פסק דין : 1. התובע כבן 76 במועד אירוע נפילה של אדם מבוגר נשוא הדיון הגיש תביעה זו עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש) כאשר בכתב התביעה ניטען כי ביום 20.3.98 עת הלך על מדרכה בשוק תלפיות בפינת הרחוב לינץ' 1 וסירקין 36 הוא מעד על זוהמה שהיתה על המדרכה, נפל ונחבט קשות באגן השמאלי ובמצח צד שמאל (להלן: "נפילה של אדם מבוגר"). בעקבות נפילה של אדם מבוגר פונה התובע לביה"ח רמב"ם בחיפה ואובחן אצלו שבר בעצם הירך. התובע אושפז למשך 7 ימים במהלכם עבר ניתוח לאיחוי השבר והוספת פלטה. לאחר מכן שוחרר לביתו למעקב ולהמשך טיפול. לאחר שבועיים ביום 9.4.98 זומן התובע לביה"ח רמב"ם להוצאת התפרים. 2. הנתבעת כפרה הן בנסיבות אירוע נפילה של אדם מבוגר והן באשר לאחריותה וכן קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת היקף הנזק. 3. באשר לשאלת האחריות נשמעו עדויות ובמועד העדות מסר התובע כי למעשה החליק על גבי מים שהיו על המדרכה שהיתה בשיפוע ובירידה. לעדותו זו של התובע נמצא תימוכין ע"י העד ויסאם עותמאן (עמ' 7 שורה 9 לפרטיכל) ולעובדה כי מדובר בירידה חדה וכי המקום "מועד" לפורענות ונפלו בו מס' אנשים מבוגרים העיד גם העד הנ"ל וגם העד מטעם הנתבעת מר סמי דידי (עמ' 9 שורה 12 לפרטיכל). אינני מקבל את טענות הנתבעת כי בעצם העובדה שהתובע טען כי על המדרכה היו מים יש משום שינוי חזית שהנתבעת הופתעה ממנה. ראשית יצויין כי בנ5/ שנמצא כל העת בידי הנתבעת צויינה במפורש גירסתו של התובע דהיינו כי מעידתו במקום היתה כתוצאה ממים שהיו על המדרכה כאשר הגורם או המקור למים הללו שנוי במחלוקת. התובע טוען כי הדבר נובע מדוכן הדגים או ממקום אחר, ואילו הנתבעת מכחישה זאת. לטענת הנתבעת, כפי שהובאה ע"י העד, סמי דידי, באותו יום ירד גשם ומכאן מקור המים. סבורני כי אין נפקות של ממש בשאלה מה מקור המים. בין שמדובר בהזרמתם ע"י מי מהסוחרים ובין שמדובר במי גשם, אין בכך כדי להסיר את אחריותה של הנתבעת למפגע שנוצר במקום כתוצאה מן הירידה החדה. הנתבעת אומנם בעבר עשתה חריצים במקום על המדרכה, על מנת למנוע נפילה, אולם לא הובאו ראיות, אלו אמצעים של ממש נקטה הנתבעת להסרת הסיכון הנובע מהמפגע האמור ומה היה מצב החריצים אם בכלל עדיין היו חריצים במועד אירוע נפילה של אדם מבוגר או שהם נשחקו כטענת התובע. אומנם נכון שהעיר חיפה בנויה לא במישור אחד אולם יחד עם זאת כאשר קיים מקום הומה אדם כמו השוק, אם ישנו מקום מסויים שבו נוצר סיכון לאנשים מבוגרים או זקנים והנתבעת מודעת לכך, היה מקום לצפות כי הנתבעת תביא ראיות בנוגע לאמצעים שנקטה על מנת למנוע את הסיכון והישנותם של מקרי נפילה של אדם מבוגר במקום. 4. מבחינת ההיבט המשפטי, חובתה של רשות מקומית לדאוג לנקיון שטחים ציבוריים מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) ובכלל זה בסעיף 235(2) לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה"), מחובתה של העיריה לדאוג "לתקונו, ניקויו של רחוב שאינו רכוש הפרט". כמו כן, מחובתה של העיריה לדאוג להסרת מכשולים (סע' 235(3) לפקודה) וכן לנקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות" (ראה סעיף 235(5) לפקודה) בנוגע לרחובות נקבע כי העיריה תבצע כדלקמן: "(1) ... (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב;". סעיף 249 לפקודה מקנה לעיריה סמכויות ובהם: "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור;" . בע.