##קפיצת ראש של נער לבריכה במים רדודים:## על מפעיל בריכת רחצה חלה חובת זהירות כלפי מוזמניו, מבקרי הבריכה. חובה זו, על הפן המושגי והפן הקונקרטי שלה, הוכרה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) עמ' 113 (להלן - עניין ועקנין או פסק דין ועקנין). בענין ועקנין נקבע כי הפעלת הבריכה יוצאת זיקה וקשר, שעניינם שליטה ופיקוח על הבריכה בין בעל השליטה לבין המבקר בה, כששליטה ופיקוח אלה מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית (שם, עמ' 125). לעניין חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון את עובדות המקרה. בענין ועקנין דובר בקפיצת ראש של נער למי הבריכה הרדודים, במקום שאין בו מקפצה מיוחדת ואין בו שלט המתיר או אוסר קפיצה והבריכה מלאה מים. מדובר היה בנער בן 15, בבריכה שיש בה מקומות עמוקים ורדודים, ובנער היודע את עמק המים אליהם קפץ (עמ' 127). בעניין ועקנין הובאה עדותו של מציל ומפקח הצלה, מוסמך על ידי משרד הפנים ומשרד הרווחה, שמסר דברים ביחס לסיכונים שבקפיצת ראש. עד זה ציין כי אחת הסכנות החמורות בבריכה היא קפיצה למים רדודים כאשר מבחינים בין קפיצת דג שהיא קפיצה שטוחה לבין קפיצת נר, כאשר זוית הכניסה למים עולה על ארבעים וחמש מעלות. כב' הנשיא מציין כי מדברי עד זה ניתן להסיק כי קפיצת ראש הנעשית בזוית העולה על 45 מעלות, יש בה סכנה לקופץ, כאשר סכנה זו לא היתה ידועה לקופץ ולמתרחצים אחרים ואף כי חרף הסכנה קפצו רבים קפיצת ראש בלא שננקטו כל אמצעי זהירות וכתוצאה מכך ארעו בעבר מספר פגיעות. מסכם כב' השופט ברק כי הקופץ קפיצת ראש לבריכה ריקה אינו מצפה לנחות בבטחה, כמוהו כמתאבד, אך כי הקופץ קפיצת ראש לבריכה שמימיה רדודים מצפה לנחיתה רכה, בעוד הקפיצה היא מסוכנת שכן כל כולה תלויה בהפרש קטן ביותר בזווית הכניסה למים. הקופץ אינו מודע להפרש זה, אינו נזהר מפניו והדבר יכול להיות גורלי לגביו (עמ' 129). כפי שציין כב' השופט ברק, חובתו של המפעיל היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים שייתחשבו בצרכים הטיפוסיים. אמצעים אלה הם ראשית לכל הצבת שלטים האוסרים קפיצה במים רדודים. המומחה שהעיד בענין ועקנין מסר כי בהתאם לנסיונו חייבים להציב בבריכה שלטים בהם יירשם מפורשות "סכנה - קפיצות אסורות - מים רדודים" שמטרתה הסבת תשומת לב המתרחצים בצורה ברורה לסכנה הטמונה בקפיצה לבריכה במים רדודים. עוד הוסיף המומחה כי האזהרה חייבת להימצא ליד הכניסה לבריכה, בחדר ההלבשה ובאיזור המים הרדודים. עוד ציין המומחה בגדר אמצעי הזהירות הסבירים הקפדה כי האיסור הקבוע בשלטים יקויים הלכה למעשה כשיש לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי להשליט משמעת חזקה, השגחה מתאימה והשלטת אוירה מתאימה בבריכה שתמנע קפיצות אסורות. מציין השופט ברק, כי בשני אלה, אזהרה ופיקוח, יוצא המפעיל ידי חובתו בהיות אמצעים אלה יעילים ואינם כרוכים בהוצאה בלתי סבירה ומשיש בהם משום איזון ראוי בין הגנה על המתרחץ והמשך תפקודה ותפעולה של הבריכה (עמ' 132). בעניין ועקנין לא ננקטו האמצעים הדרושים. לא היו במקום שלטים שאסרו קפיצה למים רדודים ולא היה כל פיקוח כשרק לאחר המקרה נקבע שלט הקובע "זהירות, מים רדודים, הקפיצה אסורה" ונקבעו דרכי פיקוח להשלטת סדר. באותו עניין הובאו ראיות לפיהן לאחר המקרה לא קפצו עוד אנשים קפיצות ראש במים רדודים, היה במקום מציל טוב שכל הזמן הסתובב, היו לו שני עוזרים כשהאחד נמצא במים הרדודים והאחר ב- 1.60 מ' ו- 2.60 מ' ומונע קפיצות. לאחר קרות המקרה, נמנעו קפיצות מריצה, מותר לקפוץ רק מעמידה מהמקפצות הקטנות, והעוזר מונע קפיצה מריצה על ידי חסימת מסלול הריצה על ידי כיסא. מציין בית המשפט בעניין ועקנין כי אמצעים פשוטים ויעילים אלה צריך היה לנקוט לפני התאונה, ומשלא ננקטו בידי המפעילה, הפרה במחדלה את חובת הזהירות המוטלת עליה (עמ' 133). ## קפיצת ראש לבריכה רדודה בקיבוץ:## מקרה נוסף של תאונה בבריכה כתוצאה מקפיצת ראש לבריכה נדון בעניין ע"א 7597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן פ"ד נ (2) 111. בעניין זה נדון עניינו של נער בן 14 שקפץ קפיצת ראש לבריכה של קיבוץ אפיקים ונפגע. הנער קפץ קפיצת ראש משולי הבריכה, ממקום המצוי במחצית אורכו של הדופן הצדדי של הבריכה, הקפיצה בוצעה במקום בו עומק המים הוא כ- 1.40 - 1.35 מ', תוך ריצה לעבר דופן הבריכה ותוך שהקופץ חולף במעוף מעל מזרון ים שצף במרחק של כחצי מטר מדופן הבריכה (שם, עמ' 166). נפסק כי גם אחרים קפצו למים מאותו המקום אך כי אחרים אלה נהגו לקפוץ קפיצה שטוחה יותר מזו שקפץ התובע שם ולא הוכח שקופצים אחרים אלה קפצו למים לאחר ריצה. עוד מצויין כי קפיצות התובע היו חריגות מבחינת מהירות הריצה שלו לכיוון הבריכה לצורך הקפיצה. בקפיצה האחרונה שביצע נפגע בראשו ובעמוד השדרה שלו והפך לקוודרפלג (עמ' 117). הוברר באותו מקרה כי בשעת המקרה לא היה מציל בבריכה והשילוט שהיה במקום הבהיר כי רחצה בהעדר מציל אסורה וכי הכניסה למים בהעדר מציל היא על אחריות המתרחץ. במקום לא היו סימונים בדופן הבריכה בדבר עומק המים או שלטים האוסרים לקפוץ ראש באיזור המים הרדודים. בית המשפט העליון (מפי כב' השופט אור) ציין כי על האחראי לבריכה היה לצפות לכך שיש סיכון רב בשימוש בבריכה בהעדר מציל ובביצוע קפיצות ראש כפי שצויין שם וכי העדר שילוט מתאים היה עשוי לגרום נזק לקופץ. במקרה זה קבע בית המשפט כי כשהבריכה פתוחה בשעות בהן אין מציל, ובהעדר שילוט מתאים האוסר קפיצות ראש באיזור הרדוד, כולל האיזור ממנו קפץ הנער, לא ננקטו צעדים סבירים שיתכן והיה בהם למנוע מהתובע מלקפוץ והיה בהם כדי למנוע את התאונה שהתרחשה. ##להלן פסק דין בנושא קפיצה לבריכה ריקה בפארק מים:## 1. התובע, עמי א', הגיש תביעה זו כנגד שלוש נתבעות - דוגל בע"מ, לונה גל בחוף גולן מקבוצת מורג ייזום בע"מ ואיילון חברה לביטוח בע"מ, בגין נזק גוף שנגרם לו לטענתו, כתוצאה מקפיצה שקפץ למי בריכה בפארק המים לונה גל שלחוף הכנרת ב- 24.9.94. על פי הנטען בתביעה, טיפס התובע על סככת המציל, קפץ למים וראשו התנגש בעוצמה רבה בקרקעית הבריכה. לטענת התובע ארעה התאונה כתוצאה מרשלנות הנתבעות או מי מהן. עוד טען בתביעה, כי פינויו היה רשלני ו/או נעשה תוך הפרת חובות חקוקות, טענה שנזנחה בסיכומים. הנתבעים בהגנתם כפרו בעיקר הנטען. 2. למרבה הצער, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים הוגשה בש"א 1787/06 בה נמסר כי התובע חלה במחלת הסרטן ונפטר ממנה. משכך, ביקש בא כוחו לתקן את התביעה ע"י החלפת התובע בעזבונו. לאחר מכן צורפה תעודת פטירה לפיה התובע נפטר ב- 24.12.05. הנתבעת לא התנגדה לתיקון ובהמשך תוקנה התביעה במובן שכתובע ננקב עתה עזבון המנוח עמי א' ז"ל. 3. הנתבעות תחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעים דוגל בע"מ ואיילון חברה לביטוח בע"מ. בהמשך, ביקש התובע לתקן תביעתו על ידי צרוף הנתבעת לונה גל בחוף גולן מקבוצת ייזום בע"מ בטענה ששמה הנוכחי של דוגל בע"מ הוא כשם הנתבעת שצרופה התבקש וכי היא הינה מפעילת או מחזיקת הלונה גל (ס' 2 לתצהיר התובע בבש"א 3893/98). הנתבעת הסכימה לתיקון מבלי להודות באמור בו והוראה בדבר תיקון התביעה ניתנה עוד ב- 23.6.99 (ראה עמ' 1 לפרוטוקול מיום זה). בכתב התביעה המתוקן נטען (ס' 3) כי נתבעות 1 ו/או 2 היו בכל הזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה הבעלים ו/או המחזיקים ו/או המתפעלים את פארק המים לונה גל אשר לחוף כנרת. נטען עוד (ס' 4 לכתב התביעה) כי הנתבעת 3 היתה, בזמנים הרלבנטים לתביעה, המבטחת של אחריות נתבעות 1 ו/או 2. כתב ההגנה המתוקן הוגש בשם 3 הנתבעות - דוגל בע"מ (נתבעת 1) לונה גל בחוף גולן מקבוצת מורג ייזום בע"מ (נתבעת 2) ואיילון חברה לביטוח (נתבעת 3). בכתב ההגנה הוכחש הנטען בס' 3 לכתב התביעה המתוקן אך הנתבעות הודו (בס' 4 לכתב ההגנה) בס' 4 לכתב התביעה, בכפוף לתנאי הפוליסה ו/או כל דין ככל שהדבר אמור בנתבעת מס' 2. בעוד כתב ההגנה הוגש בשם שלוש הנתבעות, הוגשו הסיכומים משום מה "מטעם הנתבעת" ללא שצויין למי מבין השלוש הכוונה. עיון בסיכומים מלמד כי בכותרת נימנו "דוגל בע"מ ואח' ", כשבצד כיתוב זה מצויין "הנתבעת". לאור המצויין בכותרת הסיכומים יש לראות את הסיכומים כסיכומים שהוגשו מטעם 3 הנתבעות וכך בדעתי לראותם. 4. לעניין זהותו של הגוף שהפעיל את הבריכה, הובא האמור בס' 2 ב' לתצהירו של התובע המנוח (ת/12) אליו צורפה כנספח א' חשבונית המאשרת תשלום עבור מינוי זוגי לבריכה מ- 16.4.94 שהוצאה על ידי הנתבעת 2 - לונה גל בחוף גולן מקבוצת מורג ייזום בע"מ. טענת התובע בתצהירו לפיה נתבעת 2 היא שהיתה בזמנים הרלבנטים מפעילת הבריכה לא נסתרה ויש לקבלה. מאידך, לא הובאו ראיות לעניין מעמדה של נתבעת 1 והקשר בינה לבין המקרה ויש לדחות את התביעה נגדה. אשר לנתבעת 3 - חברת הביטוח איילון, לאור האמור בכתב ההגנה שהובא לעיל, יש לקבל כי בטחה בתקופה הרלבנטית את אחריותה של נתבעת 2 בכפוף לתנאי הפוליסה ו/או כל דין. 5. בכתב התביעה (ס' 17-12) טוען התובע כי כתוצאה מתאונת הבריכה שארעה לו ב- 24.9.94הוא סובל מכאבים רבים ושונים וביניהם כאבי צוואר, עורף וגב עליון עם הקרנה חמורה לידיים ולרגליים, חולשה בידיים וברגליים, שליטה חלקית בשלפוחית השתן וירידה בכח הגברא, עוד טען לכאבי ראש תכופים, נפילות חוזרות והתכווצויות של שרירי גפיים ולסת והרגשת זרמים בידיים. התובע טוען כי מאז התאונה הוא מקבל תרופות מסוגים רבים ומגוונים לשיכוך כאבים ולטיפול תרופתי בכל הנ"ל. התובע ממשיך וטוען בתביעתו כי עבר אבחונים אורתופדיים חוזרים שהדגימו שבר של זיז רוחבי של חוליה 7C, היצרות מרווח בין חולייתי, סימנים של שבר עקירה של הזיז האחורי בחוליה 7C, שינויים בצורת חוליה 5C, שבר בחוליה 6D ו- 7D - כשכולם מבטאים תהליך ניווני מתקדם של חוט השדרה. נטען כי עקב החמרה במצבו, כולל הופעת סימנים המעידים על פגיעה נוירולוגית, הופנה התובע להערכה נוירולוגית בבית חולים כרמל ושם התקבלה אבחנה של מיאלופתיה צווארית וגבית וטרשת נפוצה. התובע תמך תביעתו בשתי חוות דעת רפואיות - חוות דעת אורתופדית שערך דר' ברוסקין וחוו"ד נוירולוגית שערך דר' פלכטר. לטענת התובע היה עובר לתאונה בריא לחלוטין למעט ניתוח מתוכנן להחלפת מפרק על רקע מחלת הפרטס וכי אלמלא התאונה, לאחר הניתוח היה עשוי לחזור לכל תיפקודיו. לגישתו, מחמת התאונה, נפגע במלואו כושר תפקודו. הנתבעת בהגנתה, סוברת כי התובע נפגע בתאונה, אם בכלל, באופן קל ביותר, וכי מצבו אינו נובע מתאונת הבריכה אלא ממצבו טרם התאונה ומפגיעות מהן סבל לאחר התאונה וללא קשר עמה. הנתבעת תמכה הגנתה בשתי חוות דעת רפואיות מטעמה שנערכו על ידי דר' סלטי ופרופ' שרף. 6. במהלך קדם המשפט מונו 2 מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי והאורתופדי שערכו חוות דעת. בהמשך הופרד הדיון באופן שתחילה נשמעו ראיות בשאלת החבות, המצב הרפואי והקשר בין מצבו הרפואי של התובע לתאונת הבריכה. שאלת גובה הנזק נותרה לשלב שני של הדיון, היה ותוצאת השלב הראשון תצריך זאת (עמ' 2 ישיבה מיום 6.5.02). 7. המחלוקת עיקר המחלוקת הוא בשאלת נסיבות ארוע התאונה, שאלת החבות לארוע, בשאלה מהו מצבו הרפואי של התובע ובשאלת הקשר בין מצבו לבין התאונה. 8. נסיבות התאונה התובע ומשפחתו היו בשנת 1994 בעלי מנוי בבריכת הלונה גל בחוף המזרחי של הכנרת המופעל על ידי הנתבעת 2 (ראה נספח א' לתצהיר התובע ת/12) שאחריותה מבוטחת על ידי נתבעת 3. ב-24.9.94 בקרו התובע, אישתו ושני ילדיו בבריכת הלונה גל. התובע קפץ לבריכה מסוכת המציל למים העמוקים של הבריכה, קפיצת ראש. התובע טוען בתצהירו כי ראשו נתקל בקרקעית הבריכה, הרגיש שעמוד השדרה מתכווץ לכל אורכו, הרגיש ערפול וקשיי נשימה והגיע בכוחות אחרונים לדופן הבריכה, משם משכו אותו בבית השחי למעלה והושיבוהו על כסא נוח. חובש שהוזעק אליו שם לו קרח בגב. לאחר מכן הובל בהליכה למכוניתו והמציל, שאול קוואז, נהג אותו בלווית בני משפחתו לבית חולים פוריה (ס' 10-6 ל- ת/12). בסיכומיה טוענת הנתבעת כי לא ארעה לתובע חבלת ראש כנטען על ידו, ומכל מקום, החבלה לא היתה בעוצמה שגרמה לזעזוע של חוט השדרה, שכן במכתב השחרור מבי"ח פוריה מאותו היום, לא נמצאו סימני חבלת ראש חיצוניים (עמ' 8 לסיכומים). 