הרעלת גז - תביעת פיצויים בגין מוות

פסק דין : כללי 1. המנוח נפטר לאחר שנפגע מהרעלת גז שנפלט ממערכת הסקה דירתית. התובעת מס' 1 היא אלמנתו של המנוח (להלן - "האלמנה" או "הגב' שמחה") והתובעים 4-2 הם ילדיו. בכתב התביעה נטען, כי התובעים הם יורשי המנוח והתלויים בו. הנתבעות אינן חולקות על חבותן בנזיקין. לעניין החבות, הטענה היחידה שבפי הנתבעות היא קיומו של אשם תורם מצדו של המנוח. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נוגעת לסכומי הפיצוי המגיעים לתובעים, או למי מהם, והעקרונות שביסוד חישוב הפיצויים. 2. בגין האירוע הטראגי שהביא למותו של המנוח הוגש כנגד הנתבעות כתב אישום בת"פ 172/98 של בית משפט זה. על-פי כתב האישום המקורי (נספח א' לכתב התביעה) יוחסה לנתבעות, כמו גם לנאשמים נוספים, עבירה של הריגה. בסופו של דבר הוגש כתב אישום מתוקן (נספח ב' לכתב התביעה) ובו יוחסה לנתבעות עבירה של גרם מוות ברשלנות. הנתבעות הודו במיוחס להן, במסגרת הסדר טיעון, והורשעו ביום 14.3.99. בגדר הסדר הטיעון נגזר דינה של כל אחת מהנתבעות, במועד הנ"ל, לתשלום קנס בסכום המקסימלי הקבוע בחוק (99,600.- ש"ח) ולתשלום פיצוי לעזבון המנוח בסך 84,400.- ש"ח. כידוע, כאשר נאשם מודה בעובדות כתב אישום, ולאחר מכן מוגשת נגדו תובענה אזרחית, כי אז ייחשבו עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם כ"ממצאים" במובן מונח זה בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (ע"א 71/85 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' בוחבוט ואח', פ"ד מא(4), 327). בכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד הנתבעות הוזכרה הכרעת הדין שניתנה בבית משפט השלום בירושלים בת"פ 3034/91 מדינת ישראל נ' פזגז ואח' (הכרעת דין מיום 14.4.96, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה). באותו עניין נדונה חובת הזהירות של חברה העוסקת בחיבור מערכות אנרגיה ביתיות המופעלות בגז למקור אספקת גז ובאספקת גז למערכות אלו. עוד נאמר בכתב האישום המתוקן, כי "ביום 12.9.96 ביצע טכנאי גז מטעם הנאשמות בדיקת בטיחות תקופתית של מערכת הגז בדירת משפחת שמחה. בין יתר ממצאיו מצא הטכנאי כי: (א) ארובת המערכת אינה תקינה; (ב) לא קיים לארובה ברדס מגן כנדרש; (ג) המערכת מותקנת בניגוד לתקן ישראלי מס' 158". בהמשך כתב האישום צוין, כי הטכנאי רשם את ממצאיו בדו"ח בדיקה תקופתית, ועל אף האמור בדו"ח, הנאשמות לא טרחו לתקן את הליקויים המנויים בו או לנתק את אספקת הגז למערכת. ביום 17.12.97 הפעיל המנוח את המערכת, כאשר זו היתה מותקנת בלא תנאי איוורור מספיקים ובניגוד להוראות התקן הישראלי מס' 158. כאשר המנוח נכנס לחדר האמבטיה לקה בהרעלת גז CO שנפלט מהמערכת. רשלנות הנאשמות התבטאה בכך שלא דאגו לתיקון הליקויים שנרשמו על ידי הטכנאי, שסיפקו את הגז מבלי שדאגו לתיקון הליקויים ושלא התקינו הנחיות הולמות לביצוע ביקורת בטיחות ופיקוח על יישום תוצאות הביקורת, לרבות ביצוע בדיקות חוזרות לוודא כי הליקויים תוקנו. עד כאן עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו הנתבעות, והן גם הבסיס לחבותן האזרחית כלפי התובעים. רשלנות תורמת 3. באשר לטענת קיומה של רשלנות תורמת מצד המנוח: טענה זו מבוססת על כך שהמנוח קיבל לידיו את דו"ח הבדיקה שערך טכנאי ולא נקט בכל צעד לתיקון הליקויים המפורטים בדו"ח. עוד נטען, כי רשלנות המנוח מתבטאת בכך שאטם את המרפסת שבה היה מותקן מתקן ההסקה ומנע בכך כניסת אוויר. ב"כ הנתבעות מציעה להטיל על המנוח רשלנות תורמת בשיעור של 25% לפחות. בעניין האמור העיד הטכנאי אשר ביצע את הבדיקה ביום 12.9.96, מר מימון אליצור. טופס "דו"ח בדיקה תקופתית" שמולא על ידי הטכנאי צורף לתצהיר עדותו הראשית (נ6/). מהטופס עולה, כי, לכאורה, חתום עליו המנוח. בטופס זה צויין, כי הארובה אינה תקינה, כי לא מצוי ברדס מגן מעל הארובה וכי המכשיר אינו מחובר בהתאם לתקן ישראלי 158. בסיכום הבדיקה נרשם, כי המערכת אינה תקינה לפי דרישות התקן הנ"ל, כי לא הופסקה אספקת הגז וכי ברז הבטחון אינו מהודק אל הקיר. כאמור, תאריך הבדיקה היה ביום 12.9.96. בשום מקום בטופס לא צוין, כי יש להפסיק את השימוש במערכת, או לנתקה ממקור אספקת הגז. הטכנאי העיד, כי מסר בעל-פה לדיירי המקום שאסור להם להשתמש במכשיר מאחר והוא מסוכן (עמ' 39 ש' 15-14 לפרוטוקול) וכי סגר אחד הברזים של המערכת. בהודעתו של הטכנאי במשטרה (מוצג ת5/) השיב הטכנאי לשאלה האם היה מקום לנתק את אספקת הגז ללקוח, במלים: "כעקרון לא... והוסבר בעל-פה לדיירים... על הליקויים שנמצאו ושלא ישתמשו בכלל במכשיר הזה עד לתיקון הליקויים" (גליון מס' 1 ש' 40-36). בהודעה האמורה הסכים הטכנאי, כי הממצאים שהעלה בבדיקתו עלולים להביא לפליטת גז לתוך הבית ולגרום לתוצאה קטלנית (שם ש' 51-46). לדבריו, על-פי הטופס שהיה בידו, החובה לנתק מיידית את המערכת היתה קיימת רק במקרה של בעיה באטימות, בעיה שלא נמצאה במקום. בסיום עדותו בבית המשפט ציין מר אליצור כי כיום, כאשר הוא נוכח בקיומם של ליקויים כגון אלו שהיו בדירת המנוח, הוא מנתק את מערכת הגז. 4. כפי שעולה מהאמור לעיל, בעת ביצוע הבדיקה בדירת המנוח (12.9.96) כבר היה בידי הנתבעות פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בת"פ 3034/91 שהוזכר לעיל. דהיינו - הנתבעות אמורות היו לדעת את היקף חובתן בכל הקשור במערכות חימום הפועלות בגז ואת עמדת בית המשפט בנדון. בהכרעת הדין הנ"ל נאמר, בין היתר, כדלהלן: "אמצעי הזהירות שחברת הגז חבה כלפי לקוחותיה הם מוגברים במיוחד. הדבר נובע מאלה: ראשית, המדובר בעיסוק בגז שהוא דבר מסוכן ומעצם טיבו מחייב טיפול זהיר וקפדני במיוחד כדי למנוע פגיעה בגוף ובחיי אדם. שנית, מדובר בסיכונים שאינם תמיד ידועים וברורים לעינו של הצרכן וההגנה מפניהם מחייבת מידה של ידע מקצועי. לעתים קרובות הצרכן חסר ידע ואמצעים להתמודד עם סיכונים אלה בכוחות עצמו. על מספק השירות לגונן עליו ולהבטיח אותו גם מפני קוצר הידע וחוסר האמצעים האופייניים למצבו של הצרכן במקרה זה. יתר על כן, הצרכן בוטח במספק השירות כי ידאג לאמצעי בטיחות מינימליים להגנתו. לאור מכלול שיקולים אלה ... היה על החברה לנקוט באמצעי זהירות המשלבים שני מרכיבים: האחד - נקיטה באמצעים סבירים להבטיח את המערכת מפני תקלות תוך הימנעות מאספקת גז כל עוד לא תבוצע בדיקה מקצועית מתאימה. השני - להבטיח כי גם אם תתרחשנה תקלות, שלא תמיד ניתן לצפותן ולמונען מראש, כי מיקומה של המערכת יוצב במקום כזה שימנע סכנה לאדם או לפחות ימזער עד למינימום היקף פגיעה אפשרית". לרקע האמור לעיל, אינני סבור כי יש מקום להטיל על המנוח אשם תורם כלשהו. גם אם היתה מצד המנוח מידה מסויימת של התרשלות, הרי שבנסיבות הענין חל האמור בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לאמור: "... ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: (1) ... (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". במקרה דנן, המסקנה המתבקשת היא כי אשמתן של הנתבעות היא שהיתה הסיבה המכרעת למותו של המנוח. הסיבות למסקנתי זו נובעות במישרין מהאמור בהכרעת הדין בת"פ 3034/91 הנ"ל. גם אם אקבל כממצא, כי הטכנאי הבהיר בעל פה שאין להשתמש במערכת הגז (אף כי קשה לסמוך על עדותו בענין זה, שנמסרה במשטרה לאחר שאירע האסון ויותר משנה לאחר מועד ביצוע הבדיקה), אין די באמירה בעלמא בעניין זה. למצער ניתן היה לצפות שהאזהרה תרשם בצורה בולטת וברורה בטופס הבדיקה שנמסר ללקוח והדבר לא נעשה. יתרה מזו, טופס הבדיקה איננו עונה להוראות התקן, כפי שהראה ב"כ התובעים, שכן אינו כולל הוראות לתיקון הליקויים, אינו קובע פרק זמן שבמהלכו יש לתקן את הליקויים, אינו נוקב בתאריך הבדיקה הבאה לאחר התיקון ועוד (ראו מוצג תס1/). מעיון בטופס דו"ח הבדיקה התקופתי לא ניתן להתרשם, כי קיימת סכנת חיים מהמשך השימוש במערכת. מי שאינו בעל מקצוע לא היה יכול להבין מעיון בדו"ח הבדיקה שעליו להפסיק את השימוש במערכת לאלתר, ואפילו לא שעליו לתקן במהירות האפשרית את הליקויים. זאת ועוד, ממועד הבדיקה ועד למועד הרעלת גז תביעת פיצויים בגין מוות חלפה למעלה משנה. מדובר בתקופת זמן ארוכה ביותר, שבמהלכה היה על הנתבעות ליזום בדיקה חוזרת של המצב בדירה, לנוכח ממצאי דו"ח הבדיקה שערך מר אליצור. דבר זה לא נעשה. כפי שנפסק על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה: "הצרכן בוטח במספק השירות כי ידאג לאמצעי בטיחות מינימליים להגנתו". גם אם המנוח סגר את המרפסת בה היתה מותקנת המערכת, שלא כדין, אין הדבר משנה ממסקנתי. ראשית, לא הובאה בפני ראיה בדבר הקשר הסיבתי בין סגירת המרפסת לבין האירוע הטראגי. שנית, כפי שציינה כב' השופטת פרוקצ'יה, מחובת חברת הגז להבטיח כי המערכת תוצב במקום שימנע סכנה. אין טענה כי המרפסת נסגרה לאחר ביקורו של הטכנאי. במצב זה, כאשר שוקלים מבחינה מוסרית את התנהגותם הרשלנית של הצדדים, זו לעומת זו, לא יכול להיות ספק כי אשמן של הנתבעות הוא אשם מכריע ועל כן אין ליתן כל משקל לאשמו של המנוח, אם היה כזה. בית המשפט העליון נזקק לאחרונה לסוגיית האשם המכריע, הוא האשם המהווה את הסיבה המכרעת לנזק. בע"א 2028/99, ע"א 3059/99 משה פאר ואח' נ' חברה לבנין סילובט (1964) בע"מ ואח' (פס"ד מיום 3.4.01) הוסבר, כי נושא האשם המכריע הוא סוגיה של קשר סיבתי: "האופי המכריע של האשם אינו נקבע על פי אופן חלוקת האחריות ... (ע"פ 436/65 טולקובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 567, בעמ' 570-569). התשובה לשאלה האם יש לראות באשם כגורם המכריע לנזק מצויה באותן תכונות של האשם שבעטיין מוטלת החבות. תכונות אלה ניתן לאתר על פי מבחנים המשקפים שיקולים של מדיניות. שלושת המבחנים המקובלים הם מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הציפיות, שהוא המבחן הנפוץ מכולם" (סעיף 7 לפסה"ד). המבחן הראוי לקביעת אופיה המכריע של אחת הסיבות לנזק, נוסח ע"י פרופ' אנגלרד בחיבור דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי), מהדורה שניה, תשל"ז, בעמ' 204-203 כדלהלן: "לפי השקפתנו, מבטא סעיף 64(2) מבחן סיבתי גמיש, המשאיר בידי השופט חופש הכרעה ניכר. בבחנו את קיומו של הקשר הסיבתי נוכח אשמתם של שני אנשים או יותר שהביאו לידי הנזק, זכאי בית המשפט, וגם חייב, להתחשב בשיקולים שונים. כך ישקול בית המשפט את היקף החובה המוטלת על כל אחד מבעלי האשם (שיקול של מדיניות); את מידת הצפיות של מעשה הזולת (מבחן הצפיות), וכן את יעילותם היחסית של הגורמים השונים בהשתלשלות הנזק (מבחני השכל הישר). כללו של דבר: בית המשפט רשאי לחתוך את שאלת הקשר הסיבתי במקרה של ריבוי אשמים על פי כל המבחנים האלה". על-פי המבחנים הנ"ל - היקף החובה המוטלת על הנתבעות לעומת זו המוטלת על המנוח; מידת הצפיות שהיתה צריכה להיות לנתבעות על כך כי ללא מעשה אקטיבי מצידן לא יתוקן מתקן ההסקה; והיות הנתבעות בעלות הידע וכח האדם המקצועי לטפל בליקויים - ניתן להגיע למסקנה הנ"ל, לפיה אשמן של הנתבעות, בהיותו הסיבה המכרעת לנזק, שולל את הקשר הסיבתי בין מחדליו של המנוח, גם אם היו כאלה, לבין הנזק שנגרם. מסקנתי היא, שאין לייחס למנוח כל אשם תורם. התלויים במנוח 5. כאמור, התובעים הם יורשיו של המנוח ולטענתם הם גם התלויים בו. הנתבעות לא חלקו על כך שהתובעים הם יורשיו של המנוח. באשר ליחסי התלות - לא שוכנעתי, כי ניתן לראות בתובעים 3-2 בגדר תלויים במנוח. התובע מס' 2 הוא יליד 1972, כך שביום פטירת המנוח היה בן 25 שנה. התובעת מס' 3, ילידת 1974 היתה בת 23 ביום פטירת אביה. לא הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות להכיר בתובעים הנ"ל כתלויים במנוח, מאחר שאינם עוד קטינים וגם סיימו את שירותם הצבאי. גם אם התובעים הנ"ל זכו לסיוע כלשהו מהוריהם, הדבר עדיין אינו הופך אותם לתלויים, שכן היו מסוגלים לעמוד ברשות עצמם ולא נטען כי מחמת מצב בריאותי או נסיבה אחרת, אין הם מסוגלים לכך. גם לא הוכח, כי המנוח תמך בפועל בילדיו הבוגרים, מעבר לעובדה שקיבל ממשרד הבטחון השתתפות בשכר הלימוד של ילדיו, כפי שיפורט בהמשך. הילדים לא העידו בנושא זה, לא נמסרו נתונים על מקורות ההכנסה שהיו להם, אם בכלל, לא הובאו פרטים בענין סכומי תמיכה חודשיים וכו'. לפיכך, אין לקבוע כי התובעים 3-2 היו תלויים במנוח, פרט לתלותה של התובעת 4, כמפורט להלן. באשר לאלמנה, אין מחלוקת בדבר תלותה. גם אין מחלוקת כי התובעת מס' 4, רווית, ילידת 1978, נחשבת כתלויה עד לגיל 20, מועד תום שירותה הצבאי. על-פי ההלכה הפסוקה, שיעור התלות לחייל או לחיילת נקבע לשליש הידה. תקופת תלותה של רווית מסתיימת עם הגיעה לגיל 20, דהיינו, בשנת 1998. לאחר שנת 1998 האלמנה לבדה נחשבת לתלויה במנוח. הכנסות המנוח מעבודתו כנהג מונית 6. המחלוקת המרכזית שבין הצדדים נגעה לקביעת בסיס השכר של המנוח. במקרה דנן קיים קושי ניכר לקבוע נתון זה, לאחר שניתן להניח שהמנוח השתכר מעבר לסכומים המתבטאים בתלושי המשכורת שנותרו בידי האלמנה, וגם לנוכח העובדה, שיש אפשרות