תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה הוגשה בגין אירוע בו שני אוהדי כדורגל נפגעו כתוצאה מחזיז שהושלך לעברם עת נכחו כצופים במשחק כדורגל. זורקי החזיז לא נתפסו. בית המשפט דן בשאלה האם קמה חבות למי מהנתבעים לפצותם: רקע עובדתי: ביום 9.12.02 הגיעו שני התובעים, ילידי 1974 ו-1975 למשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים ומכבי נתניה שהתקיים באצטדיון "טדי" בירושלים (להלן: "האצטדיון") ונכנסו ליציע המשמש את אוהדי בית"ר. עת עמדו הצופים לשירת "התקוה", חש התובע 2 (להלן: "אורן") בחפץ הפוגע בגבו, ומשהסתובב לראות מה פגע בו, התפוצץ החפץ, והוא והתובע 1 (להלן: "ניסן") שעמד לידו נפגעו (להלן: "האירוע" או "התאונה"). התובעים הגישו תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה - הוגשו שני תביעות נפרדות אך מאחר שמדובר באותו עניין ובאותן נסיבות, באותם עדים ובאותם מייצגים, הוסכם כי הדיון בתביעות יתקיים במאוחד, כשהתצהירים (למעט תצהירה של אשתו של אורן) ייחשבו כתצהירים שהוגשו בשני התיקים, וגם החקירה עליהם תיחשב כחקירה בשני התיקים הנתבעת 1 (להלן: "המועדון") הינה חברה המפעילה את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, אשר קיבלה את הרשות להשתמש באצטדיון, בין היתר, לצורך קיום משחקי כדורגל. המועדון שוכר שירותיה של חברת אבטחה, מעסיק סדרנים ומשלם למשטרה עבור כח השיטור שנמצא במקום. הנתבעת 2 הינה מבטחת הנתבעת 1. הנתבעת 3 (להלן: "המשטרה"), משתתפת באבטחה ובשמירה בזמן קיום משחק באצטדיון, ומציבה לצורך זה כח שיטור במקום. הנתבעת 4 (להלן: "העירייה") הינה הבעלים והמחזיק של האצטדיון טענות הצדדים: לטענת התובעים, רשלנותם של הנתבעים, בין אם חלקם ובין אם כולם, היא שהביאה לפציעתם, שכן כל אחד מהנתבעים ביצע את תפקידו בצורה לקויה וחלקית בלבד והתרשל בביצוע תפקידו, באופן שאפשר את התרחשות הנזק והולידו תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה. הם מפרטים בסיכומיהם 5 נקודות מרכזיות בעניין התרשלות זו: א. אי ביצוע בדיקה, ולחלופין ביצוע בדיקה שטחית לצופים. ב. כמות מועטה של סדרנים ושוטרים ביחס לכמות הצופים. ג. קיום חורים ופרצות בגדר שאפשרו כניסת יחידים ללא בדיקה בטחונית. ד. אי שמירה על סדר ובטחון בשטח המגרש. ה. הפעלת האצטדיון בלא שיחודש רישיון העסק כל אחת מהנתבעות טוענת כי אין להטיל אחריות על מי מהן, אך אם קיימת אחריות כזו, הרי היא מוטלת על כתפי הנתבעות האחרות ולא על כתפיה שלה. בנוסף טוענות כולן להסתכנות מרצון ולאשם תורם של התובעים. הסכמה משותפת אחת קיימת, עם זאת, בין הנתבעות, והיא כי הנזק אשר נגרם לתובעים, אם בכלל, הוא מינורי ביותר הנושאים שבמחלוקת: ואלה נקודות המחלוקת המרכזיות שבין הצדדים: א. נסיבות התרחשות התאונה. ב. בחינת קיומה של רשלנות אצל מי מהנתבעים. ג. קיומם או אי קיומם של הסתכנות מרצון ואשם תורם אצל התובעים או מי מהם. ד. הערכת הנזק שנגרם לתובעים. נסיבות התרחשות התאונה: התובע אורן תיאר את התרחשות התאונה באופן הבא: "בתאריך 9.12.01 בשעה 18:30 לערך הגעתי יחד עם חברי, מר ניסן איציק (להלן: "איציק"), לאצטדיון טדי בירושלים ע"מ לצפות במשחק כדורגל ואשר התקיים בין של בית"ר ירושלים לבין מכבי נתניה. אציין כי זו הפעם הראשונה שהייתה באצטדיון טדי (וגם האחרונה...) ... בשעה 19:30 לערך ובטרם החל המשחק התבקש הקהל לעמוד לשירת "התקווה" וברגע שאני עמדתי יחד עם ניסן, פגע בגבי חפץ מסוים (שהוברר מאוחר כחזיז). כאשר הסתובבתי לראות מה החפץ שפגע בי, התפוצץ החזיז בבום גדול, בעוצמה חזקה ובאור חזק בעדותו (עמ' 17 לפרוטוקול) מתאר אורן את האירוע כך: "ש. החזיז פגע לך בגב, ואתה התכופפת אחורנית להסתכל ולהרים אותו? ת. לא התכופפתי כדי להרים אותו. דבר שנזרק עליך, אתה קודם כל בודק מה פגע בך. הוא פגע בי בגב ועף קרוב ביני לבין איציק ניסן. אני הסתובבתי לראות מה פגע בי (העד מדגים התכופפות עם הפנים) ואז הדבר התפוצץ בשניות. ש. אחזת בו ביד? ת. לא. היד שלי היתה במרחק של בערך 7 ס"מ מהדבר שהיה. ראיתי את הדבר בעין. זה היה דבר כתום, כמו בקבוק". כך אף תיאר את התאונה התובע ניסן (סעיף, 4א, 4ב לתצהירו) שהוסיף ופירט בעדותו (עמ' 58): "...לפתע פגע בגבו של חברי איזה שהוא חפץ...הוא אמר "איי"...לאחר מכן, הסתובבתי שמאלה לראות מה זה, ואורן הסתובב ימינה, ואז היה הפיצוץ. כתוצאה מהפיצוץ אני עפתי לכיוון צד ימין...זה היה בום ממש חזק. זה היה בום שראיתי ממש לבן כזה...עפתי מההדף...עפתי לפחות מטר או שניים...לא ישבנו למעלה איפה שכל הבלגן היה...ישבנו קרוב לשוטרים שהיו בקרבת מקום הנתבעים טוענים כי בניגוד לתיאורו של אורן, הוא התכופף להרים את החזיז ואף הרים אותו בידו. הם נסמכים על חוות דעתו של המומחה מטעמו של אורן, ד"ר בנדט, בה נכתב כי: "התכופף להרים חפץ שנזרק ונפל לידו ואז התפוצץ בידו הימנית ובסמוך לפניו החפץ". סבורני כי יש לקבל את טענת הנתבעים בנושא זה. אורן נבדק בידי ד"ר בנדט כ-5 חודשים לאחר האירוע ואיני סבור כי המומחה רשם דברים שונים מאלה שנאמרו לו. יתרה מזו, תמונותיו של אורן שצולמו לאחר האירוע מראות יד ימנית חבושה וכוויות באצבעותיו, דבר המחזק את הגרסה כי הרים את החפץ בידו יתרה מזו, בעדותו הכחיש בתחילה אורן כי התכופף כדי להרים את החפץ, אך לאחר מכן הדגים תנועה של התכופפות, אמר כי ידו היתה במרחק של 7 ס"מ מהחפץ, וכי לא הספיק להגיע אליו, גם אם רצה להרימו. מכאן, מסקנתי היא כי אורן הרים את החפץ בידו, ואז אירע הפיצוץ. אינני רואה, עם זאת, כי יש בהכרעתי זו כדי להשפיע על סוגיית ההסתכנות מרצון או האשם התורם שאינם קיימים במקרה זה, כפי שייסקר בהמשך אחריות: בטרם אפנה לדיון בסוגיה שבכותרת, אציין כי השלכת חזיזים או חפצים מסוכנים אחרים באירועי ספורט שונים, במיוחד במגרשי הכדורגל, ולאחרונה גם בכדורסל, הינה תופעה שאיננה חדשה ולמרבה הצער טרם מוגרה. רק לאחרונה התפוצץ חזיז באולם מלחה בירושלים טרם סיום משחק בין הפועל ירושלים והפועל חולון, כשהמאבטח שהרים את החזיז נפגע באופן קשה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113 (1982) נקבע כי: "חי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין... סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט- אם כמשתתף ואם כצופה- עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שהסיכונים הללו טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות...". (שם בעמ' 119). בענייננו, ניתן לומר כבר בשלב זה כי פגיעת צופה או כל אדם אחר מחזיז המושלך במהלך אירוע ספורט איננה סיכון טבעי ורגיל הכרוך בצפיה באירוע. מדובר באירוע חריג שאין להשלים עימו אלא יש לפעול בנחישות למיגורו. מכאן אפנה לבדיקת האחריות המוטלת על כתפי מי מהנתבעות, אם בכלל, באופן ספציפי בגין תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה רשלנות - כללי: על מנת לקבוע כי קיימת אחריות בעוולת הרשלנות נשוא סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה" או "פקודת הנזיקין"), יש להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "עניין ועקנין")]: קיום חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הפרת אותה חובה. קיום נזק כתוצאה מאותה הפרה חובת זהירות: באשר לחובת הזהירות המושגית, יש לבחון האם קבוצת המזיקים, אליה משתייך המזיק, חבה חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק [ראה ע"א 357/89 לב נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד מו(2) 682, 690 (1992); עניין ועקנין, עמ' 122-123]. