פסק דין : 1. מבוא כתוצאה מהתפוצצות סיפון זכוכית הממולא במי סודה מוגזים שהוביל להתפוצצותם של סיפונים נוספים אשר היו לצידו בארגז, איבד נסים רונן יליד 31.12.68 (להלן: "התובע") את הראייה בעינו הימנית. סיפוני הזכוכית יוצרו על ידי פניציה (להלן: "הנתבעת 1") בשנים 1958-1960, ובמהלך השנים מאז היו בשימוש חוזר אצל חברות שונות למילוי ושיווק משקאות קלים ובכלל זה אצל תבורי בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"). מאחר והארוע נשוא התביעה שלפנינו אירע לפני חקיקת חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם - 1980 (להלן: "החוק"), אין לו תחולה בתביעה שלפנינו והתובע סומך את תביעתו על עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לטענתו הנתבעות התרשלו בכך שלא הזהירו את הציבור מפני סכנת ההתפוצצות הטמונה בשימוש בבקבוקי זכוכית שגילם מעל 5 שנים, על אף שסכנה זו הייתה ידועה להם או שלא דאגה להגביל את השימוש בהם ולהוציאם מן המחזור בתום תקופת הזמן הראויה. מעבר לכך נטען לפנינו כי הנתבעת 1 התרשלה בייצור בקבוקי הסיפון ועקב כך היו פגמי יצור רבים בבקבוק. 2. העובדות ראשית, עניין לנו בנסיבות ההתפוצצות של הסיפון. ביום 15.6.79 הובל במשאית משלוח של ארגזי סיפונים מלאים מחברת רווה חדרה לחנות המכולת שבבעלות אביו המנוח של התובע. למשאית שהובילה את הסיפונים לא היה גג או כיסוי כלשהו והסיפונים שהו בשמש במהלך כל הנסיעה. ארגזי הסיפונים הונחו מאחורי דלת הכניסה של המכולת. התובע שבאותו יום עזר לאביו בחנות המכולת, נתבקש על ידו להוציא סיפון סודה מתוך הארגזים שהונחו שם. על מה שאירע לאחר מכן הצהיר התובע בסעיף 4 לתצהירו (ת6/): "כאשר התקרבתי לכיוון המקום בו היו מונחים סיפוני סודה מזכוכית, מאחורי דלת הכניסה למכולת, ומיד לאחר שהזזתי את הדלת, על מנת ליטול את אחד הסיפונים, לפתע פתאום, עוד לפני שהספקתי בכלל לנגוע בסיפונים, התפוצץ אחד הסיפונים ומיד לאחריו יתר הסיפונים וגרמו לפציעתי". הנתבעות חולקות על גירסתו העובדתית הנ"ל של התובע לפיה הסיפון התפוצץ באופן ספונטני מבלי שהוא אפילו ייגע בו. לטענתן, ההתפוצצות התרחשה רק לאחר שהתובע נגע בסיפון, וככל הנראה הפיל אותו מחמת כובד משקלו, או נתן עימו מכה לסיפון אחר. לחיזוק טענותיהן מביאה הנתבעת 1 דו"ח חקירה של החוקר אריה קוברסקי (נ10/), אשר נפגש עם התובע בשנת 1983 לצורך שחזור התפוצצות זכוכית פגיעה בעין שהתרחשה. מהדו"ח עולה כי התובע אמר לחוקר ואף שיחזר בפניו בתמונות מצולמות (נ8/) כיצד לפני ההתפוצצות הוציא את אחד הסיפונים מהארגז שמאחורי דלת הכניסה למכולת. אין הנתבעות יכולות להיבנות מדו"ח החקירה ומהתמונות המצולמות שכן שני אלה הם בגדר עדות שמיעה שאין לבסס עליה ממצא עובדתי לאור העובדה שהחוקר אריה קוברסקי, שבינתיים הלך לעולמו, לא נחקר בין כתלי בית המשפט על הדו"ח שכתב ועל הנסיבות שבהן צולמה התמונה הספציפית. הנתבעות שאלו את התובע על פגישתו עם החוקר, אך זה האחרון שלל כל אפשרות לפיה נגע בסיפון קודם להתפוצצות. ובלשונו "לא יכול להיות שבזמן שניסיתי להוציא את הבקבוק הוא נפל או קיבל מכה כי בכלל עוד לא נגעתי בבקבוק… בטבעיות ניגשתי אל הבקבוק כדי להוציאו החוצה, רגיל כמו בכל יום, לא הספקתי לגעת" (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 23.9.97). בצר להן ניסו הנתבעות לסתור את גירסתו באמצעות אי דיוקים שונים בין דבריו בחקירה נגדית ובין דברים שהצהיר בתצהיר. נחה דעתי כי אי דיוקים אלו הינם פועל יוצא של הזמן הרב שעבר מאז התפוצצות זכוכית פגיעה בעין ועד הדיון הנוכחי בבית המשפט, ולא פועל יוצא של הטעייה מכוונת. התרשמתי ממהימנותו של התובע באשר לנסיבות ההתפוצצות, ואין בטענות הנתבעות כדי לסתור את גירסתו, מה גם שאין בהן כדי להתייחס במישרין לנסיבות ההתפוצצות. סיכומו של דבר: הנתבעות לא הצליחו לקעקע את גירסתו של התובע בנקודה זו, ואני קובעת כעובדה כי הסיפון התפוצץ התפוצצות ספונטנית מבלי שהתובע הספיק אפילו לגעת בו. על אפשרות קיומה של תופעת ההתפוצצות הספונטנית עמד המומחה מטעם התובע, המהנדס יוסף רייפנברג (להלן: "רייפנברג") בעמ' 2 לחוות דעתו "ידועים מקרים רבים בהם מתפוצצים לפתע בקבוקים המכילים משקה מוגז, באופן ספונטני, לאחר שעמדו במשך זמן במחסן או על מדף. ההתפוצצות באה ללא כל אזהרה מוקדמת ואינה חייבת להיות תוצאה של גורם חיצוני כגון מכה, נפילה או כיו"ב". הנתבעת 1 ניסתה להטיל דופי במומחיותו של מר רייפנברג. כך הצביעה על ניסיונו העשיר של מר אברהם ולד, המומחה מטעמה בתחום טכנולוגיית הזכוכית. נסיון שהינו תולדה של העובדה כי הוא בעל תואר שני בטכנולוגיית זכוכית מאוניברסיטת שפילד באנגליה, ומשמש כעת כיועץ לתעשיית הזכוכית ולתעשיות הקשורות עימה, וקודם לכן עבד במפעלי זכוכית פניציה במשך 30 שנה ואף היה מנכ"ל פניציה מכלים (1970) בע"מ. הנתבעת 1 הצביעה על כך שמר רייפנברג הוא מהנדס מכונות בהשכלתו, אשר לא עסק מימיו בייצור זכוכית ועל כן על הבחנתו המקצועית להידחות מפני הבחנתו