פסק דין : רקע 1. התובעות ניהלו בית דפוס לספרי קודש בקומה השניה בבנין תעשייתי שבאזור התעשיה עטרות שבצפון ירושלים. הבנין הוא של החברה הכלכלית לירושלים בע"מ, והושכר על ידה לתובעות כפי שהושכרו גם יתר חלקי הבנין. בקומה הראשונה נוהל מפעל פלסטיק על-ידי פלסטיק ירושלים א.א. בע"מ ואברהם ועיסא עבדין. ביום 12.2.93 בשעה 18:30 אחזה אש במפעל הפלסטיק ומשם התפשטה למפעלן של התובעות וגרמה לו נזק רב. לטענת התובעות נושאת החברה הכלכלית באחריות לפרוץ השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל. החברה הכלכלית טוענת כי חבותה לנזקי השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל היתה מבוטחת אצל המגן חברה לביטוח בע"מ. המגן כופרת בחבות זו. התובעות טוענות כלפי החברה הכלכלית כי זו התרשלה בהתקנת מערכת החשמל בבנין, ובאחזקתה. החברה הכלכלית טוענת כי מכח פוליסת הביטוח היא זכאית לשיפוי מהמגן, על כל סכום שתשלם לתובעות. תחילת השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל 2. חבותה של החברה הכלכלית לאש שפרצה תלויה בדרך שבה פרצה האש והתפשטה לעבר מפעלם של התובעות. האש יצאה ממפעלי הפלסטיק. בין אם מקורה היה במכונת ההזרקה של הפלסטיק ובין במישרין מלוח החשמל, האחריות היא על החברה הכלכלית מאחר שהיא זו שהתקינה את מערכת החשמל בבניין, ולוח החשמל בכלל זה. מהנדס אסא לפשיץ, שהיה המהנדס הראשית של החברה הכלכלית אישר בתצהיר שניתן בהליך אחר (נ/62) כי המבנה הוקם על ידי החברה הכלכלית כמחסן תבואה וקמח. באותה עת לא חובר המבנה לרשת החשמל. כפי שהעיד רביצקי, מנהלן של התובעות, חובר הבנין לרשת החשמל רק כשנה וחצי לאחר שהתובעות נכנסו לבנין (ע' 365). החיבור לחשמל של מפעל התובעות לא נעשה במישרין. החיבור היה של מפעל הפלסטיק, ומפעל התובעות חובר ללוח החשמל שבמפעל הפלסטיק. רמי אלוביץ, המומחה מטעם החברה הכלכלית, אישר כי המצב המתואר מהווה תכנון לא תקין ולא מקצועי של החיבור לחשמל. המומחה צבי גל אישר (בע' 13 לחוות דעתו) כי לא תקין הוא שלוח חשמל מרכזי, המזין שלשה מפעלים, יותקן באחד המפעלים. גם המומחה מטעם החברה הכלכלית הביע דעתו כי המצב האמור הוא בניגוד למקובל (ע' 768). 3. לא רק התקנתו של לוח החשמל לא היתה נאותה, אלא גם תחזוקתו, כפי שכתב אינג' א. סכר (ת/4). לו היה לוח החשמל תקין, היה צריך להקפיץ את מערכות ההגנה ולהביא לניתוק עם עליית הזרם כתוצאה מתקלה במכונה להזרקת הפלסטיק. לכן, אם מקור השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל הוא במכונה להזרקת הפלסטיק, הרי היא נגרמה בשל אי תקינותו של לוח החשמל. 4. הראיות מצביעות על כך שמקור השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל היה בלוח החשמל. דוד רפאל, ממכבי האש, היה בדעה זו. הוא ביסס דעתו על מראה עיניו כי הפגיעה הקשה ביותר של האש היתה בלוח החשמל ובכבלי החשמל. העד הוסיף כי הפגיעה בתוך ארון החשמל היתה חמורה מאשר במעטפת החיצונית של חוטי החשמל (ע' 98). לדבריו (בע' 90) הגיעו כבלי החשמל להתכה בהרבה נקודות, דבר שאופייני לשריפת חשמל. האש פרצה בארון החשמל עקב התחממות. לו היה לוח תקין, היתה המערכת האוטומטית אמורה למנוע את התהוות התופעה (אינג' סכר בע' 