9. יש לקבל כי התובע נחבל בראשו עת הגיע ראשו לקרקעית הבריכה. חבלת ראש נזכרת במכתב השחרור מבי"ח פוריה מיום המקרה, תוך ציון כי התובע לא איבד הכרתו ולא הקיא, במצב כללי טוב, בהכרה מלאה. עוד מצויין במכתב השחרור כך:- "ראש - ללא סימני חבלה. אישונים עגולים ושווים..." ברישום האורתופד במכתב השחרור מפורטות תלונותיו של התובע כך:- "מתלונן על כאבים בראש וכאבים לא חזקים בע"ש" התובע הוזמן לביקורת במרפאת גב ב- 29.9.94. במסמך האורתופד דר' ברמן, ממועד זה מצויין:- "5 ימים לאחר נפילה וחבלת ראש. טופל במיון, הובחן חשד לדחיסה קלה בחוליות 6D. כיום - מרגיש טוב יותר, אבל עדיין יש כאבים בע"ש גבי תחתון. נוירולוגית תקין. מומלץ לבצע במסגרת קופת חולים מיפוי עצמות. ביקורת חוזרת במרפאתינו עם תשובת מיפוי. חופש מחלה - שבועיים". 3 מסמכים רפואיים שניתנו לתובע לאחר מכן וצורפו לתצהירו, עניינם בניתוח הפרטס שעבר להחלפת פרק הירך השמאלית, ניתוח שבוצע ב- 11.10.94. 10. התובע בתצהירו טוען כי קפץ לבריכה לאור דברי שאול המציל שאמר לו "קדימה לך תקפוץ כמו כולם" (ס' 6 ל-ת/12). לגישת התובע, דבריו אלה של שאול הם מצג מפורש לפיו אין כל סיכון או סכנה מקפיצת ראש מסככת המציל, כי לא נדרשת לכך מיומנות או הדרכה מקצועית, מה גם שהתובע טוען ששאול הרשה במפורש לבנו זאב א' ולקרובי משפחתו של שאול לקפוץ מסככת המציל. התובע טוען כי שאול המציל הוא האדם המוסמך מטעם פארק המים. מתברר כי לתובע היתה היכרות עם כל המצילים בלונה גל, שהינו מתקן ספורט ולא רק בריכת שחיה. לדבריו, היתה לו היכרות עם כל המתקנים וכל המצילים ולא רק עם שאול קוואז (עמ' 88). התובע ומשפחתו היו מבקרים בלונה גל בשכיחות גבוהה. התובע מסר בעדותו שלפניו קפצו לבריכה שני ילדיו הקטנים של שאול וגיסתו של שאול, כשבתו של שאול, ליטל בת ה- 17-16 קפצה קפיצת ראש (עמ' 90 וכן עדות אישתו - עמ' 71). לגישת התובע הקופצים, למעט ליטל, קפצו קפיצת רגליים (עמ' 90). עמי מוסר בחקירתו כי שאול המציל עודד את כולם לקפוץ והוסיף כי "שאול איפשר לכולם לקפוץ, מה זה משנה עודד או איפשר?" (עמ' 90). בחקירתה, מסרה אישתו של עמי, זהבה א', כי עמי לא קפץ קפיצת ראש מעולם לפני כן. זהבה מסרה דברים לא ברורים ביחס לשאלה האם עמי היה בכלל קופץ למים לפני מועד התאונה, תחילה אמרה שלא היה קופץ ומיד בהמשך ציינה כי לפעמים כן היה קופץ משפת הבריכה למים, אך לא קפיצת ראש (עמ' 68). בהמשך מסרה שהיתה זו הפעם הראשונה בחייה שראתה את עמי קופץ ראש (עמ' 68) וכי זו הקפיצה הראשונה שראתה את עמי קופץ אי פעם לבריכה (עמ' 73). לדברי זהבה קפץ עמי מ"השלב הראשון" של סוכת המציל (עמ' 70), קרי, ממשטח המצוי בגובה הסוכה כעולה מצילומים שהוגשו. לדבריה ראתה את הקפיצה והדבר היה בסמוך לסגירת הבריכה, כרבע שעה לפני סגירתה (עמ' 71). מתברר כי זהבה הזהירה את בנה זאב לבל יקפוץ, אך טוענת שלא הזהירה את עמי. זהבה אישרה שלא חשבה שעמי יבצע קפיצת ראש (עמ' 74). גם זהבה, כמו עמי, טוענת כי שאול המציל אמר לעמי שיקפוץ כמו כולם (ס' 6 ל-ת/10). 11. שאול המציל ומציל נוסף בשם רז - שהרימו את עמי מהבריכה לאחר שהגיע לשפת הבריכה, לא מסרו עדות. במהלך קדם המשפט מסר ב"כ הנתבעים כי אינו מצליח לאתר את שני אלה ואת החובש (עמ' 1 ישיבה מיום 6.2.02) וביקש להעידם ללא תצהיר היה ויאתרם. למרות מאמצי הנתבעות, לא הובאה עדותו של מי משני אלה והנתבעות העידו את אישתו לשעבר של שאול, שני חוקרים פרטיים ורופא. מי שמסרה עדות מטעם הנתבעות היא גלית קוואז - אישתו לשעבר של שאול המציל. גלית אשרה שמשפחת א' תמיד ישבה ליד משפחתה ליד סוכת המציל, ליד המים העמוקים (עמ' 137). גלית לא ראתה את עמי קופץ ב-24.9.94, אך ראתה אותו בתוך המים. גלית מסרה שלא שמעה את זהבה א' מעודדת את עמי לקפוץ (עמ' 137). גלית בעדותה מסרה שלא ראתה את ליטל קופצת ראש מסוכת המציל באותו יום (עמ' 138), אך אישרה כי ליטל עובדת בקפיטריה במקום ועם סיום העבודה בשעה 17:00 היא באה לבריכה (עמ' 139). לדבריה לא שמעה את שאול צועק לעמי שלא יקפוץ (עמ' 139). גלית אישרה שראתה את בניה הגדולים אפי ודרור, קופצים מסוכת המציל מדי פעם (עמ' 140) וציינה כי בנים אלה היו בעצמם מצילים בבריכה. גלית אישרה שבזמן הארוע היו ילדיה דנה ואור לידה. לגבי אחותה, לא ידעה לאמר (עמ' 141). לדבריה, כשהיה שאול רואה את בתו ליטל קופצת היה צועק עליה. 12. פרט לגלית קוואז מסרו עדות מטעם הנתבעים גם שני חוקרים, יוסף גרינשפן ומאיר בך. מאיר בך ערך דוח חקירה בעניין התאונה וגבה הודעה משאול קוואז, לאחר התאונה, הודעה שהוגשה בהסכמה - נ/11. נ/11 נערך ב- 26.5.98, קרי, כ- 4 שנים לאחר התאונה. בהודעה זו מוסר שאול שהיה בבריכה והחל להוציא אנשים ממנה לאור התקרב שעת הסגירה; לדבריו, שמע את אישתו של עמי צועקת לו "תקפוץ פחדן", אז, הסתובב וצעק לא לקפוץ. לדבריו, ראה את עמי קופץ מסוכת המציל ואח"כ ראה אותו יוצא מהבריכה בכוחות עצמו; לדבריו, יתכן שרז, המציל השני, עזר לעמי לצאת ואילו הוא, שאול, הגיע אל עמי לאחר מכן, ראה אותו יושב על כיסא והזמין את החובש.שאול מוסר בהודעה כך:- "אני בפרוש לא אמרתי לעמי לעלות ולקפוץ מסוכת המציל. אני לא עודדתי אותו לקפוץ ואני בכלל לא הייתי קרוב לעמדת המציל בזמן שעמי עלה לסוכה וקפץ ממנה למים. עמי היה אדם מוכר בלונה גל, הוא היה ביחסים טובים גם עם ההנהלה וגם עם העובדים הוא היה בן בית במקום". 13. קפיצות זהבה, עמי וזאב טענו בתצהיריהם כי ביום המקרה קפצו מסוכת המציל לבריכה קרובי משפחתו של שאול המציל וכן זאב ועמי. בתצהיריהם לא נמסרו פרטים בשאלה מי היו קרובי המשפחה הנ"ל. בעדותה, טענה זהבה כי ראשונה קפצה ליטל, בתו של שאול, שקפצה קפיצת ראש. אחריה קפצו ילדיו הקטנים של שאול - אור והבת השניה שקפצו רגליים (עמ' 71) ולאחר מכן גיסתו של שאול, אישה מבוגרת בת 35 שקפצה קפיצת רגליים. אחריה קפץ זאב קפיצת רגליים (עמ' 72). עמי אישר בעדותו את דברי אשתו (עמ' 90). זאב בחקירתו לא מסר דבר לעניין קופצים נוספים מעבר לו ולאביו. גלית לא אישרה שבתה ליטל קפצה אותו יום קפיצת ראש מסוכת המציל, אך אישרה שליטל קפצה מסוכת המציל בימים אחרים (עמ' 138) ואישרה שקפיצות ראש מסוכת המציל שליטל קפצה (לא באותו יום) לא היו נעשות בהסכמת אביה אלא מאחורי גבו (עמ' 139), וכי כשהיה שומע "בום" במים מקפיצתה היה צועק עליה (עמ' 141). גלית נשאלה את מי עוד ראתה קופץ מהסוכה למים בשנים בהן הגיעה לבריכה ומסרה כי בניה הגדולים היו קופצים מדי פעם, לא הקטנים, ומסרה שבנים אלה לא היו בבריכה באותו יום והיו בעצמם מצילים (עמ' 140). גלית אישרה שילדיה הקטנים, אור ודנה, היו לידה ביום המקרה ולא ידעה לומר האם גם אחותה היתה לידה. לדבריה, אחותה היא חולת סכרת ו"בחיים לא תקפוץ מגובה" (עמ' 138). 14. איני רואה אפשרות לקבוע כגרסת התובע ומשפחתו כי אותו יום קפצו מהסוכה ליטל, ילדיו הקטנים של שאול וגיסתו. מאידך יש לקבל כי אותו יום זאב קפץ מהסוכה קפיצת רגליים ואחריו קפץ עמי ז"ל - קפיצת ראש. בהעדר עדות מטעם המציל או מי מאנשי הבריכה או מבקריה באותו יום, למעט גלית ומשפחת התובע, לא הובאה ראיה נגדית לענין יתר הקופצים לבריכה. גם אם כך הוא, איני רואה אפשרות לקבוע על סמך דברי הגב' א', בעלה התובע ובנם כי אותו יום, לפני קפיצתו של זאב, קפצו למים ליטל, אחותה של גלית וילדיה הקטנים של גלית, בהעדר תמיכה לדברים אלה ממקור עצמאי ובלתי תלוי. אציין, כי עדויות זהבה, זאב ועמי ז"ל נמסרו כ-10 שנים לאחר המקרה, כאשר בתצהיריהם לא פרטו את זהות הקופצים. עם זאת, יש לקבל כי בני משפחתו של שאול - ילדיו הגדולים ובתו ליטל, היו קופצים לבריכה מסוכת המציל מדי פעם. לטעמי, אין חשיבות רבה לשאלה האם ביום המקרה דוקא היו קופצים נוספים לפני זאב, שכן, הוכח שמדי פעם היו קופצים לבריכה מסוכת המציל, ליטל ושני בניהם הגדולים של שאול וגלית. 15. בתצהירו נ/10 מוסר מאיר בך פרטים בדבר הבריכה הנדונה. על פי האמור בתצהיר זה, עומק המים העמוקים הוא 1.75 מ', קיימת הפרדה בין המים העמוקים לרדודים על ידי חבל שעליו מצופים, סביב לבריכה קיימת גדר ובה 6 פתחים ומולם סולמות המאפשרית כניסה לבריכה ויציאה ממנה. סביב לבריכה אין מקפצות. 16. יש לקבל כי עמי קפץ קפיצת ראש ממשטח הסוכה המצוי בגובה של קרוב ל-2 מ' מהמשטח המקיף את הבריכה. עוד יש לקבל, כי למרות השילוט הקיים, אליו אתייחס בהמשך, קפצו מתרחצים למי הבריכה מהסוכה. הנתבעות לא הביאו את המציל למתן עדות. תחילה לא אותר ולאחר מכן, נמסר שחלה. מאידך, הוגשה כאמור הודעה שנגבתה מפיו ב-26.5.98 על ידי החוקר מאיר בק (נ/11). המדובר הוא בהודעה שנגבתה קרוב ל-4 שנים לאחר התאונה. בהודעה זו מוסר שאול כי בעת קרות המקרה היה באיזור המים הרדודים מוציא את שארית המתרחצים מהמים לקראת סגירת הבריכה באותו יום. לדבריו, שמע ממקום המצאו את אשתו של עמי צועקת לו "קפוץ פחדן" ואז הסתובב וצעק לעמי לא לקפוץ. לדבריו, ראה את עמי קופץ מסוכת המציל למים. מששאול המציל לא הובא למתן עדות, לא ניתן היה לחקור אותו בחקירה נגדית על האמור בהודעתו. איני רואה אפשרות לקבל את טענת עמי ואישתו לפיה שאול המציל עודד את עמי לקפוץ למים ללא תמיכה בדברים אלה ממקור עצמאי ובלתי תלוי. יצויין כי בתצהירו של זאב, בנם של עמי וזהבה (ת/14), נטען כי שאול המציל עודד את זאב לקפוץ מסוכת המציל אך לא נטען כי עודד את עמי, אלא מצויין כי שאול הרשה לעמי ולקרובי משפחתו של שאול עצמו לקפוץ (ס' 15 ל-ת/14). עוד יצויין כי זהבה לא דייקה בדבריה, עובדה היא שהכחישה כי עודדה את עמי לקפוץ בעוד זאב אישר כי כך היה (עמ' 104). יוזכר כי עמי היה במועד התאונה נכה עקב מחלת פרטס, מחלה מולדת שסבל ממנה, ונותח בגינה פעמיים, כאשר הניתוח השני התרחש בסמוך לאחר התאונה. המחלה גרמה לעמי לצליעה בהליכה (עמ' 72) ולמגבלות קשות בירך שמאל (עמ' 88). הוברר כי עמי היה יורד ברגיל לבריכה דרך הסולם היורד למים. בהמשך דבריו ציין כי היה נכנס "רגיל" יושב או קופץ למים עם הרגליים (עמ' 90), אך לאחר מכן נמנע מלאשר ברורות כי היה קופץ לבריכה משפתה וציין כי "לא התכוונתי לקפוץ ראש, לא התכוונתי בכלל לקפוץ" (עמ' 91) וכי אינו זוכר אם קפץ או לא במשך שנים. יוזכר כי זהבה, אישתו של עמי, מסרה כי היתה זו הפעם הראשונה שראתה את עמי קופץ אי פעם לבריכה (עמ' 73). קשה להניח ששאול, ביודעו את מגבלותיו של עמי, היה מעודד אותו לקפוץ למים, שלא לאמר לקפוץ קפיצת ראש. עוד יש לאמר, כי כשנחקר עמי בשאלת טענתו לעידוד אקטיבי לקפוץ מצידו של שאול, השיב ש"שאול איפשר לכולם לקפוץ, מה זה משנה עודד או איפשר?" (עמ' 90). אני קובעת אם כן, כי עמי היה נכנס לבריכה ברגיל שלא בקפיצה למים, ואיני מקבלת כי שאול עודד אותו אקטיבית ביום המקרה לקפוץ לבריכה, שלא לאמר לקפוץ קפיצת ראש. לאור דברי זאב, בנם של עמי וזהבה, שאישר כי זהבה עודדה את עמי לקפוץ (עמ' 104), יש לקבל כי כך היה וכי זהבה, בניגוד לעמדתה בעדותה, עודדה את עמי לקפוץ ביום המקרה. משכך, לא הונחה תשתית עובדתית להעלאת טענת התובע לפיה שאול עודד אותו לקפוץ ואני דוחה טענה זו. 17. שילוט בתצהירו (ת/12) טען עמי כי לא היה בבריכה שילוט האוסר קפיצה מסככת המציל. עוד טען, כי איש לא הזהיר אותו מפני סכנות וסיכונים, איש לא אמר לו שיש צורך בהדרכה ו/או בלימוד או מיומנות בקפיצת ראש מסככת המציל וכי על כן לא היה ער לסיכונים ולסכנות הכרוכות בקפיצת ראש מסוכת המציל. עוד טען, כי איש לא הדריך אותו כיצד יש לבצע קפיצת ראש מסוכת המציל (ס' 12, 15 ל-ת/12). כך טוענים גם זאב וזהבה בתצהיריהם (ת/14, ת/10). בעדותו מסר הבן זאב א' כי ב-1997, בסוף אוגוסט, קרי, 3 שנים לאחר התאונה, הגיע עם מצלמה לבריכה כדי לצלם ולהוכיח שאין שלט אזהרה שהקפיצה אסורה. כשב"כ הנתבעים הציג לזאב שבאחת התמונות של ת/14 א' רואים שלט ליד העמוד, אישר זאת זאב. ב"כ הנתבעים סימן ב- X את השלט הנדון ושאל את זאב מדוע לא צילם את השלט מהחזית, לא קיבל על כך תשובה ישירה, אך זאב מסר כך:- "כל הבריכה מסביב היתה מלאה שלטים ויש לי תצלום של שני שלטים שהם היו מסביב לגדר של כל הבריכה, צילמתי זאת. יש שני שלטים שכתוב מפורש אסורה הקפיצה..." (עמ' 