר בבעיות שמתעוררות עקב השימוש ברשת האינטרנט. לבתי המשפט, שלפניהם מגיעים מקרים ספציפיים, בהם מעורבים אנשים בשר ודם, לא נותר אלא לסמוך על דברי חקיקה שנחקקו לפני עשרות שנים. בנסיבות אלו, קראו בתי המשפט למחוקק להבהיר את המצב המשפטי באמצעות חקיקה מקיפה ובהירה. צפיות ואחידות הפסיקה הינן כללי יסוד במערכת שיפוטית מתוקנת. כלל זה כמובן שאינו מתקיים בהיעדר כללים מנחים אחידים, ובהתקיים פסיקה רב-גונית וספורדית.עורך דיןמחשבים ואינטרנטדיני אינטרנט