28-29). הסברו של העד לשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל היה ש"לוח החשמל נשרף, שרף את הכבלים, הכבלים נפלו על ערימות הפלסטיקים וחמרי הגלם שהיו לו שם, והוא שגרם לשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל " (ע' 100). הסברו של חוקר השריפות יעקב ריטוב (בחוות הדעת ת/2) היה שתקלה טכנית במכונה להזרקת הפלסטיק גרמה להתחממות במערכת החשמל, כולל בלוח החשמל ודבר זה גרם לשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל . נטל השכנוע 5. גם לו קבעתי כי לא עלה בידי התובעות להוכיח את התרשלותה של החברה הכלכלית, הרי עליה נטל השכנוע שלא התרשלותה הביאה לפרוץ האש, וזאת לאור סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שזו לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפטותה, התרשלות שיחוב עליה." החברה הכלכלית והמגן טוענות כי הבנין הושכר על ידי החברה הכלכלית. לטענתן, אין סעיף 39 יכול להעביר אליהן את נטל השכנוע, שכן החברה הכלכלית לא החזיקה בחלקי הבניין שהושכרו. גם אם אניח כי אכן הדין הוא כטענת הנתבעות וכי סעיף 39 מעביר את הנטל אל המחזיק בנכס שממנו יצאה האש, ולא אל בעליו, לא יהיה בכך כדי להועיל. כפי שנקבע מקור האש היה בלוח החשמל. הלוח שלא הושכר לאיש, הותקן על ידי החברה הכלכלית (ע' 561) ונשאר בחזקתה של החברה הכלכלית. יתכן שהיה קושי לומר כן לו היה הלוח בחלק של הנכס שהושכר לשוכר אחד ושימש רק אותו. אולם בענייננו שימש הלוח שלושה שוכרים שונים. אם הנטל הוא על החברה הכלכלית, ועליה לשכנע שלא היתה התרשלות מצידה, היא לא הרימה נטל זה. 6. בפי החברה הכלכלית לא היה הסבר לתיאור של המהנדס רפי יהושע, שהסביר (ע' 504-502) את אי תפקודו של לוח החשמל שבאחריותה של החברה הכלכלית. לדבריו בלוח החשמל הראשי של החברה הכלכלית היה נתיך של 600 אמפר. נתיך זה מיועד לזרמים גבוהים ותגובתו איטית לעומת נתיכים בלוחות חשמל רגילים. בלוח החשמל של המבנה היה נתיך מרכזי, חצי אוטומטי, לזרם של 250 אמפר. נתיך זה נועד לזרמים נמוכים בהרבה מאלה שלהם מיועד הלוח של חברת החשמל. לדברי המהנדס רפי יהושע הוא ראה כי הנתיכים היחידים שקפצו היו אלה של חברת החשמל שמיועדים לספוג דרגת חום גבוהה. מכאן שהזרם והחום היו גבוהים עד כדי פגיעה בנתיך של חברת החשמל המיועד ל-600 אמפר. לעומת זאת הנתיכים שבלוח החשמל שבמבנה כלל לא הגיבו לקצר ולהתחממות, ואף אחד מהם לא קפץ. בכך לא מילאו נתיכים אלה את תפקידם להגן על הכבלים. כאמור אין בפי החברה הכלכלית הסבר לאשר תואר. תפר ההתפשטות 7. בבנין היה תפר התפשטות בין הקומה הראשונה לשניה. התפר ברוחב של כשלושה ס"מ הוא חלק מהתכנון הקונסטרוקטיבי של הבנין ונועד לצורך התפשטות עקב הפרשי טמפרטורה (המהנדס יוחנן גרוסוירט בע' 243). את התפר צריך היה לאטום בשלב מאוחר יותר, והדבר לא נעשה. האיטום נועד להפרדה בין הקומות למניעת חדירתם של מים מקומה לקומה ולמענה על בעיות אקוסטיות ואש (סעיף 3 לת/11, חוות דעתו של מהנדס גרוסוירט). ריטוב, המומחה לשריפות, העיד כי כאשר יש סדק בין קומה לקומה, כדוגמת התפר שלא נאטם, תעלה האש למעלה. איטום התפר היה מונע את התפשטות האש עד הגיעם של מכבי האש (ע' 248). תחת אטימת הסדק