שהמנוח קיבל ממשרד הבטחון תגמולים בסכומים שלא הגיעו לו בהתחשב ברמת השתכרותו האמיתית. המנוח, יליד 19.12.35, נישא בשנת 1971 לרעייתו שרה שמחה, ילידת 1948. כאמור, לבני הזוג שלושה ילדים. עוד קודם נישואיו ועד לשנת 1974 עבד המנוח כמשקם רהיטים. בשנת 1974 החל המנוח לעסוק בכריכת ספרים וניהל עסק עצמאי בחנות, שהיו לו בה זכויות של דייר מוגן. בשנת 1980 לערך מכר המנוח את חנותו ועבד כ13- שנה כשכיר בחנות "מגדל דוד", חנות לממכר ציוד וריהוט משרדי. בתחילת שנת 1994 הפסיק המנוח לעבוד ב"מגדל דוד". בשלב כלשהו בשנת 1994 החל לעבוד כנהג מונית. מנספח א(1) לתצהיר האלמנה, שהוא טופס 106 שנערך על ידי חברת הדר-לי ניהול עסקים ומוניות בע"מ, עולה, כי תחילת עבודתו של המנוח בחברה זו, כנהג מונית, היה בחודש ספטמבר 1994. הבעלים והמנהל של חב' הדר-לי, מר יעקב אבירם, העיד, כי היו בבעלותו מספר מוניות והמנוח נהג באחת מהן. לתצהיר האלמנה צורפו תלושי שכר שהמנוח קיבל מחברת הדר-לי עד לחודש דצמבר 1995. השכר החודשי, על פי תלושים אלה, עמד על כ925.- ש"ח. בנוסף, צורפו לתצהיר האלמנה תלושי שכר שהמנוח קיבל ממעסיק אחר, ממרס 1996 ועד ינואר 1997. השכר ברוטו הרשום בתלושים אלה הוא בסך 1,100.- ש"ח. פרט למר אבירם לא העיד איש ממעסיקיו האחרים של המנוח. מעדותו של מר אבירם עולה, כי השכר שקיבל המנוח מהדר-לי אינו משתקף בתלושים. מר אבירם העיד, כי התחייב לשלם למנוח 2,000.- ש"ח בחודש "לפחות כשכר מינימום" (עמ' 21 ש' 3 לפרוטוקול). המנוח התחייב לשלם לבעל המונית סכום "פיקס" בסך 120.- ש"ח למשמרת בוקר (שם, ש' 17). מהעדות עולה, שאם נותרו בידי הנהג סכומי כסף, לאחר ששילם לבעל המונית את סכום ה"פיקס", ולאחר שנשא בהוצאות שונות כמו דלק ותיקונים, אף אם עלו סכומים אלה על 2,000.- ש"ח בחודש, הדבר לא עניין את בעל המונית ("וכל השאר זה היה כסף שנשאר לו. כמה זה היה, לא עניין אותי, אני הייתי מחוייב ל2,000.- ש"ח", שם, ש' 20-19). גם בהמשך העדות חוזר מר אבירם על כך, שהיתה אפשרות שהמנוח השתכר יותר מ2,000.- ש"ח לחודש (עמ' 22 ש' 24 לפרוטוקול). ואולם, במקום אחר, מציין מר אבירם, שהפדיון, מעבר לחלקו של הנהג (2,000.- ש"ח) היה מועבר לבעל המונית (שם, ש' 21-20). ניכר היה בעדותו של מר אבירם שאין הוא מעוניין לפרט את מערכת ההסדרים המדויקת שבין בעל המונית לבין הנהג שמועסק על ידו. עדותו רצופה סתירות פנימיות ומתקבל הרושם שהיה לעד זה מה להסתיר. 7. העד מר אברהם חיו, שהתחלק עם המנוח בנהיגה על אותה מונית, החל בחודש יולי 1995 ועד לפטירת המנוח, העיד, כי המנוח עבד במרבית המקרים במשמרת בוקר. משמרת זו היתה יכולה להתחיל בשעה שחיו החנה את המונית ליד בית המנוח (בסביבות השעה 03:00), אך בפועל כנראה שהחלה מאוחר יותר, בשעה שהמנוח בחר לצאת מביתו (עמ' 17 ש' 17-14 לפרוטוקול). משמרת הבוקר הסתיימה בשעה 15:00, שאז החל חיו במשמרת הערב. במהלך התקופה מיולי 1995 עבדו שני הנהגים אצל שלושה בעלי מוניות - מר אבירם שהוזכר לעיל, לאחריו אצל אדם בשם יעקב נחום ובסופו של דבר אצל אחד בשם גינדי (שני האחרונים לא העידו). לדברי העד חיו, בתלוש השכר שלו נרשם 2,000.- ש"ח (כזכור, בתלושי השכר של המנוח נרשמו סכומים נמוכים יותר) והוסיף: "זה הסכם שבעל הבית מתחייב לתת לך את הסכום הזה בתור שכיר, והיתר תלוי. יש ימים ככה וימים ככה, כל אחד זה ספציפי" (עמ' 18 ש' 4-3 לפרוטוקול). מדברים אלה עולה, כי היה ניתן להשתכר יותר מ2,000.- ש"ח לחודש, אם כי חיו העיד על עצמו, כי בדרך כלל השתכר את הסכום האמור שכן "לא עבד חזק במונית". 8. מהעדויות הנ"ל, ומעיון בתלושי השכר של המנוח, עולה, כי לא ניתן לסמוך על האמור בתלושים. אפשר להניח, שהמנוח לא השתכר פחות מ2,000.- ש"ח לחודש, על אף האמור בתלושים, אך אין לשלול את האפשרות ששכרו אף עלה על סכום זה. בהעדר מסמכים או דיווחים לשלטונות המס, נתון שכמובן צריך לפעול לרעת התובעים, ביקשו התובעים להוכיח את סכומי ההכנסה של המנוח מנהיגה במונית באמצעות חוות דעת כלכלית, שנערכה על ידי הכלכלן ויועץ המס, מר יהודה לביא. מטעם הנתבעות לא הובאה חוות דעת נגדית, אך מר לביא נחקר על חוות דעתו. לעניין האפשרות לסטות, בקביעת שיעור הפיצויים, מההצהרות המדווחות לשלטונות המס, ראו: ע"א 5794/94 אררט חב' לביטוח בע"מ נ' בן שבח ואח', פ"ד נא(3), 489. בעניין זה אף היתה התייחסות מיוחדת לתביעת תלויים כאשר נפסק כי: "לתלויים אין כל אחריות או חלק בכך שהמנוח לא דיווח דיווח אמת. על מה ולמה ייענשו בשלילת חלק מהפיצוי המגיע להם בשל דיווח שאינו אמת של מפרנסם? נראה, שאפילו לשיטתם של אלה הסבורים שיש הצדקה לשלול פיצויים ממי שדיווח דיווח כוזב לשלטונות המס, אין הצדקה להפחית בשל כך מהפיצויים המגיעים לתלוייו של הנפגע" (סעיף 8(ו) לפסק הדין). גם באותה פרשה נקבע שכרו של אדם, שנפטר כתוצאה מתאונת דרכים, על-פי תחשיב שהתבסס על ההוצאות החודשיות שהוציאה המשפחה, תחשיב שנערך על-ידי מומחים. 9. מר יהודה לביא הציג שני חישובים אפשריים. החישוב האחד מבוסס על הנחיות נציבות מס הכנסה, באשר לסכומי הפדיון מהפעלת מונית בשירות מיוחד בירושלים (נספח 1 לחוות דעתו של מר לביא, אשר סומנה כמוצג ת4/). באשר לאפשרות להוכיח הפסדים שונים על יסוד נתונים המצויים בטבלאות כלכליות של נציבות מס הכנסה, ראו: ע"א 2028/99, ע"א 3059/99, משה פאר ואח' נ' חברה לבנין סילובט (1964) בע"מ ואח', פסק-דין מיום 3.4.01, בסעיף 2 לפסה"ד. על-פי תחשיב זה, הפדיון למונית בשנת 1997 עמד על סך 187,800.- ש"ח. מר לביא הפחית מסכום זה את עלות הדלק (שגם היא נקובה בתחשיב הכלכלי הנ"ל של מס הכנסה), את מרכיב המע"מ, את סכום ה"פיקס" ששולם לבעל המונית (140.- ש"ח), מקדם בטחון בגין הפסד ימי עבודה בשל מחלות - והגיע להכנסה שנתית ברוטו בסך 92,706.- ש"ח. על פי תחשיב זה ההכנסה החודשית ברוטו עומדת על סך 7,725.- ש"ח. בניכוי מס הכנסה וביטוח לאומי ההכנסה נטו היא 63,635.- ש"ח. בחקירתו הוצג בפני מר לביא תחשיב נוסף של מס הכנסה, המתייחס למונית עליה נוהגים שני נהגים, שכן התחשיב שעליו התבססה חוות הדעת נערך עבור מונית בה נוהג נהג יחיד. מעיון בשני התחשיבים עולה, כי הפדיון ממונית שבה נוהגים שני נהגים, נמוך בצורה משמעותית מכפל הפדיון ממונית שבה נוהג נהג אחד. התחשיב אשר הוצג למר לביא סומן כמוצג נ5/ ואף הוא מתייחס למונית בשירות מיוחד בירושלים. על פני הדברים, נראה כי תחשיב זה מתאים יותר לנסיבות המקרה מאשר התחשיב שעליו התבססה חוות דעתו של מר לביא, שכן הוכח, כי המנוח נהג תמיד במונית שעליה עבדו שני נהגים, בשתי משמרות. אכן, התחשיבים עוסקים בפדיון לבעל המונית, אך מר לביא, בחישוב שערך, כאשר לקח בחשבון את סכום ה"פיקס" המועבר לבעל המונית, הגיע לסכומי ההכנסה של הנהג (בהנחה, העולה אף מהעדויות שנזכרו לעיל, שבעל המונית מקבל רק את סכום ה"פיקס" וכל היתר נותר לנהג). מחקירתו של מר לביא עולה, כי כאשר מדובר בשני נהגים, ובהתחשב בנתונים המופיעים בתחשיב נ5/, הפדיון אותו ניתן לייחס לכל נהג, בניכוי כל הסכומים המפורטים לעיל, עומד על סך 52,345.