א.343/74 גרובנר נ' עירית חיפה ואח' פ"ד ל(1)141 בעמ' 148 נקבע כי המחוקק לא התכוון בהקניית ה"חובות והסמכויות" שבסעיף 249 לפקודה כי העיריה תחוב בפיצויים בגין "הפרת החובה" הקבועה בסעיף סמכויות זה. נקבע כי הפרת החובה הכלולה בסעיף זה מצויה כולה בתחום המשפט הציבורי ולכן התרופה למקרה של הפרת חובה מן החובות הנ"ל, הינה סנקציה מינהלית לרבות האפשרות לפנות לבג"צ (כפי שהיה המצב המשפט דאז). יחד עם זאת, נקבע כי הערכה של מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית יבחנו בהתאם לנסיבות העובדתיות והמשפטיות של כל מקרה ומקרה ובמילים אחרות עפ"י עוולת הרשלנות. 5. כידוע על מנת לקבוע באם קיימת אחריות אזרחית עפ"י עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מתעוררות שלוש שאלות: א. האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? ב. האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? ג. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? לעניין זה ראה ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1), 113 וכן ע"א 862/80, עירית חדרה נ' אהרן זוהר, פד" לז (3), 757, בו נקבע כי: "חובותיה של הרשות המקומית- העירייה בענייננו- ביחס לצרכים שברשותה מטילות עליה חובות לדאוג שלא יהיו מכשולים. אפילו הבעלות באותה דרך לא עברה לעיריה הרי על פי חובותיה של העיריה ע"פ סע' 235 ביחס לדרכים ציבוריות מוטלות עליה אותן חובות בתור מי אשר דרכים ציבוריות בתחומה, ועל מנת לדאוג לשלומם של הנזקקים לדרכים ציבוריות אלה" (עמ' 761 לפסה"ד). למטה מזה נאמר: "הגוף השלטוני צריך לצפות שהתרשלות מצידו תגרום נזק. הגוף השלטוני והניזוק הם "שכנים" לענין חובת הזהירות המושגית" (עמ' 767 שם). 6. במקרה שבפני, לנוכח העדויות שנשמעו, לרבות עדותו של העד סמי דידי הפקח מטעם הנתבעת, הגעתי למסקנה כי אומנם קיים היה מפגע במקום בו עבר התובע וכי עקב מפגע זה נגרמה נפילה של אדם מבוגר. לפיכך, בתשובה לשאלה האם קיימת על הנתבעת חובת זהירות על שני היבטיה דהיינו, חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית הגעתי למסקנה שיש להשיב על כך בחיוב. באשר לחובת הזהירות המושגית, נראה לי כי במקרה שבפני קיימת חובת זהירות של הנתבעות ביחס לסיכון המסויים כלפי כלל הציבור וכלפי התובעת (עניין גרובנר, בעמ' 154 ואילך וכן ראה פסק הדין בעניין עירית חדרה הנ"ל מפי כב' הנשיא א. ברק סעיף 9 לפסק הדין). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, לשאלה האם הנתבעת המסויימת חבה חובת זהירות לתובע המסויים בגין הסיכון שבגינו ארעה נפילה של אדם מבוגר, והאם הנתבעת היתה צריכה לצפות סיכון זה, יש להשיב לכך בנסיבות המקרה שבפני בחיוב. השווה לפסק הדין בע.א. 646/69, 643/69 זלמן הכטר נ' המועצה המקומית רעננה וערעור שכנגד פ"ד כד (1) עמ' 614, שם נקבע כי המשיבה בתור רשות ציבורית לא דאגה להכין את הכלים הדרושים למילוי תפקידה כדבעי בכך שלא הסירה סחף של חול אשר כיסה כביש אשר עליו התהפך המערער. בית המשפט מפי כב' השופט ברנזון אמר כי: "מפסיקתו של בית משפט זה ברור בתכלית כי כל רשות מקומית בארץ שהיא בעלת דרכים ציבוריות המשמשות את הרבים, נושאת באחריות לתקינותם, והתרשלות עשויה לשמש עילה לתביעת נזיקין לכל משתמש שניזק כתוצאה ממנה" (עמ' 613 מול האות ז'). כן ראה ע"א 176/59 עירית תל-אביב נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד פ"ד ט"ז (1) 300 שם נקבע כי ל: "נוכח אופיו של התפקיד האמור (אחריות העיריה להחזיק את הדרכים והמדרכות במצב תקין - י.