פסק דין : התובע, נער בן המגזר הבדואי, שהיה בעת אירוע התאונה כבן 15 שנה, נפגע באופן קשה מפיצוץ רימון שהרים בתחום שטח אש של צה"ל סמוך למקום מגורי משפחתו ליד ערד. לאחר הפיצוץ נותר התובע פצוע בשטח כשש עד שמונה שעות, עד שנמצא ע"י אביו ונלקח לבית החולים. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בצורה קשה מאוד, ידו השמאלית נקטעה מתחת למרפק ונגרם לו עיוורון מוחלט בשתי העיניים. קיימת מחלוקת מסויימת בין המומחים הרפואיים לגבי שיעור הנכות בתחום האורטופדי אך אין לכך חשיבות מרובה שכן ברור שבסה"כ מדובר במקרה של פגיעה חמורה מאוד שגרמה לנכות בשיעור של 100%. בהסכמת הצדדים פוצל הדיון, תחילה לשאלת האחריות ולאחר מכן, במידה ותיקבע אחריות הנתבעת, לשאלת גובה הנזק ופסק דין חלקי זה מתייחס לשאלת האחריות עם תום הדיון בשלב הראשון. אין מחלוקת שהפגיעה נגרמה בתוך תחום שטח אש שבו נערכו אימונים ותרגילים של יחידות צה"ל באש חיה לעתים מזומנות. כמו כן אין מחלוקת שהחפץ שהתובע הרים, ושהתפוצץ בידיו בעת שפירק אותו או בעת שהפילו, ושכתוצאה ממנו נפגע, היה רימון המצוי בשימוש צה"ל ומהאמור עולה גם כי הרימון הובא לאותו מקום, בו נמצא ע"י התובע, ע"י יחידות צה"ל שהתאמנו במקום. כמו כן אין מחלוקת ששטח האש לא היה מגודר ושהשילוט, המזהיר מפני כניסה לשטח האש, נמצא רק בחלק מגבולות השטח, בעיקר בחלקים הגובלים עם צירים ודרכי עפר שבהם היתה תנועה. באותו איזור, בסמיכות מקום, היו ריכוזי מגורים של האוכלוסייה הבדואית. המאהל של משפחת התובע לא היה סמוך לאחד מצירי התנועה אלא בכיוון אחר של שטח האש, שלגביו יש מחלוקת אם באותו כיוון היו מוצבים שלטי אזהרה אך ברור שהמאהל היה בקירבת מקום לשטח האש ותושבי האיזור ידעו על קיומו של שטח האש ועל האימונים שנערכים בו על אף שאביו של התובע טען כי לא היה ידוע לו שמדובר בשטח אש אם כי גם הוא אמר שראה חיילים מסתובבים בשטח ושמע יריות, אך טען כי לא ידע מה הם עושים שם וגם התובע עצמו העיד שידע "שלשטחים של הצבא אסור להיכנס וזה היה כתוב". אנשי הצבא, העדים מטעם הנתבעת, העידו על קיום נוהל לעריכת סריקות בשטח לפני ואחרי האימונים והעד רס"ן מוניר עאבד אף העיד על מימושו של נוהל זה בפועל אך מטבע הדברים סריקות מעין אלה, לא היה די בהן כדי להבטיח ניקיון מלא של השטח בפני שאריות תחמושת ונפלים ולכן היה צריך לנקוט באמצעים נוספים וממשיים יותר על מנת להבטיח אי פגיעה בתושבי המקום כתוצאה מהתפוצצות תחמושת, חומרי נפץ או נפלים שנותרו במקום, בייחוד לאחר שהיתה ידיעה בדבר קיומה של אוכלוסיה אזרחית בסמוך לאותו שטח, אוכלוסיה שהסתובבה בשטח, כעולה מעדויותיהם של פקח רשות שמורות הטבע, מתי קורניו ורס"ן מוניר עאבד. במסגרת זו נראה לי כי גם אזהרות בעל פה שניתנו מידי פעם, עפ"י העדויות, לאוכלוסיה המקומית לא היה די בהן והאמצעי המתבקש היה גידור שימנע באופן פיזי כניסת אנשים לשטח. עם זאת, לאחר שמדובר בשטח גדול מאוד, של כ - 70,000 דונם, יש מקום לקבל את טענות ב"כ הנתבעת כי אמצעי זה לא היה מעשי, בייחוד לאחר שממילא קשה מאוד היה לקיים מעקב מתמיד אחרי תקינות הגידור. בנסיבות אלה, נראה לי שהאמצעי החשוב ביותר, שלפחות אותו צריך היה לקיים ולהקפיד על תחזוקתו וקיומו התקין, היה התקנת שלטי אזהרה בכל צדי השטח, לא רק בכיוון שלעבר צירי התנועה, בייחוד לאחר שהממונים על השטח ידעו בפועל, כאמור, שקיימת אוכלוסייה מקומית המסתובבת בשטח. ב"כ המדינה הסתמך על הוראות סעיף 37 