הוא מולא בקלקר שהוא חומר דליק (צבי גל, שהעיד מטעם הנתבעות, בע' 589). מישה רוז, אדריכל של החברה הכלכלית, העיד (ע' 731) כי תפר מצריך השגחה לשתי תכליות: הקפדה על כך שהתפר יהיה קיים לצורך מילוי תפקידו כשיש התפשטות מחמת שינויי טמפרטורה, ושנית מניעת מעבר דרך התפר. העד אמר שאין מוסרים למקבלי החלקים בבנין, מידע על הצורך בתחזוקת התפר. בפועל התפר לא תוחזק, למרות שנמסר לחברה הכלכלית מצבו הלקוי (ע' 528). משפרצה האש בקומה הראשונה, היא עלתה דרך התפר אשר שימש כארובה (סעיף ה' לחוות הדעת של המהנדס גרוסוירט). אחריות גורמים מפקחים ושוכרים אחרים 8. הנתבעות מנסות להתנער מאחריותה של החברה הכלכלית, בטענה כי היה על חברת החשמל ועל רשות הכיבוי לבדוק ולעמוד על הליקויים אשר הביאו לשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל . גם אם יש ממש בטענה זו הרי יכולה היא לשמש כבסיס להטלת אחריות עליהם כמעוולים משותפים. אין בטענה זו כדי לגול מעל החברה הכלכלית אחריות לנזק שנגרם ברשלנותה. כך הוא אף באשר לטענה כי האחריות רובצת לפתחם של בעלי מפעל הפלסטיק. גם אם רשלנותם גרמה לנזקם של התובעות, הרי גם הם בבחינת מעוולים משותפים עם החברה הכלכלית. החברה הכלכלית יכולה לתבוע מהם שיפוי או השתתפות, אך אין אחריותם משחררת את החברה הכלכלית מאחריות. חוזה השכירות 9. המגן טוענת כי על פי הסכם השכירות בין התובעות לבין החברה הכלכלית אין התובעות יכולות להצליח בתביעתן. הטיעון הוא פתלתל וחוזר על עצמו (כך סעיף 57 חוזר על טיעון המצוי בסעיף 55). הטיעון מושתת על שתי הוראות. האחת היא זו שבסעיף 8(א) להסכם השכירות, שעל פיו התחייבו התובעות לבטח את תכולת המושכר, כאשר בפוליסת הביטוח יהיה ויתור על זכות התחלוף של המבטח. התובעות אכן ביטחו עצמן בחברת מנורה, ולאחר השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל התפשרו עמה. אין החברה הכלכלית יכולה להיבנות מכך שהתובעות מצאו לנכון להתפשר עם המבטח שלהן. יתכן שהיה ממש בטיעונה של החברה הכלכלית, לו התחייבו התובעות לבטח את אחריותה של החברה הכלכלית. יתכן שהפרת חובה זו היתה מונעת מהתובעות את האפשרות לתבוע את החברה הכלכלית. התחייבות כזו של התובעות אין. 10. הנתבעות נאחזות בהתחייבות שפוליסת הביטוח תכלול ויתור המבטח על זכות התחלוף כלפי החברה הכלכלית. יתכן שלו היתה בפני תביעה של מנורה שביטחה את התובעות, היה מקום לטעון לחובתן של התובעות לשפות את הנתבעות על נזקן עקב הפרת חובתן של התובעות לכלול הוראה בדבר ויתור על זכות תחלוף. בשלב זה אין בפני תביעה של מנורה, ואין בין הפרת ההתחייבות של התובעות, אם היתה כזו, דבר עם זכותן לפיצויים מהנתבעות על נזק שאחראית לו החברה הכלכלית. 11. עוד נטען כי על פי סעיף 11(ז) להסכם השכירות ויתרו התובעות על זכותן לתבוע מהחברה הכלכלית פיצוי על נזק שייגרם על ידי שוכרים אחרים בבניין. משקבעתי כי הנזק נגרם ברשלנותה של החברה הכלכלית, אין ממש בטענתה האמורה. חבות של המגן 12. אין המגן כופרת בהיותה מבטחת של החברה הכלכלית בגין אחריותה של זו לנזק שנגרם. במהלך הדיונים בתובענה זו העמידה המגן הגנה לחברה הכלכלית באמצעות עורכי דין אשר ייצגו את שתי הנתבעות. בשלב מסויים של ההליכים גיבשו