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית נבחנת השאלה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי קיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה שהתרחש ובגין הנזק הספציפי שאירע. השאלה היא האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שיתרחש בנסיבות הספציפיות, ואם כך הוא, האם היה צריך האדם הסביר לצפות את התרחשות אותו נזק כעניין שבמדיניות. נבחן עתה לגבי כל אחת מהנתבעות האם קיימת חובת זהירות שלה כלפי התובעים המועדון: המועדון הוא מארגן האירוע של משחק הכדורגל נשוא דיוננו. הוא מקבל את האצטדיון לרשותו מספר שעות לפני תחילת המשחק (עמ' 37 ש' 24-25) הוא שוכר את כח הסדרנים שנמצא במשחק (עמ' 40 ש' 26) , דואג לכח השיטור ומשלם את התשלום עבור השוטרים בשכר (עמ' 35 ש' 23-25), הוא גם זה שמקבל את התמורה עבור הכרטיסים שנמכרים למשחק (עמ' 36 ש' 14-15) - ההפניות דלעיל הן לעדותו של מנהלו דאז של המועדון, מר אברהם לוי פשיטא, שחובת הזהירות המושגית של המועדון היא ברורה, וכפי שנקבע עוד בע"א (ת"א) 394/75 כדורי יעל נ' המועצה המקומית אור יהודה, פ"מ תשל"ז(1) 93, 94 (1976): "...מהרגע שהוברר שהנתבעת היתה היוזמת של המשחק....שבפועל היתה לנתבעת שליטה באשר למגרש שבו התקיים המשחק, הרי שהיה בכך בלבד כדי להטיל עליה חובה לדאוג לשלומם של השחקנים ושלומו של הציבור..." גם בת"א (שלום עכו) 2344/97 יאסר מוסא נ' אגודת הפועל נחף (להלן: "עניין יאסר מוסא") נקבע: "לדידי, פשיטא כי על כל מארגן אירוע המוני לדאוג לבטחונו של הקהל ולצערנו, בהאידנא, לאחר שחווינו אסונות נוסח פסטיבל ערד, גברה המודעות לעניין זה ואם לא די בכך, סעיף 5(ג)(9) לתקנון האליפות של ההתאחדות לכדורגל קובע במפורש כי: "הצבת שוטרים במגרש אינה פוטרת את סדרני הקבוצה הביתית מאחריות לסדר במגרש ובסביבתו...", דהיינו נוכחות כח שיטור במקום, אין בה כדי לפטור את המועדון מאחריותו לשמירת הסדר והבטחון גם חובת הזהירות הקונקרטית המתייחסת לאירוע ולנסיבותיו הינה ברורה. הסיכון בהחדרת חפצים מסוכנים לאצטדיון ועשיית שימוש בהם באופן היכול לסכן את שלום הצופים והשחקנים הוא סיכון הידוע לצערנו היטב, וגם מנהל הקבוצה העיד כי נושא זה הינו אחד הנושאים הנדונים בפגישות אנשי המועדון עם אנשי המשטרה ואנשי ההתאחדות וכי נעשים גם פרסומים של המועדון לאוהדים בעניין זה (עמ' 37 ש' 8-15). כפי שהעיד קצין המשטרה (לשעבר) מר נידם, האוהדים משתדלים שהחזיזים לא יפלו לכר הדשא, שכן אז תיענש קבוצתם על ידי ההתאחדות, ולכן הם משתדלים להשליכם במרווחים בין המדרגות ובין היציעים (עמ' 52 ש' 15-21). מכאן, ברור כי החזיזים נזרקים בקרבה מסוכנת מאד לצופים, והסיכון להיפגעות מי מהם הוא מוחשי ביותר. הנזק הצפוי מזריקת או השלכת חפץ מסוכן כגון חזיז ברור לכל אדם סביר וחובת זהירות קונקרטית קיימת, אפוא בנושא החזיזים המשטרה: המשטרה מופקדת מכח תפקידה ומכוח הדין (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת המשטרה") על השמירה על הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילויין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש" חובה זו כוללת גם אירועים ציבוריים כמו משחקי כדורגל, כאשר סעיף 36 לפקודת המשטרה הסדיר באותה תקופה הזמנת שוטרים בשכר לאירועים ציבוריים שונים, ובכללם אירועי ספורט [(בינתיים בוטל סעיף זה בתיקון 21 לפקודת המשטרה, ס"ח תשס"ו, מס' 2045 עמ' 156, כאשר ההוראות המחליפות סעיף זה נכללות בחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות, תשס"ו-2006 אף בפקודת ההיערכות של המשטרה לקראת המשחק המדובר נכתב בסעיף ה"מטרה" כי: "מחוז ירושלים יערך לקיום מהלך תקין של המשחק והבאתו לסיום בזמן החוקי תוך שמירה על הסדר והבטחת שלום הציבור לפני במהלך ובתום המשחק אפנה עוד לת"א (מחוזי י-ם) 2555/00 רביב מרגלית נ' מדינת ישראל, שם נקבע כי: "...בשורה התחתונה חובת הזהירות של המשטרה נובעת ממכלול סמכויותיה וכוחותיה. המשטרה, כמו גוף שלטוני, צריכה לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק..." די בכך כדי ללמד על חובת הזהירות המושגית שיש למשטרה כלפי האזרחים בכלל וכלפי הצופים במשחק הכדורגל בו עסקינן, שבו היתה המשטרה מעורבת בפועל בהכנות לאירוע ובהעמדת כוחות שיטור שתפקידם לשמור על הסדר באירוע גם באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, ברי כי למשטרה היתה יכולת לצפות את הסיכון הקיים בחזיזים או בחומרים מסוכנים אחרים שיוכנסו לאצטדיון, והיא צפתה זאת אף בפועל, על הסיכונים הכרוכים בכך. בפקודה שהוצאה לקראת המשחק המדובר נדון נושא החפצים המסוכנים לא פעם ולא פעמיים (ר' סעיף ג(3)(ג), ג(4)(2), 9(ד) לפקודת ההיערכות הנ"ל). גם בעדותו של מר מנחם נידם מטעם המשטרה צויין כי היה מצב של ריבוי הכנסת נפצים ואבוקות למגרש (עמ' 47 ש' 14-15) וכי בעקבות צעדים שונים שננקטו על ידי המשטרה היתה ירידה גדולה בכמות החזיזים (עמ' 52 ש' 6-8). העולה מהאמור לעיל הוא כי על המשטרה חלה גם חובת זהירות קונקרטית שעיקרה מניעת הכנסת חפצים מסוכנים לאצטדיון ועשיית שימוש בהם העירייה: העירייה הינה הבעלים והמחזיק של האצטדיון המהווה גם מתקן עירוני וחובת זהירות מושגית חלה עליה במקרה זה הן מכח היותה בעלים ומחזיק החב חובת זהירות מושגית כלפי מוזמנים לנכס שבבעלותו (ר' עניין ועקנין) והן מכח אחריותה לבטיחות במתקנים אלה. לעניין זה ר' סעיף 4 לחוק הבטיחות במקומות ציבוריים, תשכ"ג-1962 לפיו, משניתן רשיון לגבי השימוש במקום אסיפות קבוע (והאצטדיון עונה על ההגדרה הנ"ל הקבועה בחוק), יהא בעל הרשיון אחראי לבטיחות לעניין חוק זה. באין רשיון, יהא המחזיק בפועל במקום אחראי לבטיחות כאמור. בענייננו, בין אם היה רשיון ובין אם לאו (ועל כך יש מחלוקת), אחראית העירייה לבטיחות אצטדיון מכח היותה מחזיקה בפועל במקום. תקנה 3 לתקנות הבטיחות במקומות ציבוריים (אסיפות) תשמ"ט - 1989 (להלן: "תקנות הבטיחות") אוסרת על הכנסת חומרים העלולים להתפוצץ או להתלקח למקום בו מתקיימת אסיפה ותפקיד האחראי לבטיחות הוא לדאוג גם לנושא זה העירייה דאגה גם לכלול בחוזה בינה לבין המועדון (ת/2) נספח בטיחות כשבסעיף 9 לאותו נספח קיימת הפניה לתכנית הבטיחות של המתקן. עוד דאגה העירייה, בהסכם בינה לבין המועדון, לשמור לעצמה את הזכות לשנות את אופן כניסת הצופים לאצטדיון (סעיף 19 לת/2) ובכך קבעה את