- ש"ח ברוטו, ו42,345.- ש"ח נטו (בהנחה שלשני הנהגים פדיון זהה). מר לביא ציין, כי מקובל להניח שמשמרת הערב רווחית יותר, כך שהחלוקה הנכונה במצב זה היא 45% לנהג משמרת הבוקר ו55%- לנהג משמרת הערב (עמ' 36-35 לפרוטוקול). מתחשיביו הנ"ל של מר לביא עולה, כי הכנסה לנהג במשמרת בוקר עומדת על סך 47,110.- ש"ח ברוטו, כך שההכנסה החודשית היא 3,926.- ש"ח. 10. התחשיב השני שהציג מר לביא, מבוסס על בחינת ההון של משפחת המנוח ("דו"ח מקורות ושימושים"). מעיון במסמכי הבנק שצורפו לחוות דעתו של מר לביא, עולה, כי בסוף שנת 1996 עמד סך כל הסכומים שהיו לבני הזוג בחשבונות הבנק (לרבות תכניות חסכון ובהפחתת סכומי ההלוואות) על 71,516.- ש"ח. בסוף שנת 1997 היו היתרות בחשבונות הבנק, בתוספת הוצאות שהוצאו במהלך אותה שנה ושיש לגביהן קבלות (תכשיטים, ריהוט, מחשב וביטוח חיים) בסכום של 237,893.- ש"ח. הגידול הוא בסך 166,377.- ש"ח. המומחה לביא הוסיף לכך סכום של 93,385.- ש"ח בגין הוצאות מחיה (על פי תחשיב מס הכנסה, נספח 14 לחוות הדעת) והפחית את מקורות ההכנסה שאינם נובעים מעבודה המנוח כנהג מונית (שכר האלמנה, תקבול ממשרד הבטחון וריבית על חסכונות). נותר סכום של 81,970.- ש"ח, המייצג, לדעת המומחה, את ההכנסה מהמונית. סכום זה מבטא הכנסה של 6,831.- ש"ח לחודש. יצויין, כי הואיל והמנוח לא שילם מס על הכנסתו זו, מדובר בסכום הכנסה ברוטו. כפי שעלה מחקירת המומחה בבית המשפט, החישוב הנ"ל לוקה בחסר. אין הסבר מלא ומדויק ליתרה של 72,000.- ש"ח שנמצאה בחשבון העו"ש של האלמנה בסוף שנת 1997, ויש אפשרות שחלק מסכום זה מקורו בקרן השתלמות שלא נזכרה כלל בתחשיב (עמוד 14 ועמוד 36 לפרוטוקול). בנוסף, סכום של 8,859.- ש"ח ששולם עבור רכישת מחשב, שולם בשמונה תשלומים מ- 30.6.97, כך שלא כולו הוצא בשנת 1997. 11. מהאמור עד כה עולה, כי הוכחת הכנסת המנוח מהמונית מבוססת על השערות שונות ותחשיבים שונים, ואין ראיה ישירה בנדון. על פי אחד התחשיבים, מדובר בהכנסה של 3,926.- ש"ח לחודש ברוטו ועל פי תחשיב אחר 6,831.- ש"ח, אם כי, כפי שהראינו, ניתן לקבוע שתחשיב זה נוטה כלפי מעלה. כזכור, מתלושי השכר נתקבל סכום נמוך בהרבה (1,100.- ש"ח) ומעדות מר אבירם ומר חיו מתקבל הסכום של 2,000.- ש"ח מינימום. כפי שנראה להלן, אין צורך לקבוע במדויק את סכום ההכנסה מהמונית לנוכח סוגיה נוספת הקשורה בהכנסת המנוח, והיא סוגיית התגמולים שהמנוח קיבל ממשרד הבטחון. תגמולים שהתקבלו ממשרד הבטחון 12. מתלושי התגמולים שצורפו לתצהיר האלמנה, מתעודת עובד הציבור בחתימת מר משה וינבר, ראש תחום תגמולי נכים ותשלומים במשרד הבטחון, אגף השיקום, וממסמכי משרד הבטחון (מוצג נ3/), עולים הנתונים הבאים: המנוח הוכר כנכה בשיעור 42% בשל הפרעות בשמיעה, וזאת מיום 11.2.91 (קודם לכן נכותו עמדה על 15%). החל מיום 1.7.94, הוכרה זכותו של המנוח לתגמול מיוחד של מחוסר פרנסה (חפ"ר). בחודשים האחרונים שלפני פטירתו קיבל המנוח תגמולים על פי הפירוט הבא: "תגמול" - בסך 1,167.15 ש"ח. עזרת זולת - בסך 203.92 ש"ח. רכב - בסך 212.76 ש"ח. "תג"מ בגובה חפ"ר" - בסך 3,536.36 ש"ח. בסך הכל עמדו התגמולים ברוטו על סך 5,139.37 ש"ח. יצויין, כי המנוח זכה גם להטבות שונות, מדי פעם, כמפורט בתלושים, וכפי שיפורט גם להלן, ומהתגמולים נוכו סכומים שונים (כ- 145 ש"ח בחודש). לאחר מות המנוח ועל פי הוראת סעיף 20א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן - "חוק הנכים"), שולמו לאלמנה תגמולים לתקופה של 36 חודש. בתקופה זו שולמו לאלמנה שני רכיבים בלבד מבין רכיבי התגמולים ששולמו למנוח, והם - "תגמול" ועזרת הזולת. מעובדה זו ניתן להסיק, אף כי הדבר לא הובהר עד תום, מאחר והצדדים בחרו שלא לחקור את עובד משרד הבטחון, כי הרכיב המכונה "תגמול", הוא הרכיב שהיה משתלם למנוח בכל מקרה, בגין נכותו ועל-פי הוראת סעיף 5 לחוק הנכים, ללא קשר לתוספת שכונתה "תג"מ בגובה חפ"ר" (דהיינו - תגמול מיוחד בגובה מחוסר פרנסה), המוענקת ל"מחוסר פרנסה" כהגדרתו בסעיף 6 לחוק הנכים. אני מודע לכך כי בסעיף 6 לחוק הנכים נקבע, כי התגמול שעל-פיו (תגמול למחוסר פרנסה) משולם במקום התגמול שעל-פי סעיף 5 לחוק. ואולם, לכאורה, מתלושי התגמולים שהוצגו, עולה תמונה אחרת. במצב בו איש מהצדדים לא טרח להציג ראיות בנדון, אין לי אלא לפסוק על-פי "פשוטו של מקרא", כפי שנוסחו תלושי התגמולים. אין גם להוציא מכלל אפשרות, כי במקרה דנן היה מדובר ב"תגמול מיוחד", דהיינו - תגמול הניתן לפנים משורת הדין, אפשרות שנזכרת בפסק הדין בבג"צ 5931/97 יעקב לבקוביץ נ' משרד הבטחון - אגף השיקום, פסק דין מיום 6.7.98, דינים-עליון, כרך נ"ד, 508. אפשרות זו מסבירה את העובדה, שלאלמנה לא שולם מרכיב זה של התגמולים, כאשר המשיכה לקבל תגמולים לתקופה של 36 חודש, מכח הוראת סעיף 20א לחוק הנכים. מהוראת סעיף 6(ב)(1) לחוק הנכים עולה, כי נכה מחוסר פרנסה יחשב מי, שהכנסתו אחרי ניכוי תגמולים שהוא מקבל לפי חוק הנכים (שבמקרה שלנו קבועים בסעיף 5 לחוק), פחותה ממחציתו של השכר הקובע (המוגדר בסעיף 1 לחוק הנכים). אגב, קיימת גם אפשרות נוספת, לפיה נכה מחוסר פרנסה יהיה מי שכלל אינו משתכר, אך הדבר אינו רלוונטי לענייננו. אם התגמולים שהגיעו למנוח (ללא התגמול המיוחד בגין חפ"ר), היו בסך 1,167.15 ש"ח, ונכותו בשיעור 42%, הרי שלפי האמור בסעיף 5 לחוק הנכים, השכר הקובע צריך היה להיות בסך 2,779.- ש"ח (42% מ2,779- ש"ח הם 1,167.15 ש"ח, ולפי סעיף 5 לחוק הנכים, התגמול משולם בשיעור של אחוז אחד מהשכר הקובע לכל אחוז שבדרגת הנכות). נמצא, כי המנוח היה זכאי לתגמול חפ"ר רק אם הכנסתו, בניכוי סכום של 1,167.15 ש"ח, היתה פחותה מסך של 1,389.50 ש"ח (שהוא מחצית מהמשכורת הקובעת, העומדת על 2,779.- ש"ח, כמפורט לעיל). כל זאת כמפורט בסעיף 6(ב)(1) לחוק הנכים. במלים אחרות - אם המנוח השתכר יותר מ2,557- ש"ח (בעיגול), כי אז לא היה זכאי לתוספת חפ"ר, שכן ההכנסה מעל לסכום הנ"ל, בניכוי התגמולים להם היה זכאי (1,167.15 ש"ח), היתה עולה על מחצית מהמשכורת הקובעת (1,389.50 ש"ח). 