של מר ולד. אני דוחה את ההשגות הללו. ראשית, אין בהבדלים אלו בין מר ולד למר רייפנברג כדי לשלול את הבחנתו של מר רייפנברג שהרי עניין לנו באישור קיומה של תופעת ההתפוצצות הספונטנית, ודבר קיומה של תופעה זו אף אושר על ידי פרופ' צבי ריגבי (להלן: ריגבי) שעמד בשנת 1979 בראש וועדה שמונתה כדי להציע דרכים להתמודד עם התופעה של התפוצצות בקבוקי זכוכית מוגזים והעיד לפנינו על עמידותה ותכונותיה של הזכוכית. (ראו דבריו בעמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 23.9.97). בחוות דעתו לא התייחס מר ולד לתופעה זו, אך בהמשך כשנשאל על כך בחקירתו בבית המשפט אמר כי כלל לא שמע על התופעה (ראו עמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 9.7.98), תשובה זו העמידה את מר ולד במבוכה כאשר התברר שבעבר הוא בעצמו התייחס לתופעה זו בעדות שנתן בת.א 1172/94 בבית המשפט השלום בטבריה (ת20/). שנית, מר רייפנברג משמש כחבר בוועדות תקינה של מכון התקנים והוא העיד לפנינו כי הוא מתעסק ומתמחה בנישה קטנה מאוד של חקירת שברי בקבוקי זכוכית אותה למד מיוזמתו בביקורים ומפעלים ובחו"ל, ואשר אותה ביקר בניסויים שונים שערך. דבריו בקשר למקצועיותו ולניסיון שרכש עם השנים אמונים עליי. בנקודה זו אוסיף כי הפוסל במומו פוסל ועדיף היה לה לנתבעת 1 להתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של דובר, שהרי התובע יכל היה לטעון כי הבאת מומחה שעבד כ30- שנה אצל הנתבעת 1 ואף שימש כמנכ"ל שלה, אינה עולה בקנה אחד עם התהדרות במומחה נייטרלי ואובייקטיבי שאינו צד לעניין. טוב שהתובע לא העלה בסיכומיו טענה ממין זה, ולא נותר לי אלא להצטער שהנתבעת 1 לא הלכה בדרך זו. אמנם שברי הזכוכית של הסיפונים לא הוצגו כראיה בפני בית משפט זה לאור העובדה שעובדת נקיון במשרדו של עו"ד בורשטיין, אשר ייצג בזמנו את התובע, חשבה בתום לב כי מדובר באשפה וזרקה אותם לפח (ראו תצהירו של עו"ד בורשטיין), אך לעניינו חשובה העובדה כי עוד קודם לכן הספיק מר ולד לבדוק את שברי הזכוכית של הסיפונים שהתפוצצו, ואין בעובדה האמורה כדי למנוע מהתובע להוכיח את תביעתו. בדיקתו של מר ולד הוליכה אותו תחילה למסקנה כי "בקבוקי הסיפון מזכוכית כגון הבקבוק נשוא התביעה יוצרו במפעלי זכוכית פניציה בשנים 1958 ועד 1960 עת הוחלט להפסיק את הייצור עקב עלותם הגבוהה. הבקבוקים היו מיועדים לשני גורמים גדולים בארץ בעת ההיא, חברת "הבקבוק" וחברת המשקאות "תבורי". הבקבוקים נמכרו לחברות הנ"ל ללא הראש וללא האביזרים הדרושים למילוי במי סודה ולשווקם כסיפונים. לא ידוע לי איך הגיעו הבקבוקים הנ"ל לחברת רווה. האביזרים וחלקי הראש היו מורכבים על ידי הרוכשים והמילוי היה מתבצע על ידם" (נ18/) על הסיפונים נמצאו על ידי מר ולד סימונים של חברות שונות אשר עשו שימוש במהלך השנים בסיפונים, ובין היתר נמצא שם סימונה של חברת תבורי (ראו עמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 9.7.98). בהמשך קובע מר ולד כי "ידוע שהזכוכית חזקה מאוד אבל רגישה לכל שריטה על פני השטח שלה... בעת ההיא (1958-1960) לא בוצעה כל הגנה על פני השטח של הבקבוק ולא היה שימוש בשרוול או ציפוי מפלסטיק. לכן הבקבוקים היו חייבים בבדיקה יסודית לפני השימוש. בבדיקת שברי הבקבוקים נשוא התביעה נתגלו סימנים של פגיעה חיצונית בנוסף לשריטות רבות וסדקים. נראה לי שבמשך כ20- שנה הבקבוק נשוא התביעה קיבל שריטות עמוקות והנתבעת מס' 1 לא נתנה דעתה על כך. העובדה שמשרד הבריאות ומשרד המסחר והתעשייה חייבו את כל יצרני המשקאות המוגזים לבצע בדיקות יסודיות לרבות בדיקת לחץ של כל בקבוק ובקבוק לפני המילוי (בשנת 1981) מסבירה את חשיבות הבדיקה של הבקבוקים החוזרים מהשוק. לבקבוקי סודה מסוג הבקבוק נשוא התביעה לא נערכה כל בדיקה לפני המילוי. פניציה המליצה בזמנו להגביל את השימוש של הבקבוקים החוזרים לתקופה של 5-7 שנים". על טיב ואופי הבדיקה שנערכה במפעלי פניציה כשהבקבוקים יוצרו אמר מר ולד כי "לחץ המילוי של מי סודה נע בסביבת 3.5 אטמוספרות. כל הבקבוקים שיצאו ממפעל פניציה נבדקו לעמידה בלחץ של 16 ועד 24 (אחד, אחד). זאת אומרת בלחץ למעלה מפי 4 מהנדרש". כל אלה מוליכים את מר ולד למסקנתו הסופית לפיה "הבקבוקים למילוי סיפונים שיצאו ממפעלי פניציה נבדקו כאמור אחד, אחד בצורה יסודית לרבות בדיקת לחץ. לכן לא נראה שהבקבוק נשוא התביעה היה פגום בעת שיצא מהמפעל. העובדה שהבקבוק הנ"ל עמד בכל הטלטולים בשוק ומילוי חוזר במשך 20 שנה ולא התפוצץ על אף כל השריטות שפגעו בו, מראה שהבקבוק היה במצב מצויין כשעזב את המפעל. ידוע שהזכוכית אינה מתעייפת ואינה פריכה ולכן בהחלט לא נראה שסיבת התפוצצות נמצאת בזכוכית עצמה וסביר יותר שסיבת התפוצצות נמצאת בתנאי המילוי של הסודה או פגיעה מכנית בבקבוק. הזכוכית כאמור חזקה ולא נשרטת בקלות פרט ליהלום ולזכוכית אחרת. לכן, יש חשיבות גדולה שכל בקבוקי הסיפון יהיו באריזה נפרדת (ארגזים עם מחיצות). ידוע שהבקבוקים הנ"ל חזרו מהשוק בצורה בה חל שפשוף בין הבקבוקים ובין עצמם