97). עוד אישר זאב שב-97' היו שלטים האוסרים שחיה בבריכה ללא נוכחות מציל ואיסור הכנסת כסאות לבריכה (עמ' 97). זאב אישר כי היו שלטים מסביב לגדר הבריכה בצד החיצוני של הגדר, שלטים שמי שבא מבחוץ רואה שאסור להכניס כסאות ואסור להתרחץ ללא השגחת מציל (עמ' 97). זאב טען שלא היו שלטים שפניהם מופנים אל צידה הפנימי של הבריכה. לדבריו, לא היו שלטים על המים אלא רק מסביב לגדר. עם זאת, אישר כי יש שילוט במים הרדודים אך הוסיף שהארוע היה במים העמוקים (עמ' 98). לאחר מכן אף אישר שבתמונה ת/15 ב' רואים שלט שהכיתוב שלו מופנה כלפי פנים הבריכה (עמ' 98). זאב נשאל מדוע לא צילם שלטים אלה מקרוב והשיב שלא התמקד בשלטים אלה, שכן זה היה בקצה השני של הבריכה, כלומר, בסביבת הסוכה. זאב אישר בהמשך כי בתמונה אחרת - ת/15 ד', רואים שילוט עם כיתוב כלפי פנים הבריכה. מערכת תמונות נוספות - צולמה ע"י החוקר מאיר בך ב- 26.5.98 אגב חקירת המקרה. בתצהירו נ/10 מוסר בך פרטים על הבריכה הנדונה. על פי המפורט בתצהירו, עומק המים העמוקים הוא 1.75 מ', קיימת הפרדה בין המים העמוקים לרדודים ע"י חבל שעליו מצופים, סביב לבריכה קיימת גדר ובה 6 פתחים ומולם סולמות המאפשרים כניסה לבריכה ויציאה ממנה. סביב לבריכה אין מקפצות. בתצהירו מוסר בך כי בכניסה לבריכה מוצב שלט ובו הוראה למתרחץ "אסור לקפוץ לבריכה". באיזור המים הרדודים מוצב שילוט ובו מצויין כי המים רדודים והקפיצה אסורה בהחלט. בתצהיר נזכר כי גם בצמוד לסוכת המציל מחובר לגדר שלט בו רשום שהקפיצה אסורה. לתצהירו צורף צילום דיגיטלי בו מצויין הגובה בין משטח הבריכה והמשטח שבין קומות הסככה. הגובה ממשטח הבריכה למשטח בגובה הסככה הוא 1.96 מ'. לתצהיר צורפו תמונות ובהן תמונה מס' 3 ובה שלט גדול בו מצויין כפריט 4 - "אסור לקפוץ לבריכה". על פי הרשום בגליון הצילומים, שלט זה מוצב ליד הכניסה לבריכה. תמונה מס' 9 מציגה שלט שכיתובו מופנה אל פנים הבריכה ובו מצויין "הקפיצה אסורה", שלט המצוי לא רחוק מסוכת המציל, ליד סולם ירידה לבריכה המצוי בקרבת הסככה. עוד הוצגו, תמונות שצולמו על ידי חוקר בשם יוסף גרינשפן שביקר בבריכה ב- 22.8.93 אגב חקירת מקרה אחר שארע בבריכה (נ/9). לדבריו, מצא במקום שלט בולט בכניסה לבריכה, הוא השלט שצולם גם ע"י החוקר בך ב- 98' וכי סביב הבריכה שילוט ובו מצויין "הקפיצה אסורה, הקפיצה אסורה בהחלט". 18. המצב בבריכה מבחינת שילוט במועד ארוע התאונה לא צולם. השוואת התמונות שהוצגו מראה כי גדר הרשת המופיעה בתמונות 97' (שצולמו ע"י זאב) ו-98' (תמונות בך), לא מופיעה בתמונות 93' (גרינשפן) בהן מופיעה רשת שונה. מאידך, השלט ליד הכניסה המופיע בתמונות 93' מופיע גם בתמונות 98'. איני רואה סיבה להניח שהשילוט המופיע בתמונות 8/93 לא היה קיים ב-9/94 ומוכנה אני לקבוע כי היה במקום ב- 9/94. מסיכומי התובע עולה כי טענתו למעשה אינה להעדר שילוט כלל, אלא להעדר שילוט ספציפי לאיסור קפיצה במים עמוקים או מסוכת המציל. אכן, הוברר כי לא היה במקום שילוט ספציפי לאיסור קפיצה מהסוכה עצמה או ממים עמוקים. מאידך, שילוט האוסר קפיצה למים היה גם היה. 19. חובת הזהירות 21. במקרה שבפניי הוברר שהתובע קפץ ממשטח גבוה בסוכת המציל. סוכת המציל מצויה בצידה הצר של הבריכה בצד המים העמוקים. בעדותו מסר התובע כי סביר שקפץ מגובה של 1.90 (עמ' 91). לדבריו, לא הגיע בקפיצה לאמצע הבריכה, אלא הרבה פחות מאמצע הבריכה. לדבריו, לא ידע מה עומק המים במקום והדבר לא עניין אותו (עמ' 91). לדבריו, לא רצה לקפוץ אך לא סבר שהדבר מסוכן כשהמציל עומד לידו ומאפשר לאנשים לפניו לקפוץ ואומר לו תעלה ותקפוץ. כשנשאל התובע האם נכון שאשתו אמרה לו "תקפוץ יא פחדן" השיב שאיננו זוכר (עמ' 92). התובע לא יכול היה להסביר מדוע לא קפץ קפיצת רגליים. לדבריו, הבריכה היתה ריקה לחלוטין וקפצו הרבה אנשים לפניו. לדבריו, לא קפץ קפיצה שטוחת מסלול אלא קפץ קפיצה חדה (עמ' 92). לדבריו, לא היה שום שילוט בבריכה לפני המקרה. לדבריו היה צורך בשילוט בו יאמר כי אסור לקפוץ מסוכת המציל וכי הדבר מסוכן וכי לו היה שילוט כזה לא היה קופץ ולא היה עולה בכלל (עמ' 93). במקרה שבפניי מדובר אם כן בקפיצה חדה יחסית שבוצעה מגובה של קרוב לשני מטר, מסוכת המציל. קפיצת הראש לא בוצעה באיזור של מים רדודים, אלא במים עמוקים. הוברר שעומק המים באיזור המים העמוקים הוא 1.75 מ' כעולה מתצהירו של מר בק (נ/10). 22. בסיכומיו מקבל התובע כי השילוט הנזכר בס' 7 ו-8 לתצהיר מר בק (נ/10) היה קיים במקום בשעת המקרה. התובע טוען כי השלט הנזכר בס' 9 ל- נ/10, שלט מחובר לגדר בסמוך לסוכת המציל לא היה במקום. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן בכך שלא הניחו שילוט מתאים שאוסר קפיצה בכלל לבריכה לרבות למים עמוקים, ובפרט קפיצה מסוכת המציל. לגישת התובע מקום שמצויין בשלט - מים רדודים, הקפיצה אסורה בהחלט, אין בכך משום אזהרה מפני קפיצה במים עמוקים ויש להפריד בין שלט לעניין מים רדודים לבין איסור קפיצה. עוד נטען להפרת חובת הזהירות בכך ששאול המציל הנחה ודרבן את התובע לקפוץ מסוכת המציל מבלי שהזהיר אותו שלצורך כך יש צורך בלימוד ומיומנות, ובכך הציג מצג שקפיצה כזו אינה מסוכנת. הנתבעות סבורות שעמדו בחובת השילוט, שכן, השלט בכניסה לבריכה הוא שלט כללי. קיים שילוט כללי בדבר איסור קפיצה לבריכה בכל איזוריה, בבריכה אין מקפצות ומימין לסוכת המציל, באיזור המים העמוקים, קיים שלט עם כיתוב פנימי לפיו הקפיצה אסורה. הנתבעות מקבלות אם כן כי הקפיצה גם באיזור המים העמוקים אסורה כשמדיניותה של מפעילת הבריכה היתה לאסור קפיצות בכל שטח הבריכה. 23. שקלתי את הנטען בעניין זה ומסקנתי היא כי הנתבעות עמדו בחובת השילוט בחלקה, שכן, הוברר כי היו קיימים במקום שלטים בדבר איסור קפיצה לבריכה, כולל שלט בעניין זה בצד המים העמוקים של הבריכה. אלא, שבנסיבות מקרה זה, לא עמדו בחובה במלואה. מקום שהוכח כי בוצעו קפיצות מסוכת המציל, סבורני כי היה על מפעילת הבריכה לדאוג להצבתו של שלט מיוחד על סוכת המציל עצמה, בדבר איסור קפיצה מהסוכה או לדאוג לגידור הסוכה באופן שלא ניתן יהיה לטפס אליה לצורך קפיצה למעט, במידת הצורך, למציל עצמו. משלא נעשה כך, הפרה מפעילת הבריכה את חובת השילוט בענין זה. 24. לעיל קבעתי כי חובת השילוט הופרה בכך שלא הותקן שלט על הסוכה תוך שהוא מזהיר מפני קפיצות מהסוכה ואוסר עליהן. האם קוימה חובת הפיקוח, קרי, הקפדה בפועל על קיום האמור בשלטים שנמצאו במקום? לדעתי, הוכח, כי חובת הפיקוח על ביצוע האזהרות הקיימות הופרה בכל הנוגע לקפיצה מסוכת המציל. הוכח כי ביום המקרה קפץ למים העמוקים מהסוכה בנו של התובע, זאב. אחריו קפץ עמי אביו. הוכח כי בימים אחרים קפצה ליטל מהסוכה קפיצת ראש וכך גם בניה הגדולים של גלית. אמנם לא הובאו ראיות בדבר קפיצת מבקרים אחרים, כאשר הקופצים שקפיצתם הוכחה (למעט זאב ועמי התובע) הם כולם ילדיו של המציל, אך הוכח כי קפיצתם אופשרה. בעוד לא קיבלתי כי שאול עודד את עמי לקפוץ, הרי הוכח שקפיצתם של עמי וזאב אופשרה. בעוד הנתבעות מקבלות כי מדיניות הבריכה היתה לאסור קפיצות גם במים עמוקים, הרי התבצעו קפיצות כאלה מסוכת המציל. גם בהעדר עדות מומחה, יש להניח שקפיצה למים עמוקים מסוכנת פחות מקפיצה למים רדודים, אך מקום שמפעילת הבריכה עצמה מקבלת על עצמה איסור קפיצה למים עמוקים, חזקה שגם קפיצה כזו מסוכנת. לא רק שמדובר בקפיצת ראש, אלא שמדובר בקפיצת ראש מגובה של כ-2 מ' משפת הבריכה. קפיצה מגובה מסוכנת יותר מקפיצה משפת הבריכה. על מפעיל הבריכה היה לדאוג לכך שקפיצה מסוכת המציל תאסר וכי איסור זה יאכף. משלא נעשה כך, הפר חובתו כלפי המתרחצים ובכללם התובע ז"ל. עם זאת, התובע עצמו חב ברשלנות תורמת נכבדה ביותר, עניין שידון להלן. 25. רשלנות תורמת התובע הינו יליד 2.12.55 והיה ב-24.9.94 בן 39 שנה. אין המדובר בילד או נער שסוכת המציל עשויה אולי להוות פיתוי קפיצה עבורו. התובע עצמו מסר בעדותו כי לא התכוון לקפוץ למים ובלשונו "אני לא התכוונתי לקפוץ ראש. לא התכוונתי בכלל לקפוץ... אני לא זוכר אם קפצתי או לא במשך שנים" לשאלה למה לא קפץ קפיצת רגליים, השיב שאיננו יכול להסביר זאת (עמ' 91). עוד מסר "איני יודע מה עומק המים במקום. לא בדקתי את זה וזה לא עניין אותי" (עמ' 91). בעוד התובע טוען שאשתו הזהירה אותו לבל יקפוץ מהסוכה (עמ' 90), הרי בנו ציין כי זהבה, אשתו של עמי, עודדה אותו לקפוץ לבריכה (עמ' 104). התובע היה במועד התאונה נכה מלידה בירכו מחמת מחלת הפרטס, נכות שגרמה לו לצליעה והגבילה את יכולתו לתפקד בעבודה. כנכה, צפוי היה שיהיה ער לפחות כמו אדם בריא לסיכונים לשלמותו הגופנית, אם לא ער יותר לסיכונים אלה. לדעתי התרשל התובע התרשלות נכבדה ביותר בקפיצת הראש שביצע בבריכה. בעניין ועקנין שנסיבותיו הובאו לעיל, הוטלה לפתחו של הנער התובע רשלנות תורמת בשיעור של 33%. בעניין כהן הוטלה על הנער התובע רשלנות תורמת בשיעור של 25%. כאמור, בענייננו מדובר באדם בוגר בן 39, בעל משפחה, הסובל מנכות שאינה קשורה לתאונה, נכות המגבילה אותו בחיי היום יום ובעבודה באופן ניכר. מדובר בתובע שלכאורה לא קפץ קפיצת ראש מעודו לפני מקרה זה. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה כולן, נראה לי כי נכון להעמיד את שיעור רשלנותו התורמת של עמי המנוח על 50% וכך אני קובעת. אעבור לדון עתה בשאלת מצבו הרפואי של התובע המנוח ולשאלת הקשר בין מצבו זה לתאונה. 26. מצבו הרפואי של התובע מתברר כי התובע, יליד 2.12.55, סבל מלידה ממחלה אורתופדית בשם פרטס (עמ' 29) ועבר בגינה 2 ניתוחים, האחד בשנת 1977 והשני, ניתוח החלפת פרק ירך שמאל שבוצע ב- 11.10.94, כשבועיים וחצי לאחר תאונת הבריכה. בתצהירו מוסר התובע כי לאחר הניתוח היה מרותק למיטתו במשך חצי שנה, במהלכה טופל בפיזיוטרפיה (ס' 25 ל - ת/12). בהמשך, לדבריו בתצהירו, החל להתהלך בזהירות, לאחר מכן החלו להופיע נפילות וקשיי הליכה (ס' 26). לדבריו בתצהירו, נערכו לו בירורים אורתופדיים שונים, לרבות צילומי רנטגן וטיפולים אורתופדיים אך ללא הועיל. מחלת הפרטס יצרה אצל התובע מגבלה קשה בירך שמאל שהקשתה עליו מאוד את העבודה. מחלת הפרטס גרמה להורדת הפרופיל הצבאי לתובע, התובע זכה לגמלת ניידות מהמל"ל ומ- 1990 החל לקבל גמלת הבטחת הכנסה עד לארוע התאונה. לגישת התובע, אלמלא התאונה, צריך היה להחלים לחלוטין לאחר ניתוח החלפת מפרק הירך מ-11.10.94. בתצהירו מסכם התובע (ס' 37) כי המגבלה היחידה ממנה סבל עד ארוע תאונת הבריכה, היא תהליך ניווני במפרק ירך שמאל עקב מחלת הפרטס ובגינה הכיר בו המל"ל כנכה במסגרת נכות כללית. בתצהירו הנוסף ת/13 מציין התובע כי ב-1995, 1996 סבל מכאבי גב, צוואר, ראש, חולשות, זרמים בידיים והפרעות במתן שתן. על הפרעות במתן שתן החל להתלונן בעיקר באוגוסט 95'. רופא המשפחה, דר' לירן, ייחס את כאביו ומחושיו לבעיה פסיכולוגית, כך גם דר' ריינר והפיזיוטרפיסט שטיפלו בו במשך שנה ומחצה. התובע מוסיף כי ב-15.1.95 ציין דר' ריינר כי חל שיפור משמעותי במפרק הירך. ביוני 95' בוטלה גמלת הנכות. בתצהירו מוסר התובע כי גם בני משפחתו, לאחר ששמעו את גרסת הרופאים, למשמע תלונותיו על כאבים ומחושים, סברו כי מדובר בבעיה פסיכולוגית. 27. במכתב השחרור שנערך לתובע ב-24.9.94 בבי"ח פוריה (ת/17), אליו הגיע לאחר התאונה, מצויין כי החליק לבריכה, נפל ונחבל בראש. לא איבד הכרה ולא הקיא. מצויין כי מתלונן בנוסף על כאבים בגב. בבדיקה נמצא במצב כללי טוב, בהכרה מלאה, ראש ללא סימני חבלה, אישונים עגולים שווים ומגיבים לאור. תנועת עיניים תקינה, מוטוריקה ותחושה בפנים תקינות. צוואר ללא גודש ורידי, תנועות חופשיות, חזה סימטרי, כניסת אוויר טובה, בטן רכה לחלוטין, נוירולוגית תקין. אין לראות בעיה כירורגית דחופה, במידה וחל כל שינוי במצב הכרתי הקאות או פרכוסים, לחזור למיון. האורתופד מציין במסמך זה כך:- "היום נחבל בראש. מתלונן על כאבים בראש וכאבים לא חזקים בע"ש. בבדיקה רגישות קלה במישוש בע"ש צווארי וגבי. אין סימני חבלה חיצוניים. בדיקה נוירולוגית בידיים ורגליים תקינה. בצילומים - חשד לדחיסה קלה של חוליית 6D. מומלץ מנוחה בשכיבה בבית. ביקורת במרפאת גב 29.9.94". למרות הרישום לפיו התובע החליק לבריכה, יש לקבל כי מקור רישום זה בטעות, וכי כפי שהוברר לעיל התובע קפץ לבריכה. במכתב שחרור שנערך לתובע ב-1.1.97 (כתוב בטעות, כך נראה, 1.1.96) מאישפוזו בבית חולים כרמל לצורך ברור מצבו (ת/2), צויינה בראש המסמך אבחנה והיא: "טטרפרזיס. אין לשלול מחלה דמיאלנטיבית". מצויין כי התקבל למחלקה הנוירולוגית עקב חולשה ב-4 גפיים, קושי בהליכה, הפרעות בסוגרים. בהמשך מצויין כך:- "מעברו: שולל מחלות כרוניות, לא מקבל תרופות באופן קבוע. בשנת 10/1994 S\P PERTHES DESEASE + FEMORAL OSTEOTOMY. בשנת 9/1994 אחרי נפילה בבריכה קיבל FRACTURE D6. מ.