שליטתה גם בנושא זה. חובת זהירות מושגית של העירייה לשלומם ולבטחונם של הצופים והמשתמשים באצטדיון, קיימת, אפוא, ללא כל ספק באשר לחובת זהירות קונקרטית, כבר צויין לא אחת כי תופעת הכנסת החומרים והחפצים המסוכנים לתחומי האצטדיון היא תופעה ידועה. חומרים אלה יכולים להיות מוכנסים לאצטדיון לא רק מהשערים אלא גם ממקומות אחרים (כגון, מעבר לגדר או דרכה) ושעה שהעירייה אחראית גם לבטיחות באירוע באופן כללי וגם לנושא התחזוקתי, ברור כי מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית לדאוג לכך שלא יוכנסו חזיזים וחפצים מסוכנים אחרים לתחומי המגרש, גם ממקומות אחרים חוץ מהשערים, והסיכון הכרוך בהכנסת חפצים מעין אלה הינו ידוע וצפוי הפרת חובת הזהירות - כללי : שאלת הפרת חובת הזהירות נבחנת בקריטריונים אובייקטיביים על רקע הנסיבות הקונקרטיות של האירוע. אין מדובר באחריות מוחלטת ולפיכך הדרישה היא לנקיטת אמצעי זהירות סבירים להסרת הסיכון אותו יש לצפות. מאחר שקיימים אינטרסים שונים של הניזוק, המזיק והחברה, יש לערוך את האיזון הראוי ביניהם על מנת להגיע למסקנה האם הופרה חובת הזהירות על ידי המזיק [(ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 498, 509-510 (2004)], ובלשונו של כב' הנשיא ברק בפסק הדין המנחה בעניין זה: "על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה... נמצא, כי אמצעי הזהירות הנדרשים אינם גורם קבוע, אלא הם גורם, המשתנה על פי הנסיבות. הם חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר. הביטוי 'בטוח' כמו הביטוי 'מסוכן' הם ביטויים יחסיים, המשתנים בהתאם לאופיו של גורם הסכנה, של הניזוק ושל האמצעים למניעת הסכנה" - עניין ועקנין ובע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107 (1995) נקבע: "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות. בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון, כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון". כן ר' ת"א (מחוזי חיפה) 1274/01 אמיר רנד נ' החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה בע"מ (להלן: "פרשת רנד"). על כן, עצם אירוע זריקת החזיז איננו מקים חבות מוחלטת של מי מהמזיקים, אלא יש לבחון האם התרשלו הם כולם או מי מהם, דהיינו האם נקטו הם אמצעי זהירות סבירים בנסיבות העניין כדי למנוע את הסיכון שבזריקת החזיז, וזאת תוך עריכת האיזונים הנדרשים התובעים טענו כי בענייננו מתקיימות החזקות הקבועות בסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין המעבירות את נטל הראיה על הנתבעים או מי מהם להוכיח כי לא התרשלו, אולם יש לדחות טענה זו. לעניין סעיף 38 לפקודה (דברים מסוכנים), אין חולק אמנם כי אותו חזיז הינו דבר מסוכן, אלא שאף אחד מהנתבעים לא היה תופשו או בעליו של הדבר המסוכן, תנאי המתחייב מלשון הסעיף. לעניין סעיף 41 (הדבר מדבר בעדו), לא התקיים התנאי כי למי מהנתבעים היתה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. לפיכך, הנטל מוטל על התובעים להוכיח כי הנתבעים התרשלו הפרת חובת הזהירות - ספציפי: התובעים טענו ל-5 נושאים בהם התרשלו הנתבעים (סעיף 5 לעיל) ולהלן נסקור נושאים אלה אחד לאחד אי ביצוע בדיקה ולחלופין ביצוע בדיקה שטחית לצופים: התובעים טענו כי הבדיקות בכניסה למגרש היו שטחיות. כך, טען ניסן בתצהירו כי "בכניסה לא נעשו בדיקות מקיפות והבדיקות היו לקוניות. כך לדוגמא לא בדקו את בגדינו ואת גופנו ואת הפאוץ שנשאתי פתחו וסגרו מבלי לבדוק את תכולתו כלל". גם אורן טען בתצהירו כי: "בכניסה לאצטדיון בדקו לי את תוכן שקית הגרעינים שהיתה עימי, אך מעבר לכך לא בדקו אותי כלל ולא כל שכן לא את בגדי ואת גופי. עוד אדגיש כי היה לחץ רב בכניסה ואני ראיתי כי רק את חלק מהאנשים בדקו (על הגוף ובבגדים) וחלק לא וככל שאני זוכר לא בדקו את הפאוץ שניסו נשא על המותניים". ראוי היה כי פרט לעדויותיהם של הנוגעים בדבר יובאו גם עדויות נוספות למתואר על ידי התובעים, אך הדבר לא נעשה עם זאת, אושר על ידי העד נידם מטעם המשטרה כי התיאור על ידי התובעים הוא טיב הבדיקה שנעשית בכניסה למגרש "זו בדיקה כמו בכניסה לקניון". כך מתבצעת הבדיקה" (עמ' 47 ש' 6-8); הוא מוסיף כי יש מקומות מוצנעים על הגוף שאי אפשר לחפש בהם, ורק "אפשר לגעת בגוף בגדול" וייתכן מצב בו מישהו שם חזיז בתחתונים והדבר לא התגלה בכניסה (עמ' 46 ש' 14-22). בהמשך מאשר העד נידם כי גם בדומה לשדה התעופה, אם יש מישהו חשוד מאד, אז נעשית בדיקה קפדנית מאד (עמ' 47 ש' 9-11), ומזכיר אוהלי בדיקה שנכנסו לשימוש במועד מאוחר יותר משמעות האמור לעיל תידון בהמשך, אך אתייחס לנקודה נוספת שעלתה בדיון והיא אי קיום בדיקות של מגנומטר (מכשיר בדיקה מקובל בכניסה לקניון) בכניסה למגרש. בנושא זה הצליחו התובעים להוכיח כי לא היו מגנומטרים בכניסות למגרש (העד נידם לא זכר, אך הוסיף כי הבאת מגנומטרים היתה תלויה באירועים אחרים בבירה, ואם היו אירועים אחרים בהם נדרשו מגנומטרים, לא היו מתקבלים מגנומטרים למשחק, כשלבסוף אישר שאם לא נרשמה הבאת מגנומטרים בפקודת ההיערכות, אזי הנושא לא עלה על הפרק (ר' עמ' 47 ש' 21-28 ועמ' 48 ש' 1-9). מכל מקום, התובעים לא הביאו ראיה כלשהי לכך שמגנומטר הוא כלי יעיל למניעת הכנסת חזיזים, ובכך לא הוכיחו כי קיים קשר סיבתי בין אי קיום המגנומטרים לבין הכנסת החזיז למגרש. לעניין זה ר' ת"א (עפולה) 1021/03 ג'והגה תומאן נ' מ"י, שם מאזכר בית המשפט את דבריה של ב"כ הנתבעת שם כי "מכשיר המגנומטר אינו מצליח לאתר חזיזים מאחר והם אינם מכילים מסה מתכתית כמות מועטה של סדרנים ושוטרים ביחס לכמות הצופים: במשחק הספציפי נשוא דיוננו העמידה משטרת ישראל סדר גודל של 171 שוטרים שפעלו בשיתוף עם 80 הסדרנים ששכרה הקבוצה לצורך אבטחת המשחק. התובעים טוענים כי אין מדובר בכח אדם מספיק וכי היה צורך בשוטרים ובסדרנים נוספים. בפקודת ההיערכות לקראת המשחק נצפה בואם של 9,000 צופים ונדרש כח של 160 שוטרים בשכר ו-80 סדרנים. להערכת מר לוי, מנהל המועדון, נכחו במשחק כ-7,000 - 8,000 צופים (עמ' 35 ש' 3), ואילו לפי מברק שנשלח בתום המשחק על ידי מפקד המשטרה במגרש (העד נידם) נכחו במשחק 4,000 צופים. אף אחד משני העדים הנ"ל לא תמך את הערכתו בדבר מספר הצופים בנתוני מכירת הכרטיסים, כאשר העד נידם ציין כי מדובר בהערכה שלו לפי מראה עיניים וידיעה כמה צופים נכנסים בכל גוש ואין מדובר בכמות מדוייקת של צופים (עמ' 51). מכל מקום, לא הובאו על ידי התובעים נתונים אחרים מאלה שנזכרו לעיל לא הובאה על ידי התובעים ראיה כי מספר השוטרים והסדרנים שנכחו במשחק לא היה מספיק למספר הצופים במגרש, והשאלה אם הגדלת מספר השוטרים והסדרנים היתה מועילה ומונעת את הכנסת החזיז וזריקתו נותרה בסימן שאלה, וגם על כך נעמוד עוד בהמשך קיום חורים ופרצות בגדר: בכתבי תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה לא נטענה טענה זו במפורש והייחוס הקרוב אליה היה בייחוס רשלנות לנתבעים בכך ש"לא דאגו לכך שהאוהדים לא יכניסו למגרש דברים מסוכנים כמו חזיז". סביר להניח כי היה על התובעים לטעון במפורש בכתב התביעה לקיומם של חורים ופרצות בגדר, אך מכיוון שהייחוס הכללי של אי דאגה לכך שהאוהדים לא יכניסו למגרש חזיזים יכול להתייחס גם להכנסת חזיזים דרך הגדרות ולא רק דרך השערים, לא אקבל את הטענה בדבר הרחבת חזית שנטענה בעניין זה האם הוכיחו התובעים כי הגדר היתה פרוצה באופן שאיפשר הכנסת חזיזים למגרש? התובע אורן ציין בתצהירו לראשונה כי כשעמד בתור לכניסה הבחין כי ישנם חורים בגדר שדרכם העבירו ילדים, שנכנסו כבר לאצטדיון, כרטיסי מנוי לילדים ששהו בחוץ על מנת שיעשו בהם שימוש חוזר, אך אף אחד לא טיפל בכך מר לוי מנהל האצטדיון העיד כי "היו מקרים שהתפלחו. יש כאלה אמיצים ומנסים להתפלח ...