ו.) מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומי העירייה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה" (עמ' 305 רישא לפסה"ד). סיכומו של דבר, הנתבעת אשר מחובתה כעיריה מכוח הדין, היה לדאוג לתקינות המדרכות והכבישים וניקיונם, הפרה חובה זו וזאת קביעתי בתשובה לשאלה השניה. אין מחלוקת כי כתוצאה מהפרת החובה, נגרמו נזקיו של התובע (השווה פסק הדין בעניין עירית חדרה הנ"ל סעיף 10 לפסק הדין). לפיכך אני קובע כי הנתבעת אחראית לארוע נפילה של אדם מבוגר ולנזקיו של התובע. אשם תורם: 7. הנתבעת טוענת כי יש להטיל על התובע רשלנות תורמת בגין אירוע נפילה של אדם מבוגר. שקלתי את טענות הצדדים. מצד אחד וכך נקבע בע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (דינים עליון ל"ט עמ' 239): "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשרשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להמנע מהמהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". מאידך, יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו. התובע אישר אומנם כי הבחין שמדובר במדרכה משופעת בשיפוע חד יחסית ועליה מים, ולכן ההליכה על המדרכה דרשה ממנו משנה זהירות, ואולי אפילו סטיה מהנקודה המסוימת במדרכה או עקיפת המקום בדרך חילופית. עם זאת התובע לא יכול היה לצפות כי השילוב של מים ושכבת זפת או לכלוך הקיימים על המדרכות, תגרום לכך שהמדרכה תהפוך לחלקלקה ולממעידה. בנסיבות, אני קובע רשלנות תורמת בשיעור של 20%. לעניין זה ראה ע"א 73/86, לוי שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, בעמ' 350 שם נאמר: "על המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם אמרנו בע"א 316/75[9] בעמ' 305: "... לענין קיומו של האשם העצמי - התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה 'כאדם אחראי תוך זהירות סבירה...' או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה" ". בפסק דין שטרנברג מדובר היה בתלמיד בכולל, אשר נשא טלית ואת ארבעת המינים בדרכו לתפילה. מאחר ששני צידי הכביש ברחוב בבני ברק היו מוצפים במי ביוב, הוא החליט לדלג מעל השלולית בתקווה שרגלו תנחת על אבן בכביש. אולם לא כך קרה והוא מעד ונפגע. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בשל העדר אחריות מצד העיריה, אולם ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי, התקבל תוך שבית משפט העליון מטיל על התלמיד הנ"ל אשם תורם בשיעור של 50% לאירוע נפילה של אדם מבוגר. בית משפט העליון קבע כי פעולותיו של התלמיד דומות לריצתו של המשיב בע.א. 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם (פ"ד לח (1) עמ' 72) מכיוון שבשני המקרים הפעולות גרמו להתערערות השליטה והאיזון העצמיים ביציבתו של אדם. העובדה שהתלמיד נשא משקל כששתי ידיו תפוסות, הקטינה את יציבותו. דבר אשר מנע ממנו את היכולת לבלום ולרכך את החבטה במקרה של מעידה. מכאן אעבור לבדיקת היקף הנזק. 8. התובע לא טען לנכות ולא הגיש חוות דעת של רופא מומחה להוכחת טענה לנכות. בכתב התביעה הוא טען לנזק שהוא בעיקרו נזק בלתי ממוני (כאב וסבל) וחזר על כך בסיכומיו. הנתבעת טענה כי במידה והתביעה תתקבל, יש לפסוק לתובע נזק בלתי ממוני בסכום מתון. 9. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בסיכום המחלה (ת2/), תקופת אשפוזו של התובע ותקופת ההחלמה ואת מכלול טענותיו של התובע לענין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל), ונראה לי כי פיצוי בסך של 13,500 ש"ח בגין ראש נזק זה, יהלום את הנסיבות. מסכום זה יש להפחית 20% רשלנות תורמת כך שסכום הפיצויים יעמוד של 10,800 ש"ח. 10. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 10,800 ש"ח בצירוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בשעור של 20% בצירוף מע"מ. פיצוייםנפילה