ולכן השריטות שנמצאו על פני השברים שנבדקו. ברור מעל לכל ספק שהשריטות הנ"ל והסדקים שנמצאו תרמו לשבירתו של הבקבוק נשוא התביעה". כאמור המסקנה בדבר פגיעה מכנית בבקבוק אינה יכולה לעמוד, שהרי נקודת המוצא לבחינת התביעה שלפנינו היא כי מבחינה עובדתית ההתפוצצות הייתה ספונטנית. אפשרות זו לא נסתרה על ידי מר ולד, שהרי ייתכן כי הפגיעה החיצונית ביתר הסיפונים נגרמה כתוצאה מהתפוצצות הסיפון הראשון, אשר העיף רסיסי זכוכית שפגעו ביתר הסיפונים והביאו לשבירתם. על כן עלינו להתמקד בשאלה מהו הגורם להתפוצצות ספונטנית. על כך עמד מר רייפנברג בעמ' 2 לחוות דעתו "הסבר לתופעה זו ניתן למצוא בתכונותיה הכימיות והפיזיקליות של הזכוכית כדלקמן: עקב פריכותה של הזכוכית, קורה שפגם כל שהוא בפני החומר, אם פגם יצור ואם חריץ, נתז או כיו"ב שהתהוו במהלך השימוש בבקבוק, יכול להביא לידי כך שתחילה יעמוד הבקבוק בעומס הקבוע המופעל עליו (לחץ המשקה המוגז שבתוכו) אפילו למשך זמן ניכר, אך בסופו של דבר "יכנע" החומר לפתע ללא כל אזהרה מוקדמת, והבקבוק יתפוצץ בלי העלאת עומס חיצוני (מכה או כיו"ב) בנוסף ללחץ המשקה. כשל הבקבוק, כפי שתואר מהווה את תופעת התעייפות הזכוכית, והוא תלוי בעומס המופעל עליו ובזמן". המסקנה מדברים אלה היא ככל שהבקבוק "זקן" יותר, עולה מספר השימושים החוזרים בו וממילא גדל מספר השריטות והסדקים המתהווים בו כתוצאה מהשימוש. אלה גורמים להתעייפות הזכוכית ולהיחלשותה ואז גדל הסיכון לפיצוץ ספונטני. מר רייפנברג מוסיף ומבהיר כי "גורמים המזרזים את תהליך הכשל הם מילוי חסר, לחץ יתר, חימום (כגון חשיפה לקרני השמש), נקישות טלטולים חזקים וכיו"ב. גם אם גורמים אלה אינם מביאים בעצמם לכשל, הריהם מקצרים את התקופה עד לכשל של הבקבוקים בעלי הפגמים כפי שצוינו לעיל שהיו מתפוצצים בדרך כלל בלאו הכי". על השחיקה בכוחו של הבקבוק הנגרמת ככל שחולף הזמן עמד גם מר ריגבי בעדותו לפנינו "כאשר בקבוק יוצא מן היצרן יש בו מספר פגמים תמיד אפילו שמקבלים וזה יפה וזה פתאום מתפוצץ סימן שהיה שם פגם שהמאמצים הפנימיים ריסקו אותו. בתקופה הראשונה יש סבירות לא קטנה של התפוצצויות… הסבירות הזו יורדת עם הזמן ואח"כ מתחילה תקופה של פגמים מתוך שימוש ואז הסבירות הולכת ועולה בהדרגה עד שכל הבקבוקים מאותה תקופה נהרסים… חלק מן הפגמים שנוצרים הם כאלה משחיקה של בקבוק עם בקבוק עם בקבוק ויותר נכון מהתנגשות של בקבוק עם בקבוק. יש פגמים שנרכשים כתוצאה משימוש הצרכן בבקבוק" דברים אלה עולים בקנה אחד גם עם חוות הדעת שנתן מר ולד. בחוות הדעת הראשונה שסומנה כנ3/ קובע מר ולד כי "בקבוקי זכוכית חוזרים מיועדים לשימוש רב פעמי אולם רצוי מאוד שכעבור 5 שנים בקבוקים מסוג זה יוצאו מהייצור עקב הנזקים שנגרמים לבקבוקים אלה בכל מחזור בשוק. אם בהנחה שכל שנה בקבוקים חוזרים עושים כ10- עד 12 מחזורים, הרי לאחר 5 שנים מגיע מספר המחזורים לגבי כל בקבוק לכ60- עד 80 מחזורים" ובחוות הדעת השנייה שסומנה כנ18/ כותב מר ולד כי "פניציה המליצה בזמנו להגביל את השימוש של הבקבוקים החוזרים לתקופה של 5-7 שנים" ומאוחר יותר "ברור מעל לכל ספק שהבקבוק, נשוא התביעה התפוצץ עקב מכה מכנית או עקב מילוי הסודה מעל המידה המותרת דבר שגרם להיווצרות לחצים גבוהים ביותר בבקבוק שהיה כבר חלש לאור הטלטולים השריטות וסדקים שנוצרו בו במשך תקופה ארוכה, מעל 20 שנה". מר ריגבי אף הוסיף ואמר בעדותו כי "ככל שהבקבוק יותר גדול הוא יותר מסוכן. ככל שגוף הזכוכית יותר גדול יש יותר פגמים בתוך הזכוכית". ואין חולק כי בהשוואה למבחר בקבוקי המשקה השונים מזכוכית שהיו באותה עת בשוק, נחשב בקבוק הסיפון לגדול יחסית. את הסיבות להתרחשות התפוצצות זכוכית פגיעה בעין סיכם מר רייפנברג בעמ' 4 לחוות דעתו "במקרה שלפנינו מדובר במספר בקבוקים שהתפוצצו, למעשה, בו זמנית. סביר ביותר להניח שאחד מהבקבוקים התפוצץ באופן ספונטני וזעזוע ההתפוצצות גרם להתפוצצותם של בקבוקים סמוכים. כן סביר להניח כי היות ומדובר בבקבוקים ישנים ביותר שעברו כבר מספר רב מאוד של מחזורי שימוש והיו בהם פגמים נרכשים רבים, שזירזו הן את תהליך הכשל הספונטני של הבקבוק הראשון והן את ההתפוצצות של הבקבוקים שנמצאו לידו, היו בקבוקים אלה מסוכנים לשימוש". על האופן והנסיבות שבהן ניתנה ההמלצה ליצרני המשקאות להוציא מהשימוש סיפוני זכוכית בני 5 עד 7 שנים, כמו גם על הסיבות להמלצה זו העיד בפנינו מר ולד כדלקמן: "ש. אתה אמרת שהם נשברים במילוי הראשון, ואני אומרת לך שיש כאלה ששורדים ומצליחים להיות בשוק רק כמה שנים עד שהם נחלשים במקום החלש הזה ונשברים. ת. לכן ביקשנו שכעבור חמש שנים יוציאו אותם". (עמ' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 9.7.98). כלומר מר ולד אינו מתכחש לעובדה כי התפוצצויות מתרחשות גם כאשר הבקבוק מגיע כבר לידי הצרכן, ואין לדבר רק על התפוצצויות אצל יצרנית המשקה בעת המילוי. בעדותו מיום 8.7.98 העיד מר ולד כי "כל יצרני המשקאות בעולם יודעים שיש להמנע משימוש חוזר בבקבוקים חוזרים לאחר 5-7 שנים