זה יותר גדול, יותר גבוה אבל עדיין מתפלחים..." (עמ' 29 ש' 1-4). לא היו לתובעים ראיות נוספות לטענתם זו, והדבר מפליא, שכן נקל היה להוכיח קיומן של פרצות בגדר באמצעות צילומן של פרצות כאלה, ואל לנו לשכוח כי התובע אורן החל להיות מיוצג על ידי בא כחו יומיים לאחר האירוע (ר' יפוי הכח נ/2), דהיינו ניתן היה לדאוג לאיסוף ראיות בעניין זה סמוך לאחר האירוע. יצויין, אגב, כי באותה מידה לא הוכיחה גם המשטרה את טענתה כי ניתן היה להכניס חזיזים למגרש דרך הגדרות אי שמירה על סדר ובטחון בשטח המגרש: נושא זה קשור לשאלה האם מספרם של השוטרים והסדרנים במשחק היה מספיק. קיים קושי כמובן למנוע זריקתו של חזיז לאחר שהוכנס לתחומי המגרש, אך גם לכך יכולה להיות היערכות שתתבטא בפיקוח על היציעים ה"בעייתיים" בהכנסת שוטרים אליהם, ובהפעלת הרתעה בדמות מצלמות שיזהו את מי שינסה לזרוק חזיז. השאלה האם היתה היערכות מספקת לצורך זה, אם לאו תידון אף היא בהמשך הפעלת האצטדיון בלא שיחודש רישיון העסק: טענת התובעים בעניין זה לא נטענה בכתבי טענותיהם. לאחר שמיעת הראיות, ובהתאם להסכמה בדיון האחרון (עמ' 68) העביר ב"כ העירייה את תכנית הבטיחות לצדדים, וב"כ התובעים צירף עמוד אחד ממנה לסיכומיו (נספח יט) כאשר נכתב שם כי: "מאז שבוצעו השינויים האחרונים...לא חודש רשיון העסק לאצטדיון ע"י משטרת ישראל. בתאריך 25.11.00 הוגשה בקשה חדשה למשטרת ירושלים...כולל הגשת תכניות עדות למצבו האחרון של האצטדיון. נכון לתאריך כתיבת התכנית טרם אישרה המשטרה את הבקשה". העירייה העלתה טענה להרחבת חזית בעניין זה. סבור אני אכן כי אין די בכך שתכנית הבטיחות הוגשה באיחור, אלא שהיה על התובעים לבקש היתר להוסיף טענה זו שהתגלתה להם מתוך תכנית הבטיחות. זאת ועוד, הוגש עמוד בודד מהתכנית ואין ללמוד ממנה על מועד עריכתה. יש לזכור כי ההאמור בה לגבי העדר רשיון עסק נכון למועד עריכתה עד העירייה מר חבני (אגב, כמו מר נידם, שניהם היו בעת עדותם בעלי תפקיד במועדון) טען לקיומו של רשיון עסק (עמ' 70) וכך גם מר לוי מטעם המועדון (עמ' 39 ש' 10), אך רשיון כזה לא הוצג. מכל מקום, לא הוכח קשר סיבתי בין העדר רשיון עסק לבין הארוע של השלכת החזיז, ולא הוסבר כיצד היה ברשיון העסק כדי למנוע את האירוע האם הוכיחו התובעים הפרת חובת זהירות: השאלה המרכזית הנשאלת במקרה דנן הינה האם ננקטו אמצעים סבירים על מנת למנוע הכנסת חזיזים למגרש והשלכתם. כפי שציין מפקד המשטרה באירוע, מר נידם, ניתן להטמין נפץ או חזיז קטן או כל מיני גולות על הגוף באופן שלא ניתן יהיה לאתרם (עמ' 49 ש' 7). חרף זאת, ציין הוא כי אם בהגדרה יתבקש לדאוג לכך שלא ייכנס חפץ בגודל מסויים ויתנו לו את האמצעים בהתאם, ניתן למנוע באופן טוטאלי הכנסת חפצים כאלה, אלא שהצופה האחרון ייכנס למגרש שבועיים לאחר סיום המשחק, שכן מדובר בבדיקות קפדניות ומדוקדקות עם הרבה אמצעים וחומרים בכך מתמצה, לכאורה, הדילמה הקיימת בנושא זה, שכן ניתן כאמור למנוע באופן מוחלט הכנסת חומרים מסוכנים למגרש, אלא שלפי תיאורו של מר נידם, מדובר בהקצאת אמצעים ומשאבים לצורך זה, שמן הסתם עולים ממון רב, ובנוסף, הבדיקות הקפדניות יארכו פרק זמן כזה שתימנע מחלק גדול מהצופים האפשרות להיכנס לתחומי המגרש בזמן, ובמשחק יצפו חלק קטן מהצופים שרצו לצפות בו (ואוסיף, כי הדבר יכול להביא גם להתפרעויות ולמהומות מחוץ לתחומי האצטדיון. ברור כי האינטרס של הניזוקים וגם של החברה הוא כי לא יוכנסו דברים מסוכנים לתחומי המגרש קיים אינטרס נגדי של המזיקים לכך שהעלויות לא יגדלו ויעמיסו עליהם מעמסה כבדה (ושמענו אף על ויכוחים בדבר כמות השוטרים והסדרנים הנדרשת - ר' עמ' 29 ש' 13-15), אך דומני כי השיקול של שמירה על חיי אדם ועל גופו ומניעת הסיכון של פציעת אנשים עקב הכנסת דברים מסוכנים למגרש גובר על השיקול הכספי. קושי רב יותר קיים בנושא לוחות הזמנים של הבדיקות המדוקדקות, שכאמור עלולות להביא לכך שחלק גדול מהצופים לא יוכל להיכנס לתחומי המגרש לפני תחילת המשחק. ככל שקיום משחקי כדורגל ומתן אפשרות לכל החפץ בכך לצפות בהם הינו ערך חברתי חשוב (ואני סבור כי אכן הדבר כך) יש צורך להשלים עם העובדה כי לא יבוצעו הבדיקות המדוקדקות והקפדניות, אלה שלא יאפשרו בצורה מוחלטת להכניס חפץ מסוכן כלשהו לתחומי המגרש מחד, אך ימנעו גם כניסת מרבית הצופים למגרש אך האם מצב דברים זה הוא המצב העובדתי עלינו לבחון? האם יש באמור לעיל כדי לקבוע כי לא היתה התרשלות של אף אחד מהנתבעים? סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית. הטעם לאמור לעיל הוא כי הוכח שיש ביכולת הנתבעים להביא למצב בו הכנסת דברים מסוכנים למגרש תיפסק לחלוטין או כמעט לחלוטין, תוך הפעלת אמצעים דרסטיים פחות מאלו שתוארו על ידי מר נידם בדבריו שהובאו קודם לכן, כאשר עדיין מתאפשר לקהל להיכנס לתחומי המגרש לפני תחילת המשחק מר לוי, מנהל המועדון, שהעיד ביום 5.4.06, ציין כי "עובדה שבשנים האחרונות, למשל שנתיים, לא היה לנו אף חזיז" (עמ' 34 ש' 23-24). ומשנשאל על כך מר נידם, ששימש אז כמפקד המשטרה באירוע, השיב כך: "יש ירידה גדולה מאד בכמות החזיזים, והיא כמעט חוסלה לחלוטין. אם יש פיצוץ קל או משהו, זה מחוץ למגרש. בטדי הבדיקות יותר קפדניות. מופעלים יותר אמצעים, מצלמות, בלשים. כמעט שאין. אני לא זוכר מתי לארונה התפוצץ משהו". ש: מה הסיבה לכך? ת: הערכות, הפקת לקחים, למידה ושכלול פעולות המשטרה בנושא הזה. הגדלנו את כמות השוטרים, את כמות עבודת המודיעין. הכבדנו את ידינו על אותם פורעים בסיוע בית המשפט. כיום מופעלים מצלמות, בלשים, רכזי מודיעין בכמות גדולה יותר כדי להשיג תוצאות. אני מניח שהושגו תוצאות באצטדיון ורואים את זה עוד קודם לכן, משנשאל העד נידם לגבי האוהל בו מבוצעות בדיקות קפדניות יותר לקהל, טרם כניסתו לשערי האצטדיון, השיב כך: "האוהל לא קשור לאירוע הספציפי זה כי לא היו אוהלים. את הסיפור של האוהלים התחלנו לפני כשנה וחצי או פחות בטדי. זה היה בגלל ריבוי הכנסת האבוקות באצטדיון טדי, נפצים וכל מיני. ירושלים היתה יותר מאויימת מכל מקום אחר" (עמ' 47 ש' 13-15). [מר לוי סבר לעומת זאת, כי בתקופת המשחק היה כבר שימוש באוהלים בהם בוצעה בדיקה קפדנית יותר של הנכנסים למשחק (עמ' 41 ש' 