א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובעות כי לא תהיה אחריות בשל מצבו, תחזוקתו או תיקונו של שטח צבאי כלפי מי שנכנס לאותו שטח כמסיג גבול אלא אם הוכיח התובע "שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על הימצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שנגרם הנזק". ברור שהתובע לא התכוון לעבור עבירה או לבצע עוולה בהיכנסו לשטח ולאור העובדה שהיה אז כבן 15 שנה ושהלך, לדבריו, לחפש חמור של המשפחה שאבד בקירבת מקום למקום מגורי המשפחה, יש מקום לומר שנכנס לאותו שטח בתום לב, על אף שבעדותו אמר שידע שאסור להיכנס לשטח של הצבא. בנסיבות העניין ולאחר שלא ברור אם מהכיוון ממנו בא התובע לשטח היה קיים באותו מועד שילוט תקין, ניתן להניח כי עד שמצא את אותו רימון אשר הרים לא היה מודע לכך שהוא נכנס לשטח של הצבא, שידע שאסור להיכנס אליו. גם אם היתה לו ידיעה כללית על האיסור להיכנס לשטחים של הצבא, עולה מהנסיבות שתוארו, כי בפועל, בעת שחיפש את החמור, לא היה מודע לכך שהוא נכנס לשטח אש ולכן ניתן לומר כי הגיע לאותו מקום בו נפגע בתום לב. שלושת התנאים המפורטים בסעיף 37 א' הם מצטברים ולכן על התובע להוכיח, על מנת שהוראת הפטור לא תחול, גם שהאחראי על השטח או הפועל מטעמו ידע על הימצאותו של התובע בשטח בשעה שנגרם לו הנזק, אך כבר נפסק כי כאשר קיימת ידיעה כללית על הימצאות תושבים מקומיים המסתובבים באותו שטח, יש בכך ידיעה קונסטרוקטיבית מספקת לאי תחולת הפטור מאחריות לפי הוראות סעיף 37 א' לפקודת הנזיקין (ראה פסה"ד בעניין עזבון המנוח מאמון מחמוד נעאמנה ז"ל נ' מ"י (ת.א. ח"י 713/77), פסקים מחוזיים תשמ"ב (1) 397). בכך אומנם לא די, שכן גם אם לא חל הפטור מאחריות ביחס לשטח אש, לפי סעיף 37 א' לפקודת הנזיקין, עדיין יש להוכיח קיום רשלנות מצדה של הנתבעת, כאחראית לשטח האש, שגרמה לפגיעתו של התובע. אך לעניין זה יש להזכיר את הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין בדבר חובת הראייה לגבי דברים מסוכנים המעבירות את נטל הראייה על הנתבע להוכיח שלא היתה מצדו "לגבי הדבר המסוכן או הנמלט, התרשלות שיחוב עליה" והדבר בוודאי חל במקרה זה שבו נגרם הנזק ע"י התפוצצות רימון שהוא בגדר דבר מסוכן. לאור זאת ניתן לומר שקיים משנה תוקף לאותם דברים שנאמרו קודם לכן בקשר לאי התקנתם ולאי תחזוקתם השוטפת והתקינה של שלטי אזהרה באופן מתמיד מכל צדי שטח האש, כולל הכיוון ממנו הגיע התובע לתוך השטח באופן שהמסקנה היא שהנתבעת לא הצליחה לעמוד בנטל הראייה להוכחת העדר כל רשלנות מצדה שגרמה לפגיעתו של התובע בכך שלא הוכיחה קיומם, באותו מועד, של שלטי אזהרה באותו כיוון ממנו הגיע התובע לשטח, אשר הוא, התובע, התעלם מהם וזאת גם לאור עדותו של חבלן המשטרה, אלי מצליח , שהעיד כי בדרכו למקום האירוע לא נתקל בשילוט או בגידור. לאור זאת נראה לי כי קיים ספק אם בכיוון ממנו הגיע התובע למקום בו נפגע, אכן היה שילוט ולכן ניתן לומר כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת אי-קיום רשלנות שהיה מוטל עליה. בנסיבות אלה נותרת השאלה בדבר קיום רשלנות תורמת גם מצדו של התובע, כטענת ב"כ הנתבעת. לאור האמור בקשר לכך שנקודת המוצא היא כי התובע נכנס לשטח האש והגיע לאותו מקום בו מצא את הרימון בתום לב, אין מקום לייחס לו רשלנות תורמת בעניין זה, אך שונים הם פני הדברים ביחס להתעסקותו באותו חפץ, שהתברר שהיה רימון, שהתפוצץ בידו וגרם לפגיעה בו. התובע עצמו העיד כי הרים את החפץ תוך ידיעה שמדובר