נ. במשך 10-8 חודשים אחרונים באופן הדרגתי החולה הרגיש רעד בראש ובגפיים בזמן מאמץ פיזי, כאבי ראש ובצוואר ותחושת זרימת חשמל בגפיים. ובמשך חצי שנה האחרונה החולה מרגיש חולשה בארבע גפיים יותר ברגליים והפרעות במתן השתן. מסוגל ללכת רק עם מקל. במשך ארבעה חודשים חלה החמרה - וחולשה מתקדמת. החולה מרגיש גם התכווצויות בשרירים. התחיל בירור אצל רופא אורתופד ונוירולוג באופן אמבולטורי. עבר ב- 27.11.96 MRI ראש וצוואר וקיבל תשובה: מעל הטנטוריום מודגמים מוקדים קטנים בודדים מימין ומשמאל בחומר הלבן בעלי רלקסציה ארוכה ללא האדרה. חריגה ב- TIGAD דה מיאלינציה? וסקולופתיה? היצרות ספינלית בגובה C1 - C3 (כ- 10 מ"מ), C4 - C5 (כ- 10 מ"מ), C5 - C6 (כ- 8 מ"מ). התקבל למחלקתנו באופן אלקטיבי להמשך בירור וטיפול. בדיקה גופנית: מצב כללי טוב אין חום ל.ד. 120/80, דופק 70 לדקה סדיר, לב -קולות סדירים, ריאות - כניסת אוויר שווה, בטן - רכה, לא רגישה, אין סימני אורגני.... גליה במישוש אין בליטות לימפה גדולות. אין סימני DVT. בדיקה נוירולוגית: בהכרה מלאה, צלול, דיבור תקין, פונדוס - תקין, עצבי גולגולת תקינים, סימן לרמיט (+-) החזרים גידיים ערים יותר ברגליים, פוליקינטים, עם קלונוס בפיקית ובאכילסים, כח גס בידיים ירוד עד 5/5-4 ב..... דו צדדים, טונוס בידיים מעט ירוד, צניחה בנסיון (? - ר.ח.ו.) המצב ברגליים - יותר ברגל ימינית, טונוס מעט מוגבר ברגליים, רעד בראש ובגפיים בזמן מבחן אצבע/אף ועקב/ברך. תחושה בגפיים שמורה היפאסטזיה מגובה 6D מימין מגובה 5D משמאל, תחושה עמוקה תקינה. הליכה - פרטית, חולשה ברגליים יותר בולטת באיזור פרוקסימלי..... בדיקות עזר: ..... כימיה: ..... צילום חזה: ..... מהלך ודיון:.. מדובר בחולה 41 אשר התקבל למחלקתנו עקב חולשה מתקדמת ב- 4 גפיים סימנים פירמידליים.... שנתיים קודם לכן נפל בבריכה בלונה גל והיה שבר דחוס ב- 6D. החולה עבר בירור לשלושה כיוונים - CERVICALE MYELOPHATHY, VASCULITIS, DEMYELINATING DESEASE. קיבלנו תשובות MRI מוח שמתאימים גם לדמיאנילציה גם לוסקולופטיה. ב- CSF קיבלנו חלבון גבוה (109) שיכול לנבוע מלחץ על חוט השדרה. ב- MRI צווארי סימנים היצרות משנית עקב בלט דיסקה בגובה 4C/3C, 5C/4C, 6C/5C. קיבלנו תשובות של PEP, IEP, ANCA, ANF, CRP - שהיו שליליים. בינתיים לא קיבלנו תשובות של RF, 4C - 3C, ANTI DNA. תשובות של .... VEP היו גבוליים וב- CFF - OLYGOCLONAL BAND חיובי אשר יכולים לתמוך במחלה דמיאלינטיבית. החולה קיבל טיפול ב.... השתפר מבחינת הכאבים שלו, עכשיו רק חולשה בשרירים פרוקסימלים ברגליים. ייתכן ומדובר בהתקף ראשון של מחלה דמיאנלנטיבית. ממליצים 1. המשך טיפול תרופתי..... 2. טגמט.... 3. חופש מחלה במשך חודש ימים 4. מעקב נוירולוגי (תור ל- 22.1.97) 5. דיאטה דלת סוכר ומלח.". 28. מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגי המומחה הנוירולוג שמונה כמומחה בית המשפט הוא פרופ' אלדד מלמד, מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי רבין, קמפוס בלינסון, שבדק את התובע ב-21.1.01. מפאת חשיבות העניין אביא להלן בהרחבה מתוך חוות הדעת. המומחה מציין בחוות דעתו (ת/1) כי מסיפורו של התובע ומהחומר הרפואי עולה כי עמי נפגע ב-24.9.94 כאשר עת קפץ לבריכה נחבל בראשו בקרקעיתה. עמי לא איבד הכרתו וזוכר את הארוע ואת שהתרחש לאחריו. המומחה מביא מתעודת השחרור מבית החולים פוריה וממסמך הבדיקה במרפאת החוץ האורתופדית כ- 5 ימים לאחר הפגיעה (דר' ברמן) ומזכיר כי ב- 11.10.94 עבר ניתוח להחלפת פרק הירך בשל מחלת הפרטס ממנה סבל ולאחר מכן טופל בפיזיוטרפיה. בפרק הבדיקה שבחוות הדעת מצויין כי התובע בהכרה מלאה וצלולה, מוסר תלונותיו בשטף, בפירוט ובאריכות. המומחה מציין כי "בלטו מוגזמות ומופגנות ניכרות. נכנס לחדר כשהוא בכסא גלגלים וכאשר בני המשפחה טורחים סביבו ומסייעים לו. הוא הפגין שיתוק מוחלט של הגפיים התחתונות שהיה לא אוטנטי ולא אמין. בעת שכיבה על מיטת הבדיקה, סירב להניען כלל בתואנה שאינו יכול, אך בעת כיפוף הברכיים היה יכול להחזיקן בלא שנפלו ולא נצפתה EXTERNAL ROTATION בעת ישורן. בבדיקה האובייקטיבית לא התרשמתי שקיימת חולשה והיה מאמץ מצידו (ושל הרגליים) להפגין שזו קיימת. לא מצאתי כל עדות לחולשה בידיים, מדי פעם, הרעיד באופן רצוני ומודע את ראשו, את גוו ואת הגפיים. למרות שהיה בכסא גלגלים והפגין שיתוק מוחלט לא אמין של גפיו התחתונות, הוא שוכנע והיה מסוגל לקום מהכסא ואף להלך עם מקל הליכה. ההליכה היתה ביזרית, עם בסיס רחב וגרירה מוזרה של שתי הרגליים. הטונוס בארבע הגפיים היה תקין לחלוטין ללא כל עדות לספסטיות (או להיפוטוניה). המסה השרירית היתה תקינה וסימטרית, ללא כל דלדול, כולל בגפיים התחתונות (למשל מחוסר שימוש) וללא פסציקולציות. ההחזרים הגידיים היו ערים ביתר בידים ובפטלות ונורמליים בקרסוליים. לא היה קולונוס. לא הופקו כל החזרים פתולוגיים הסימנים ע"ש בבינסקי וצ'דוק היו תקינים - דו צדדית. החזרי הבטן היו קיימים וסימטריים. במבחן אצבע-אף הביא את אצבעו (דו צדדית) לכל מקום בפניו, רק לא לאף, בתנועה ביזרית ומופגנת. למרות הנ"ל לא היו כל הפרעות צרבלריות אוטנטיות. בדיקת התחושה היתה תקינה. לא נמצאו הפרעות בתחושה השטחית או העמוקה. לא היו הבדלי צד תחושתיים. לא נמצא פלס תחושתי. עצבי הגולגולת היו תקינים. האישונים היו תקינים ושווים והגיבו היטב לאור ולהתקרבות. תנועות העיניים היו מלאות לכל הכיוונים ולא נצפה ניסטיגמוס. קרקעיות העיניים היו תקינות". בפרק הסיכום מציין המומחה כך:- "מר א' נפגע בראשו ואולי בצווארו ובגבו בעת קפיצה לבריכה בתאריך 24.9.94. בחבלה זו לא נגרמו לו זעזוע מח או נזק מוחי אחר. אין עדות שנגרם לו נזק בחוט השדרה הצווארי והגבי או בשרשים העצביים הספינליים. בדיקותיו הנוירולוגיות מיד לאחר התאונה וכן בבדיקות ביקורת בתקופה הסמוכה לאחריה היו תקינות. בצילומי הרנטגן שבוצעו לאחר הפגיעה בחדר המיון העלה חשד לשבר דחיסה קל בחוליה הגבית השישית (6D). עליי לציין שלכך לא היה אישור מבדיקות עזר מאוחרות יותר. למשל מיפוי עצמות ב- 3/96 היה תקין ולא הראה קליטה ב- 6D כמצופה לאחר שבר. לדבריו, כל בעיותיו הנוירולוגיות החלו מיד לאחר הפגיעה והן כוללות כאבי ראש, צוואר וגב, חולשות בידיים וברגליים, זרמים והתכווצויות שרירים בהן במאמץ, קשיי הליכה וירידה כללית בתפקוד. אולם מעיון בחומר הרפואי מצאתי שתלונות אלה נוספו רק מספר שנים לאחר הפגיעה הנידונה. הן לא עלו בבדיקותיו לאחר התאונה. הן לא צויינו בצורתן זו למשל בבדיקתו בועדת גמלת ניידות רכב (28.6.95) ובועדה הראשונה בביטוח לאומי (12.6.96) ובדיקותיו הנוירולוגיות החוזרות היו תקינות (ראה למשל מכתבו של דר' ברמן מיום 24.3.96). ב- 4.8.96 נבדק במרפאה הנוירולוגית. ברישום בדיקה זו, צויין שלפני שנתיים (?) נפל בלונה גל, נחבל בראשו, נבדק בבית חולים ושוחרר ושמאז קשיי נשימה, כאבי ראש אחוריים, צוואר וגב תחתון. בדיקת CT צווארי הראתה הצרויות ב- 7-3C ובדיקת EMG היתה תקינה. בבדיקתו היו עצבי הגולגולת תקינים, מסת השרירים טובה ללא פסציקולציות וכוח תקין. היו החזרים ערים ללא החזרים חולניים, החזרי בטן תקינים, היסוס קל בתחושת מנח, ויברציה תקינה וסימן לרמיט שלילי. ביום 24.12.96 אושפז במחלקה הנוירולוגית של בית חולים הכרמל בחיפה. כסיבת האישפוז צוינו חולשה בארבע הגפיים, קושי בהליכה והפרעות בסוגרים. צויין שבמשך 10-8 חודשים אחרונים באופן הדרגתי הוא הרגיש רעד בראש וברגליים בזמן מאמץ פיזי, כאבי ראש וצוואר ותחושת זרמי חשמל בגפיים. במשך חצי השנה האחרונה החל להרגיש חולשה בארבע הגפיים, יותר ברגליים, והפרעות במתן השתן. היה מסוגל ללכת רק עם מקל. בארבעת החודשים האחרונים האחרונים היתה החמרה עם חולשה מתקדמת והתכווצויות שרירים. בדיקת MRI אשר בוצעה אמבולטורית (27.11.96) הראתה מוקדים קטנים בודדים בחומר הלבן מימין ומשמאל ללא האדרה חריגה המתאימים (בסימן שאלה) לדמיאלינזציה או וסקולופטיה. חוט השדרה הצווארי היה תקין. היתה הצרות קלה של התעלה משנית לשינויים ספונדלוטיים. בדיקתו הנוירולוגית העלתה ממצאים חיוביים כולל סימן לרמיט (+/-), החזרים גידיים ערים יותר ברגליים, פוליקינטיים עם קולונוס בפיקות ובאכילסים, כח גס ירוד, רעד בראש ובגפיים בזמן מבחן אצבע-אף ועקב-ברך, היפואסטזיה 6D מימין ו- 5D משמאל. רמת החלבון בנוזל השדרה היתה גבוהה ונמצאו פסים אוליגוקלונליים חיוביים. הבדיקות האלקטרופיזיולוגיות היו גבוליות. העלתה השערה אבחנתית שהמדובר בהתקף ראשון של מחלת דמיאלינטיבית (טרשת נפוצה). טופל בסטרואידים אשר הופסקו בהדרגה. מאוחר יותר הומלץ על תחילת טיפול מונע בבטהפרון." בהמשך מציין המומחה בחוות דעתו כך:- "ייתכן שהוא אמנם סובל מטרשת נפוצה, אך איני מוצא כל קשר אטיולוגי בינה לבין החבלה הנידונה מיום 24.9.94. קיים ספק גדול אם יש כלל קשר סיבתי בין טראומה לבין פריצת מחלת הטרשת הנפוצה. אלא שבמקרה שלפנינו, אפילו לא היתה כלל סמיכות פרשיות בין החבלה (שלא גרמה כאמור לנזק מוחי או חוט שדרתי) לבין תחילת התלונות הנוירולוגיות אשר הופיעו מספר שנים מאוחר יותר לפי התיעוד הרפואי. בנוסף עלי לציין שבבדיקתי הנוירולוגית אותו לא מצאתי כלל עדות לקוודריפרזיס (חולשה/שיתוק בארבע הגפיים). לא היתה כלל חולשה בגפיים העליונות. אולי קיימת אצלו (בספק רב) פרה פרזיס אוטנטית קלה (חולשה קלה בגפיים התחתונות), אך אם כך, הרי שזו "קבורה" ומוסתרת בתוך המופגנות וההגזמתיות הבולטת אשר נמצאה בעת בדיקתו. הוא הפגין (ראה לעיל) שיתוק מוחלט, לא אורגני ולא אוטנטי, בגפיו התחתונות אשר אף היה לא קבוע. מבחינה אובייקטיבית הרי שלא מצאתי אצלו כל הפרעות במסה השרירית, בטונוס, ובתחושה, אמנם היתה ערות החזרים בגפיים העליונות והתחתונות, אך לא היו רפלקסים פתולוגיים והחזרי הבטן הופקו אף הם. שוב, יתכן שהוא סובל מטרשת נפוצה, אך אין עדות אובייקטיבית שמחלתו הינה בדרגת חומרה כזו כפי שהוא מפגין. למען הסר ספק ולמרות פקפוקים רבים, אני מעריך את נכותו בגין פרהפרזיס קלה (אם היא קיימת בכלל) בשיעור של 20% לפי ס' 29 (2) א' מקובץ התקנות. לאור כל האמור לעיל, אין אני מוצא אצלו כל נכות בתחום הנוירולוגי כתוצאה מן הפגיעה מיום 24.9.94. אותה חבלה לא גרמה לו לזעזוע מוח או לנזק מוחי אחר. היא לא גרמה לו לזעזוע של חוט השדרה הצווארי או הגבי או לנזק טראומטי אחר בו. ייתכן שהוא פיתח מאוחר יותר את מחלת הטרשת הנפוצה. אך אף אם הוא אכן סובל ממחלה זו, עליי לקבוע שהיא לא נגרמה כלל ואף לא הואצה או זורזה כתוצאה מן הפגיעה הנידונה". 29. הנה כי כן, המומחה הנוירולוג שמונה על ידי בית המשפט קבע בחוות דעתו כי לא נגרם לתובע נזק נוירולוגי כתוצאה מהפגיעה ב-24.9.04. למרות פקפוקים רבים קבע כי לתובע 20% נכות בגין פרהפרזיס קלה - חולשה קלה בגפיים התחתונות. המומחה הדגיש לאורך חוות דעתו כי בבדיקתו גילה התובע מוגזמות ומופגנות ניכרת, אך כאמור, למרות זאת, העניק לו את שיעור הנכות הנ"ל. עוד סבר המומחה בחוות דעתו, כי ייתכן שהתובע סובל מטרשת נפוצה. המומחה לא מצא כל קשר בין החבלה שנחבל התובע בתאונת הבריכה הנדונה לבין הנכות הנוירולוגית שהעניק לו ואף לא מצא כל קשר בין התאונה לבין מחלת הטרשת הנפוצה או פריצתה. 30. מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי המומחה האורתופדי שמונה כמומחה בית המשפט הוא דר' חיים צינמן, מנהל המחלקה האורתופדית ב' בבית החולים רמב"ם. בדיקתו נערכה ב-17.7.01. חוות דעתו של פרופ' מלמד עמדה לנגד עיניו של דר' צינמן עת ערך את חוות דעתו שלו. דר' צינמן מזכיר אף הוא בחוות דעתו (ת/5) את תולדות המקרה, את תוכנו של מכתב השחרור מבית החולים פוריה, את ביקור התובע במרפאת הגב 5 ימים לאחר אשפוזו, מציין כי התובע התלונן במרפאה על כאבים בעמוד השדרה הגבי התחתון אך לא היו תלונות על הצוואר. בדיקה נוירולוגית תקינה. מצויין כי הוזמן מיפוי עצם. נזכר ניתוח הפרטס שהתובע עבר ב-11.10.94, ללא קשר לתאונה, נזכר כי אין רישומים על תלונות של כאבים בצוואר ובגב. המומחה מזכיר כי מיפוי העצם שהוזמן לא הראה קליטה פתולוגית. המומחה מציין כי פרופ' סגל מבי"ח הדסה ירושלים, שבדק את התובע ב- 11.7.96, כותב שאין שבר בחוליות טורקליות. נזכר כי במרץ 96' בוצע מיפוי עצם אשר היה תקין. נזכר כי ב- 12.6.96 עבר ועדה של המוסד לביטוח לאומי ולא נמצא חסר נוירולוגי. נזכר מכתב של דר' טנצמן מ- 4.7.96 בו צויין "CT צווארי לא מסביר תלונותיו. צילום צוואר תקין. הוזמן EMG שהיה תקין". נזכר מכתב של דר' חנני שבדק את התובע ב- 16.8.96 וכותב: "צילומים תקינים. הופנה לטיפול פיזיוטרפי". עוד נזכר כי ב- 24.12.96 אושפז התובע במחלקה הנוירולוגית בבית החולים כרמל ואובחן טטרפרזיס ומחלה דמיאלניטיבית. לבסוף מצויין בפרק תולדות המקרה כי התובע אובחן כסובל מטרשת נפוצה. תלונות התובע בפני דר' צינמן היו כאבים בגב העליון, כאבים בעורף, שרירי הכתפיים נתפסים, הקרנה של הכאב לידיים ולרגליים. כאב קבוע שמתגבר ככל שמתנועע יותר, הרגשת התכווצויות שרירים בגפיים. כשישן בתנוחה לא נוחה קם עם תרדמת והתכווצויות. בהמשך מפרט המומחה את ממצאי הבדיקה:- "דלדול של 1 ס"מ בהיקף שרירי הזרוע והאמה. אין ספזם שרירים פרה ורטברליים. הגבלה רצונית קלה בתנועות ע"ש צווארי בכיפוף, יישור, הטיה לימין ולשמאל וסיבוב. כח גס שמור פרט לחולשה קלה כח 5-4 במכופפי האצבעות. תחושה שמורה. החזרים הופקו ערים. ע"ש גבי אין סטיה. רגישות ללחץ באזור 6D. אין ספזם שרירים פרה ורטברליים. אין קיפוזיס. אין סקוליוזיס". בהמשך מציין המומחה את פענוח הצילומים השונים שעמדו בפניו - בצילום מיום התאונה בו אין לראות שבר פרט להנמכה קלה 6D. ע"ש צווארי אין לראות שבר. נזכרים צילומים שונים משנת 1996, נזכר MRI מ- 27.11.96 בו אין לראות שבר או בלט דיסק, CT מ- 27.4.96 בו נמצאה הנמכה קלה של 6D וצילום מ- 17.7.01 של ע"ש צווארי ביחס אליו מצויין כך:- "אין היצרות של המרווחים בין החוליות. מבנה החוליות תקין. חוליה 5C אוסטיאופיטים קידמיים. בצילומים אלכסוניים המפרקים ה- FACET JOINT תקינים. זיז ספינוזי 7C מנותק. ע"ש גבי הנמכה קלה של חוליה 6D למרות שאין עיוות בצורת הקיר הקדמי של חוליה זו". בפרק סיכום ומסקנות שבחוות הדעת מציין המומחה כך:- "מר א' עמי נפגע לדבריו ביום 27.9.94, כאשר קפץ לבריכה ופגע בראשו בקרקעית הבריכה. פנה לביה"ח פוריה שם נבדק. הועלה חשד לשבר בחוליה 6D והופנה למנוחה בביתו. נבדק ע"י דר' ברמן לאחר 5 ימים ולא נמצא חסר נוירולוגי. עבר ניתוח החלפה מלאה של מפרק הירך בביה"ח עפולה וזאת עקב מחלה שהופיעה בילדות ואינה קשורה לתאונה הנידונה. ולמרות שהיה מאושפז במחלקה האורתופדית וחזר לביקורות אצל רופאים אורתופדיים לא התלונן על הצוואר והגב. מיפוי עצם לא הראה קליטה דבר שהייתי מצפה לראותו גם לאחר מספר חודשים לו היה מדובר בשבר. בדיקת EMG היתה תקינה ובדיקות חוזרות ע"י רופאים שמתמחים בעמוד שדרה כמו דר' טנצמן ודר' חנני לא אבחנו ממצא נוירולוגי חיובי וצילומי רנטגן פוענחו כתקינים. רק לאחר כשנתיים החל להתלונן על כאבי צוואר וגב ושייך את התלונות לנפילה ובכל בדיקה הזכיר לרופאים את החבלה מיום 24.9.94. אך לפי החומר שעמד לרשותי החבלה היתה מה שנקרא ברפואה "RED HERRING" ז.א. ממצא שאינו קשור למחלתו העיקרית שאובחנה רק בעת האשפוז בביה"ח כרמל ביום 24.12.96. יש לייחס את תלונותיו למחלתו היסודית שהיא טרשת נפוצה שכנראה החלה בסימנים מוקדמים ששוייכו לחבלתו לפני שהיתה האבחנה הנכונה. לאורך כל הדרך הועלה חשד לשבר של חוליה 6D. בצילומים נראית הנמכה קלה של חוליה 6D ללא דפורמציה וללא שהיתה קליטה במיפוי. אני נותן לנפגע להנות מהספק וקובע נכות צמיתה בשיעור 5%, לפי ס' 37 (8) א'. בצילומי ע"ש צווארי נראה ניתוק של זיז ספינוזי 7C. ממצא זה כאשר נגרם מטראומה נקרא CLAY SHOVELLER FRACTURE, אך יכול להיות גם גרעין נוסף ששכיח באזור זה והעובדה שלא היתה קליטה במיפוי מעלה ספק באפשרות שהיה שבר. במידה של שבר הייתי מצפה לממצאים קליניים מרשימים הרבה יותר. בעת הבדיקה בחדר מיון של ביה"ח פוריה ובביקורות שלאחר 5 ימים אצל דר' ברמן באם היה מדובר בשבר היה ממצא של אכימוזיס הגבלה ניכרת בתנועות, דבר שלא ניתן להתעלם ממנו. ושוב רק מבית הלל אני קובע נכות צמיתה בשיעור 5%, לפי סעיף 37 (9). הממצאים הקליניים של הפגיעה הנוירולוגית, כפי שהתייחס אליהם גם פרופ' מלמד קשורים למחלת ניוון השרירים ולא לחבלה". 31. הנה כי כן, דר' צינמן, הגם שמתוך ספק, קבע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין מצב חוליה 6D. עוד קבע, בנקטו גישה של בית הלל, 5% נוספים בגין ניתוק של זיז ספינוזי 7C. עוד קבע המומחה שאת תלונות התובע יש לייחס למחלת הטרשת. 32. טענות הצדדים התובע סבור כי הוא סובל ממיאלופטיה צווארית כתוצאה מהחבלה שארעה לו בתאונת הבריכה. התובע מקבל כי הוא סובל מטרשת נפוצה. לגישתו, חבלת הראש ממנה סבל בתאונה חשפה אותו לסיכון של מחלת הטרשת שהתגלתה אצלו (עמ' 8 לסיכומים). לחילופין טען כי אף אם נותר ספק בשאלת הקשר בין התאונה לטרשת הרי לא ניתן להפריד בין השפעת שני הגורמים לנזק ומכאן על המזיק לשאת במלוא הנזק. לחילופי חילופין טען לתחולת כלל הגולגולת הדקה. טענה אחרונה זו, נטענה באורח סתמי ובלתי מפורט ואין לדון בה. התובע מבסס טענותיו הן לעניין השאלה ממה הוא סובל והן לשאלת שיעור נכותו על חוות דעתו של הנוירולוג דר' פלכטר שהוגשה מטעמו. עוד טוען התובע לנכות אורתופדית כתוצאה מהתאונה, על בסיס האמור בחוות דעתו של האורתופד דר' ברוסקין שהגיש. הנתבעים טוענים כי יש לאמץ את קביעותיו של פרופ' מלמד ולקבוע כי אין לתובע מיאלופטיה צווארית ואף כי אין קשר סיבתי בין מצבו הרפואי הנוירולוגי לחבלה. כן, ביקשו לאמץ את חוות דעתו של מומחה בית המשפט דר' צינמן לעניין שיעור הנכות האורתופדית וטיבה. 33. טרשת נפוצה כפי שצויין לעיל, בחוות דעתו ציין מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגי, פרופ' מלמד, כי יתכן שהתובע סובל מטרשת נפוצה. עיון במכתב השחרור מבית החולים כרמל, מראה שתחילה נבדקו 3 כיווני אבחנה והם - מיאלופטיה צווארית, וסקוליטיס ומחלה דמיאלנטיבית (ראה עמ' 3 ל- ת/2). כך הבין את מכתב השחרור גם פרופ' מלמד בחקירתו. מיאלופטיה צווארית היא פגיעה בחוט השדרה עצמו (עמ' 28) וסקולופטיה היא דלקת כלי דם (עמ' 32). מחלה דמיאלנטיבית היא תהליך של הרס המיאלין העוטף את סיבי העצב (ראה ע"א 3264/96 קופ"ח נ' יפה פלד, פד"י נב(4) עמ' 849 בעמ' 854). בע"א 3262/96 הנ"ל (עמ' 854), נקבע כי הסיבה השכיחה ביותר לדמיאלינציה היא טרשת נפוצה, שהינה מחלה אימונולוגית-חיסונית. בפרק האבחנה במכתב השחרור מצוין כאמור - טטרפרזיס וכן, כי אין לשלול מחלה דמיאלנטיבית. בחקירתו הסביר פרופ' מלמד כי המחשבה האבחנתית הסופית לגבי התובע בבית חולים כרמל היתה כי מדובר בטרשת נפוצה וציין כי התובע התחיל לקבל טיפול יסודי למחלה זו (עמ' 11 - 10.06.02). בחקירתו במשפט ציין המומחה כי וסקולופטיה לא נזכרת יותר מעבר לציון במכתב השחרור (ראה עמ' 32). עוד מסר, כי באשפוז הראשוני הועלתה אפשרות של מיאלופטיה צווארית אך כי אבחנה זו נדחתה על ידי רופאי בית החולים (עמ' 27). פרופ' מלמד הסביר כי מסקנת הרופאים שבדקו את התובע לאורך זמן משנת 1996 אשר למחלתו הנוירולוגית, היתה שהתובע סובל מטרשת נפוצה. המומחה ציין כי בבית החולים אף טיפלו בתובע בסטרואידים, תרופות ממשפחת הקורטיזון, ואף המליצו מאוחר יותר על טיפול מונע בטרשת הנפוצה בתרופה הנקראת בטהפרון (עמ' 27). גם פרופ' מלמד עצמו סבור כי התובע סובל מטרשת נפוצה, כפי שהסביר בחקירתו. זאת, על סמך בדיקתו את התובע ועל סמך בדיקות עזר שנערכו לתובע, ובראשן MRI ראש וע"ש צווארי הראשון שנערך לו לקראת אשפוזו בבית חולים כרמל (11.7.06 עמ' 16) ב- 27.11.96 שהראה נגעים בחומר הלבן, וכן בדיקת נוזל השדרה שבוצעה בבית חולים כרמל שהראתה פסים אוליגוקלונליים חיוביים המעידים על פגיעה במיאלין והינם אופייניים לטרשת. בחקירתו, התייחס פרופ' מלמד לעניינים נוספים שהשפיעו על אבחנתו. לדבריו, לפני שנת 1996 לא היו לתובע תלונות מעבר לתלונות הקשורות למחלת הפרטס המולדת ממנה סבל (עמ' 30-29). המומחה התייחס לועדת הניידות אליה פנה התובע ב- 1995 ולדו"חות המל"ל מ- 1996. עוד ציין, שלא מצא עדות קלינית למחלת המיאלופטיה הצווארית בבדיקתו וכי חסרים אצל התובע אלמנטים מובהקים שלה (עמ' 28). המומחה ציין כי חלבון גבוה שנמצא אצל התובע בבית חולים כרמל אינו שיקול אבחנתי או טיפולי חשוב (עמ' 12, ישיבה מ- 10.6.02). עוד התייחס להגזמתיות שהפגין התובע בבדיקתו ואף ציין כי לתובע לא היה מהלך אופייני של מחלת הטרשת, אותה ניתן לעתים לאבחן רק בפתולוגיה (עמ' 30). בהמשך ציין המומחה כי הגם שאינו בטוח ב- 100% שהתובע סובל מטרשת נפוצה, הרי זו האבחנה שנקבעה על ידי הרופאים האחרים שבדקו אותו והוא עצמו מקבל את האבחנה הזו כאבחנה האפשרית ביותר (עמ' 30). פרופ' מלמד קיבל כי לתובע יש כנראה פגיעה פירמידלית וכי קיים גרעין אורגני של חולשה בגפיים התחתונות שיתכן וקשור למחלתו היסודית ונתן נכות בגין עניינים אלה (עמ' 8,7 מ-10.6.02). גם דר' צינמן, המומחה האורתופד, ציין כי האפשרות של מיאלופטיה צווארית נדחתה (עמ' 27 מ- 5.9.02). בבחנו את מכתב השחרור ציין דר' צינמן שהתובע סוכם כסובל קרוב לוודאי מטרשת נפוצה וכי זו האופציה בה בחרו הרופאים בבית החולים. דר' צינמן הסביר כך:- "אין ברפואה תשובה חד משמעית. אין מצב של שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. סימני המחלה מופיעים בכמה מחלות שונות דומות. לפי הסבירות ומירב הבדיקות מעלים את האבחנה שבסוף היא הכי מקובלת. ככה מתנהלת הרפואה. במקרה הנוכחי מכיוון שב - MRI נמצאו ממצאים במח שאינם מופיעים במיאלופטיה צווארית הם בסוף סיכמו את החולה כסובל קרוב לוודאי, כי אין ברופאה 100%, מטרשת נפוצה - מלטיפלסקלרוזיס" (עמ' 40 מ - 29.4.03). 34. כאמור, ב"כ התובע מקבל כי התובע סבל מטרשת נפוצה וטוען כי התובע סובל גם ממיאלופטיה צווארית, בעוד והנתבעות מבקשות לקבל את קביעת מומחי בית המשפט. 35. המקרה היה מקרה לא קל לפענוח, אך יש בראיות כדי להוכיח כי התובע סבל מטרשת נפוצה. יש לקבל את עמדת פרופ' מלמד, מומחה בית המשפט, שאבחן אותו כסובל מטרשת נפוצה כאבחנה הסבירה ביותר. יש לקבל ולקבוע אם כן, כי התובע סבל, עת אושפז בבית חולים כרמל ולאחר מכן, מטרשת נפוצה. 