1-13)]. העולה מן האמור לעיל הוא כי תופעת הכנסת החפצים המסוכנים (נפצים, חזיזים, אבוקות) לתחומי אצטדיון טדי היתה עובדה ידועה גם לפני המשחק נשוא תביעה זו כך, מתאר מנהל המועדון מר לוי, שגרה לפיה בתחילת כל עונה מתקיימת פגישה של נציגי הקבוצות, נציגי המשטרה ונציגי ההתאחדות ובה מדברים על שמירת הסדר, לרבות על אי הכנסת חזיזים ((עמ' 37 ש' 8-10). המועדון גם מוציא פלקטים כמעט כל שבוע שבו מתבקשים האוהדים שלא לזרוק חזיזים (עמ' 37 ש' 13-15). מהעדויות שהובאו לעיל התברר כי לא היה זה מן הנמנע לפעול ביד חזקה כנגד התופעה האמורה לעיל על מנת למגרה, וכי הדברים נעשו בהצלחה בשנים האחרונות באמצעים שונים שהופעלו על ידי המשטרה, כפי שתוארו על ידי מר נידם והעדים האחרים: הגדלת כמות השוטרים וכמות עבודת המודיעין, בדיקות קפדניות יותר, התקנת אוהל בידוק מיוחד, הפעלת מצלמות ובלשים להרתעה ואיתור זורקי החזיזים והנפצים לא הועלתה כל טענה כי האמצעים הקפדניים והעוצמתיים יותר שהופעלו כמפורט לעיל פגעו באופן כלשהו בזמני כניסת הצופים למגרש, דהיינו השיקול שלפיו יש להימנע מבדיקות קפדניות יותר, שכן יאריך הוא את משך הבדיקות עד כי הצופים לא יוכלו להיכנס למגרש במועד איננו קיים. ייתכן כי הבדיקות הנעשות בתקופת השנים האחרונות אינן הרמטיות, אך על פי תיאור העדים הביאו הן לשיפור דרמטי בנושא זריקת החזיזים עד כדי הפסקתם המוחלטת. המציאות טופחת בפניה של הטענה בסיכומי המשטרה כאילו הסרת הסיכון תהא אפשרית אם יבוטל המשחק או יתקיים ללא קהל. מקובל עלי כי אמצעים דרסטיים כאלה למניעת הסיכון אינם נחשבים כאמצעים סבירים, אך הוכח כי אמצעים דרסטיים פחות - יש בהם כדי למנוע את הסיכון או לצמצמו למינימום, מבלי שייפגע קיום המשחקים בנוכחות קהל, ומבלי לפגוע באינטרס של קיום תחרויות ספורט במצב דברים זה, סבורני כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם כדי להוכיח התרשלות של המועדון, המשטרה והעירייה גם יחד. סטנדרט ההתנהגות הסביר מחייב הפעלת כל האמצעים הסבירים כדי למנוע התרחשות אירוע דוגמת זה שהתרחש, וניתן לקבוע בוודאות כי ניתן היה להפעיל בזמן המשחק הספציפי גם את האמצעים שננקטו במועד מאוחר יותר ואשר הביאו לשיפור ניכר בנושא החזיזים. אילו היו הם מופעלים במועד המשחק הנ"ל, קיימת סבירות גבוהה לכך כי האירוע שהביא לפציעת התובעים יכול היה להימנע אין מדובר בפרט נקודתי כלשהו שהיה על התובעים להוכיחו, אלא מדובר על ההיערכות הכללית לקראת משחק שיש בו סיכון להכנסת דברים מסוכנים, דוגמת חזיזים, לתחומי המגרש. הוכח כי היערכות נכונה המשלבת אמצעי איסוף מודיעין, בדיקה קפדנית על ידי שוטרים וסדרנים במספר מספיק, גדול יותר מזה שהיה בעבר, ביצוע בדיקות קפדניות במיוחד לחשודים באוהל המיועד לכך, כח הרתעתי בכניסות וביציעים בעייתיים במיוחד דוגמת זה בו ישבו התובעים והצבת מצלמות, יש בה כדי להביא לתוצאות ולמניעת הכנסת חזיזים למגרש. הדבר לא נעשה במשחק נשוא תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה זו, שבו הושלך לא רק חזיז זה אלא גם חזיזים נוספים האמצעים שננקטו במועדים מאוחרים יותר הם אמצעים סבירים בנסיבות העניין ובהתחשב בסיכון הקיים בהכנסת חומרים מסוכנים למגרש. במשחק נשוא התביעה לא ננקטו הם. אני ער לפסק הדין שניתן בת"א (עפולה) 1021/03 ג'והגה תומאן נ' מ"י, שם נאמר (באוביטר, שכן התביעה נדחתה מטעמים אחרים), כי דרישה לבצע חיפוש מקסימלי והרמטי באמצעות בידוד כל האוהדים וביצוע בדיקה מדוקדקת והגיונית היא דרישה שאינה מתקבלת על הדעת מבחינת הזמן שהבדיקה תארך ומבחינת מספר השוטרים המתבקש, אך בפני בית המשפט שם לא עמדו אותם נתונים שנסקרו בתיק הנוכחי לפיהם באמצעות שיפור ההיערכות, ניתן לאיין כמעט כליל את הסיכון, מבלי שיהא בכך כדי לפגוע בקיום המשחק או בכניסת הקהל ואדגיש, ניתן היה לשקול טענה כי אילו היו מבוצעות בדיקות קפדניות יותר וננקטים אמצעים קפדניים יותר בעת האירוע, דוגמת אלה שננקטו אחר כך, היו לכך השלכות כספיות שלא ניתן היה לעמוד בהן, וכי הדבר היה מביא לכך שחלק גדול מהצופים לא יכול היה להיכנס למשחק, וייתכן כי המסקנה היתה במקרה זה, שאכן הנתבעים עשו ככל יכולתם על מנת למנוע את הכנסת החזיז שנזרק, ולא ניתן לדרוש מהם מאומה מעבר לכך. ואולם, הוכח כאמור בפועל כי אמצעים קפדניים אלה אינם מביאים לתוצאות הקשות שהובע החשש מפניהן, שכן אלה ננקטו, ובהצלחה, זמן לא רב לאחר האירוע, ומכאן נובעת המסקנה כי סטנדרט הזהירות הסביר לא התקיים במקרה זה, וטענת הנתבעים כי לא ניתן היה למנוע באמצעים סבירים את הכנסת החזיז והשלכתו - נדחית. אתייחס עתה לשאלה מי מהנתבעים התרשל בענייננו המשטרה: אין ספק כי המשטרה היא נותנת הטון בנושא הבטיחות במשחק הכדורגל. היא זו שלמעשה קובעת את סדרי הבטיחות, כמה שוטרים וכמה סדרנים צריכים לשמור על הסדר, ומובן שהיא מפעילה את כוחותיה כדי לבצע על הצד הטוב ביותר את תפקידה שהוא שמירת הסדר והבטחון. כפי שראינו, היה ביכולתה של המשטרה לדרוש מהמועדון להעמיד מספר רב יותר של סדרנים ולהזמין שוטרים רבים יותר בשכר (סעיף 8 לתצהירו של מר נידם), וכן היה ביכולה לנקוט בפעולות רבות נוספות, כפי שנזכר לעיל, שהיו מצמצמות למינימום את האפשרות כי יוכנסו חומרים מסוכנים לאצטדיון יצויין עוד כי העד מטעם המשטרה (שבזמן האירוע שימש כסגן מפקד מרחב מוריה, אך בזמן עדותו שימש בתפקיד אחראי על הבטחון במועדון) לא יכול היה לציין את תוצאות החקירה של האירוע על ידי המשטרה והעיד כי אף לא בדק זאת (עמ' 45 ש' 8-15). גם פרוטוקול הישיבה שהתקיימה במשטרה קודם למשחק בנוכחות אנשי המשטרה, נציגי המועדון ונציג העירייה לא הוצג על ידי המשטרה. (עמ' 42 ש' 11-16; עמ' 43 ש' 5-19). מכל מקום, אחריותה של המשטרה היא ברורה, שכן לא נקטה היא אמצעי זהירות סבירים למניעת הסיכון, ובכך התרשלה המועדון: המועדון הוא מארגן המשחק. הוא משלם את שכרם של השוטרים. הוא שוכר חברת אבטחה המציבה סדרנים ומאבטחים במגרש, והוא גם זה המקבל את ההכנסות מהמשחק. המועדון הוא זה שהתקשר בהסכם עם העירייה לפיו מקבל הוא את השימוש באצטדיון לצורך ארגון משחקים, והוא זה המקבל את האצטדיון לידיו מספר שעות לפני פתיחתו, כשהחזקה היא בידיו למשך האירוע. המשטרה והסדרנים מבצעים יחדיו את משימות האבטחה (עדות לוי, עמ' 30 ש' 23-24), ובדיקת הנכנסים לאצטדיון היא משימה משותפת של השוטרים והסדרנים (עדות נידם, עמ' 51 ש' 15-25). כשם שמפקד המשטרה במגרש מתדרך את הסדרנים, גם מפקד כח הסדרנים מתדרך אותם (עדות לוי, עמ' 36 ש' 21-22). תקנה 1(ב) לתקנות הבטיחות קובעת כי חובה המוטלת בתקנות אלה על האחראי מוטלת גם על מארגן האסיפה, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת, דהיינו גם על המועדון חלות חובות לפי תקנות הבטיחות, ובתוכן הימצאות סדרנים במספר הדרוש. שמענו גם בעדותו של לוי כי במועדון יש קצין בטחון שנושאים אלה הינם באחריותו כמארגן המשחק וכמחזיק באצטדיון, מוטלת על המועדון חובת זהירות כלפי הבאים לצפות במשחק, לרבות