מתאריך ייצורם. יש על כל בקבוק את תאריך הייצור. כתוב שנת ייצור" (עמ' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 8.7.98). ולדבריו פניציה אף הוציאה בעניין זה המלצה ליצרני המשקאות שלא להשתמש בבקבוקים ישנים. "ש. באיזה אופן נתתם את ההמלצה הזאת? ת. ההמלצה ניתנה בעל פה בישיבות יחד עם מנהלי השיווק או מנכ"לים של מפעלי המשקאות. בדרך כלל הם ציינו שכמעט בלתי אפשרי ליישם את ההמלצה עקב קושי לבדוק בבקבוק מה שנת הייצור. ש. באיזה ישיבות ניתנה ההמלצה הזאת? ת. כל הישיבות. ש. היא ניתנה פעם אחת או מספר פעמים? ת. לא, אלה היו מפגשים תקופתיים, מפגשים של מנהלי שיווק או מנכ"לים של מפעלים ביחד, כשדנים על בקבוקים חדשים, על הנושא של המחזוריות של הבקבוקים, על הנושא שבקבוק חוזר או בלתי חוזר. בכל המקרים האלו פניציה ציינה והייתה בעצם הסכמה שרצוי לבצע את זה, אבל קיים קושי טכני. ש. פה הנתבעת היא תבורי. אז גם בישיבות שקיימתם עם תבורי אתם המלצתם? ת. עם מר תבורי, כן". ואולם בהמשך הביא ב"כ התובע דברים מעדותו של מר ולד ביום 1.1.95 בעניין ת.א. 1411/90 אשר יש בהם כדי להעלות ספקות בדבר נכונות הגירסה לפיה אכן ניתנה המלצה למר תבורי. ש. אתה העדת שם בקשר להמלצות: "אני לא המלצתי לקריסטל תבורי באופן ספציפי לעניין השימוש בבקבוק. אני העליתי את העניין הזה במסגרת ועדת תקינה", זאת אומרת שזה לא מדויק מה שאמרת לנו כרגע, שאתה בכל הזדמנות. אלא שאתה המלצת במסגרת ועדת התקינה לגבי העניין זה. אני אקרא לך עוד מקום שאתה העדת על זה. שאלו אותך: "דיברת על המלצה של פניציה להוציא מן היצור בקבוקים" אתה ענית: ההמלצה הזאת בוצעה על ידי בועדת תקינה, בשנת 79', 80'. בועדת תקינה כזאת נמצאים כל יצרני המשקאות". לא אמרת שהמלצת מספר פעמים. לא אמרת שהיו ישיבות. אלא העדת בדיוק ההיפך. אמרת שפעם אחת בועדה תקינה אתם המלצתם איך אתה מסביר את זה?" (עמ' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 9.7.98). מר ולד התקשה להתמודד עם הטענה ולבסוף ציין כי "יכול להיות שאני ציינתי פעם. אבל ברור לי שהנושא דובר עם כל הנוגעים בדבר. כל הגורמים הפנו אותי למכון התקנים ואמרו, אנחנו לא מסוגלים לבצע זאת עקב צורך בכוח אדם נוסף. לכן אני מצאתי לנכון לפנות למכון התקנים. אז לכן פניתי למכון התקנים, אם כי גם במכון התקנים לא הצלחתי" (שם בעמ' 5). אין בדברים אלה כדי להסביר את הסתירה בין העדויות שנתן מר ולד במקרים השונים, אך מכל מקום החשוב לעניינו כי אופן מתן ההמלצה היה לקוי, שהרי ההמלצה ניתנה בעל פה ולא בכתב וגם כשהיה ברור לפניציה כי ההמלצה לא מיושמת ועל אף העובדה כי הייתה תמימות דעים באשר לסכנות הטמונות בשימוש בסיפוני זכוכית בני למעלה מ5- שנים. למרות זאת לא הנתבעת 1 ולא הנתבעת 2 מצאו לנכון להזהיר את ציבור הצרכנים מפני הסכנות הללו, אם לא דאגה קודם לכן לסלקם בפועל מן המחזור. על כן יש לשאול האם הייתה מוטלת חובה על הנתבעות לתת אזהרה לציבור הצרכנים? 3. דיון לפני שארד לעובי הקורה, אציין כי אין לי אלא להצטער על כך שהנתבעת 1 בחרה שוב להעלות בסיכומיה טענה לפיה דין תביעה זו להידחות בגין טענת התיישנות. טענתה נסמכת על הוראת חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם - 1980, אשר לטענתה הוראותיו הספציפיות ועל כן גוברות הן על ההוראות שקובע חוק ההתיישנות, התש"יח - 1958. דין טענה זו להידחות על הסף, הטענה הזו נדחתה כבר בהמ' 10588/92 על ידי כב' השופטת שטיין מהטעם שתביעתו של נסים התובע איננה תביעה על פי חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם - 1980, כי אם מדובר בתביעה על פי פקודת הנזיקין המתבססת על עוולת הרשלנות. וליתר טענות הנתבעת 1: טענתה האחת של הנתבעת הנ"ל היא כי מהרגע שבו הוספו למיכלי הזכוכית שייצרה אביזרים שונים, ובהם ראש הסיפון שמורכב באופן ידני ושעל כן כח הסגירה שלו לא שווה מבקבוק לבקבוק, אין לראות בה עוד את יצרנית המוצר המוגמר, שהרי זה כבר יצא מרשותה. על טענה זו להידחות. טענה דומה נדחתה עוד בע"א 166,184/88 פניציה בע"מ נ' עמר ואח', פ"ד מה(2) 458 על ידי כב' השופט מלץ והדברים שאמר שם יפים גם למקרה שלפנינו "הבקבוקים שמייצרת פניציה עבור המבשלה מזה שנים הינם בקבוקים המיועדים מראש למטרה מסוימת, הידועה היטב לפניציה. התהליכים שעובר הבקבוק במבשלה עד שהוא יוצא לשוק, אף הם ידועים היטב. הוא נועד מטבע ברייתו לעבור תהליכים אלה ולעמוד בהם. יצורו של הבקבוק חייב מראש להביא בחשבון את המטרה ואת התהליכים הנ"ל ואת ההשפעה שתהיה להם על הבקבוק, שחייב להמשיך ולשמש אריזה טובה ובטוחה גם לאחריהם. לפיכך לא יכולה להישמע טענה מפי יצרנו של הבקבוק כי לאחר שעבר את התהליכים הנ"ל אין לראות בו יותר את יצרנו, או טענה שמעתה אין זה יותר אותו בקבוק". הלכה מימים ימימה היא כי יצרן חב חובת זהירות לצרכניו, וחב בנזיקין בשווקו מוצר פגום הגורם לנזק, אלא אם הצליח להוכיח כי לא התרשל ועשה את כל הדרוש מצידו כדי למנוע את היווצרות הפגם ולכן המסקנה המסתברת היא שהפגם נוצר אצל הצרכן. (ראו עניין פיניציה בע"מ נ' עמר). הלכה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהיצרן יודע טוב יותר מהצרכן מהן הסכנות האפשריות הטמונות במוצר ובידו כלים טובים יותר למנוע את היווצרותן של אותן סכנות בין אם על ידי ייצור מוצר בטוח יותר ובין אם על ידי מתן אזהרה שתקנה לצרכן את הידע החסר לו בדבר בטיחות המוצר ואופן השימוש הראוי בו. לעניינו חשובה הסוגיה של אי מתן אזהרה מצד היצרן על אופן השימוש במוצר. בע"א 594,557/77 שפס נ' פרימה, פ"ד לב(3) 119 נקבע כי "הוא (היצרן - א.