באי כח הנתבעות הסכם פשרה עם התובעות והודיעו על כך לחברה הכלכלית. משקיבלה החברה הכלכלית אותה הודעה, היא הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד התובעות לתשלום דמי שכירות. במסגרת אותה תביעה הוטל לבקשת החברה הכלכלית עיקול על תגמולי הביטוח שיגיעו לתובעות. בעקבות אותו הליך נוהלו מגעים בין בעלי הדין שבסופם הגיעו התובעות להסכם עם החברה הכלכלית, ללא ידיעתה וללא הסכמתה של המגן. על פי אותו הסכם מיום 12.4.00 התחייבו התובעות כלפי החברה הכלכלית שלא להסכים לפשרה בתובענה שבפני, אלא בהסכמת החברה הכלכלית. המגן טוענת כי הסכם זה הכשיל את יכולתה לסיים תובענה זו בפשרה, וכי בכך הפרו התובעות את חובתן כלפי המגן כאמור בסעיף 24(ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, שבו נאמר: "עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר." המגן הוסיפה וטענה כי התנהגותה של החברה הכלכלית היתה שלא בתום לב וכי גם מטעם זה אין המגן מחויבת בפוליסות הביטוח שהוציאה לחברה הכלכלית. 13. גם אם ניתן לראות במעשי החברה הכלכלית "הכבדה" כלשונו של סעיף 24(ב) לחוק חוזה הביטוח, אין התוצאה איונה של פוליסת הביטוח. על פי האמור בסעיף 24(ב) משתחרר המבטח במקרה זה מתשלום תגמולי ביטוח שלא היה חייב בהם אלמלא אותה הכבדה. בענין שבפני, משמעות האמור הוא כי המגן יכלה להשתחרר מתשלום אותו חלק מתגמולי הביטוח שהוא מעבר לסכום הפשרה, שכן זה הסכום הנוסף שבו יהיה עליה לשאת עקב "ההכבדה" על ידי מבוטחתה החברה הכלכלית. המגן לא הביאה ראיות באשר לסכום הפשרה, כך שאין בידי בית המשפט לקבוע מה נזק נגרם על ידי "ההכבדה" על ידי החברה הכלכלית. משקבע המחוקק תוצאה ברורה להתנהגותו של המבוטח, אין לעקפה באמירה שלא נהג בתום לב, ולהביא לתוצאה שונה בתכלית של איונו של הביטוח. 14. טעם נוסף לדחיית טיעונה של המגן הוא שאיני סבור שאכן עשתה החברה הכלכלית מעשה שיש בו כדי להכביד על המגן. פעולתה של החברה הכלכלית לגביית חוב דמי שכירות שהגיע לה הינה מעשה שנעשה כדין למימוש זכויותיה כלפי התובעות. עמידתה של החברה הכלכלית על כך שתגמולי הביטוח יגיעו לידיה, תואמת את הוראתו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, שעל פיו מותנה תשלום תגמולי הביטוח לניזוק בהעדר התנגדות של המבוטח, היא החברה הכלכלית בעניננו. לאור מסקנתי האמורה לא מצאתי לנכון לעסוק בטיעונה של החברה הכלכלית שמטעמים דיוניים לא היה מקום להעלות את טיעונה של המגן באשר לכיסוי הביטוחי. הנזק 15. בכתב התביעה נתבע פיצוי על הנזק דלקמן: א. נזק לתכולה וציוד 812,428 ₪ ב. נזק למלאי ספרים מוגמרים וארוזים 432,000 ₪ ג. נזק לפלטות אופסט ומונטז'ים 724,320 ₪ ד. נזק למבנה 50,810 ₪ ה. שונות (ניקוי ועבודות מנע) 47,770 ₪ ו. השבתת המפעל 470,000 ₪ ז. הפסד רווחים 150,000 ₪ ס ה " כ 2,315,518 ₪ מהסכום האמור יש לנכות את תגמולי הביטוח שקיבלו התובעות ממנורה שאצלה היו מבוטחות בסך 710,350 ₪, כך שהסכום הנתבע הוא 1,605,168 ₪. בסיכומיהם טוענות התובעות כי טעו בסיכום הנזק כפי שפורט בכתב התביעה וכי פרטי הנזק מצטרפים לסכום של 2,687,328 ₪ ולא 2,315,518 ₪. המבחן לסכום התביעה אינו בסיכום הסכומים כמופיע בגוף כתב התביעה, אלא