בפצצה, שבהמשך אמר שהוא חושב שקוראים לזה רימון, הוא אמנם אמר שהוא לא חשב שזה אמיתי, אך ברור שהתובע גם בגילו הצעיר, צריך היה להבין שאותו חפץ עלול להיות מסוכן ובכל זאת הוא ניסה לפתוח אותו, לפרק אותו או שזרק אותו ובפעולות אלה ברור שיש משום רשלנות תורמת. אומנם כלפי התובע, שהיה נער, אותו רימון שנשאר בשטח היה בגדר פיתוי שהנתבעת היתה חייבת להביא בחשבון את האפשרות שירצה לנגוע בו, לבדוק אותו ולפרק אותו והיתה צריכה לנקוט באמצעי זהירות למניעת הדבר, אך אין בכך כדי לשלול גם את רשלנותו התורמת של התובע שהיה בגיל מבוגר מספיק כדי להבין את הסכנה הטמונה בעיסוק בחפץ אשר כזה. בפסה"ד בעניין עזבון המנוח מאמון מחמוד נעמנה ז"ל הנ"ל היו העובדות דומות מאוד לאלה של המקרה הנוכחי, מדובר היה בילד בן 12 שנכנס לשטח אש ומצא שם רימון שהתפוצץ וגרם למותו. על אף שגם באותו מקרה נקבע כי עצם הכניסה למקום היתה בתום לב ולא יוחסה לילד ידיעה על האיסור להיכנס לשטח נקבעה רשלנותו התורמת של הילד בשיעור של 20% וזאת בשים לב לכך, שבמציאות המוכרת בארץ, ניתן להטיל אחריות גם על ילד באותו גיל שאין ספק, כפי שנאמר בפסה"ד, כי הוא יודע שעליו להיזהר מחפצים חשודים מסוג זה. הוא הדין, וביתר שאת, במקרה הנוכחי שבו היה התובע בן 15 שנה ואמר שידע שבסביבה מסתובבים חיילים ושמע יריות ואף ידע על איסור הכניסה לשטחי הצבא. בפסק דין נוסף בת.א. (ח-י) 801/95, מועתז מוחמד מחמוד באשארת נגד מדינת ישראל (שהעתק ממנו צורף לסיכומי ב"כ הנתבעת), שבו נפגע נער בן 16 מהתפוצצות מרעום פצצת מרגמה שמצא בשטח אש נקבעה רשלנות תורמת בשיעור של 40% על אף שגם באותו מקרה נקבע שהנער נכנס לאותו שטח בתום לב. בפסק הדין בת.א. (י-ם) 1200/95 אנואר אניס באשאראת ואח' נ' מדינת ישראל (שהעתקו צורף לסיכומי ב"כ התובע), אמנם נקבע כי לאור עוצמת הרשלנות של אי-הקפדה על סילוק חומרים נפיצים והפגם המוסרי הכרוך בכך אין להטיל רשלנות תורמת, בייחוד כשמדובר בנער בן 15, אך באותו מקרה עלה מחומר הראיות כי כלל לא נערכו סריקות בשטח ומדובר היה בשטחים פרוצים שבחלקם הגדול כלל לא היה שילוט. במקרה הנוכחי אין הדברים מגיעים לדרגה כזו והם דומים יותר לאותם שני מקרים קודמים שבהם נקבעה רשלנות תורמת. לפיכך נראה לי כי יש מקום לאמץ את הגישה, שבאה לידי ביטוי בשני פסקי הדין הראשונים שנזכרו לעיל, המביאה בחשבון את מידת האשם הגדולה יותר של הנתבעת שהיתה אחראית על השטח ושיצרה את הסיכון, על אף שנקטה באמצעי זהירות אך שנקבעו כבלתי מספיקים, ועם זאת מטילה גם מידת אחריות, אם כי בשיעור יחסי קטן יותר, על התובעים שבאו במגע עם אותם חפצים, שחייבים היו להיות מודעים לכך שטמונה בהם סכנה, ולקבוע, במקרה הנוכחי, קיום רשלנות תורמת של התובע אשר נראה לי כי יש להעמידה על שיעור שבין שני השיעורים שנקבעו בשני המקרים הראשונים שנזכרו לעיל, בשיעור הדומה יותר לזה שנקבע בפסק הדין הראשון, אם כי בשיעור גדול במקצת בשים לב לגילו הגבוה יותר של התובע לעומת הנפגע באותו מקרה מחד, ובשיעור קטן יותר מזה שנקבע במקרה השני, בשים לב לכך שהתובע לא הוזהר, בתכיפות לפני האירוע, שלא להיכנס לשטח, כפי שהיה במקרה השני. סוף דבר, נראה לי כי יש מקום לקבוע את הרשלנות התורמת של התובע בשיעור של 25%. לאור כל האמור, הנני קובע את אחריות הנתבעת לשאת בנזקי התובע בשיעור של 75% מנזקים אלה. הוצאות המשפט בקשר לשלב זה של קביעת האחריות יילקחו בחשבון וייקבעו בפסה"ד הסופי שבו ייקבע גובה הנזק. פיצוייםרימון