ק) יכול להתרשל על ידי אי מתן אזהרה מתאימה למשתמש, לא רק נגד סיכונים החבויים בדגם בלתי בטוח אלא גם נגד סכנות הכרוכות בהכרח במוצר עשוי כשורה. האזהרה חייבת להיות מספיקה לצורך מתן הגנה לאנשים שניתן בסבירות להסיק כי יבואו במגע עם המוצר וייפגעו על ידו… והוא גם נדרש לתת הוראות שימוש כשכללי הזהירות הסבירה מחייבים זאת". אמנם המקרה שנדון שם הוא שונה מהמקרה שלפנינו, שכן אצלנו הסיכון שבגינו נדרשת אזהרה הוא עתידי ונוצר רק בחלוף כמה שנים שבהם נעשה במוצר שימוש, בעוד ששם היה מדובר על סיכון הקיים בפועל כבר כאשר המוצר נוצר, ואולם העקרונות שנקבעו שם יפים גם למקרה שלפנינו. אין היצרן יכול להתנער מאחריות למוצר שייצר ושלח לשוק, כאשר בחלוף השנים מתברר כי שימוש חוזר במוצר כרוך בסכנה לצרכן. המוצר שנוצר והועבר לשוק אינו הופך להיות יתום עם השנים. לו היינו מקבלים גישה הפוכה, היינו גורמים לכך שציבור צרכנים גדול יהיה מחוסר ידיעה על סיכונים שנובעים מפגמים נרכשים במוצר וממילא לא יוכל להתגונן בפני הסכנות העתידות לבוא או להחליט כי עדיף לו להימנע משימוש במוצר. דברים אלה יפים על משקל של קל וחומר ככל שמדובר במוצר שצריכתו המונית, כמו המוצר נשוא התביעה שלפנינו. אכן במקרה שלפנינו חובת אזהרה מוטלת גם על כתפיה של החברה ששיווקה בפועל את הסיפונים לחנות המכולת שבבעלות אביו של התובע. אך אם זו התרשלה ולא הזהירה את ציבור הצרכנים אין הנתבעת 1, שכאמור לא חדלה לרגע להיחשב כמי שיצרה את המוצר, יכולה לטעון כי מחדלה של החברה המשווקת משחרר אותה מאחריותה כלפי הצרכנים. חובת האזהרה המוטלת על הנתבעת 1 היא עצמאית ונפרדת מחובתה של החברה המשווקת. אמת, פעמים רבות לצרכנים תספיק אזהרה רק מצד אחת מהחברות, במצב שכזה ייתכן ותהיה לחברה שהזהירה את הציבור עילת תביעה להשתתפות בהוצאות הכרוכות בפרסום אזהרה נאותה כנגד החברה האחרת שלא הזהירה את הציבור ועקב כך חסכה בהוצאות. אך בשום מקרה אין לקבל מצב שבו כל אחת מהחברות מצפה שהשנייה תפרסם אזהרה ובסופו של דבר לא מתפרסמת כל אזהרה וציבור הצרכנים מסיק מכך כי המוצר בטוח לשימוש ולא נשקפת ממנו סכנה, בעוד שהמצב האמיתי הוא שהמוצר מסוכן לשימוש. במתן אזהרה או באי מתן אזהרה יש כדי להוות מסר מהיצרן אל הצרכן, לאור ידיעתו העדיפה של היצרן על תקינותם ועמידותם של מוצריו, והצרכן מסתמך על המצג העובדתי שנוצר בפניו ביחס למוצר בהחלטתו האם בכלל להשתמש במוצר. לאור כך, אין לי ספק שהנתבעת 1 התרשלה בכך שלא הוציאה אזהרה נאותה וברורה לציבור בדבר סכנת ההתפוצצות הספונטנית הטמונה בסיפונים ישנים, ובשימוש החוזר בהם מעבר ל- 5 שנים. במקום הראשון היתה חובה על הנתבעת לדאוג לסילוקם של אותם סיפונים מן השוק בתום תקופת הזמן הראויה. אוסיף ואומר כי יש לדחות את טענת הנתבעת 1 לפיה המקרה שלפנינו דומה להחלטה קודמת שנתתי בת.א. (ת"א) 1411/90 מאיר דהן נ' תשלובת תבורי ואח' ובה נדחתה תביעת התובע מהטעם כי לא עלה בידו להוכיח כי היה פגם בייצור הבקבוק שיוצר על ידי הנתבעת מס' 1. המקרה שלפנינו שונה מכיוון שמדובר בו על התפוצצות ספונטנית ולא על התפוצצות כתוצאה ממגע פיזי של התובע כפי שהיה במקרה של מאיר דהן. לכן עליי לדון כאן בשאלה שלא נזקקתי לה בעניין מאיר דהן ואשר עניינה הוא בחובתה של הנתבעת 1 להזהיר את ציבור הצרכנים על סכנת ההתפוצצות הספונטנית של סיפונים ישנים כתוצאה מפגמים נרכשים במהלך השימוש. אמנם גם במקרה שלפנינו נטענה טענה לפיה הסיפונים שהתפוצצו היו בעלי פגמים בייצור. אך בשאלה זו עומדת לזכותה של הנתבעת העובדה שהבקבוק שרד במשך 20 שנה ולכן יש בכך כדי להצביע לכאורה על כך שהוא יצא ממפעלי פניציה ללא פגמים בייצור, שאם לא כך הוא היה מתפוצץ עוד קודם לכן. בעובדה זו יש כדי להטיל נטל גדול על כתפי התובע בנסיונו להוכיח כי פניציה התרשלה גם בהליכי הייצור של הסיפונים. מר ולד טען בחוות דעתו כי כל הבקבוקים למילוי סיפונים נבדקו אחד - אחד בלחץ עמידה של 16 עד 24 אטמוספרות, בעוד שלחץ המילוי של מי סודה נע בסביבת 3.5 אטמוספרות. ב"כ התובע מנסה להיבנות מכך שבתשובה לשאלון שהוגש לו (ת16/), ואשר אחת מהשאלות הכלולות בו מבקשת לדעת "לפי איזה תקנים בוצעה הביקורת הסופית… האם הביקורת הסופית הייתה מדגמית, או שנעשתה על כל בקבוק ובקבוק? נא פרט את אופן הביצוע הביקורת הסופית", השיב מר ולד כי "תקן ישראלי. כל הסיפונים נבדקו לעמידה בלחץ פנימי מינימום 10 אטמוספרות". תשובה זו עומדת בסתירה