הסכום שבגינו שולמה אגרה. סכום זה הוא 1,605,518 ₪. אמנם סכום זה מבוסס על הסיכום השגוי הנזכר, אך אין בכך כדי לאפשר בשלב זה להתעלם ממנו. לו חפצו התובעות לתקן את הטעות, היה עליהם לבקש את תיקון כתב התביעה ולשלם את הפרש האגרה. משלא עשו כן התביעה היא לסכום שבגינו שולמה אגרה. עם זאת ניתן להתעלם מהסיכום השגוי כל עוד הסכום שראוי לפסקו אינו עולה על הסכום הכולל הנתבע. חלוקתו של הסכום הכולל אינה מחייבת את התובעות. בבואי לבחון את פרטי הנזק עלי לציין בצער שב"כ התובעות הכביד על בית המשפט את מלאכתו, כאשר מצא לנכון בסיכומיו לסטות כליל מהפירוט המצוי בכתב התביעה. נזק לתכולה ולציוד 16. בכתב התביעה נתבע פיצוי על נזק לתכולה ולציוד בסכום של 812,428 ₪. משום מה בחרו התובעות שלא להתייחס לפריט זה באותה צורה בסיכומיהן. סכום זה הוא על פי הערכת השמאי נוב וחברת מנורה הכירה בו, אולם שילמה רק 63% ממנו מכיוון שהתובעות ביטחו עצמן בביטוח חסר של 37%. הנתבעות טוענות כי מכיוון שהיה על התובעות לבטח את התכולה, אין הן זכאיות לקבל פיצוי על הנזק אשר בגינו לא קיבלו תגמולי ביטוח בשל אי קיום התחייבותן לבטח את רכושם. טענה זו נדחתה על ידי לכן התובעות זכאיות לפיצוי על מלוא הסכום האמור. ניכוי הסכומים שהתובעות קיבלו ממנורה ייעשה מסכום הפיצויים הכולל, כפי שהתובעות נהגו בכתב התביעה. נזק למלאי ספרים מוגמרים וארוזים 17. בגין נזק לספרים מוכנים וארוזים תבעו התובעות סכום של 432,000 ₪. בסיכומיהן טוענות התובעות לפיצוי על נזק לעבודות בתהליך בסכום של 269,720 ₪ ועל נזק למלאי הספרים בסכום של 1,077,508 ₪. גם אם אין התובעות קשורות בחלוקת סכום הנזק כפי שפורט בכתב התביעה, הרי העמדת תביעתן על סכום אחר טעונה הסבר משכנע. לא די לענין זה לטעון כי הערכתו של השמאי נוב היתה כללית וגסה ונעשתה לצורך חישוב השעור של החסר בביטוח. לא ברור מנין נלקח טיעון זה. הן על בסיס שומתו של נוב שילמה מנורה כספים והתובעות עצמן אימצוה בכתב התביעה. הסכום שננקב בכתב התביעה לקוח מחוות דעתו של השמאי נוב והוא מקובל על הנתבעות. 18. התובעות מבססות חישוביהן בסיכומים על חוות דעת של השמאי זרחי, מבלי שישכנעו שנפלה שגגה בחוות דעתו של השמאי נוב ששימשה אותם בהגשת כתב התביעה. הנתבעות צודקות בטענן כלפי חוות דעתו של השמאי זרחי כי נערכה על יסוד ספירה שנערכה על ידי עובדי התובעות, מבלי שהוא עצמו ספר, והסתפק בבדיקה מדגמית. פגם חמור יותר בחוות דעתו של זרחי הוא באשר למחיר שעל פיו העריך את הנזק. הוא בדק אך ורק שלוש עסקאות (ע' 295). אין מקום להתבסס על מספר כה זעום של עסקאות. יתר על כן חוות הדעת של זרחי מבוססת על מחיר המכירה של הספרים הכולל רווח. גישה זו יוצאת מהנחה שכל מלאי הספרים היה נמכר בסמיכות לזמן לשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל , וכי המכירה היתה נעשית במחיר המלא שבמחירון. להנחות אלה אין בסיס וראוי היה לשום את הנזק שנגרם לספרים על בסיס העלות של ייצורם, שכן זה היה נזקן של התובעות. 