36. התובע אינו טוען כי החבלה שנחבל בתאונת הבריכה גרמה למחלת הטרשת, אך סבור כי החבלה שמשה טריגר להופעתה. עוד טען כי הוא סובל גם ממיאלופטיה צווארית. מומחה בית המשפט, הפרופ' מלמד, שלל שתי טענות אלה. כדי לבחון את טענות התובע בעניין זה, יש לעמוד על עיקרי עמדתם של דר' פלכטר ודר' ברוסקין שערכו חוות דעת מטעם התובע, עליהן התבסס בהעלאת טענות אלה. 37. הנוירולוג דר' פלכטר ערך חוות דעת ושתי תוספות לחוות הדעת (ת/8). דר' פלכטר בדק את התובע ב- 12.1.98, 3 שנים לפני בדיקתו של פרופ' מלמד. בחוות דעתו מציין דר' פלכטר כי כתוצאה מהמכה בראשו מקרקעית הבריכה, חש התובע בזעזוע קשה לאורך עמוד השדרה, הופיעו מייד קשיי נשימה ולאחר שהתובע הצליח לשחות אל דופן הבריכה נמשה והובא לחדר המיון של בית חולים פוריה, שם התלונן על כאבי ראש וכאבים בעמוד השדרה. בוצעו צילומים והועלה חשד לשבר דחוס של חוליה 6D, הומלץ על מנוחה ומעקב אורתופדי. דר' פלכטר מציין כי למרות הטיפולים האורתופדיים, מצבו של התובע המשיך להחמיר, והוא התלונן על כאבים בצוואר, עורף, גב, כאבים בינצלעיים, כאבי ראש, נפילות חוזרות והתכווצויות של שרירי הגפיים והלסתות. בהמשך חוות דעתו, מציין דר' פלכסר כי אבחונים אורתופדיים חוזרים הדגימו שבר של זיז רוחבי של חוליה 7C ותהליך ניווני מתקדם של חוט השדרה. עקב ההחמרה במצבו כולל הופעת סימנים המעידים על פגיעה נוירולוגית, הופנה להערכה נוירולוגית בבית חולים כרמל ושם התקבלה, לדעתו, אבחנה של מיאלופטיה צווארית וטרשת נפוצה. המומחה מציין בחוות דעתו כי הביטוי לחבלה בחוט השדרה יכול להיות שברי דחיסה הנגרמים מהפגיעה בראש בתחתית הבריכה, כשהביטוי המיידי יכול להיות סימני כליאה של שורשי עצבים בצוואר עד להתפתחות של שיתוק 4 גפיים, כאשר יש מצבים בהם בשלב מאוחר יותר, על רקע של לחץ מתמיד על חוט השדרה, יכולה להתפתח מיאלופטיה צווארית, מחלה של חוט השדרה הצווארי עם חולשה מוטורית מתקדמת של הגפיים, הפרעת יציבה, הפרעות תחושה בשליטה על שלפוחות השתן. בהמשך, מציין המומחה כי המחלה נימנית על קבוצת המחלות האוטואימוניות, כשעד היום קיימים חילוקי דעות ואין אסכולה ברורה באשר לגורם הראשוני המביא להתפרצות סימניה הראשוניים. המומחה מציין כי זיהום, חום גבוה, מצבי סטרס וטראומות פיזיות, הן אפשרויות המובאות בספרי לימוד כגורמי הדק (טריגר) כשהגורם למחלה אינו ידוע אך יש אין ספור תיאוריות. המומחה מציין כי במקרה הנוכחי אובחנה המחלה כשנתיים לאחר שהתובע נפגע פגיעה קשה בראשו, בעמוד השדרה הצווארי והגבי בעת שצלל לבריכה כשבמהלך שנתיים אלה הופיעו סימנים שונים המעידים על פגיעה במערכת העצבים שיכולים להיות מיוחסים לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי והגבי והן למחלת הטרשת הנפוצה. מסקנתו היא כי קיימת זיקה בין חבלת הראש-צוואר-גב שהתובע עבר ב- 1994 וכתוצאה מכך הופיעו סימניה של המחלה, אך בגלל התמקדות בבעיות האורתופדיות לא הועלתה האפשרות של אבחנה אחרת. לדעתו, קיימת כמובן גם האפשרות שמחלת הטרשת הנפוצה התפתחה לאחר שכבר היו סימנים של פגיעה במערכת העצבים וזאת על רקע חבלת הצלילה. לאור מורכבות המקרה בו קיימת נכות הן על רקע חבלה - המיאלופטיה הצווארית והגבית והן על רקע מחלת טרשת נפוצה, מוצא דר' פלכטר כי קיים קושי להפריד ביניהם כיוון שהסימנים להפריד (? - ר.ח.ו.) מעורבים, לכן העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע ב- 65% ו- 40%, קרי, 80% משוכלל. עליי לציין כי בחלקים מחוות הדעת בהם מדבר דר' פלכטר ב"מחלה" לא הבהיר מפורשות האם כוונתו למחלת הטרשת או למחלת המיאלופטיה. מאחר ודבר בקטעים אלה על כך שה"מחלה" היא מבין המחלות האוטואימוניות, בעוד מיאלופטיה היא מחלה של חוט השדרה, יוצאת אני מהנחה שהדברים כוונו לטרשת הנפוצה. 38. בהמשך, ערך המומחה שתי השלמות לחוות דעתו, מועד עריכת ההשלמה הרשונה לא צויין בה. מועד עריכת ההשלמה השניה הוא 2.1.02. שתיהן הינן חלק מ- ת/8, יחד עם חוות הדעת המקורית. בהשלמה הראשונה, מתייחס דר' פלכטר לחוות דעתו של פרופ' שרף מ- 14.1.00 שהוגשה מטעם הנתבעים (נ/13) חוו"ד זו הוגשה בהסכמה לאחר מותו של עורכה. פרופ' שרף שבדק את התובע ב- 26.12.99 מצא שהבדיקה הנוירולוגית שערך לתובע כמו גם תלונותיו של התובע, תואמות את האבחנה של טרשת נפוצה שהתקבלה בבית חולים כרמל. פרופ' שרף היה בדיעה שאין כל קשר בין הארוע שעבר התובע בספטמבר 94' לבין הטרשת הנפוצה שהופיעה במהלך 1996. בהשלמה זו חולק דר' פלכטר על דעתו של פרופ' שרף ומציין כי הבדיקות שנעשו בבית חולים כרמל יכולות לתמוך בכל 3 האפשרויות האבחנתיות שהועלו בבית חולים כרמל - מיאלופטיה צווארית, וסקוליטיס ומחלה דמיאלינטיבית. לגישתו, מהלך מחלתו של התובע הוא הדרגתי והופיע למעשה מייד לאחר החבלה הקשה בצווארו, כאשר הבחנת הטרשת הנפוצה ניתנה למעלה משנתיים לאחר שנפגע. לגישתו, פרופ' שרף מתעלם מהנתונים הנ"ל ותולה את כל התמונה הקלינית במחלת הטרשת. לגישתו של דר' פלכטר, לאור המהלך והתפתחות הסימנים הנוירולוגיים היכולים לנבוע גם מחבלת הצוואר הקשה כי קיימת זיקה בין חבלת הראש-צוואר-גב שהתובע עבר לבין הופעת הסימנים הנוירולוגיים ומכיוון שקיים קושי להפריד בין הסימנים הנובעים מהפגיעה המיאלופטית הצווארית ובין הסימנים הנובעים ממחלת הטרשת הנפוצה, יש להכיר בחבלה שעבר כגורם להתפתחות חלק מהתסמונת הנוירולוגית שהתפתחה במהלך השנים מאז שנפגע. ההשלמה השניה נערכה כדי להתייחס לחוות דעת פרופ' מלמד ב- 2.1.02. בהשלמה זו מציין דר' פלכטר כי פרופ' מלמד אינו מתייחס לממצאים הברורים שהתגלו בבדיקות התהודה המגנטית של הצוואר שהדגימו שינויים דיסקופטיים בגובה 6C - 3C עם היצרות התעלה הספינלית ולחץ על השק התקאלי וחוט השדרה, ממצאים שיכולים להוות גורם להתפתחות מצב של סבל לחוט השדרה הצווארי ובעקבותיו להופעת סימנים של מיאלופטיה צווארית. דר' פלכטר טוען שפרופ' מלמד אינו מתייחס לאפשרויות האבחנתיות שהועלו בבית החולים כרמל. עוד מציין דר' פלכטר, כי בבדיקה שערך פרופ' מלמד לתובע, אין ממצאים נוירולוגיים, כלומר, הבדיקה תקינה, זאת, בניגוד למה שנמצא בבדיקתו שלו ולמה שתואר בבדיקות שבוצעו על ידי רופאים אחרים כולל במהלך האישפוז. עוד טוען דר' פלכטר שיעילות מיפוי עצמות בקביעת שברים היא רק למספר חודשים לאחר החבלה ולא יותר משנה ולאחר זמן זה, אין במיפוי עצמות תועלת באיתור השברים בעצמות. דר' פלכטר מוסיף וטוען כי רמת החלבון שנמצאה בנוזל מח השדרה של התובע מלמדת על נוכחות תהליך פתולוגי המערב את רקמת המח ו/או מעטפותיה, כאשר גם בבית החולים כרמל היתה הערכה שרמת החלבון הגבוהה יכולה לבטא פגיעה מיאלופטית צווארית. דר' פלכטר מסכם כי לאור המהלך והתפתחות הסימנים הנוירולוגיים אשר הופיעו למעשה חודשים לאחר החבלה, כאשר הנזק לחוט השדרה הצווארי התמשך לאורך זמן, הרי קיים קשר הדוק לחבלת הראש צוואר אותה חווה התובע ב- 24.9.94 עת קפץ לבריכה וראשו פגע בתחתית בעוצמה. מכיוון שיש חפיפה בין סימנים נוירולוגיים הנובעים מפגיעה מיאלופטית צווארית וסימנים של מחלת טרשת נפוצה, הרי יש להכיר במחלה שעבר התובע כגורם להתפתחות חלק מהתסמונת הנוירולוגית שהתפתחה במהלך השנים מאז נפגע. 39. מיאלופטיה - האמנם? נמוקי פרופ' מלמד לכך שהתובע אינו סובל ממיאלופטיה צווארית היו כי לא מצא עדות לפגיעה שורשית, לא היו הפרעות בתחושה כמצופה במיאלופטיה צוארית, כאשר ממצאי הצלומים בדבר שינוי ברוחב תעלת הצואר יכולים להופיע גם באוכלוסיה התקינה ללא סימנים קליניים של לחץ. פרופ' מלמד הזכיר גם את תלונות החולה. לדברי פרופ' מלמד, ממצאי ה-MRI שהצביעו על נגעים במוח ונוזל השדרה החיובי לפסים אוליגוקלונליים היטו את כף המאזניים לעבר אבחנה של התקף ראשון של טרשת נפוצה (עמ' 12 ישיבה מ-10.6.02). כאשר ב"כ התובע ביקש לשכנעו כי טעה בעמדתו בדבר אי קיומה של מיאלופטיה צוארית אצל התובע, השיב כדלקמן: ""אם הכל כתוצאה ממיאלופטיה צוארית, האיש היה צריך להיות אחרי מספר נתוחים בעמוד השדרה. עיקר הסיבה של רופאי בית החולים לבצע את בדיקת נוזל השדרה היתה אני חושב, לבדוק נוכחות פסים אוליגוקלונליים. הם חיפשו טרשת נפוצה. כאשר הם קיבלו גם רמת חלבון גבוה הם התייחסו אליה ופרשו את זה כיכולה לנבוע מלחץ אבל הם לא הפנו את התובע לנתוח עמוד השדרה צוארי אלא מסקנתם היתה יש לו טרשת נפוצה נטפל בזה. גם הם ייחסו משקל נמוך לעובדה שהיה חלבון גבוה. לא התעלמו מכך, אבל לא עשו צעד נוסף טיפולי כתוצאה מכך" (עמ' 13 ישיבה מ-10.6.02). הנה כי כן, פרופ' מלמד סבור שהתובע לא סבל ממיאלופטיה צוארית. פרופ' מלמד, שהיה ער לשוני בין ממצאי בדיקותיו לבין ממצאי בדיקות שערכו לתובע פרופ' שרף ודר' צינמן, לא יכול היה להסביר את ממצאי הרופאים האחרים (עמ' 4,5 10.6.02) והסביר שפרשנותו להפרעת ההליכה של התובע היתה כי תופעה זו היא לפחות בחלקה לא אותנטית והגזמתית (עמ' 6 - 10.6.02). עוד ציין כי מחלת הטרשת הנפוצה מצטיינת בעליות ובמורדות, כשבחלק גדול מהמקרים ישנן התלקחויות והפוגות או החמרות והטבות, וכי יתכן שמצב זה הוא הסבר נוסף לממצאים שונים בבדיקות שונות (בעניין זה הסכים איתו דר' ברוסקין - עמ' 57). עוד ציין, כי אפשרות נוספת היא שבבית החולים היתה פחות הגזמתיות בבדיקה (עמ' 9, 10.6.02). כזכור, למרות ממצאי הבדיקות שערך פרופ' מלמד, העניק לתובע 20% נכות. בתשובות פרופ' מלמד לשאלון שהפנה אליו התובע, ציין כי לפי מסמכים שבידיו לא בדק את התובע נוירולוג עד ל- 7/96, אך ציין גם כי בדיקה נוירולוגית נאותה אינה צריכה להתבצע דווקא על ידי נוירולוג. 40. עיון בחוות דעתו של דר' פלכטר ובהשלמות שערך, מראה כי אלה מבוססות על טענות עובדיות מסויימות ביחס לטיב הפגיעה ולמועד הופעת תופעות מסויימות. דר' פלכטר מציין בעיקרו כי קיים קושי להפריד בין מיאלופטיה לטרשת, כי הבדיקות שנעשו בבית החולים כרמל יכולות לתמוך בכל 3 האפשרויות שהעלה בית החולים, כי פרופ' מלמד אינו מתייחס לתוצאות ה- MRI הצווארי היכולות להיות גורם להתפתחות מצב של סבל לחוט השדרה הצווארי ובעקבות זאת להופעת סימני מיאלופטיה צווארית. דר' פלכטר מציין גם כי ממצאי פרופ' מלמד לא תואמים ממצאי רופאים אחרים וכי רמת החלבון יכולה לבטא מיאלופטיה. עוד היה בדעה כי סימנים נוירולוגיים התחילו למעשה חודשיים אחרי החבלה (ראה תוספת II, לחווה"ד, חלק מ-ת/8). 41. בחקירתו במשפט, הסכים דר' פלכטר שתיאור הפגיעה המופיע במסמכים שערך, כולל התיאור לפיו מעוצמת המכה חש התובע כי עמוד השדרה שלו התכווץ לכל אורכו, מקורו בפי החולה ואינו מופיע בתיעוד הרפואי (עמ' 51). עוד הסכים דר' פלכטר, שהתובע מסר לו שמספר חודשים לאחר התאונה היו לו התכווצויות וכאבי צוואר ועורף ואף נפילות חוזרות, הגם שתיאורים אלה לא מופיעים במסמכים הרפואיים עד ל- 3/96 שם נזכרים כאבי גב וראש (עמ' 53). עוד הסכים, כי הממצא הרנטגני בדבר היצרות המרווח הבין חולייתי בגובה 7C - 5C מתייחס לצילומים מ- 8/1996, שנתיים לאחר החבלה. בבקשו להציג את התלונה הראשונה בדבר כאבי צוואר, היפנה למכתב השחרור מבית החולים כרמל בו מצויין כי כאבים אלה התרחשו במשך 10-8 החודשים האחרונים. 42. פרופ' מלמד נחקר ארוכות בידי ב"כ התובע. פרופ' מלמד הסביר בחקירתו באורח יסודי את עמדתו ואת הסיבות למסקנותיו. בניגוד למומחי הצדדים, רופא זה, פרופ' מלמד, שהינו מבכירי הנוירולוגים, מנהל מחלקה פעיל בבית חולים גדול, הוא מומחה מטעם בית המשפט. ככלל, בהעדר סיבה לעשות אחרת, נוטה בית המשפט לקבל את חוות דעת המומחים שמונו על ידו (ראה ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא פד"י נו(2) עמ' 936 בעמ' 9-948). לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים ואת הראיות שהובאו, כך בדעתי לעשות גם במקרה זה. מסקנותיו של פרופ' מלמד התבססו, בין היתר, על מסמכים מזמן אמת, שאינם תומכים בטענות התובע לפיהן חש בתופעות מסויימות כבר מספר חודשים לאחר התאונה או אף בסמוך לאחריה. ממסמכים אלה עולה כי תלונות ראשונות על הכאבים והתופעות שצויינו במכתב השחרור מבית החולים כרמל בסוף 1996 לא החלו להופיע לפני 3/96. לא רק זאת, אלא שהטענה אותה אימץ דר' פלכטר, לפיה מדובר היה בפגיעת ראש קשה ובתחושה שעמוד השדרה שלו התכווץ לכל אורכו, והטענה לפיה התופעות הנדונות הופיעו מייד לאחר התאונה, כפי שמוסר דר' פלכטר בהשלמה לחוות דעתו, אינן מוצאות תמיכה במכתב השחרור מבית החולים פוריה שניתן ביום המקרה. בכך שדר' פלכטר מכנה את פגיעת התובע "חבלת ראש-צואר-גב" - אין כדי להוסיף ממצאים למצב התובע לאחר הפגיעה, שתוארו במסמך שהוציא בי"ח פוריה ובמסמכי דר' ברמן. אין קל מלקבל ללא ביקורת מספקת את תלונות התובע ולראות בהן מסד נתונים אמיתי, אלא שמקום שתלונות אלה לא מוצאות תמיכה או סיוע במסמכים רפואיים מזמן אמת, ומקום שרק סביר הוא להניח שאדם, שקבלת טיפול רפואי אינה זרה לו בהיותו נכה מלידה שעבר טיפולים רפואיים בעבר, יתלונן בזמן אמת על תופעות קיימות ומטרידות, הרי, בהעדר תלונות כאלה או רישום רפואי אחר בדבר קיומן בזמן אמת, אין באפשרותי לקבל עמדה רפואית המתבססת על נתונים כאלה. 43. אכן, הן פרופ' מלמד והן דר' פלכסר, הסכימו כי חלק מהתופעות שהתגלו אצל התובע במהלך הבדיקות בבית החולים כרמל עשויות להצביע על יותר מאבחנה אחת. אלא, שבעוד דר' פלכסר (ובעקבותיו התובע) ביקש לראות בכיווני הבדיקה שנעשתה בבית החולים כרמל משום "אבחנות" בעלות משקל זהה, הסביר מומחה בית המשפט כי מדובר היה בכיווני בדיקה אפשריים שלאחר מכן, ולאחר קבלת תוצאות הבדיקות, עברו דיון ושקילה והאבחנה בסוף המהלך היתה אחת, ולא יותר. האבחנה שנתקבלה היא כי מדובר בטרשת נפוצה. במכתב