בהתאם לסעיף 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, חוות הדעת הרפואית, היא תנאי מוקדם להעלאת תיזה שברפואה, כשהתפיסה היא כי אין בעל דין יכול להעלות טיעון המתבסס על מדע הרפואה, אלא אם הניח את היסוד לכך על ידי דברו של בעל מקצוע, אולם יש מקרים בהם חל היוצא מן הכלל כאשר בית המשפט פוטר בעל דין מהגשת חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו. כאשר התובע מגיש חוות דעת בתביעת רשלנות רפואית לבית המשפט, להוכחת עניין שברפואה לביסוס טענותיו, הוא אינו מוגבל, בעת פריסת מכלול ראיותיו, באופן בלעדי לאותה חוות דעת ובית המשפט רשאי להיזקק אז להוכחה של עניין שברפואה מטעמו, אף אם זו לא תלבש לבוש של חוות דעת דווקא. חשוב להבהיר כי, אין בהגשת חוות דעת מומחה כדי לחרוץ גורלה של התביעה וכדוגמת העדים המעידים על עובדות, צפויים גם עורכי חוות הדעת להיחקר על דעותיהם כפי שעדים המעידים על עובדות נחקרים על גירסתם העובדתית, אלא עיקרו של דבר, בית המשפט הוא הקובע, איזו חוות דעת, אם בכלל, מקובלת עליו, של התובעים או של הנתבעים. בית המשפט רשאי לפסוק על פי חוות הדעת של הצדדים וכן רשאי הוא למנות מומחה מטעם בית המשפט אשר יתבקש לחוות את דעתו על הסוגיה של רשלנות רפואית. רפואהתביעות רשלנות רפואיתתקסד"א 1984 (הישנות)חוות דעת