19. התובעות עצמן העריכו כי חלק ממלאי הספרים ראוי לפיצוי ירוד בשל הסיכוי הנמוך למכרו, וקראוהו "מלאי ספרים מעוכב", שכן היה מונח במחסני התובעות זמן רב מהרגיל. ספרים אלה היו מונחים בערימות מאובקות ואשר לא נראה כספרים המיועדים להימכר. התובעות סמכו על דברי רביצקי שהעיד (ע' 376) כי יש ביקוש יציב לספרים אלה שמויינו כמעוכבים, וזאת על ידי כ-15-10 ספריות הנפתחות מדי שנה בארצות הברית. לדברים אלה לא הובאה כל ראיה. כן צודקות הנתבעות בטענן, שאפילו היה ממש בדברי רביצקי הרי היה המלאי המעוכב נמכר על פני שנים רבות. מהטעמים האמורים איני רואה מקום לסטות מהסכום שבו נקבו התובעות עצמן בכתב התביעה, דהיינו 432,000 ₪. נזק לפלטות ומונטז'ים 20. בכתב התביעה נתבע הסכום של 724,320 ₪ בגין הנזק לפלטות אופסט ומונטז'ים. הסכום הנתבע בסיכומים הוא 767,270 ₪. שוב אין כל נסיון להסביר את ההפרש בין הסכומים. אין חולק על כך שנגרם נזק לפלטות האופסט. בעלי הדין חלוקים באשר לחומרת הנזק ובאשר לעלות הניקוי של הלוחות. חברת מנורה שילמה לתובעות 50,000 ₪ כפיצוי על עלות העובדים של התובעות שהועסקו בעבודות ההנצלה (סעיף 23 לת/13). כן שילמה מנורה סכום של 25,000 ₪ כפיצוי על הטיפול בניקוי המונטז'ים (ת/1 ע' 14). דהיינו מנורה הכירה בנזק בסכום של 75,000 ₪. הנתבעות טוענות כי זה שעור הנזק שבו ניתן להכיר. התובעות משתיתות טיעונן בענין זה על חוות דעת, תחת להציג את העלות שבה נשאו בפועל. מה עוד שחוות הדעת מתעלמת מכך שהעבודות נעשו על ידי עובדי התובעות ששכרם היה נמוך. הפיצוי על הנזק ללוחות נתבע על יסוד חוות דעתו של איזנברג. חוות דעת זו נעשתה יותר משנה לאחר השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל . איזנברג הסתפק במתן הוראות לזרחי לערוך מדגם. הוא הודה שכרגיל הוא נוהג להגיע למקום, אלא שכדבריו אין הוא נהג שנוסע מחיפה לירושלים (ע' 224). העד הסביר כי כרגיל יש חשיבות לאיסוף במקום כדי להבטיח את האקראיות הדרושה לעבודה בשיטה סטטיסטית. כאשר העד נשאל באיזה מצב בלאי היו הלוחות השיב שאין לו שום דרך לדעת זאת (ע' 169). לאור חולשת הראיות של התובעות בעניין זה ראוי לאמץ את הסכום אשר בו הכירה מנורה בהערכת נזקן של התובעות בענין הנזק לפלטות ולמונטז'ים, דהיינו 75,000 ₪. נזק למבנה 21. בגין הנזק למבנה נתבע בכתב התביעה סכום של 50,810 ₪. בסיכומים נטען כי שיעור הנזק למבנה וא 86,474 ₪. שוב אין הסבר לשינוי שחל בדרישת התובעות ואיני רואה מקום לפסוק סכום העולה על הסך של 50,810 ₪, שנתבע בכתב התביעה. ניקוי ועובדות מנע 22. סכום של 47,770 ₪ נתבע בשל עבודות ניקוי ומנע. סכום זה דומה לסכום ששולם על ידי חברת מנורה לתובעות בגין עבודות הניקיון. הנני מכיר בסכום הנתבע, וזאת כאמור מבלי שאתייחס בשלב זה להפחתת הסכומים שהתובעות קבלו כתגמולי ביטוח. השבתת המפעל 23. בגין השבתת המפעל נתבע בכתב התביעה הסכום של 470,000 ₪. בסיכומים גדל סכום זה לסך כולל של 481,346 ₪. שוב לא טרחו התובעות להבהיר את מהותו של ההפרש האמור, דבר הפוגע במהימנות הגרסאות המשתנות של התובעות. חוות הדעת (ת/13) המשמשת בסיס לחישוב הפיצוי, נערכה על יסוד המקובל בפוליסות של אבדן רווחים (ע' 4 לת/13). בפועל התברר כי בסמוך לשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל לא היתה ירידה בהכנסותיהן של התובעות אלא שאלו עלו בקרוב ל-20%. על חוסר היכולת לסמוך על חוות דעת של רו"ח כהן, שבה נתמכת