לטענה קודמת של מר ולד לפיה כלל לא היה תקן ישראלי באותה עת לעמידה בלחץ פנימי. מנסה בא כוח התובע להסיק מכך כי מר ולד ניסה להתאים את תשובותיו להוראות שקבע התקן הישראלי משנת 1975 המדברות על בדיקה בלחץ פנימי של 10 אטמוספרות, ומכאן להוביל אותנו לקבלת העמדה כי הליכי הבדיקה לא היו ראויים. מר ולד מצידו טוען כי הוא לא שם לב לכך שבאותם שנים לא היה תקן וכי נפלה טעות דפוס בתשובתו לשאלה, שכן התכוון לבדיקה בלחץ פנימי של מינימום 16 אטמוספרות ולא של 10 אטמוספרות. לאור העדר תקן ביחס לאופן הבדיקה הנאות, בא כח התובע הצביע גם על חוסר ההגיון בבדיקה של כל בקבוק ובקבוק, ועל העובדה כי מר ולד לא הצביע על סיבה מיוחדת מדוע יש לערוך בדיקה שכזו דווקא לסיפונים ולא לבקבוקים אחרים. לדעתי אין בטענות אלו כדי להצביע על הליכי ייצור לקויים ולסתור את חוות דעתו של מר ולד בנקודה זו, אך מובן שאין במסקנה זו כדי לגרוע מאחריותה של פניציה לנזקיו של התובע. 4. אחריותה של תבורי בע"מ מאחר ועל שברי הסיפונים שהתפוצצו היה מוטבע הסמל של תבורי, הרי שאין חולק כי בתקופה כלשהי במהלך חייהם הסיפונים שהתפוצצו היו בשימושה של תבורי. אך בעובדה זו כשלעצמה אין כדי להטיל עליה אחריות לנזקי התובע. העיד בפנינו יחזקאל יצחק, ששימש בתפקיד סגן מנהל ומנהל מפעלי חברת תבורי בע"מ, כי משנות ה60- תבורי לא מילאה מי סודה במיכלי סיפון. עדותו לא נסתרה ומכל מקום ברור כי במועד התפוצצות זכוכית פגיעה בעין היו מיכלי הסיפון בשימושה של חברת רווה חדרה. ממילא כאשר הסיפונים לא היו עוד בשימושה של תבורי, לא הייתה מוטלת עליהם החובה להזהיר את ציבור הצרכנים מהסכנות האפשריות הטמונות בסיפונים הישנים, שהרי לא הייתה עוד זיקה בינם לבין הסיפונים. אין לומר כי משעשתה תבורי פעם אחת שימוש בסיפונים נוצרה בינה ובין הסיפונים זיקה נמשכת, כזיקתה של הנתבעת 1, אשר בהיותה יצרנית הסיפונים, אינה יכולה להתנער מהסכנות הטמונות בהם עם השנים. למעלה מן העניין שלפנינו, נציין כי בתקופת השימוש של תבורי בסיפונים, הסכנה שנשקפה מהסיפונים הייתה קטנה, שכן אלו עוד היו בתחילת חייהם וממילא לא היה צריך להזהיר את ציבור הצרכנים מפניהם. 5. נזקיו של התובע א. התובע עבר שני ניתוחים בעינו הימנית, אך המאמצים הרפואיים למנוע את אובדן הראייה בה לא צלחו. ד"ר טרייסטר קבע בחוות דעתו כי בעינו הימנית של התובע יש אובדן ראייה מוחלט, ובנוסף הצטמקה העין כך שנוצר חלל בשק הלחמית ונותרה גם פגיעה קוסמטית (פטיזיס). בגין אלה קבע לתובע 35% נכות רפואית צמיתה. המומחה מטעם פניציה ,פרופ' ניימן, פסק לתובע 30% נכות רפואית בגין אובדן הראייה בעין ימין, אך הוסיף כי בעת הבדיקה ניכרו סימנים שמעידים על התכווצות עין ימין והתפתחות פטיזיס שבגינה מוסיפים 5% נוספים בגין הפגיעה האסתטית, בהמשך הודה בחקירה נגדית כי חוות הדעת שלו אינה עדכנית ואין בה כדי לתת תשובה לשאלה האם התובע סובל מפטיזיס (ראו עמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 8.7.98). אשר על כן אני מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר טרייסטר וקובעת לתובע נכות רפואית צמיתה של 35% על אובדן הראייה בעין ימין. אובדן הראייה מהווה משום מגבלה על מיגוון העבודות בהם יכול התובע לעבוד, וזאת בשל החשש מפני אובדן העין השניה בעבודות פיזיות בהם העין חשופה ללכלוך, אבק, נתזים וכד'. עמד על כך פרופ' ניימן שהסביר כי "מבחינה מעשית הנער מוגבל בעבודות הדורשות ראייה סטראוסקופית דו עינית ורצוי שימנע ממלאכות שיש בהן סכנה מיוחדת לעיניים. הוא יוכל לנהוג ברכב פרטי אבל לא יוכל לנהוג במונית או במשאית". ובעדותו בפני בית המשפט ציין כי "לא הייתי ממליץ לו ללכת לאחד המקצועות האלה כמו צבעות, וטיפוס על סולם, הלחמה ובניה. מכל מקום ברור גם שמעבידים פוטנציאליים יעדיפו להעסיק עובד בריא ושלם ולא עובד פגוע כמו התובע, שעקב מצבו הבריאותי הוא בבחינת גולגולת דקה, שכן הוא עלול לאבד לחלוטין את מאור עיניו כתוצאה מביצוע מטלות הכרוכות במהלך השיגרתי של העבודה. אך לא רק העבודות הפיזיות הנ"ל נעולות בפני התובע, כי אם גם העבודות המשרדיות. ב"כ כח התובע טען כי הפגיעה בעינו של התובע שינתה את כל מהלך חייו, גרמה לו להפרעות נפשיות שהובילו לירידה בלימודים ואף לשחרורו מהצבא. את הלימודים סיים התובע בפנימיה החקלאית הדסים ללא תעודת בגרות ועם ציונים נמוכים מאוד שהיו אופייניים לו מאז שנפגע בתאונה, ואשר בגינם אף נאלץ לעזוב את בית הספר התיכון תחכמוני בסוף כיתה ט'. את ההשפעה שלילית הזו מתאר דר' קירש בחוות דעתו (ת26/) "בעקבות הפגיעה שגם כיערה את פניו מספר שכל מהלך חייו השתנה. כילד זוכר כי הפך אובייקט ללעג בקרב הילדים בבית הספר ובשכונה. זוכר עד ביום כיצד כונה בשמות גנאי כמו "משקפופר" "שודד ים", "פיראט". היחס הזה גרם לו להתכנס בתוך עצמו ולהתבודד. בשל איבוד וחוסר עניין לא השקיע כבעבר בלימודים וירד ברמה". כבר בהיותו מועמד לשירות בטחון נכתב בגליון ההערכה שלו כי "לא ידוע איך יתפקד בשירות" וכן כי "יש לו