דאגה לבטחונם ולאי הכנסת חפצים מסוכנים למגרש. המועדון ניסה להטיל את מלוא האחריות על העירייה (עדות לוי, עמ' 30 ש' 15-18, 21-24), ולא היא ניתן היה לצפות כי המועדון יביא לעדות את קצין הבטחון שהיה אחראי על הבטיחות באירוע מטעם המועדון, אך זה נמנע מלעשות כן והמצהיר מטעמו היה מר לוי, אחד ממנהלי המועדון, שלא יכול היה לספר מידיעה אישית על סידורי הבטיחות הספציפיים במשחק ונאלץ להודות כי "אני לא הייתי בשטח. את כל העבודה עשו הסדרנים והמשטרה" (עמ' 35 ש' 15-16); "כל התצהיר שלי הוא תצהיר כולל של כל מה שהיה, לאו דווקא למשחק הספציפי הזה. לא אמרתי במשחק הזה היה זה וזה. אני מוציא תצהיר כולל של כל מה שקורה בהמשך העונה. ש: אז מה שאתה אומר הוא שאתה עשית תצהיר ברמת ידיעות כללית, ולא ירדת לעובדות של המשחק הזה? ת: נכון. במשחק הזה ספציפית לא נכנסתי לעובדות ייתכן כי הסיבה לאי הבאת קצין הבטחון של המועדון היא כי כלל לא היה קצין בטחון למועדון באותה עת, כפי שהעיד מר נידם: "אז לא היה קצין בטחון בבית"ר ירושלים. אני אומר את זה בוודאות" (עמ' 42 ש' 17). בהמשך הוא מסביר כי המועדון ניסה לחסוך, מינה קצין בטחון שלא היה במשרה מלאה אלא רק הגיע למשחקים, ועוד קודם לכן, הביאו לתפקיד מנהל האירוע המחוייב ביחסים עם ההתאחדות לכדורגל את מנהל חברת הסדרנות "וזו טעות ניהולית" (עמ' 42 ש' 19-28). ואכן מר לוי כלל לא זכר מי היה קצין הבטחון של המועדון בזמן קיום המשחק, האם דודו בן יאיר או חפץ. מכל מקום, תפקידו של אותו קצין בטחון הוא "לסייר בשערים ולראות שהכל דופק לעניין ההימנעות מהבאת קצין הבטחון לעדות יחול הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך כי אם היו מובאים אותם עדים היתה עדותם פועלת נגדו, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760: "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה כן ר' לענין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990). וכך נפסק גם בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו (1) (2001)539, 549: "ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391)". אי הבאת קצין הבטחון מחזקת גם את גרסת המשטרה כי לא היה כלל קצין בטחון למועדון אותה עת, ושעה שכך הדבר, קיימת כאן הפרה ברורה של חובת זהירות לדאוג לבעל תפקיד שיהיה אחראי על נושא זה. כפי שנזכר, מתקיימות ישיבות במשטרה בנוכחות נציגי המועדון בהן מועלים סדרי הבטיחות השונים, והאיש המתאים להשתתף בישיבות אלה מטעם המועדון הוא קצין הבטחון. קצין הבטחון הוא גם זה שכאמור אחראי מטעם המועדון על סדרי הבטחון בזמן המשחק. בהעדר קצין בטחון נפגמת יכולתו של המועדון לדאוג לסדרי הבטחון ולהשפיע עליהם בנוסף, התברר במהלך העדויות כי מאחר וברצון המועדון להגיע לחסכון כספי מתנהל לא אחת ויכוח בין המועדון לבין המשטרה לגבי כמות השוטרים והסדרנים, כשהמועדון מנסה להפחית את המספר אשר נקבע על ידי המשטרה (עדות לוי, עמ' 29 ש' 13-16). אף שלוי מוסיף כי ההחלטה הסופית היא בידי המשטרה, ברי מדבריו כי הנושא הבטיחותי הוא פחות מעניינו של המועדון. הצד הכספי מעניין אותו לעומת זאת מאד, והוא מנסה להתווכח עם המשטרה על מספר השוטרים והסדרנים הנקבע על ידה, ובנוסף מטרידים אותו עונשים שהוא עלול לקבל מההתאחדות אם ייזרק חזיז (עמ' 37 ש' 13). לא שמעתי על חששות המועדון מפגיעה בגוף או בנפש, וניתן היה לצפות כי במקרה זה לא יהיה ויכוח עם המשטרה בנסיון להפחתת מספר השוטרים והסדרנים אלא נסיון לבחון את הצרכים ולעתים אף לבקש תוספת כח אדם, דבר שככל הנראה לא קרה מעולם מהאמור לעיל יש להסיק כי למועדון אין תפקיד פסיבי בלבד בנושא סדרי הבטיחות במשחק אלא תפקיד פעיל הן מכח החוק, הן מכח אחריותו הישירה כלפי הצופים, וכבר אזכרתי לעיל את סעיף 5(ג)(9) לתקנון האליפות של ההתאחדות לכדורגל שקובע במפורש כי נוכחות כח שיטור במגרש איננה פוטרת את המועדון מאחריות. אחת הדמויות המרכזיות בנושא הבטיחות, אם לא המרכזית שבהן הוא קצין הבטחון של המועדון, שאמור ליישם ולצקת תוכן בתפקיד זה, אך בעל תפקיד זה לא היה באותה עת, ועובדה היא שלא טרחו להביאו. המועדון לא הוכיח, אפוא, מה היו ההוראות שניתנו על ידו לסדרנים מטעמו, ואם ניתנו בכלל הוראות כאלה ועל ידי מי כמפיק הרווחים מהמשחק, מוטלת על המועדון חובה מוגברת לדאוג לשלום מוזמניו וכפי שצויין בפסק הדין בפרשת רנד: "קבוצת מכבי חיפה הפיקה בוודאי רווחים נאים מהמשחק החשוב והמרכזי ובצד הפקת הרווח מהשתתפות הקהל הרב בתחרות היה עליה להקפיד יותר ערנות ותשומת לבה לסיכול הסכנות הגלויות שנבעו מאופי המשחק כמשחק גמר רגיש ומהשתתפותו הרבה של הקהל שנהג למגרש" (סעיף 31 לפסק הדין). אף אחריותו של המועדון ברורה, אפוא, והוא יחוב ביחד עם המשטרה ובשיעור זהה לשיעור חיובה העירייה: העירייה הינה כאמור בעלים ומחזיק של המגרש, ומסרה את השימוש בו למועדון למועדים קצובים ומוגדרים, ותמורת תשלום. אף שבזמן האירוע החזקה באצטדיון היא בידי המועדון, שיירה לעצמה העירייה את השליטה על סדרי כניסת הצופים למגרש, ומכאן גם את השליטה על סדרי הבטיחות. גם חוק הבטיחות קובע אחריות של העירייה לסדרי הבטיחות שבחוק ובתקנות. לנושאים אלה, ר' פירוט לעיל אין מחלוקת כי תפקידה העיקרי של העירייה הרלבנטי לענייננו הוא בנושא תחזוקת האצטדיון, ומשקבעתי כי התובעים לא הוכיחו נושא קיומן של פרצות בגדר, אין לקבוע כי העירייה אחראית בגין נושא תחזוקתי זה לקרות האירוע. העדים העידו כי העירייה או מנהל האצטדיון, שהוא הממונה מטעם העירייה, לא היו מעורבים בנושאי הבטיחות במשחק (עדות לוי - עמ' 40 ש' 2-5; עדות נידם - עמ' 48 ש' 16-19; עדות חבני - עמ' 69 ש' 15-17, עמ' 71 ש' 8-9, עמ' 72 ש' 14-15, עמ' 73 ש' 3-5). אני מקבל עובדה זו, אך אין בכך כדי להסיר אחרית מהעירייה, שכן היה עליה להיות מעורבים בנושאי הבטיחות, מכח היותה בעלים ומחזיק, מכח היות האצטדיון מתקן עירוני, מכח הוראות חוק הבטיחות ותקנותיו ומכח שיורה לעצמה את השליטה בנושא זה בחוזה בינה לבין המועדון, שאף כלל תכנית בטיחות לא רק זאת, אלא שבדומה למועדון, התברר כי בתקופה הרלבנטית לא היה לאצטדיון מנהל קבוע מטעם העירייה, אלא ממלא מקום שהוא סגן מנהל רשות הספורט, מר קיסר. מאחר שלא היה מנהל לאצטדיון, מילא מר קיסר את מקומו מכח תפקידו (עמ' 65 ש' 12-14). למותר לציין, כי יש פגם חמור בכך שאין לאצטדיון מנהל קבוע, שכן ברור כי מי שממלא תפקיד זה במקביל לתפקיד בכיר בעירייה אינו יכול להתמסר לתפקיד מנהל האצטדיון ולמלאו בהיקף הנדרש. מילוי מקום יכול להיות לתקופה קצרה בלבד, אך מתברר שבעיריית ירושלים לא אצה הדרך למינוי מנהל קבוע לאצטדיון, שכן בעדותו מיום 2.7.06 העיד מר חבני כך: "לפי מיטב ידיעתי, עד היום אין מנהל חדש לאצטדיון. יש מנהל תפעולי בלבד, כאשר כל ההחלטות הממשיות מתקבלות אצל מנהל רשות הספורט. מנהל תפעולי אחראי יותר על כל הלוגיסטיקה, ההפעלה, על צוותי הנקיון, על הדשא, התחזוקה. הוא גם עובד עירייה. הוא ממלא חלק מהתפקידים