13. נמצא, כי אם המנוח היה משתכר יותר מ2,557- ש"ח, לא היה זכאי לתוספת חפ"ר, והתגמולים ממשרד הבטחון היו פוחתים ב3,536- ש"ח לחודש. אין לזכות את התובעים בפיצוי שיכלול הן מרכיב שכר שלא היה מזכה בחפ"ר והן את מרכיב תוספת החפ"ר. אכן, יתכן שהמנוח לא דיווח דיווח אמת למשרד הבטחון ובפועל השתכר סכומים שאינם מזכים בחפ"ר, ויחד עם זאת נהנה מתוספת החפ"ר. ואולם, ההנחה, לצורך חישוב הפיצוי, צריכה להיות, שענין זה היה מתגלה במוקדם או במאוחר, ובמקרה כזה היתה נשללת תוספת החפ"ר והמנוח היה אף נדרש להחזיר תוספת שקיבל שלא כדין. מסקנה זו מעוגנת גם בהצהרות עליהן חתם המנוח כאשר ביקש תוספת חפ"ר והכלולות במוצג נ3/. בהצהרות אלה נאמר: "הנני מצהיר בזה שידוע לי כי אם יהיו לי עבודה או עסק או כל מקור פרנסה אחר במשך התקופה הנ"ל או חלק ממנה, יחשב תשלום הסכום ששולם כמקדמה על חשבון התגמולים לחודש או לחודשים הבאים או יוחזר על פי דרישתו הראשונה של קצין התגמולים". קיים הבדל בין מי שקיבל סכומים שלא הגיעו לו, שאז צריך להפחיתם כאשר בוחנים את סך כל הכנסותיו, לבין מי שלא דיווח על הכנסות למס הכנסה, שאז למרות מחדל זה, תובא הכנסתו המוכחת בחישוב הפיצויים. במקרה דנן, אם אכן המנוח קיבל תגמול חפ"ר שלא כדין, הרי שאין להתחשב בסכומים אלה בחישוב הכנסתו. הכנסתו הכוללת של המנוח 14. אין זה סביר לקבוע את הכנסתו של המנוח ממונית לסכום פחות מ2,000.- ש"ח (לפי עדויות אבירם וחיו). אם השתכר ממונית 2,557.- ש"ח עדיין היה המנוח זכאי לתגמול חפ"ר והכנסתו הכוללת היתה, במקרה כזה 7,696.- ש"ח, לדצמבר 1997 (2,557.- + 5,139.-). אם, לדוגמה, המנוח השתכר ממונית סכום של 6,100.- ש"ח, הוא לא היה זכאי לחפ"ר, ותגמוליו במשרד הבטחון היו עומדים על 1,603.- ש"ח (5,139.- ש"ח פחות התג"מ בגובה חפ"ר 3,536.- ש"ח), ואז הכנסתו הכוללת היתה 7,703.- ש"ח. התוצאה היא, שבין אם המנוח השתכר ממונית 2,557.- ש"ח ובין אם השתכר ממונית 6,100.- ש"ח, הכנסתו הכוללת היתה כמעט זהה, כ7,700.- ש"ח (לדצמבר 1997). רק אם הכנסתו של המנוח ממונית עלתה על 6,100.- ש"ח, כי אז עלה "הרווח" שלו בהכנסות מהפסד תגמול החפ"ר. לנוכח הנתונים שהובאו לעיל, אין מקום לקבוע, כי ההכנסה ממונית היתה יכולה לעלות על סכום של 6,100.- ש"ח לחודש: ראשית, התובעים לא הצליחו להציג נתונים ברורים ומשכנעים בדבר שכרו של המנוח וברור שנטל ההוכחה מוטל עליהם. שנית, התחשיב המבוסס על נתוני מס הכנסה, כשהוא נעשה לגבי מונית שבה נוהגים שני נהגים, מביא לשכר של 3,926.- ש"ח בחודש, כפי שפורט לעיל. שלישית, התחשיב המבוסס על בדיקת המקורות והשימושים, הגיע לנתון של 6,831.- ש"ח וראינו כי תחשיב זה מוטה כלפי מעלה. המסקנה היא, שלא יתכן שההכנסה מהמונית, גם על פי התחשיבים התיאורטיים שהציגו התובעים, עלתה על סך 6,100.- ש"ח לחודש. בהתחשב בכך, ובהתחשב בעובדה שאם ההכנסות מהמונית היו עולות על סכום מסוים, כי אז היה נשלל התגמול המכונה חפ"ר, אין צורך לקבוע את סכום ההכנסה המדוייק מהמונית ודי לקבוע שסך כל ההכנסות, הן מהמונית והן מהתגמולים, עמד על 7,700.- ש"ח לדצמבר 1997. קביעה זו מטיבה עם התובעים, שכן אני מתעלם מהאפשרות, לפיה ההכנסות מהמונית עלו על 2,557.- ש"ח, אך היו נמוכות מ- 6,100.- ש"ח, שאז לא היתה זכאות לתגמול חפ"ר, וסך כל ההכנסות היה נמוך מ- 7,700.- ש"ח. נקודת המוצא היא, שההכנסות מהמונית הותירו את הזכות לתגמול החפ"ר. 15. במהלך השנים 1996 ו1997- קיבל המנוח הטבות נוספות ממשרד הבטחון, בסכום כולל של כ17,000.- ש"ח (כפי שעולה מתעודת עובד הציבור ומתלושי התגמולים). מרבית סכומי ההטבות מבטאים השתתפות בשכר לימוד של ילדי המנוח, וחלקם דמי הבראה. באשר להשתתפות בשכר לימוד - כדי שניתן יהיה להוסיף סכומים אלה להכנסות המנוח גם בעתיד, היה צריך להוכיח שתהיינה הוצאות בעתיד עבור שכר לימוד. מתצהיר האלמנה עולה, כי הבת הצעירה, רווית, התכוננה ללמוד במכללה. לא הוכח שאכן מימשה כוונה זו וגם לא הוכח מה סכום שכר הלימוד. לא הוכח בכמה שנות לימוד מדובר, והאם משרד הבטחון היה משתתף גם בשכר לימוד זה. בנסיבות אלה יש להוסיף את החלק היחסי של דמי ההבראה (167.- ש"ח לחודש לערך) ועוד סכום מסוים, על פי הערכה, עבור השתתפות אפשרית בשכר לימוד והטבות נוספות. בסך הכל ראיתי להוסיף סכום של 200.- ש"ח להכנסות שקבעתי בסך של 7,700.- ש"ח, כך שבסך הכל ניתן לקבוע שהכנסותיו של המנוח עמדו על 7,900.- ש"ח, נכון לדצמבר 1997. 16. את הכנסותיו הכוללות של המנוח (7,900.- ש"ח לחודש) יש לשערך להיום, ומתקבל סכום של 8,650.- ש"ח. אין מקום לשערך את ההכנסות לפי 80% מעליית המדד (ע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל ואח', סעיף 6(ב) לפסק הדין שניתן ביום 21.2.01). אין בפני נתונים על דרך שערוך גמלאות משרד הבטחון, ולא על שערוך השכר שהתקבל מהנהיגה במונית, והכלל הוא, על פי הפסיקה האמורה, שבהעדר נתונים אחרים, ישוערך השכר בשערוך מלא. 17. מכיוון שהחישוב הנ"ל אינו קובע במדויק את הכנסות המנוח ממונית, והוא ישים לגבי טווח הכנסות שבין 2,557.- ש"ח לבין 6,100.- ש"ח, אתעלם, בקביעת סכום הכנסותיו הכולל של המנוח במהלך יתרת שנות עבודתו, משתי הוראות של חוק הנכים. האחת, הוראת סעיף 7א(ב) לחוק הנכים, לפיה, בהגיע המנוח לגיל 65 היה זכאי רק ל80%- מתגמול מחוסר הפרנסה. השניה, הוראת סעיף 6(ד) לחוק הנכים, לפיה, בתגמולים שקיבל המנוח היתה כלולה תוספת של 20% בגין בן משפחה שהוא "ילד" (כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הנכים, כמי שעדיין לא מלאו לו 21 שנה). למנוח היתה "ילדה", רווית, שהגיעה לגיל 21 רק בשנת 1999, כשאז במקום התוספת הנ"ל של 20% מגיעה תוספת של 10% בלבד על תגמוליו של הנכה (הכל כמפורט בסעיף 6(ד) לחוק הנכים). בתקופת עבודתו של המנוח, שכפי שנראה להלן, היתה אמורה להסתיים בהגיעו לגיל 68 שנה, דהיינו - בסוף שנת 2003, תחושב הכנסתו הכוללת של המנוח על הבסיס הנ"ל של 7,900.