השחרור שנערך בביה"ח כרמל צויין כאבחנה "טטרפרזיס. אין לשלול מחלה דמיאלנטיבית". מכאן - זו היתה האפשרות שלא נשללה. הטיפול שניתן היה טיפול כנגד מחלה זו ולא נמסר על בצוע בירור נוסף של בית החולים שהניב אבחנה אחרת. מכאן, צודק פרופ' מלמד כי זו היתה בסופו של דבר האבחנה שהתקבלה בבי"ח כרמל. מעמד יתר כיווני הבירור היה חלש יותר ואלה למעשה נשללו שכן, לא צויין במכתב השחרור, בניגוד למה שצויין ביחס למחלה דמיאלנטיבית, כי אין לשלול אותם. עוד יש לציין כי מכך שממצאים מסוימים יכולים להתאים למספר מחלות אין כדי להביא למסקנה שאין להפריד בין הנזקים השונים שכן במקרה הנוכחי, יש בממצאים נוספים על אלה (ממצאי ה-MRI והפסים האוליגוקלונליים) כדי לסייע בגיבוש מסקנה בדבר אחד מכיווני הבדיקה בבי"ח כרמל, הוא הטרשת הנפוצה, שאכן נמצאה כאפשרות הסבירה ביותר. גם בעניין זה, כמו בהתבססות על תלונות התובע שלא הובאה להן כל תמיכה של ממש במסמכים הרפואיים מזמן אמת, אין כדי להוסיף משקל לעמדתו של דר' פלכסר. התובע ביקש להסתמך על מסמכים רפואיים מ-1996 ו-1998 שנערכו בידי דר' מילר מבית החולים כרמל ודר' חנני, אלא שלא טרח להזמין את עורכי המסמכים האלה להחקר עליהם ולהסביר אותם. בפועל, מה שארע הוא שפרופ' מלמד ודר' צינמן נקראו להסביר אותם. מובן שיכלו להסבירם רק על פי הבנתם. לו ביקש התובע אכן להעמיד מכח מסמכים אלה דעות נוגדות בעלות משקל לדעתם של פרופ' מלמד ודר' צינמן, היה עליו לזמן רופאים אלה למתן עדות, דבר שלא נעשה. פרופ' מלמד הסביר כי מיאלופטיה נוצרת כאשר מתקיים לחץ קבוע על חוט השדרה הצוארי לאורך זמן. במצב כזה, יכולה להווצר הפרעה בזרימת הדם האזורית בחוט השדרה כאשר היה ומדובר בלחץ כבד וחוט השדרה נלחץ לאורך זמן, יכולה להתפתח מילופטיה צוארית תוך ימים עד שבועות (עמ' 27 ישיבה מ-5.9.02). פרופ' מלמד סבר שאין לתובע סימנים של מיאלופטיה צוארית, לא מצא עדות קלינית למחלה זו בבדיקתו. לגישתו, חסרים אלמנטים מובהקים שלה (עמ' 28). 44. סיכומו של דבר, מקבלת אני את חוות דעתו של פרופ' מלמד, מעדיפה אותה על פני חוות דעתו של דר' פלכסר, וקובעת כי לא הוכח כי התובע סבל עת אושפז בבית חולים כרמל, או לאחר מכן, ממיאלופטיה צווארית. עוד אני מקבלת וקובעת כי מחלת הטרשת הנפוצה שאובחנה כאפשרות הסבירה ביותר במהלך האישפוז, אינה קשורה לתאונת הבריכה. 45. המצב האורתופדי בעניין זה, קבע מומחה בית המשפט דר' צינמן, גם אם תוך ספק, כי התובע סובל משבר בחוליה 6D בגינו העניק לו 5% נכות ומניתוק של זיז ספינוזי בחוליה 7C שגם בגינו העניק לו 5% נכות צמיתה. גם לעניין התחום האורתופדי, מבקש התובע להעדיף את דעת המומחה מטעמו דר' ברוסקין. דר' ברוסקין ערך את חוות דעתו ב- 19.10.97. לא ברור מחוות הדעת מתי בדק את התובע. בחוות דעת זו, בגדר תולדות המקרה, מופיע כי התובע "נפגע בצווארו ובגבו העליון בעת ששהה בפארק המים "לונה גל" בכינרת ב- 24.9.94. הנ"ל קפץ לבריכה והתנגש בראשו בקרקעית. כתוצאה מכך, החל לסבול מיד מכאבים עזים בצווארו ובגבו העליון, קשיי נשימה, כאבים בחזה ומחולשה כללית. הנ"ל טופל ע"י חובש הבריכה והופנה מיד לאחר מכן לטיפול בחדר מיון בבי"ח "פוריה" שם אובחן חשד לשבר בחוליה 6T. לאחר הבדיקה בחדר המיון שוחרר מר א' לביתו. בהמשך קיבל הנ"ל טיפול במסגרת מרפאות החוץ של בי"ח "פוריה" ואצל אורתופד אזורי, אך מצבו המשיך להתדרדר. ב- 3 השנים האחרונות לא חלה כמעט כל הטבה במצבו, והנ"ל לא הצליח לחזור לתפקוד מלא כפי שהיה לפני התאונה. יש לציין כי לאחרונה נתגלתה אצל מר א' מחלת טרשת נפוצה. כמו כן, הנ"ל סבל מתהליך ניווני מתקדם בפרק ירך שמאל כתוצאה ממחלת פרתס. בעקבות המחלה הנ"ל עבר ניתוח החלפת פרק מהירך בתאריך 11.10.94". בהמשך, מופיע פירוט תלונות התובע. בבדיקה שערך דר' ברוסקין מצא כי התובע מתהלך עם צליעה כשידוע שעבר ניתוח החלפת פרק ירך שמאל, מתקשה לעמוד וללכת על קצות הבהונות ועל העקבים כתוצאה מחולשה ברגליים, הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי, הגבלה בינונית בתנועות עמוד שדרה גבי, רגישות דיפוזית במישוש עמוד שדרה צווארי וגבי, התכווצות שרירים פרספינליים בזמן תנועה, לא אובחנה הגבלה בתנועות הכתפיים, הגבלה בתנועות פרק ירך שמאל לכל הכיוונים כתוצאה מניתוח החלפת פרק הירך. בפסקה שהקדיש לבדיקה הנוירולוגית, ציין כי בבדיקה זו ניתן לאבחן חולשה משמעותית ולא סימטרית בשרירי הגפיים העלויונות והתחתונות. עוד ציין כי "עדיין אין אפשרות לבצע בדיקה נוירולוגית היכולה להפריד בין מחלת הטרשת הנפוצה ובין השלכות הפגיעה בצוואר ובגב העליון". בהמשך פרט ממצאים רנטגניים ממועד התאונה וממרץ, אפריל ואוגוסט 96'. דר' ברוסקין מציין כי בצילום רנטגן על עמוד שדרה צווארי ממועד התאונה לא אובחנה היצרות במרווח הבין חולייתי 6C / 5C ו - 7C / 6C ולא ניתן לאבחן כל תהליך ניווני בחוליות. בצילום ע"ש צווארי מ- 17.3.96 מצא כי ניתן לאבחן שינויים בצורת חוליה 5C עם היצרות מפרק 6C / 5C וסימנים לשבר עקירה של הזיז האחורי בחוליה 7C. בצילום ע"ש צווארי מ- 19.8.96 ניתן לאבחן שינויים ניווניים בחוליה 5C עם היצרות המרווח הבין חולייתי 6C / 5C ו- 7C / 6C. בבדיקת CT של ע"ש צווארי מ- 27.4.96 ניתן לאבחן תהליך ניווני בין חוליות 6C / 5C ו- 7C / 6C ומצב לאחר שבר עקירה בזיז האחורי של חוליה 7C. בבדיקת MRI של ע"ש צווארי מ- 27.11.96 ניתן לאבחן דיסקופטיה ניוונית בעיקר ברמות 6C / 5C ו- 7C / 6C וגם ברמות 3C / 4C. בצילום רנטגן של ע"ש גבי ממועד התאונה ניתן, לדעתו, לאבחן שבר בחוליה T7. בבדיקת CT של ע"ש גבי ממועד התאונה ניתן לאבחן סימנים ברורים של שבר בחוליה 6T. בפרק הסיכום והמסקנות שב וציין את שצויין בפרק תולדות המחלה. עוד ציין כי בבדיקה הקלינית נתגלתה הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי והגבי עם רגישות במישוש עמוד השדרה. לאחר מכן צויין כך:- בבדיקות רנטגן שנעשו במהלך השנתיים האחרונות ניתן לאבחן תהליך ניווני מתקדם ומהיר בעמוד השדרה הצווארי והגבי. יש לציין כי השבר בזיז האחורי של חוליה 7C אינו מביא לכשעצמו לנכות כלשהי, אך יכול להיות כי השבר הנ"ל משמש כאינדיקטור לחומרת הפגיעה ברקמות הרכות (רצועות ודיסקים בין חולייתיים) של עמוד השדרה הצווארי. חבלה מעין זו, ותהליך ניווני מתקדם הבא אחריה, מביא להשפעה ניכרת על כושר הפעולה הכללי. יש לציין, כי תהליך ניווני דומה מתרחש גם בעמוד השדרה הגבי כתוצאה משבר בחוליה 6T ומפגיעה ברקמות הרכות מסביב לחוליה הנ"ל. במקרים לא מעטים קשה לאבחן את חומרת הפגיעה בחדר המיון, ורק בהמשך הטיפול מתגלה החומרה האמיתית של הפגיעה. חוות דעת זו אינה מתייחסת כלל לבעיות רפואיות שאינן קשורות לחבלה הנ"ל כגון, תהליך ניווני ישן בפרק ירך שמאל, ניתוח החלפת פרק הירך ומחלת טרשת נפוצה ממנה סובל מר א'. זו הסיבה שלא בוצעה בדיקה על ידי בדיקה נוירולוגית. לחבלה בעמוד השדרה הצווארי והגבי שגרמה לשבר בחוליה 6T, שבר בזיז האחורי של חוליה 7C ולחבלה ברקמות הרכות יש קשר ישיר לתהליך ניווני מתקדם בעמוד השדרה הצווארי והגבי. לתהליך ניווני פוסט-טראומטי זה יש השפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה הכללי וגורם להגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה הצווארי והגבי. לפיכך, ממליץ אני על נכות לצמיתות בשיעור של 30% לפי סעיף 35 (1) לפי תקנות ביטוח לאומי". ב- 2.1.01 ערך דר' ברוסקין השלמה לחוות דעתו (חלק מ- ת/9) בתגובה לחוות דעתו של דר' צינמן. בהשלמה זו ציין כי שבר מתחבר בדרך כלל כשנה לאחר הארוע ומכאן, סביר ששנתיים לאחר הארוע לא תהיה קליטה פתולוגית באיזור השברים בבדיקת מיפוי עצמות שנערכה לתובע לראשונה ב- 11.7.96. עוד ציין, כי קיימת סבירות גבוהה שבנוסף לשבר בזיז האחורי נפגעו גם הדיסקוסים הבין חולייתיים והוסיף שלדעתו זוהי הסיבה העיקרית לכך שאצל התובע התפתח תהליך ניווני בעמוד השדרה הצווארי. עוד ציין, כי אין כל הבדל בין ממצאים של דר' חנני מ- 30.8.96 ומ- 13.3.98 לבין הממצאים בחוות דעתו שלו וכי אמנם בהחלטת הועדה הרפואית של המל"ל מ- 12.6.96 מצויין כי לא נמצא חוסר נוירולוגי אך מספר חודשים לאחר מכן אושפז התובע עקב שיתוק חלקי בכל 4 הגפיים, מכאן, לדעתו, לא היתה חוות דעת המל"ל אובייקטיבית כדרוש. לבסוף, ציין כי לדעתו אין כל שינוי לטובה במצבו של התובע וכי מצבו מתאים בהחלט לנכות בשיעור 30% כפי שקבע בחוות דעתו. 46. בעוד בפרק הסיכום והמסקנות שבחוות דעתו מציין דר' ברוסקין כי חוות דעתו אינה מתייחסת לעניינים שאין מקורם בתאונה (כגון תהליך ניווני ישן בפרק ירך שמאל, ניתוח החלפת פרק הירך ומחלת הטרשת), הרי באותה חוות דעת, בפרק הבדיקה הקלינית, בהתייחסו לבדיקה הנוירולוגית, ציין כי ניתן לאבחן חולשה משמעותית ולא סימטרית בשרירי הגפיים העליונות והתחתונות וכי "ידוע שהנ"ל נמצא בטיפול בטרשת נפוצה ועדיין אין אפשרות לבצע בדיקה נוירולוגית היכולה להפריד בין מחלת הטרשת הנפוצה ובין השלכות הפגיעה בצוואר ובגב העליון". 47. גם רופא זה, ביסס חוות דעתו על תיאור התובע את מהלך הפגיעה ואת מצבו לאחר מכן - עניינים שלא אומתו במסמכים רפואיים מזמן אמת. קיימת אי התאמה בין המופיע במסמכים מזמן אמת בדבר תלונות התובע בתקופה של קרוב לשנתיים לאחר התאונה לבין טענותיו ותלונותיו שהביא בפני הרופאים שערכו חוות דעת מטעמו ובפני בית המשפט. כדי להתגבר על מצב עובדתי זה, טוען היום התובע, באמצעות מומחיו, כי לו היה נבדק בתקופה הקודמת ל- 8/1996 היו הממצאים שהתגלו לאחר מכן, במהלך הבדיקות שנערכו בבית החולים כרמל, מתגלים כבר אז. טענה זו לא ניתן כמובן להוכיח. עוד מובן כי סביר להניח שלו התלונן התובע בזמן אמת היה נשלח לבצוע בדיקות לפני שהדבר בוצע בפועל וכי לו סבל מתופעות מסוימות היה מתלונן עליהן בזמן אמת. 48. ממצאי צילומים ובדיקות ה-CT שמזכיר דר' ברוסקין, פורשו על ידי דר' סלטי, האורתופד שערך חוות מטעם הנתבעת (נ/8) באופן שונה. לגישתו של דר' סלטי צילומי עמוד השדרה הצווארי מ- 17.3.96 ו- 19.8.96 מדגימים שינויים ניווניים המתאימים לצפוי על פי גילו של התובע. ה- MRI מ- 27.11.96 הדגים לדעת דר' סלטי בלטים דיסקליים - גרמיים קלים ובלתי משמעותיים בכמה גבהים, כאשר המשמעותי מביניהם גורם להיצרות גרמית של התעלה עד 8 ס"מ בגובה 5C/6C. דר' סלטי היה בדיעה כי לו נחבל התובע כדבריו בקרקעית הבריכה, היו נראים סימני חבלה/שפשוף בעור הקרקפת, אך סימנים כאלה לא נראו. בהעדר תלונות בנושא השבר האפשרי בחוליה הגבית ומשכאבי צוואר נזכרים, למעט יום המקרה, רק כשנה וחצי לאחר מכן, סבור רופא זה כי גם אם היה שבר בגוף החוליה, עניין המוטל בספק, הרי מדובר בשבר ישן שאינו קשור לחבלה מיום 24.9.94. בסיכום חוות דעתו מציין דר' סלטי כי לאור ממצאי הבדיקה הקלינית, צילומי הרנטגן, ה- CT וה- MRI נכותו של התובע עומדת על 5% בגין שבר בספק בגוף החוליה, שאינו קשור לחבלה האמורה. כל הממצאים הקליניים והרנטגניים האחרים - אינם קשורים לדעתו לתאונה. יצויין כי דר' סלטי ציין בחוות דעתו כי בבדיקה התובע פשט ולבש חולצתו בחופשיות ובעת הסחת דעתו נראית תנועה מלאה ותקינה של תנועות הצוואר לכל הכיוונים. בחקירתו ציין דר' סלטי כי בהעדר סימני חבלה בקרקפת ברור שעמוד השדרה הצווארי לא נפגע. עוד ציין כי תהליך ניווני שמקורו בחבלה נמשך שנים רבות. לדבריו, בהנחה שלפני התאונה לא היה לתובע כלום, הרי תוך שנה וחצי לא יתכנו שינויים ניווניים, על אחת כמה וכמה לא בעקבות חבלה (עמ' 112-110). לדבריו, בצילומים המאוחרים מ- 1996 מודגמים שינויים ניוונייים מעטים הצפויים על פי גילו של התובע. המומחה הסביר כי רצועות לא עוברות תהליך ניווני. לגישתו, לחלבון גבוה בנוזל CSF אין קשר להיצרות בין החוליות ואין קשר בין החלבון לפריצת דיסק. לדבריו ה- MRI אינו מראה פריצת דיסק הלוחצת על עמוד השדרה. דר' סלטי הסביר כי מהמסמכים הרפואיים עולה כי הניתוח שעבר התובע בירכו השמאלית הצליח (עמ' 116). דר' סלטי הסביר כי דיסקופטיה היא פגיעה של הדיסק. דר' סלטי לא הסכים עם האבחנה של דר' חנני מהצילומים (עמ' 119). לדבריו, בצילומי רנטגן לא רואים דיסקים אלא חוליות. בהקראו להסביר את מסמכי דר' חנני ודר' מילר, ציין כי הדיסקופטיה אינה בעלת השלכות קליניות במקרהו של התובע וכי דר' מילר כותב זאת במפורש. דר' מילר התייחס להחמרה בחולשת גפיים תחתונות אך אין לכך קשר לעמוד שדרה צווארי (עמ' 120,122). לגישתו, הבלטים הגרמיים על פי ה- MRI הם תוצאה של שינויים ניווניים טבעיים. עוד הסביר דר' סלטי, כי אין קשר בן היוסטאזיה בגובה 6D לבין השבר ב- 6D. ביטויו של 6D הוא בגפיים ולא מדובר בירידה בתחושה מקומית (עמ' 123). עוד ציין כי להערכתו ב- 95% הניתוק בחוליה 7C, אם הוא קיים, הוא מולד (עמ' 124). בסיכומי הנתבעות, לא עמד בא כוחן על קבלת חוות דעתו של דר' סלטי, והציע לאמץ את חוות דעת מומחה בית המשפט דר' צינמן. 