שמילא המנהל הקודם תמונת מצב זו מלמדת אף היא על התרשלות של העירייה, שכן אילו היה מנהל אצטדיון קבוע, גוברים היו הסיכויים למעורבות רבה יותר שלו בנושאי הבטיחות, להצבת דרישות מתאימות למועדון, ולפעילות אקטיבית בעת הישיבות עם המשטרה, ובכך היו גדל הסיכוי למניעת הכנסת החזיזים. קיימת סבירות גבוהה לכך, כי העדרו של קצין בטחון של המועדון במשחק הרלבנטי ואי מילוי תפקיד מנהל האצטדיון על ידי מנהל קבוע אלא על ידי ממלא מקום בלבד, תרמו תרומה משמעותית להתרחשות האירוע העירייה יכולה היתה וצריכה היתה, אפוא, להיות מעורבת בנושאי הבטיחות, אך היא חדלה מעשות זאת. היה עליה גם לאייש את תפקיד מנהל האצטדיון בבעל תפקיד קבוע. אף העירייה התרשלה, אפוא, בנשוא תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה זו. אינני סבור, עם זאת, נוכח האמור לעיל, כי שיעור אחריותה של העירייה זהה לזה של בעלי הדין האחרים והוא יגיע כדי מחצית משיעור אחריותם חלוקת האחריות בין הנתבעים: מצאתי, אפוא, מקום לחלק את האחריות בין הנתבעים באופן הבא: נתבעות 1-2 (המועדון ומבטחתו) - 40 אחוז. נתבעת 3 (המשטרה) - 40 אחוז. נתבעת 4 (העירייה) - 20 אחוז ניתוק הקשר הסיבתי: נטען על ידי חלק מהנתבעות כי התנהגות משליכי החזיז ניתקה כל קשר סיבתי בין רשלנות נטענת לבין הנזק הנטען, שכן מדובר במעשה עברייני בלתי צפוי המהווה גורם מתערב זר. בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826 (2001) נקבע כי: "מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא ייחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, מקום שהמעשה העברייני היה צפוי, כאחת מן התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית" (שם, עמ' 845). ור' לעניין זה ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל נ' יואב מירו פ"ד נז(2) 785, 790-792 (2003). הנחת הבסיס של הנתבעות כאילו המעשה לא היה צפוי איננה נכונה, שהרי כל דיוננו מתנהל סביב אותה צפיות ואותה ידיעה שהיתה קיימת בפועל בדבר חשש להשלכת חזיזים וחפצים מסוכנים אחרים. לפיכך נדחית טענת ניתוק הקשר הסיבתי אשם תורם והסתכנות מרצון: טענת הנתבעות בעניין זה הינה כי תופעת החזיזים היתה ידועה לתובעים ולמרות זאת בחרו להיכנס למשחק ולשבת ביציע אוהדי בית"ר ונשארו לשבת שם, גם לאחר שראו בדיקות רשלניות בכניסה, גדרות פרוצות וחזיזים עפים. בכך יש לייחס לטענתם לתובעים אשם תורם והסתכנות מרצון. לגבי התובע אורן מוסיפים וטוענים הם לאשם תורם בכך שהתכופף והרים את החזיז שנפל לידו, אף שלא ידע מה טיבו יש לדחות טענותיהן אלו של הנתבעות. התובעים הגיעו לצפות במשחק כדורגל בבטחה. אין מצופה מהם לנוס על נפשם, גם אם הם רואים מחדלים אלה או אחרים, שבוודאי תשומת הלב אליהם התחדדה לאחר המקרה. התובעים זכאים לסמוך על כך כי הגורמים האחראיים, דהיינו הנתבעות 1, 2 ו-4 יעשו את כל הדרוש על מנת לשמור על בטחונם ואין לייחס להם הסתכנות מרצון או אשם תורם כלשהו בשל כך שנותרו לצפות במשחק (יש גם לזכור כי האירוע התרחש עוד לפני תחילת המשחק). יתרה מזו, התובעים ציינו כי הקפידו לשבת בקרבת השוטרים שהיו ביציע על מנת להימנע מהתפרעויות של אוהדים, וכי היו יותר קרובים למגרש מאשר לחלק העליון של היציע. הם נמנעו גם מלשנות את מקום ישיבתם, שכן בקטע העליון היו התפרעויות ועומס והם העדיפו לשבת במקום קרוב לשוטרים עם פחות "בלגן". התובע אורן גם מציין כי לא שיער שחזיז יגיע אליו באשר לתובע אורן שהתכופף להרים את החזיז, אף בכך אין אשם תורם כלשהו. פעולת בחינת החפץ שפגע בגבו והרמתו הינן פעולות אינסטינקטיביות שמבוצעות ללא מחשבה תחילה, וסטנדרט התנהגות לפיו יימנע ניזוק מלהתכופף לחפץ זר שפגע בו, בשל חשש שיתפוצץ איננו מקובל. בוודאי שאין לייחס אשם תורם למי שפעל בצורה אינסטינקטיבית כאמור לעיל התובע 1 - נזק: ניסן טען בתצהירו כי עף כתוצאה מהדף פיצוץ החזיז נפל על מדרגות הטריבונה וקיבל מכה בראשו. הוא הובהל באמבולנס לבית החולים, התקבל במיון שם נחבש ושוחרר כעבור קצת למעלה משעתיים לאחר שנחבש, עם הוראות להחלפת תחבושות, מנוחה בבית למשך 3 ימים ומעקב אורטופד בקופ"ח. הוא טוען כי אובחן כסובל מבעיות שמיעה באוזן שמאל, מכוויות ברגל שמאל ובברך שמאל, מכוויות בשוק רגל ימין ושריפת הריסים בעינו הימנית. לא מצאתי אבחנות אלה במכתב השחרור, אך צורפו תמונות שניתן לראות בהן מה שנחזה להיות כוויות ברגל אחת או שתיים וכן צורפו מספר תעודות רפואיות בגין ביקור אצל רופא ועריכת בדיקות שמיעה בחודש - חודש וחצי שלאחר התאונה. לניסן לא נגרמה נכות צמיתה כלשהי ולתלונותיו כאילו נגרמה לו ירידה בשמיעה וצפצופים באוזניים אין בסיס בהעדר חוות דעת רפואית תומכת ניסן הציג אישורי מחלה ל-7 ימים ובתלוש השכר של חודש דצמבר 2002 קיימת הפחתה של 1,765 שקלים בגין ימי העדרותו באותו חודש, וסכום זה יש לפסוק לזכותו כהפסד השתכרות לעבר. למותר לציין כי בהעדר נכות צמיתה אין מגיע לניסן פיצוי כלשהו בגין הפסד השתכרות לעתיד. אינני מקבל את טענתו של ניסן כאילו פיטוריו מעבודתו כסגן שף בכפר המכביה במכתב מיום 24.3.03 היו עקב התאונה. עבר פרק זמן של כשלושה וחצי חודשים ממועד האירוע ולא הוכח כל קשר סיבתי בין פגיעתו באירוע לבין הפיטורין. דבריו בעניין זה היוו גם עדות יחידה שלא נתמכה באופן כלשהו על ידי אחרים ולפיכך דין טענתו זו להידחות גם נזקו הלא ממוני של ניסן לא היה גדול, אף כי יש להתחשב בעוצמת הפיצוץ ובפתאומיותו, ואני מעמיד את נזקו הלא ממוני של ניסן בגין האירוע על סך של 12,500 שקלים נכון להיום. רכיב לגביו הומצאו ראיות כלשהן להוצאות שהוצאו על ידי ניסן הינו בגין הוצאות חדר המיון (126 שקלים) והסעה באמבולנס (316 שקלים), ובהתחשב בזמן שחלף ובהוצאות נסיעה מעטות נוספות שהיו לניסן אני פוסק לו פיצוי בסך 600 שקלים בערכי היום. לא מצאתי מקום לפסוק לניסן פיצוי בגין רכיבי נזק נוספים כלשהם סך הפיצוי המגיע לניסן הינו, אפוא, כדלקמן: א. הפסד השתכרות בסך 1,785 שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.03. ב. נזק לא ממוני בסך 12,500 שקלים. ג. רכיבי נזק נוספים בסך 600 שקלים התובע 2 - נזק: לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה איבד הוא את ראייתו למשך מספר דקות, נפגע באוזניו, נכווה בידו ובפנים ואף גבותיו וריסיו נשרפו. בביה"ח אובחן כסובל מטנטון, מפגיעה קשה באוזניים, ביד ימין ואף מכוויות בפנים, כאבי ראש וסחרחורות. מאחר וחדרו לעיניו של התובע 2 רסיסים, טוען התובע כי עיניו נחבשו למשך שבוע שלם הוצג מכתב שחרור מבית החולים (אורן שוחרר כעבור קרוב ל-5 שעות), כאשר אובחנו בין היתר כוויות, והטיפול שם כלל חבישות, תפרים וטיפול בידי פלסטיקאי. כמו כן צורפו תמונותיו של אורן לאחר האירוע שבו הוא נראה כשעיניו חבושות וכך גם כפות ידיו, כשבנוסף ניתן לראות כוויות על אצבעות הידיים נכות רפואית: המומחה מטעם התובע, ד"ר בנדט, קבע כי כתוצאה מפיצוץ החזיז נגרמה לאורן חבלה אקוסטית שנזקיה המתמשכים מתבטאים