- ש"ח. אכן, יתכן שבמהלך תקופה זו קטן סך כל התגמולים שקיבל ממשרד הבטחון, בשל הוראות הסעיפים הנ"ל, אך מאידך, אין להוציא מכלל אפשרות שההכנסה ממונית היתה גבוהה יותר מהמינימום שהוצג לעיל. לפיכך, ההתעלמות מעדכון התגמולים לא תיצור טעות ממשית באומדן ההכנסות. מאידך, עם סיום שנות העבודה הצפויות למנוח, כאשר נותרה למנוח רק הכנסה מגימלה, יש מקום להפחית ממנה את תוספת הילד ולהעמיד תוספת זו על 10% בלבד (במקום 20%), וכן להקטין את הגימלה ב20%- מחמת גילו של מקבל הגימלה (כמפורט בסעיף 7א(ב) לחוק הנכים). בשלב זה שוב עולות מספר שאלות שהתשובות עליהן לא ניתנו באופן מלא, בהעדר הסבר עובדתי בדבר אופיים המדוייק של כל רכיבי התגמולים שקיבל המנוח ממשרד הבטחון (האם תוספת ילד בשיעור 20% היא רק על רכיב "התק"מ בגובה חפ"ר" או גם על רכיב ה"תגמול"; האם הקטנת התגמולים לאחר גיל 65 מתייחסת לכלל הרכיבים וכו'). על פי הוראות סעיפים 6(ד) ו- 7א(ב) נראה, לכאורה, כי מדובר על כלל התגמולים (נעשה שימוש במונח "תגמוליו"). בעלי הדין גם יכלו על נקלה לברר, עובדתית, מה היו סכומי התגמול בפועל לאחר ההפחתות הנ"ל, והדבר לא נעשה. במצב זה אני רואה לנכון לאמוד את סכום התגמול שהיה משתלם למנוח לאחר הגיעו לגיל 65 ולאחר שכבר לא היה לו "ילד" במשפחתו. כזכור, כמפורט לעיל, בתגמול מופחת יש להתחשב רק לאחר תום שנות העבודה הצפויות של המנוח. סך כל התגמולים לדצמבר 1997 עמד על 5,139.- ש"ח. סכום זה, משוערך להיום, הוא 5,627.- ש"ח. בהתחשב בשיעור ההפחתות הסטטוטוריות מהתגמול, יעמוד סכום התגמול המשוער שהיה המנוח מקבל לאחר ההפחתות על 4,200.- ש"ח להיום. תוחלת החיים 18. לענין תוחלת החיים הצפויה של המנוח נטען בסיכומי התובעים, כי מדובר ב- 18.7 שנה מיום פטירתו, דהיינו עד מחצית שנת 2015. מסיכומי הנתבעות לא ברור מה הנתון שעליו התבססו לענין זה, ומכל מקום לא נטען במפורש, כי הנתון שהוצג ע"י התובעים אינו מדויק. לפיכך, תוחלת חייו הצפויה של המנוח היא עד לחודש יולי 2015. משך שנות העבודה 19. כאמור, המנוח עבד, בשנותיו האחרונות, כנהג מונית שכיר. ב"כ התובעים מבקש, כי ייקבע שהמנוח היה ממשיך בעבודתו עד לגיל 70. ב"כ התובעים מפנה לפסק הדין בע"א 7942/99 עזבון אבני ואח' נ' ביטוח ישיר ואח' (טרם פורסם), שם ציין כב' השופט אור, כי הגיעה העת לבחון מחדש את ההנחה לפיה עובד חדל לעבוד לפרנסתו בהגיעו לגיל 70. אכן, באשר לעצמאים כבר נפסק לא פעם, כי ניתן להניח שימשיכו בעבודתם מעבר לגיל 65. המנוח היה שכיר, אך לא עבד על פי הסכם עבודה המחייב פרישה בגיל 65. גם המקצוע בו בחר אינו דורש מאמץ שבן 65 שנה לא יוכל לעמוד בו, אם כי, אין להתייחס לנהיגה במשך שעות רבות, כאל עיסוק שאין עימו מאמץ פיזי. בע"א 248/86 עזבון חננשוילי ואח' נ' רותם חב' לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה(2) 529, בעמ' 562, נקבע פיצוי לנהג מונית עצמאי, שלא היתה ראיה שמצב בריאותו היה לקוי, בהתחשב בכך שהיה ממשיך לעבוד עד לגיל 70. בת"א (מחוזי י-ם) 203/92 זועבי נ' הסנה חברה לביטוח בע"נ, תקדין-מחוזי, כרך 92(4), 454, נדון בפני כב' השופטת דורנר עניינו של נהג מונית עצמאי שנפגע בהיותו בן 53. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי סביר שימשיך לעבוד כנהג עד לגיל 70, מאחר ואין הוא זכאי לזכויות סוציאליות, כגון פנסיה, ממקום העבודה והיה ממשיך לעבוד כל עוד הוא מסוגל לכך "וכנהג המונית לא היתה מניעה כי יעבוד עד גיל 70" (סעיף 10 לפסה"ד). מאידך, ב"כ הנתבעות ציינה, כי המנוח לא היה עצמאי אלא שכיר. ככזה, לא היה אדון לעצמו להחליט עד לאיזה גיל להמשיך לעבוד, ואין להוציא מכלל אפשרות שמעסיקיו היו מעדיפים צעיר תחתיו, בשלב מסויים. עם זאת, אוסיף, כי על פי הראיות המנוח היה חרוץ ומקובל על מעסיקיו וחבריו לעבודה. עוד ציינה ב"כ הנתבעות, כי, כפי שעולה מתעודת עובד הציבור של איש משרד הבטחון, המנוח סבל מירידה של 51-55 דציבל בשמיעה. על פי תקנה 197 לתקנות התעבורה, תנאי לקבלת רשיון נהיגה למונית הוא כושר שמיעה באוזן אחת לפחות שלא פחות מ- 40 דציבלים, אך ניתן להעזר במכשיר שמיעה. אין ראיה שהמנוח לא עמד בדרישה זו. אך יש ראיה ששמיעתו היתה לקויה. יש גם ראיה שהמנוח החליף מדי פעם מקומות עבודה ובנהיגת מונית החל רק כשלוש וחצי שנים לפני פטירתו. דהיינו - לא מדובר באדם בעל ותק רב במקום עבודה אחד, ובעיסוק המסוים הנדון, כך שניתן להניח לגביו, שיתמיד בעבודה זו גם בהגיעו לגיל מתקדם. בנוסף, בניו של המנוח גדלו וגם בתו הצעירה צפויה לסיים לימודים גבוהים בעוד כשלוש שנים, כך שיתכן שעול הפרנסה יפחת. עוד יוזכר, כי המנוח לא היה המפרנס היחיד. בנסיבות אלה ראיתי לנכון לקבוע את הפרישה מהעבודה בגיל 68, דהיינו בסוף שנת 2003. הכנסות האלמנה 20. האלמנה עובדת "בזק" משנת 1981 וזכתה לקביעות בשנת 1985. היא לא נחשבת כמי שהחלה לעבוד במשרד התקשורת ("לא מועברת", כפי שמכונה סוג זה של עובדים בבזק). מזה 10 שנים האלמנה עובדת במשרה של מנהלת לשכת מנהל מחוז ירושלים בבזק. על פי טופס 106 לשנת 1997, שצורף לתצהיר האלמנה, שכרה ברוטו הוא 137,568.- ש"ח, דהיינו 11,464.- ש"ח לחודש. סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 12,552.- ש"ח. 21. מעדותו של מר אבי עקיב, מנהל כח-אדם בחברת בזק במחוז ירושלים, עולה, כי יש סיכוי רב שהאלמנה תאלץ לפרוש לגימלאות ביום 31.12.01. מר עקיב הסביר בעדותו (עמ' 31-25 לפרוטוקול), כי עקב תוכנית לצמצום מספר העובדים בבזק, תוכנית המעוגנת בהסכמי עבודה, מתבקשים עובדים רבים לצאת לגימלאות. הגב' שמחה מועסקת כיום בעלות גבוהה, והעד הסביר, כי המגמה היא לאייש תפקידים שאינם מצריכים הכשרה מיוחדת (כתפקידה של האלמנה) בעובדים שעלותם קטנה בהרבה. ביום 31.12.01 תהיה האלמנה זכאית לפנסיה (אם תפרוש קודם לכן לא תהיה זכאית אלא למענק חד פעמי). בהתחשב בנתון זה, של תחילת הזכאות לפנסיה, וכן בעלות העסקתה של הגב' שמחה והיותה עובדת בלתי מקצועית, ועל יסוד עדותו החד משמעית של מר עקיב, ניתן לקבוע, כי סביר שביום 31.12.01, או סמוך לאחר מכן, תפרוש הגב' שמחה מעבדותה, ותצא לפנסיה מוקדמת. במקרה כזה תהיה זכאית לפנסיה חדשית בשיעור 2,124.- ש"ח (מוצג ת2/ שערך מר עקיב), וכן למענק חד פעמי בסך 129,401.