קושי הסתגלות רב ועל כן יש להגביל את השירות". בסיכום הראיון נכתב כי "הבעיה בעין גוררת קשיי הסתגלות ודימוי עצמי ירוד... מאוד לא רוצה להתגייס. מתבייש בשל נושא הפגיעה בעין... נער ילדותי, תלותי... חוסר המוטיבציה מתוך חשש חזק מאוד לכשלון". בצבא שירת התובע ארבעה חודשים בהם לא הסתגל למסגרת הצבאית ואף נשפט על העדרות מהשרות שלא ברשות ולבסוף שוחרר מהצבא בפרופיל 21 על בעיות נפשיות. ב"כ הנתבעת 1 טוען כי לפגיעה בעינו לא היה כל קשר למסלול חייו. לחיזוק טענתו הוא מצביע על כך שגם אחיו של התובע לא סיימו את לימודיהם עם תעודת בגרות ועל כן התובע לא היה יוצא דופן בעניין זה. כמו כן הוא הלין על כך שהתובע לא הציג תעודות מבית הספר שקדמו לתאונה בכדי שניתן יהיה להשוות את הישגיו הלימודיים לפני התפוצצות זכוכית פגיעה בעין להישגיו אחרי התפוצצות זכוכית פגיעה בעין. הנתבעת טוענת גם כי מסלול חייו של התובע כלל לא השתנה, שכן מהעדויות עולה שלאחר התפוצצות זכוכית פגיעה בעין עסק התובע בפעילות ספורטיבית רגילה האופיינית לבני גילו, ואף המשיך לעזור בניהול חנות המכולת של אביו ומאוחר יותר אף עזר לאחותו בעבודות חקלאיות. לטענתה רק משאירעה תאונת הדרכים בה נהרגו אביו ואחיו של התובע ואמו ואחותו נפצעו ניכר היה בתובע שנקלע לארוע טראומתי קשה אשר ילווה אותו כל חייו ואשר ממנו לא יצליח להשתחרר. לחיזוק הטענה מסתמכת הנתבעת על חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי מטעמה, פרופ' אליצור אשר קבע כי השפעת הפגיעה בעין הייתה משנית בהשוואה לטראומה של מות האב. אין לומר כי הפגיעה בעין לא הטביעה חותמה על התובע ושינתה את מהלך חייו. התובע הצהיר בתצהיר כי "עקב התפוצצות זכוכית פגיעה בעין הפכתי לילד חריג בבית הספר. היה עלי ללבוש משקפיים כהות, על מנת להסתיר את הפגיעה וכן להגן על העין מהשמש. ההורים מתוך דאגה לשלום העין וכן על מנת שלא אאבד, חלילה, גם את העין השניה, אסרו עליי לעסוק בפעילויות פיסיות, לצאת לשחק, או לשהות בשמש זמן רב מדי. בתור ילד חריג ובעל מום, הייתי מושא ללגלוג של חבריי לכיתה ומעמדי החברתי ירד. מאוחר יותר בגיל ההתבגרות, גרמה לי הפגיעה, בנוסף לקשיים החברתיים, גם קשיים בתקשורת עם המין השני. ככלל עקב התפוצצות זכוכית פגיעה בעין הפכתי נער ממורמר, מתוסכל, מתוח, מבודד, בעל רגשות נחיתות ונתון להתקפת זעם ודכאון לעתים תכופות". הנתבעת לא הצליחה לסתור דברים אלו. גם אם אצא מתוך הנחה שתאונת הדרכים הקטלנית היה בה כדי להשפיע על מסלול חייו של התובע. אי אפשר לגמד את השפעת הפגיעה הפיזית הקודמת שאירעה לתובע, אשר עוד קודם לתאונה הפך לילד חריג ופגוע, וודאי שלאחר התפוצצות זכוכית פגיעה בעין חש כי חרב עליו עולמו בשל הגזרות הרעות שנגזרו עליו משמיים. על אופי הפגיעה הנפשית בגין הפגיעה בעין עמד דר' קירש "1. התערערות הבטחון העצמי, 2. דימוי עצמי נמוך, 3. האמונה של הנבדק בדת ובאלוהים, עליה התחנך אבדה, ומנגד התפתחות של מצב חרדתי מתמשך בו התחושה היא שהכל בלתי צפוי ורעה חדשה עלולה להופיע, בעיקר איבוד הראייה בעין הבריאה ללא כל אפשרות למנוע זאת... 4. חוסר יכולת הנבדק ליצור קשרים עמוקים עם מחויבות. 5. הימנעות מחיי חברה ונטייה להסתגרות... התפוצצות זכוכית פגיעה בעין בעין שגרמה לעיוורון ולכיעור האסתטי גרמו לאובדן שלמות הגוף ולפגיעה בזהות העצמית עם התפתחות של מצב חרדתי קיומי עקב החשש לפגיעה נוספת בלתי נמנעת ולהפיכתו לאדם עיוור. לדעתי, מדובר באדם שפיתח הפרעה נוירוטית עם מרכיבים של חרדה, נטייה להסתגרות חברתית וחוסר השלמה עם תוצאות התפוצצות זכוכית פגיעה בעין". גם פרופ' אליצור הסכים לאבחנה לפיה התובע מוצף דאגות בחקירתו הנגדית הוא אמר כי "הוא אומר שלפני שהוא נרדם הוא מרגיש מחנק של דאגות. הוא מודאג, אין שום ספק על זה. אין לי ספק שהוא מודאג מהחשש שמא יקרה משהו לעין השנייה... אני לא יודע אם בעיות בתפקוד, אבל ללא שום ספק דאגה לעין. ללא שום ספק לבטים בהחלטה לגבי כן להתחתן או לא להתחתן... יש לו קשיים, אין לי שום ספק שיש לו קשיים" (עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 24.11.98). פרופ' אליצור הודה לפנינו כי בעת עריכת חוות דעתו, הוא לא היה מודע לכך שהתובע שוחרר מהצבא בשל בעיות נפשיות, וכאשר הוצג בפניו הפרופיל הנפשי שנקבע להתובע, הוא אמר כי פרופיל זה אקווילנטי לנכות נפשית בשיעור של 10% (ראו עמ' 31-32 לפרוטוקול). אשר על כן נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא 41.5%. ב. הפגיעה התפקודית דר' טרייסטר חיווה את דעתו כי הפגיעה התפקודית עולה על 50%, תוך שהוא מדגיש כי משום שהפגיעה אירעה בגיל צעיר הרי שהתובע התקשה להסתגל לאומדן מרחקים וזיהוי עצמים תלת מימדיים וגם בכך היה כדי להשפיע על הפגיעה התפקודית (ראו עמ' 29-30 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.98). מנגד פרופ' ניימן העיד לפנינו כי דווקא כאשר הפגיעה היא בגיל צעיר, הרי שהנפגע יכול להסתגל ולהתאים את עצמו למצב החדש שאליו נקלע ביתר קלות. (שם בעמ' 