בית המשפט העליון קבע בפסיקתו כי, החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם כך, בין אם הנזק לגורם מסויים נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית כלשהי, כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין וכך גם מקום בו הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים, כך כאשר המחזיק מחזיק במקרקעין כדין, וכך גם כאשר הוא מחזיק בהם שלא כדין. המושגים הקנייניים כגון: בעלות, החזקה, וכו' משמשים מסגרת מושגית לדיון בגבולות האחריות בנזיקין, מבטאים את העיקרון לפיו המחזיק במקרקעין הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם, ופעמים רבות גם בעל יכולת טובה לפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות עסקית המתקיימת בו ולפקח על מעשיה. בעלות על נכס מטילה אחריות קונקרטית להבטיח שסיכונים חבויים במבנה לא יביאו לפגיעה בחיי אדם. עובדה זו מקימה בצדה חובה לנקוט באמצעי זהירות ספציפיים למניעת פגיעה אפשרית, ובלבד שזו האחרונה הייתה במתחם הסיכון שנוצר. הלכה פסוקה היא, כי בעלים ומחזיק של מקרקעין חב חובת זהירות מיוחדת כלפי מבקר בקרקע שבחזקתו. החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בו. האחריות המושגית קמה בין אם הנזק נגרם בשל מצב סטטי של המקרקעין ובין אם עקב פעולה אקטיבית עליהם. החובה מוטלת בשל העובדה כי המחזיק במקרקעין הוא על פי רוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמנעם, וכן לפעול להקטנת הסיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין. ככלל, עצם הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המבקרים במקרקעין, שכן: "אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו; הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למונעו אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" [ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125-124]. הבעלות או החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים או המחזיק לטובת המבקרים בהם. הוזכר כי גם במקום בו נקבע כי ישנה חובת זהירות מושגית, עדיין קמה ועולה השאלה, האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות, קרי - האם אדם סביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק (צפיות טכנית) ואם צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפותו (צפיות נורמטיבית). ברע"פ 9188/06 עדי נ' מדינת ישראל (5.7.2010) הדגישה השופטת פרוקצ'יה כי חובת המחזיק במקרקעין אינה מצטמצמת למניעת נזק למבקר בנכס מסיכון הטמון בו, אלא מחייבת אותו לנקוט אמצעי זהירות גם כדי לקדם סיכונים הצפויים מפעולותיו של פלוני המצוי על הקרקע. דיני המקרקעין ודיני הנזיקין, ובמיוחד עוולות המיטרדים, מקימים חובת זהירות כללית לבעל זכויות במקרקעין, שלא לגרום נזק למקרקעין סמוכים. מעורבות אדם אחר במעשה או במחדל של בעלים או מחזיק במקרקעין מעוררת את שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות לנזק. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין קובע כי אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". נפסק כי התערבות גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. בע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקה 22 לפסק דינו של השופט עמית הודגש כי "ברגיל, פעולה רשלנית של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואפילו פעולה מכוונת של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותה". השימוש במונחים "בעלות" ו"מחזיק" בהקשרם הנזיקי אינו בהכרח מקביל לשימוש במונחים אלה במובנם הקנייני. הרישום הקנייני יוצר חזקה בדבר קיומה של זיקה בין הבעלים או המחזיק לבין הנכס, אך זיקה כאמור ייתכן ותמצא אף מבלי שתוכח בעלות רשומה או החזקה בפועל של המקרקעין. כך, בעניין מימוני נדונה תביעתו של ניזוק שנפגע בתאונת רכיבה בחווה אשר נמצאת בתחום שיפוטה של עיריית ירושלים. מלבד מדריך הרכיבה ומפעיל החווה, הוגשה התביעה גם נגד עיריית ירושלים ונגד אביו של מפעיל החווה (להלן: נחום). בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה נגד נחום במלואה, לאחר שקבע, כי הוכחה הזיקה הנדרשת בינו לבין מקרקעי החווה. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון הלין נחום על קביעתו של בית המשפט המחוזי, וטען שלא חב חובת זהירות כלפי הניזוק, מאחר שהוא אינו בעל המקרקעין, אלא המדינה, והוא גם אינו המנהל בפועל של החווה, אלא בנו. לעניין זה סבר הנשיא (בדימ') א' ברק כי: "במקרה זה, אין אנו נדרשים להכריע, בהתחשב במסכת העובדתית המתוארת, בדבר מהות זכויותיו של נחום במקרקעין. המושגים הקנייניים בהקשר הנוכחי אינם אלא כלי לסידור המחשבה. הם מבטאים את העיקרון לפיו המחזיק במקרקעין הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם ... הם משמשים מסגרת מושגית לדיון בגבולות האחריות בנזיקין" (שם, פסקה 12; ההדגשה אינה במקור). מערכת היחסים שבין רשות מוניציפלית כבעלים או מחזיק במקרקעין לבין המבקר בשטחה נמצאת בליבת דיני הנזיקין. חובה זו כחובה מושגית, נקבעה זה מכבר בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שאינה צריכה ראיה. הלכה היא, כי החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם את חובת הזהירות הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) כלפי המבקרים במקרקעין (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 121 (1996); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקה 12 (14.12.2006) (להלן: עניין מימוני); א' ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, 104 (ג' טדסקי עורך, תשכ"ד)). סעיף 37 לפקודה מסייג את החובה, כך שלא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכח שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה. חובתו של המחזיק במקרקעין נובעת מכך שהמחזיק הוא על-פי רוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין, וכן לפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין (מימוני, שם; רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (8.7.2010). כאשר בעל הקרקע הוא גם המחזיק בה, חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי המבקרים בנכס היא מובנת מאליה: "כאשר הבעלים הוא המחזיק, כי אז יסוד האחריות הוא התפיסה" (א' ברק "הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין" משפטים ב' 129, 140(תש"ל) (להלן: הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין)). יחד עם זאת, על-פי הגישה שהייתה נהוגה במשפט המקובל האנגלי, העברת התפיסה בקרקע לאדם אחר, מסירה מבעל הקרקע את חובת הזהירות כלפי מבקר במקרקעין (ע"א 145/80‏ועקנין‎ ‎נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 123 (1982)). גישה זו אומצה במשפט הישראלי, ובתי משפט נהגו על-פיה, עד לתיקון הפקודה במסגרת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), התש"ל-1970 (להלן: התיקון). במסגרת התיקון, השוותה אחריות הבעלים לאחריות המחזיק בקרקע, וכיום חלה על שניהם החובה שלא להתרשל (ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, ל"א (2) 630, 636 (1997); עניין מאיר, פסקה 34). הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית במערכת היחסים שבין הבעלים לבין המבקר נמצא בזיקה שבין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו, ומהאפשרות העומדת לעיתים לבעלים למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה הפיזית בנכס יצאה מידיהם (ועקנין, 124). אחריותו של המחזיק בפועל בנכס שהושכר אינה מורידה, אם כן, מהאחריות של בעל הנכס לסיכונים שבו. כאשר בידי בעל הקרקע נותרה שליטה, ואף שליטה חלקית, על המתרחש במקרקעין, תהיה אחריותם של המחזיק ושל הבעלים אחריות משותפת (ע"א 3077/93 פרג' נ' חי (25.10.95) (להלן: עניין פרג')). יחד עם זאת, בעל נכס לא יישא באחריות בגין אותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, מבלי שבעל הנכס יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם (מאיר, פסקה 34). מקרקעיןנזיקין