- ש"ח. 22. הנתבעות טוענות, כי גם לאחר פרישת האלמנה מעבודתה בבזק, יש להניח שתמצא מקום עבודה אחר ושכרה יגיע לשכר הממוצע במשק. יצויין, כי האלמנה ילידת 1948, כך שבשנת 2002 תהיה בת 54. לפניה, עד גיל 65, עוד כ- 11 שנות עבודה, והטענה היא, שאין להניח שתסתפק בפנסיה הנמוכה שתקבל מבזק. בסוגיה של "אשה שחדלה לעבוד אחרי מות בעלה" מציין המלומד ב' קציר, בספרו פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, 1997, סעיף 250 (עמ' 813-810), כי הכלל הוא, שבית המשפט רשאי לקחת בחשבון את האפשרות שבעתיד תשוב האשה לעבודה. המצב בענייננו שונה ממצבה של אלמנה שכלל לא עבדה בחיי בעלה, שאז הכנסה מעבודה אליה יצאה האלמנה אחרי פטירת הבעל לא תובא בחשבון בחישוב הפיצויים (שם, סעיף 249). בעת מותו של המנוח עבדה האלמנה. מדובר בשנות עבודה לא מעטות, ואין לומר על כך שהיה זה אירוע מזדמן וקצר מועד. שיעור הפנסיה לה תהיה האלמנה זכאית אינו רב. הכנסתה תצטמצם באופן משמעותי. מדובר באשה ששנות עבודה לא מעטות עוד לפניה. העבר מוכיח, כי היא יצאה לעבודה במשך שנים רבות. מאידך, האלמנה אינה בעלת הכשרה מקצועית פורמלית וספק אם תמצא מקום עבודה שיזכה אותה בהכנסה המתקרבת להכנסתה הנוכחית. בנסיבות אלה אני מעריך, בדרך של אומדן, כי האלמנה תמצא עבודה כלשהי והכנסתה ביחד עם הפנסיה שתקבל מבזק, תגיע לסך 5,000.- ש"ח, עד הגיעה לגיל 65. בסכום זה גם נלקחה בחשבון האפשרות שהפרישה לגמלאות לא תעשה ממש ביום 31.12.01, אלא מספר חודשים לאחר מכן. הפסדי התלות 23. לא היתה מחלוקת, כי חישוב הפסד התלות צריך להיעשות בשיטת הידות ובדרך של עריכת "קופה משותפת". כפי שכבר נאמר, למעט פרק זמן של שנה שלאחר הפטירה, בו היתה גם הבת רווית תלויה במנוח (בהיותה חיילת וזכאית לפיצוי בשיעור שליש הידה), בכל יתר התקופה רק האלמנה נחשבת כתלויה. 24. חישוב הפסד התלות צריך להיעשות תוך התייחסות לחמש תקופות נפרדות, כדלהלן: א. תקופה ראשונה: 1/1998 ועד 12/1998 - 12 חודשים, עד סיום שירותה הצבאי של רווית. סך כל הכנסות בני הזוג בתקופה זו עמד על 21,202.- ש"ח (8,650.- ש"ח הכנסת המנוח + 12,552.- ש"ח הכנסות האלמנה, שניהם משוערכים). מהכנסת המנוח יש להפחית את הידה שלו מהקופה המשותפת ומדובר ב- 3.3 ידות (דהיינו - יש להפחית סכום של 6,367 ש"ח, המתקבל מחלוקת כלל ההכנסות ב- 3.3). אם נפחית מהכנסת המנוח (8,650.- ש"ח) את הידה שלו (6,367.- ש"ח) נקבל סכום של 2,283.- ש"ח, שזה אבדן התמיכה החדשי לאלמנה ולרווית במשך 12 חודשים. לפיכך, עבור התקופה הראשונה, יש לשלם לאלמנה ולרווית סך של 27,396.- ש"ח, בצירוף ריבית מיום 1.7.98. מתוך סכום זה מגיעים לאלמנה 23,516.- ש"ח ולרווית 3,880.- ש"ח (לאלמנה שתי ידות ולרווית שליש הידה). ב. תקופה שניה: 1/1999 - 12/2001, 36 חודשים. בתקופה זו הקופה המשותפת היא עדיין בסכום של 21,202.- ש"ח (בסיום התקופה צפויה האלמנה לפרוש לגימלאות), ומדובר על שלוש ידות. מהכנסת המנוח (8,650.- ש"ח) נפחית את ידת המנוח בקופה המשותפת (7,067.- ש"ח) ונקבל סכום של 1,583.- ש"ח, שהוא סכום הפסד התמיכה החדשי לאלמנה, לפרק זמן של 36 חודשים. בסה"כ זכאית האלמנה לפיצוי בגין התקופה השניה בסכום של 56,988.- ש"ח, בצירוף ריבית מיום 1.7.00 (אמצע התקופה). ג. תקופה שלישית: 1/2002 - 12/2003, 24 חודשים. ב- 12/2003 צפוי היה המנוח להגיע לגיל 68, ואז צפויה היתה להסתיים עבודתו. בתקופה השלישית האלמנה כבר אינה עובדת בבזק והערכנו את הכנסותיה ב- 5,000.- ש"ח. הקופה המשותפת היא, איפוא, בסכום של 13,650.- ש"ח (8,650.- + 5,000.-). מהכנסת המנוח יש להפחית את הידה שלו מתוך הקופה המשותפת (4,550.- ש"ח), והפסד התמיכה הוא 4,100 ש"ח (8,650.- פחות 4,550.-). מדובר בתקופה של 24 חודש שתחילתה בינואר 2002, בעוד ששה חודשים. יש לערוך היוון כפול ומתקבל הפסד תמיכה, להיום, בסכום של 82,554.- ש"ח. ד. תקופה רביעית: 1/2004 - 12/2013, למשך 10 שנים. תקופה זו מסתיימת כאשר לאלמנה ימלאו 65 שנה. בתקופה זו הכנסת המנוח נובעת אך מהתגמול (המופחת) שהוערך על ידי בסכום של 4,200.- ש"ח (סעיף 17 דלעיל). הכנסת האלמנה הוערכה לסכום של 5,000.- ש"ח. הקופה המשותפת עומדת על 9,200.- ש"ח והידה של המנוח - 3,067.- ש"ח. יש להפחית סכום זה מהכנסת המנוח ומתקבל סכום של 1,133.- ש"ח. זהו סכום הפסד התלות בתקופה הרביעית. כאמור, מדובר בתקופה של 10 שנים, שתחילתה בעוד 30 חודש. בהיוון כפול מתקבל סכום של 108,981.- ש"ח. ה. תקופה חמישית: 1/2014 - 7/2015, 18 חודש, עד לתום תוחלת חייו הצפויה של המנוח. בתקופה זו הכנסתה של האלמנה היא רק מהפנסיה שהיא תקבל מבזק (2,124.- ש"ח) והכנסת המנוח בסכום של 4,200.- ש"ח. הקופה המשותפת היא 6,324.- ש"ח, והידה של המנוח 2,108.- ש"ח. ההפסד הוא 2,092.- ש"ח, לפרק זמן של 18 חודש, שתחילתו בעוד 12.5 שנה. בהיוון כפול מתקבל סכום של 25,411.- ש"ח. בסה"כ הפסד התלות, על פי החישוב הנ"ל, עומד על סך של 301,330.- ש"ח, בצירוף הריביות המגיעות עבור התקופה הראשונה והשניה, כאשר מתוך הסכום הנ"ל, סך של 3,880.- ש"ח בצירוף ריבית מיום 1.7.98, הוא הפסד התלות של רווית. 25. לסכום האמור יש להוסיף פיצוי בגין אבדן שירותי בעל, שאני מעריכו בסכום של 40,000.- ש"ח להיום, הן בגין העבר והן בגין העתיד. כפי שהעידה האלמנה, לאחר פטירת המנוח היא נאלצת לבצע עבודות שונות בביתה באמצעות בעלי מקצוע, כאשר קודם לכן עבודות אלה בוצעו על ידי המנוח עצמו. לעניין זה יש להתחשב בגיל המנוח בעת פטירתו ובכך שבגיל מתקדם יש להניח שהיקף העזרה מצדו למשק הבית היה פוחת. 26. מהפיצוי בגין הפסד התלות יש להפחית את הערך המואץ של התגמולים שהוסיפה האלמנה לקבל בתקופה של 36 חודשים לאחר הפטירה. הסכום הנומינלי של סך כל התגמולים הוא 50,132.- ש"ח. הסכום האמור היה משתלם בכל מקרה של מות המנוח. אם תוחלת חייו היא 18.7 שנה, כי אז ערכו של סכום זה, שהתקבל לאחר הפטירה במקום בעוד 18.7 שנה הוא 29,014.- ש"ח. בפועל התקבל מלוא הסכום כבר עכשיו, מכאן שיש להפחית מהפיצוי לאלמנה (כתלויה) סכום של 21,118.- ש"ח. תביעת היורשים 27. התביעה בתיק דנן היא גם תביעתם של היורשים. בכתב התביעה לא פורט חלקו של כל תובע בעזבון המנוח, כיורש של המנוח. עניין זה גם לא נזכר בתצהיר עדותה הראשית של האלמנה. במצב זה ניתן לצאת מההנחה לפיה מדובר בירושה על פי דין. על פי סעיף 11 לחוק הירושה תשכ"ה1965- חלקה של האלמנה בעזבון הוא מחצית ועל פי סעיפים 13-12 לחוק הנ"ל חלקו של כל אחד מהילדים (התובעים 4-2) הוא 1/6. השוו: ת"א (מחוזי-נצ') 491/93 עזבון חמאד ואח' נ' מדינת ישראל, דינים-מחוזי, כרך כו(9), 369, סע' 11-10 לפסק הדין. 28. באשר לסכום הפיצוי בגין נזק שאינו נזק של ממון, דהיינו - פיצוי בגין קיצור תוחלת חיי המנוח בכ19- שנה, טענת התובעים היא, כי יש לפסוק להם פיצוי בראש נזק זה בסכום של 1.5 מיליון ש"ח. הנתבעות מציעות פיצוי בסך של 150,000 ש"ח. בין היתר, טוענים התובעים, כי יש מקום לחייב את הנתבעות בפיצוי מוגבר, או עונשי, בהתחשב בנסיבות הקשות במיוחד של המקרה ובהתחשב באופי מחדליהן הרשלניים. בענין זה נפסק על-ידי כב' השופט עדיאל בת"א (מחוזי-י-ם) 4/95 עזבון המנוח אטינגר ואח' נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', דינים-מחוזי, כרך לב(5), 65, כדלהלן (כאשר באותו עניין היה מדובר בנער שנפטר בהיותו כבן 12 שנה כתוצאה מנפילה לבור בלתי מגודר): "14. אין ספק כי המחדלים הרובצים לפתחם של הנתבעים שהורשעו בפסק הדין הינם מחדלים חמורים ביותר. ואולם, ככלל, אין בתי המשפט פוסקים פיצויים עונשיים אלא בגין עוולת המצריכות כוונה או זדון (...). מעבר לכך, הוטל ספק בעצם סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים, זאת לאור העדר הסמכה לפסיקת פיצויים כאלה בפקודת הנזיקין ובהתחשב בכך שפסיקת פיצויים עונשיים אינה עולה בקנה אחד עם תכליתם של דיני הנזיקין, אשר נועדו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו ולא להעניש את המזיק. ... ... 