בטינטון קבוע וליקוי שמיעה בתדירויות הגבוהות, כשעקומת השמיעה אופיינית לחבלה אקוסטית. שיעור נכותו הצמיתה של אורן נקבע עקב כך ל-10% בגין הטנטון. ד"ר הימלפרב מטעם הנתבעות אישר בחוות דעתו כי לאורן קיימת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון, אך קבע כי אוזניו היו פגועות עוד קודם לכן עקב עבודתו בעבר כחשמלאי וכנהג משאית וכן עקב תאונת דרכים בה נפגע בראשו ובצווארו, כאשר מספר חודשים לפני האירוע סבל גם ממכת חשמל קלה הנכות בשיעור 10% היא מוסכמת וכן הוסכם שהמומחים הרפואיים לא ייחקרו על חוות דעתם (עמ' 12 ש' 7-8). בהעדר תיעוד רפואי כלשהו המעיד כי התובע התלונן על טנטון לפני האירוע, אין מקום לקבוע כי הטינטון נובע מגורם אחר כלשהו פרט להתפוצצות החזיז, ומקובלת עלי חוות דעתו של ד"ר בנדט בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע הנדון בתביעה זו לבין הנכות שנקבעה לתובע הפסדי שכר לעבר: אורן טען בתצהירו כי כחודשיים לפני האירוע הפסיק לעבוד בתחום מיזוג האוויר שם עבד כשנתיים והשתכר בין 6,500 שקלים ל-7,000 שקלים. עובר לתאונה התקבל לדבריו התקבל למקום עבודה חדש בו עמד להתחיל לעבוד ביום 15.12.07, דהיינו כשבוע לאחר התאונה בשכר חודשי של 8,000 שקלים בתוספת רכב ומכשיר פלאפון, אך עקב התאונה הפסיד עבודה זו. לפי אישורי מחלה שהוצגו על ידו אושרה לו חופשת מחלה של כחודשיים וחצי. רק בתחילת אפריל 2003 השתלב בעבודה כמאבטח בחברת שמירה בה עבד שנה בשכר של כ-5,000 שקלים לחודש. עקב עיכובי שכר הפסיק לעבוד כמאבטח ושב לעבוד בתחום מיזוג האוויר בשכר של כ-3,000 שקלים לחודש לא אוכל לקבל את טענת אורן בדבר העבודה אותה "הפסיד". ניתנה לו האפשרות להביא לעדות את המעביד הפוטנציאלי שסיפק לו את האישור שצורף כנספח "ט" לתצהירו (ש.ו.ת - ורד בר כבישים ופיתוח בע"מ), אך בא כחו הודיע כי לא הצליח לבצע מסירה אישית לעד זה (עמ' 59 ש' 12). משחתם אורן על יפוי כח לבא כחו יומיים לאחר התאונה מן הסתם היתה אפשרות לשמר את פרטי אותו מעסיק שקיבל אותו לעבודה ולדאוג לתצהיר או להבאתו לעדות. אי הבאתו לעדות מלמדת על כך כי אותו מעסיק לא מוכן היה להתייצב ולאשר את טענות אורן. זאת ועוד, אורן העיד כי לא חזר כלל אל אותו מעסיק לבקש ממנו לקבל את התפקיד שהוצע לו קודם (עמ' 24). ההסבר לפיו "הוא מצא ככל הנראה עובד אחר" איננו מספק ואי הפניה בעניין זה למעסיק מערערת אף היא את הגרסה בדבר הפסד העבודה לבד מכך, התברר כי אורן לא דייק גם בדבריו לגבי מועד הפסקת עבודתו בתחום מיזוג האוויר עובר לתאונה (כזכור, טען הוא כי הפסיק לעבוד כחודשיים לאחר התאונה). אשתו לעומת זאת העידה כי הפסיק לעבוד כ-4 חודשים לפני התאונה, ואף הוא בחקירתו הודה כי הפסיק לעבוד בין החודש הששי לחודש שמיני, דהיינו כ-4-6 חודשים לפני התאונה (עמ' 22 ש' 24-25). תלושי השכר שהוגשו על ידי אורן לגבי תקופת עבודתו לפני התאונה (ת/1) מאשרים אמנם את גובה השכר הנטען על ידי אורן, אך מדובר בתלושים לגבי חלק מתקופת העבודה הנטענת בלבד, שהאחרון בהם מבחינה כרונולוגית מתייחס לחודש ינואר 2002, דהיינו כ-10 חודשים לפני התאונה. אף כאן ניתן לומר כי משמלווה היה אורן על ידי עורך דין סמוך מאד לאחר האירוע, נקל היה לשמר את התלושים ולהציגם באופן מלא ומשקף, ואם בחר אורן להציג תלושים חלקיים המסתיימים בחודש ינואר 2002, אין לקבל את דבריו בדבר סיום עבודתו חודשיים לפני התאונה העולה מכך הוא כי בזמן התאונה היה אורן מובטל תקופה של לפחות ארבעה חודשים, אם לא למעלה מכך, ואין לפסוק לו הפסד השתכרות בגין תקופת אי הכושר, אלא באופן גלובלי ומצומצם שישקף את האפשרות שאולי דווקא בתקופה זו היה מוצא עבודה. כמו כן, לא ניתן לתלות בטנטון את שכרו הנמוך יחסית של אורן לעומת השתכרותו הקודמת. השפעת הטנטון על יכולת ההשתכרות הינה מועטה ואינה מקבילה לשיעור הנכות. נוכח כך ייקבע לאורן הפסד השתכרות לעבר בסכום גלובלי של 12,000 שקלים בערכי יום מתן פסק הדין הפסד השתכרות לעתיד: בטינטון יש משום פגיעה באיכות החיים של הניזוק, אך ההשפעה על יכולת ההשתכרות הינה פחותה ויכולת זו לעתים אף לא ניזוקה כלל. יש הסבורים כי נכות הנובעת מטינטון אינה משפיעה כלל על כושר ההשתכרות או משפיעה במידה מועטה מאד [(ר' למשל ת"א (פ"ת) 3895/05 יוסף יגאל נ' דולב חב' לביטוח בע"מ (סעיף 9 לפסק הדין); יש הסבורים כי הטינטון משפיע על כושר ההשתכרות ועל התפקוד בעבודה, אך גם אז הנכות התפקודית תהא נמוכה יותר מהנכות הרפואית (ר' למשל, ת"א (ת"א) 185330/02 אזולאי דניאל נ' אלום עשת (אומן) בע"מ, סעיף 21 לפסק הדין). המקובל בדרך כלל הוא לפסוק הפסד השתכרות גלובלי, וכך אעשה אף אני. לא התרשמתי כי שכר נמוך יותר שמשתכר אורן בעבודתו היום נובע מהנכות בגין הטנטון. אין גם תלונות כי הטנטון מפריע לתובע בעבודתו היום. עם זאת, בשל השפעה תפקודית אפשרית אקבע הפסד השתכרות עתידי זה בסך של 30,000 שקלים נזק לא ממוני: הפיצוי בגין נזקו הלא ממוני של התובע בשל האירוע הפתאומי של פיצוץ החזיז והנכות שנגרמה לתובע עקב כך נקבע בסך של 40,000 שקלים הוצאות רפואיות ונסיעות: אורן נחקר לעניין הקבלות בגין ההוצאות שנגרמו לו עקב התאונה, והודה בסופו של דבר כי בניגוד לאמור בתצהירו לפיו "מרבית הקבלות לא נשמרו", הנכון הוא שרוב הקבלות נשמרו וחלקן לא נשמר (עמ' 21 ש' 27-28). לתצהיר אורן צורפו קבלות בסך 3,218 שקלים, כשרוב הסכום הינו בגין שכר המומחה מטעמו. יש להכיר בקבלות אלה בלבד, שכן בהיות אורן מיוצג על ידי עורך דין כבר יומיים לאחר התאונה, הודרך, מן הסתם, לשמור כל קבלה רלבנטית. בהתחשב בנסיעות אלה או אחרות שנעשו על ידי אורן ובפרק הזמן שחלף מאז הוצאת ההוצאות ועד היום, אעמיד את סכום הפיצוי בגין רכיבים אלה על סך של 4,000 שקלים אין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיבים אלה לעתיד עזרת הזולת: אורן היה חבוש בידיו ובעיניו לאחר התאונה, אך אני מפקפק בכך שעיניו היו חבושות משך שבוע, שכן יומיים בלבד לאחר התאונה חתם על מסמך ויתור על סודיות רפואית ועל יפוי כח למייצגו (נ/1 ונ/2). לכן אינני מקבל את טענתו כי "הייתי עם תחבושת בעינים שבוע, כך שלא יכולתי לראות ולקרוא כלום כדי לחתום" (עמ' 23 ש' 6-7). אינני סבור כי יש מקום בנסיבות אלה לפסוק פיצוי כלשהו לאורן בגין עזרת הזולת נזקי אורן - סיכום: נזקיו של אורן מסתכמים, אפוא, בסכומים הבאים: א. הפסדי שכר לעבר - 12,000 שקלים ב. הפסדי שכר לעתיד - 30,000 שקלים ג. נזק לא ממוני - 40,000 שקלים ד. הוצאות רפואיות ונסיעות - 4,000 שקלים סך הכל - 86,000 שקלים הסכומים הנזכרים לעיל הינם בערכי יום מתן פסק הדין סיכום: אשר על כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסכומים לעיל בגין תביעת פיצויים של אוהדי כדורגל נגד משטרה נגד עירייה. לסכומים אלה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכומים הנ"ל ובתוספת מע"מ, וכן הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.משטרהכדורגלדיני ספורטעירייהפיצויים