התביעה בגין פריט זה ניתן ללמוד מהכללתו של שכר טרחת עו"ד כהוצאה שוטפת של המפעל. כשנשאל מדוע התייחס לסכום ששולם תמורת ייעוץ משפטי כאל הוצאה שוטפת, לא ידע להסביר. לא נרשמה כל הוצאה משפטית בשנת 1992, ואילו ב-1993 היתה הוצאה בסכום האמור של 133,132 ש"ח. מאד מתקבל על הדעת שהסכום שהוצא ב-1993 בסמוך לקרות השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל , שימש לתשלום לעורכי דין בקשר לטיפולים בענייני השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל , ואין לסכום זה דבר עם ההוצאות של ניהול שוטף של עסקן של התובעות. עוד נכללה בגדר ההוצאות עלות אחסנה של ספרים. לאחסנת הספרים אין כל קשר לשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל והיה בה צורך גם אלמלא השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל . כאמור (בע' 4 לת/13), כבר ביום 21.3.93 הוחל בהוצאת סחורה ממחסני התובעות. נראה שכטענת הנתבעות תוך חדשיים מהשריפה בגלל התקנת מערכת חשמל החלו התובעות למכור מהמלאי. לכן השבתת המפעל לא הביאה את הנזק הנטען. יתר על כן חיים כהן הודה (בע' 316) כי המכירות לא נפגעו. אך תגובתו היתה, שלא לענין, כי "אולי היה צריך להרוויח עוד יותר." כן הודה רו"ח כהן (בע' 334) שאי גידול המלאי אינו בבחינת נזק. גם אם אקבל את גרסת התובעות כי במשך שבעה שבועות הושבת הייצור, אין הדבר מעיד על נזק שנגרם להן. השבתת ייצור גורמת נזק כאשר לא ניתן לספק ביקוש למוצרים שאין מייצרים. אולם אין בפני ראיה לביקוש שלא סופק, וכאמור סיפקו התובעות את הדרישה למוצריהן מהמלאי שהיה ברשותן. 24. כרגיל ניתן היה לראות בהוצאות על שכרם של העובדים בתקופת ההשבתה, נזק שנגרם לתובעות. אלא שהעובדים הועסקו בניקוי המפעל ובהחזרת המפעל לתקנו. בגין אלה תבעו התובעות בנפרד, ואין לכן מקום לפצות את התובעות על עלות שכרם של עובדיה. 25. התובעות טוענות כי ראוי לפצותן על ההוצאות הקבועות בתקופת ההשבתה. רו"ח כהן (ת/13) קבע את ההוצאות הקבועות כחלק יחסי של תקופת ההשבתה ל-49 ימים מההוצאות הקבועות לשנת 1993. סכומן של ההוצאות הקבועות הוא 312,259 ₪. לכך יש להוסיף פחת בסכום של 35,425 ₪ ודמי שכירות בסכום של 34,623 ₪. סך ההוצאות הקבועות בתקופת ההשבתה היה 382,307 ₪, והתובעות זכאיות לפיצוי על נזק זה. סיכום 26. התובעות זכאיות לקבל פיצוי על הנזק שנגרם להן כדלמקן: (א) נזק לתכולה ולציוד 812,428 ₪ (ב) מלאי ספרים 432,000 ₪ (ג) נזק לפלטות ולמונטז'ים 75,000 ₪ (ד) נזיק למבנה 50,810 ₪ (ה) השבתת המפעל 382,307 ₪ סך הכל 1,752,545 ₪ מסכום זה יש לנכות את הסכומים של 710,350 ₪ שהתובעות קיבלו ממנורה, לכן התובעות זכאיות לקבל מהנתבעות את הסכום של 1,042,195 ₪ = 710,350 - 1,752,545. לפיכך הנני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובעות את הסכום של 1,042,195 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה ומצטברת בשעור של 4% לשנה החל במועד השריפה בגלל התקנת מערכת חשמל דהיינו מיום 12.2.93. כן הנני מחייב את הנתבעות בהוצאות המשפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסכום של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. שריפהפיצוייםחשמל