37). המציאות כפי שתוארה בפנינו היא העדות הטובה ביותר לכך שהתובע לא הסתגל למצבו והתקשה להמשיך בחייו הרגילים. הפגיעה גרמה לתובע קשיים נפשיים מרובים, אשר מלווים אותו בכל אשר יפנה ומקשים עליו להתמודד עם דרישות החיים. אמנם התובע עבד מאז השחרור מהצבא בעבודות שונות אשר הצריכו מאמץ וכושר עבודה פיזי והוא בעצמו העיד לפנינו כי "עבדתי בכל דבר שהעבודה דרשה. לא ברחתי מהעבודה. ניסיתי לברוח מהסטיגמה של המוגבל ולכן עבדתי בכל עבודה שדרשו ממני לעשות" (עמ' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 23.9.97), אך יש לציין כי לא בכל העבודות התמיד וגם בכך יש כדי להעיד על קשיי תפקודו ומידת הסתגלותו. מה גם שממילא ניתן לומר כי בשעת הדוחק ובשל אילוצי פרנסה הוא עסק בעבודות אשר היה בהן כדי לסכן את עינו התקינה. אשר על כן בהתחשב בכל אלה אני קובעת לתובע נכות תפקודית בשיעור של 50%. ג. הפסד השתכרות הלכה פסוקה היא שכאשר מדובר בניזוק בכדי לחשב את הפסד ההשתכרות בעבר יש להפחית מהשכר שהיה משתכר בפועל אלמלא התפוצצות זכוכית פגיעה בעין, את השכר שהשתכר בפועל מאז התפוצצות זכוכית פגיעה בעין. התפוצצות זכוכית פגיעה בעין ארעה כאשר התובע היה בן 11 ואין בידינו להעריך באיזה מקצוע היה בוחר לעסוק וכמה היה מרוויח לולא התפוצצות זכוכית פגיעה בעין. בעבר נפסק לא אחת שבהעדר אינדיקציה אחרת כאשר מדובר בניזוק שטרם נכנס למעגל העבודה, יש לחשב את הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד לפי בסיס השכר הממוצע במשק, וכך יש לעשות גם במקרה שלפנינו. לאחר השחרור מהצבא עבד התובע בבנק הפועלים עד שנפגע בידו ועזב את העבודה. בשנת 1988 עבד כאיש תחזוקה במשכורת חודשית ממוצעת של כ1,700- ש"ח. בין 1989 ל1990- הוא עבד בהתקנת צינורות בחברת "תדר תחזוקה בע"מ" ומשכורתו הממוצעת הייתה 1,798 ש"ח. אחר כך הועסק אצל צבי ינקו בעבודות קבלנות לא מסודרות של התקנת טלוויזיות במעגל סגור. בשנת 1992 ועד לחודש פברואר בשנת 1993 לרבות עבודה חלקית בחודש אפריל בשנת 1999, עסק בהתקנת תשתיות אינסטלציה בחברת "מימד ישראל טכנולוגיה בע"מ" והשתכר משכורת חודשית ממוצעת של 2,098 ש"ח. בחודשים מרץ ואפריל של שנת 1993 קיבל התובע קצבת אבטלה ולאחר מכן עבד כשומר בחברת "טייפון" בשכר חודשי ממוצע של 1,815 ש"ח עד ליולי 1993. בנוסף מחודש אפריל ועד סוף שנת 1993 הועסק התובע בעבודות מזדמנות בחקלאות ובהפעלת זיקוקין די-נור בחברת מרום. באוגוסט 1993 אף נכווה בצד ימין של גופו ובפניו כתוצאה מהתלקחות של זיקוק. משנת 1994 עובד התובע כסדרן לחם במאפיית אנג'ל, משכורתו הממוצעת לשנת 1995 הייתה 1,237 ש"ח בחודש ואילו בשנת 1996 השתכר סך ממוצע של 1,124 ש"ח. במקביל עבד התובע גם כסדרן סחורה בחברת "נקה כימיקלים" בין החודשים 12/96 -4/96 בשכר חודשי ממוצע של 2,430 ש"ח לשנת 1995 ושכר ממוצע של 2,432 ש"ח לגבי החודשים בשנת 1996. כיום עובד התובע כעצמאי גם בעבודות תחזוקה ושיפוצים. לענין השתכרותו האחרונה, לא באו לפני ראיות מספיקות אך התמונה המצטיירת לגבי כושר השתכרותו והשתכרותו היא ברורה. גם אם קבעתי לעיל כי בעקרון ראוי לייחס למערער שנפגע בילדותו את ההשתכרות של השכר הממוצע במשק, וגם כשאני יוצאת מנוקדת הנחה כי התובע לא ישב בחיבוק ידיים במהלך השנים והוכיח רצון עז לעבוד ולפרנס את עצמו על אף מגבלותיו, בודאי כך אם לא היה מוגבל. אין לפסוק את מלוא ההפסד לגבי העבר על בסיס השכר הממוצע במשק, שכן כדי להגיע לרמת שכר כזו הדבר מצריך זמן והתמחות. אשר על כן, ובנסיבות האמורות, הפסדו לגבי העבר של התובע בניכוי מס נכון ליום מתן פסק דין זה יעמוד על סכום של 150,000 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. ד. הפסד השתכרות לעתיד באשר להפסד ההשתכרות לעתיד עד הגיע התובע לגיל 65, בחרתי לענין זה לפסוק על בסיס הערכה גלובלית והוא יעמוד על סכום של 300,000 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. ה. עזרת הורים לא שוכנעתי שיש מקום לפיצוי בגין עזרת הורים. ו. כאב וסבל בהתחשב בנכות שנקבעה, ימי האשפוז והניתוחים שעבר, הנני קובעת את הסכום תחת ראש פרק זה לסך של 200,000 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. ז. הוצאות רפואיות יהיו כנקוב בקבלה עבור בדיקת יעוץ לענין התקנת פרוטזה שערכה נכון ליום כתיבת סיכומי ב"כ התובע עומד על סך 1,748 ש"ח. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מאותו מועד ועד התשלום בפועל. כמו כן, תישא הנתבעת 1 בעלות חווה"ד וההוצאות האחרות כנקוב בסיכומי ב"כ התובע בסע' 17, להוציא ההוצאות לצורך נסיעות לטיפולים רפואיים וביקורות שאלה יעמדו על סכום של 5,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. הסכומים המצויינים ישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. 6. כמו כן תישא הנתבעת 1 ביתר הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין, בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. עינייםפיצוייםתאונות עם זכוכית