49. דר' ברוסקין בחוות דעתו שנערכה בשנת 1997 טען כי בבדיקות רנטגן שנעשו במהלך השנתיים האחרונות (בחוות דעתו התייחס לצילומים ממועד התאונה ומשנת 1996) ניתן לאבחן תהליך ניווני מתקדם ומהיר בעמוד השדרה הצווארי והגבי. לגישתו, השבר בזיז האחורי של חוליה 7C אינו גורם לנכות אך "יכול להיות כי השבר הנ"ל משמש כאינדיקטור לחומרת הפגיעה ברקמות הרכות (רצועות ודיסקים בין חולייתייים)של עמוד השדרה הצווארי. חבלה מעין זו ותהליך ניווני מתקדם הבא אחריה מביא להשפעה ניכרת על כושר הפעולה הכללי" דר' ברוסקין מצא תהליך ניווני דומה גם בעמוד השדרה הגבי כתוצאה משבר בחוליה 6T ומפגיעה ברקמות הרכות מסביב לחוליה זו. 50. עיקריה של חוות דעת דר' צינמן הובאו לעיל. בחקירתו בבית המשפט ציין כי ב- MRI נמצאו ממצאים במח שאינם מופיעים במיאלופטיה צווארית ולכן סוכם החולה לבסוף בבית החולים כרמל כסובל קרוב לודאי מטרשת נפוצה (עמ' 40). דר' צינמן הדגיש כי דר' מילר אינו אורתופד וכי נושא השבר הדחוס ב- 6D הוא בתחום האורתופדי. דר' צינמן סובר כי דר' מילר קבע אבחנה בעניין זה על סמך מכתבים שראה מאורתופד שכן אין לו כלים לקבוע כי היה שבר ב- 6D (עמ' 41). לעניין דו"ח המל"ל - אבחון רפואי מ- 12.6.96 - ציין כי לא נמצא שם חוסר נוירולוגי. דר' צינמן ציין כי הנפגע בא לועדה עם אבחנה של שבר ב- 6D, בו הכיר, לאחר שתחילה הטיל בקיום השבר ספק. לדבריו מדובר בשבר קל שהעלה ספקות אצל מספר אורתופדים כולל פרופ' סגל מבית חולים הדסה ואצל מומחים לעמוד חוט השדרה כמו דר' חנני וטנצמן. לדבריו, לו היה מדובר בשבר ניכר של 6D היו כולם מסכימים עם כך מיד. לדבריו, במקרה זה התגלתה הנמכה של החוליה וגם הוא קיבל זאת כשבר בהעדר הוכחה אחרת (עמ' 43). לעניין השבר בחוליה 7C - ציין כי כדי שיהיה שם שבר חייב להיות שטף דם, בצקת, רגישות מאוד ניכרת שכן מדובר בשבר טרי, הגבלה מאוד קשה בתנועה אך דברים אלה לא היו, בחדר המיון נאמר שאין סימני חבלה חיצוניים. לאחר 5 ימים חזר התובע לאורתופד ולא התלונן על הצוואר אלא על הגב, אך מאחר והוא עומד בבית המשפט ועולה השאלה האם יכול שמדובר בשבר, ועלתה השאלה האם ייתכן ומדובר בשבר, הכיר בכך (עמ' 44). כשנשאל אם יוכל לשלול את הטענה שהדיסקים הגרמיים שנצפו ב- MRI מ- 27.11.96 נובעים מהפגיעה ב- 94' ברקמות רכות ודיסקוסים בין חולייתיים, השיב שצריכה להיות התאמה בין קליניקה לבין ממצא שנמצא בחולה. לגישתו, הדבר אינו סביר, אינו הגיוני ואינו מתאים למקרה (עמ' 44). כשהוצג לו מסמך של דר' חנני מ- 30.8.96 תוך הצגת שאלה האם הוא מסכים עם אבחנתו של זה, ציין כי בפני דר' חנני לא עמדה האבחנה של טרשת נפוצה. לדבריו, האבחנות שציין דר' חנני הן מאוד סבירות לפי תלונות החולה. בזמנו, טרם האבחנה בדבר טרשת נפוצה הדבר היה אפשרי. דר' צינמן הסביר ש6T היא אותה חוליה הקרויה גם 6D. דר' צינמן ציין כי מהמסמך של דר' חנני עולה שהמקרה לא היה ברור לו, לכן בפיסקה האחרונה ציין "סינדרום TU". דר' צינמן ציין כי ביטוי זה, שכוונתו לגידול, נכתב מחשש שיתגלה משהו שדר' חנני לא מאבחן. החולה לא התאים לשבר. מכאן - דר' צינמן סבור שדר' חנני חשד ולא ידע מה הבעיה (עמ' 44). באשר למכתב דר' חנני מ- 13.3.98 ציין דר' צינמן כי במכתב זה חזר דר' חנני על האבחנות הקודמות שלו ומוסיף אבחנה מודגשת של טרשת נפוצה. לגישתו, האבחנה של דיסקופטיה המופיעה במסמך היא חסרת משמעות, שכן דר' חנני לא ידע על האבחנה של טרשת נפוצה ומצא תמונה נוירולוגית ביזרית שאינו בקיא בה וזו הטרשת ולכן שוב ציין "סינדרום TU". לגישתו, דר' חנני לא רצה לציין כי האבחנות הקודמות שלו מוטעות ולכן הזכיר גם אותן. אשר לדיסקופטיה, ציין כי לכל אחד מאיתנו יש שינויים דיסקופטיים ניווניים בגדר מצב טבעי שאינו מחלה. לדבריו, לו ראו בחוליה השבורה 6D שינויים ניווניים שהתפתחו לחוליות הסמוכות - 5D ו- 7D, אפשר היה לומר שאלה שינויים ניווניים שהתפתחו בעקבות השבר, אך במקרה הנוכחי לא נמצאו שינויים כאלה בחוליות הסמוכות לחוליה השבורה (עמ' 45). דר' צינמן הסביר כי ההיפסטזיה בגובה 6D נרשמה במכתב השחרור בבית חולים כרמל לאחר שאובחנה הטרשת. לגישתו, הדבר אינו נובע מפגיעה ב- 6D שכן השבר היה מינימלי ביותר ולא פיתח שינויים ניווניים. כן ציין כי ממצא זה הופיע כל כך הרבה שנים לאחר הטראומה עד שאינו קושר זאת לשבר. עוד ציין, כי לו החולה היה בא במשך שנתיים אלה לרופא ואומר שיש לו ירידה בתחושה, הרופא היה בודק אותו אך החולה לא התלונן על כך. דר' צינמן מסר כי לאחר החלפת מפרק חוזרים למרפאה שוב ושוב אך כי התובע לא התלונן על ממצא כזה. לו היה לו ממצא כזה, היה מתלונן על כך. עוד מסר, כי לאחר ניתוח של החלפת מפרק ירך נקבעת נכות בשיעור 30%. לדבריו, ניתוח שמצליח מחזיק מעמד כ- 15 שנה והחולה מגיע לתפקוד יומיומי הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני הניתוח אך נשארות הגבלות מאוד גדולות (עמ' 46). לגישתו של דר' צינמן הנכות הקיימת בגין 6D אינה תפקודית. אשר לזיז האחורי ב- 7C הסכים שב- 90% מדובר במצב מולד וציין כי העניק נכות בעניין זה בהיותו מבית הלל (עמ' 48). דר' צינמן הסכים עם פרופ' מלמד שכאשר בלט גרמי דיסקלי הוא שטוח, הלחץ על השק הטקלי הוא קל. לדבריו, אין קשר בין עמוד השדרה המותני לעמוד השדרה הצווארי. העקמת נמצאה באיזור המותני ואינה קשורה לעמוד השדרה הצווארי. לגישתו, ממצאי הצליעה, קיצור הרגל, כאבי גב תחתון ועקמת אינם קשורים להנמכה של 6D (עמ' 49). גם דר' צינמן, כמו פרופ' מלמד ודר' סלטי, ציין כי ההגבלה בתנועות הצוואר שגילה התובע היא הגבלה רצונית, עניין עליו עמד בבדיקה (עמ' 49). לקראת סוף חקירתו אישר דר' צינמן כי החשדות והספקות שמעלה דר' חנני ביחס לממצאים שראה, הציון "סינדרום TU" ושינויים ניווניים, מתאימים לשלבים ראשונים של טרשת נפוצה אך ציין שהוא אומר זאת בדיעבד, לאחר שהוא יודע שמחלה זו אובחנה אצל התובע (עמ' 50). 51. גם בנושא האורתופדי, התבסס המומחה מטעם התובע על תלונות התובע שאין להן ביטוי במסמכים רפואיים מזמן אמת. דר' ברוסקין מסכים כי השבר בזיז אחורי של 7C אינו מביא לנכות אך מעלה השערה כי שבר זה הוא אינדיקציה לחמרת הפגיעה ברקמות הרכות של עמוד השדרה הצווארי. לגישתו, תהליך ניווני דומה מתרחש גם בעמוד השדרה הגבי כתוצאה מהשבר ב- 6T ומפגיעה ברקמות הרכות שמסביב לו. עמדתו של דר' צינמן היתה כי לא נמצאו שינויים ניווניים שהתפתחו בסמיכות לחוליה D6 וכי לכל אדם ישנם שינויים דיסקופטיים טבעיים שאין לראותם בגדר מחלה. דר' ברוסקין טען שאין אפשרות לבצע בדיקה נוירולוגית היכולה להפריד בין טרשת נפוצה לבין השלכות הפגיעה בצוואר ובגב העליון, וסבר שהצליעה יכולה לנבוע הן ממחלת הפרטס והן מטרשת נפוצה. לדבריו בחקירתו את הנכות שנתן לתובע ביסס על ממצאים אובייקטיביים - צילומי רנטגן ובדיקות הדמייה ולא התבסס על הגבלה בינונית בתנועות הצוואר שמצא בסברו שעניין זה אינו אובייקטיבי (עמ' 57,58). לטענתו של דר' ברוסקין כנגד ממצאי ועדת המל"ל שלא מצאה ב- 12.6.96 חסר נוירולוגי בעוד כעבור מספר חודשים אובחנה טרשת נפוצה, השיב דר' צינמן, בהזכירו כי אבחנת הטרשת הנפוצה לא נעשתה עדיין בעת בדיקת המל"ל, התייחסות הועדה היתה על בסיס אבחנת שבר ב- 6D והבדיקה הנוירולוגית שבוצעה לצורך זה היתה מספיקה. 52. מעדיפה אני את העולה מחוות דעת וחקירת דר' צינמן, מומחה בית המשפט, על העולה מדברי ומחוות דעת דר' ברוסקין, מומחה התובע. עמדתו של דר' ברוסקין מבוססת אף היא, כמו עמדת דר' פלכסר, על נתונים עובדתיים שנמסרו מפי התובע, לפיהם בסמוך לאחר התאונה החל התובע לסבול מהמיחושים והתובעות עליהן התלונן רק באישפוזו בבית החולים כרמל ומספר חודשים לפני כן. עובדה היא כי בבית החולים כרמל בו נעשה לתובע בירור מקיף ויסודי מצויין באשר למצב הנוכחי כי במשך 10-8 חודשים אחרונים, באופן הדרגתי החולה הרגיש רעד בראש ובגפיים בזמן מאמץ פיזי, כאבי ראש ובצוואר ותחושת זרימת חשמל בגפיים ובמשך חצי שנה האחרונה החולה מרגיש חולשה בארבע גפיים יותר ברגליים והפרעות במתן השתן. תיאור זה תואם את העולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו כראיה. במסמך בית החולים פוריה מיום התאונה מציין האורתופד כי התובע נחבל בראש ומתלונן על כאבים בראש וכאבים לא חזקים בע"ש וקיימת בבדיקה רגישות קלה במישוש בע"ש צווארי וגבי אך מצויין גם כי אין סימני חבלה חיצוניים וכי בדיקה נוירולוגית בידיים ורגליים תקינה. לפני בדיקת האורתופד מצויין כי התובע נחבל בראש, לא איבד הכרה ולא הקיא, מתלונן בנוסף על כאבים בגב. בבדיקה נמצא במצב כללי טוב, בהכרה מלאה, ראש ללא סימני חבלה, אישונים עגולים ושווים מגיבים לאור. תנועת עיניים תקינה, מוטוריקה ותחושה בפנים תקינות, צוואר ללא גודש ורידי, תנועות חופשיות, חזה סימטרי, כניסת אוויר טובה, בטן רכה לחלוטין, נוירולוגית תקין. בבדיקת הביקורת 5 ימים לאחר התאונה מציין דר' ברמן כי התובע מרגיש יותר טוב אך עדיין יש כאבים בע"ש גבי תחתון. נוירולוגית תקין. התובע נשלח על ידי דר' ברמן לבצע מיפוי עצמות אך ביצע מיפוי זה רק ב- 3/96, שנה וחצי לאחר התאונה, מיפוי זה נמצא תקין. האיזכור הראשון במסמכים לנושא עמוד השדרה הצווארי מעבר לרגישות הקלה במישוש בעמוד שדרה צווארי המצוינת בסיכום המחלה של בי"ח פוריה מופיע במסמכי המל"ל מ-3/96 ו-6/96, בהם מצויין במסגרת תלונותיו כי מידי פעם סובל מכאבי צוואר או ע"ש צווארי. כאב צווארי צויין גם במסמך דר' ברמן מ- 3/96. מצב זה תואם את העולה ממכתב השחרור מבית החולים כרמל לפיו במשך 10-8 חודשים לפני האשפוז באופן הדרגתי התובע הרגיש כאבי ראש וצוואר. במצב זה, לא מצא מומחה בית המשפט פרופ' מלמד קשר בין החבלה שארעה בתאונה לבין מצבו הנוירולוגי של התובע, מסקנה אותה קיבלתי. אמנם פרופ' מלמד אישר שהתופעות מהן סובל התובע עלולות להופיע גם כתוצאה ממיאלופטיה צווארית - כעולה מעדותו ומתשובותיו לשאלות ב"כ התובע, אך פרופ' מלמד הסביר ארוכות בעדותו מדוע שלל קיומה של מיאלופטיה צווארית. מומחי התובע לא התמודדו עם דברי פרופ' מלמד בעניין זה. לא מצאתי התייחסות לממצאי ה- MRI המוחי והפסים האוליגוקלונליים שפרופ' מלמד הזכיר יחד עם בדיקתו, כגורמים הפועלים לכיוון אבחנת הטרשת וכנגד המיאלופטיה. נכון הדבר כי דר' חנני במסמכיו הזכיר דיסקופטיה ודר' מילר סבר שמדובר בשילוב של טרשת ודיסקופטיה, אך כאמור, רופאים אלה לא הובאו על ידי התובע למתן עדות ולהחקר על מסמכיהם ועמדות מומחי בית המשפט היו אחרות. עליי להוסיף, כי בעוד דר' ברוסקין, האורתופד, סבר שלא קיימת בדיקה נוירולוגית המאפשרת להבחין בין מיאלופטיה לטרשת, הסביר פרופ' מלמד מדוע אבחנת המיאלופטיה אינה מקובלת עליו והזכיר את בדיקת ה-MRI מח ואת הפסים האוליגוקלונליים המחייבים מסקנה כי מדובר בטרשת נפוצה. 53. מסקנתי מכל הנ"ל היא, כאמור, כי יש להעדיף את חוות דעתם של מומחי בית המשפט פרופ' מלמד וד"ר צינמן, על חוות דעת מומחי התובע. אשר על כן, אני קובעת כי הוכח שהתובע סובל מטרשת נפוצה שאינה קשורה לתאונה, לא הוכח כי הוא סובל ממיאלופטיה צווארית או מחלה נוירולוגית אחרת. עוד הוכח, כי מחמת התאונה נגרם לו שבר דחוס בחוליה 6D ושבר בזיז בחוליה 7C. 54. אשר על כן, הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין שני השברים בהם הכיר מומחה בית המשפט האורטופד דר' צינמן, וכך אני קובעת. משכך, יש לקבוע את התיק להמשך לעניין קביעת שיעור הפיצוי המגיע בגין שני שברים אלה. התביעה כנגד נתבעת 1, דוגל בע"מ - נדחית. פיצוייםתאונות בבריכהבריכת שחיה / בריכת מיםנפילה