15. לאור כך, ואפילו קיימת בידי בית המשפט סמכות לפסוק פיצויים עונשיים, סוגיה שאינני נדרש להכריע בה במקרה זה, אינני סבור שיש לעשות שימוש בסמכות זו ובמקרה זה, שבו הרעלת גז תביעת פיצויים בגין מוות לא נגרמה בזדון או בכוונה. רשלנות בדרגה גבוהה, גם תוך מודעות לאפשרות קרות התוצאה, אין בה, לדעתי, כדי להצדיק פסיקת פיצויים עונשיים". הדברים הנ"ל יפים במלואם גם למקרה דנן ואין לי אלא להצטרף אליהם, בכל הכבוד. 29. באשר לסכום הפיצוי הראוי, נדמה, כי בשנים האחרונות, הועלה רף הפיצוי שנפסק בגין קיצור תוחלת חיים. בין היתר, התחשבו בתי המשפט באורך החיים שנשללו, אך יודגש, כי עצם הפגיעה בחיים כערך עליון, היא נתון מרכזי שאין להתעלם ממנו. דיון מפורט בהתפתחויות הפסיקתיות בנושא האמור מצוי הן בת"א (מחוזי-נצ') 491/93 שהוזכר לעיל (סע' 14-12 לפסק הדין) והן בת"א (מחוזי-י-ם) 4/95 שאף הוא הוזכר לעיל (בסעיפים 24-18 לפסק הדין). בעניין שנדון בת"א 4/95 הנ"ל נפסק פיצוי בסך 350,000.- ש"ח ליום 18.11.99, בתוספת ריבית מיום הפטירה, 27.1.88. כאמור, היה מדובר בחייו של נער צעיר כבן 12 שנה שקופחו עקב נפילתו לבור שלא גודר. בענין שנדון בת"א 491/93 הנ"ל נדון עניינו של רועה צאן אשר נורה ממסוק של צה"ל בהיותו כבן 19 שנה. בית המשפט המחוזי בנצרת פסק סכום של 150,000.- ש"ח בגין קיצור תוחלת החיים של המנוח, ליום 7.4.97. בסוגיה דנן הפנתה ב"כ הנתבעות לע"א 7836/95 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוחה תמי קרן (און) ז"ל ואח', פ"ד נב(3), 199. במקרה זה נפטרה חולה שלא אותר במועד גידול סרטני בגופה. הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים נקבע לסך 200,000.- ש"ח, כאשר במהלך פרק זמן מסויים, טרם פטירתה, סבלה המנוחה ממחלתה סבל רב. 30. בהתחשב בכל האמור לעיל, בנסיבות האירוע כפי שהן מפורטות בהרחבה בפתח הדברים ובאמות המידה שנקבעו בפסקי דין אחרים, החלטתי כי פיצוי בסך 200,000.- ש"ח להיום הוא פיצוי הולם בגין נזק לא ממוני שנגרם לעזבון (בסכום הנ"ל כבר כלול מרכיב הריבית מיום הפטירה). מחצית הסכום הוא חלקה של האלמנה בפיצוי הנ"ל, על פי חלקה בעזבון, וכל אחד מהתובעים 3-2 זכאי לשישית מהסכום הנ"ל. 31. התובעים ביקשו פיצוי לעזבון עבור הוצאות קבורה ומצבה בסך 18,000.- ש"ח. לא הובאו ראיות באשר להוצאות אלה ולפיכך יש לקבוע את סכום הפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה על דרך האומדן. אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 10,000.- להיום בתוספת ריבית מיום פטירתו של המנוח. הפיצוי ששולם לעזבון המנוח במסגרת גזר הדין כנגד הנתבעות 32. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבעות, בת"פ 172/98 של בית משפט זה, וכפי שכבר פורט בראשית הדברים, חוייבו הנתבעות לשלם לעזבון המנוח פיצוי בסך 84,400.- ש"ח לכל אחת מהנתבעות, דהיינו - פיצוי בסכום כולל של 168,800.- ש"ח. בסעיף 4.4.1 לסיכום טענות התובעים, צויין, כי הסכום האמור שולם לתובעים ביום 18.3.99, והנתבעות מודות בכך בסיכומים שהוגשו מטעמן. התובעים טוענים, כי אין מקום לנכות מהפיצוי שייפסק להם בתובענה דנן, את הפיצוי שנפסק לטובת העזבון בהליך הפלילי כנגד הנתבעות. אין לקבל טענה זו. הפיצוי האמור נפסק בגדר הוראת סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - "חוק העונשין"). סעיף 77(א) לחוק העונשין קובע כי: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 84,400.- ש"ח לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו". וסעיף 77(ג) לחוק הנ"ל קובע: "לעניין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס;" (ההדגשה אינה במקור). אגב, כבר מניסוח זה ניתן ללמוד, שלעניינים אחרים (פרט לגביה) אין מדובר בקנס. לטענת התובעים, חוק העונשין מתייחס לפיצוי שמקורו בהוראת סעיף 77 הנ"ל, כאל אחד מדרכי הענישה. לעניין זה מפנה ב"כ התובעים גם לסעיף 252 לחוק העונשין, האוסר על התרמה למען תשלום קנס, כאשר האיסור חל גם על תשלום פיצוי שפסק בית משפט בפלילים. אין ספק שההוראה המצויה בסעיף 77 לחוק העונשין, היא בעלת מאפיינים עונשיים ומשרתת את תפיסת המחוקק בדבר מטרות הענישה. ואולם, אין בכך כדי להפוך את הפיצויים האמורים לפיצויים המתווספים לפיצוי שייפסק לקורבן בהליך אזרחי, במובן זה, שהמזיק (שהוא גם נאשם) ישלם לניזוק פיצוי העולה על הנזק. סעיף 77 לחוק העונשין מקל עם מי שנגרם לו נזק כתוצאה מביצוע עבירה פלילית, במובן זה שהוא חוסך לנפגע את הצורך לנקוט בהליכים אזרחיים ומאפשר לו לקבל פיצוי על נזקיו מבלי שיהיה עליו לפתוח בעצמו בהליך כנגד המזיק. בנוסף, פיצוי שנפסק בדרך זו מקל על הקורבן בכך שהוא מסייע לו בגביית הפיצוי, שכן פיצוי זה נגבה בדרך שגובים קנס. מכיוון שסכום הפיצוי על פי הסעיף האמור מוגבל, יהיו מקרים שבהם הפיצוי שייפסק בגדר ההליך הפלילי לא ייתר תביעה אזרחית. בת"פ (מחוזי-י-ם) 3034/91 מדינת ישראל נ' פזגז חברה לשיווק בע"מ, דינים-מחוזי, כרך כו(4), 520, דן בית המשפט, מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה, בעונש שראוי להטילו על הנאשמת בגין גרימת מוות ברשלנות של המנוחה נסיה גרוס ז"ל (מדובר באותו מקרה שהכרעת הדין בו הוזכרה לעיל). בנושא הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין נאמרו הדברים הבאים: "אין סמכות זו שוללת או מייתרת את התביעה האזרחית העשויה לעמוד לניזוק, אלא עניינה לשלב את קורבן העבירה כגורם בהליך הפלילי מתוך ראייה כי הטבת נזקו - ולו באופן חלקי - היא חוליה חשובה ולעתים הכרחית בתהליך הענישה הראויה והדגשת נורמות ההתנהגות הראויות. אמצעי זה בא להדגיש כי ההליך הפלילי איננו הליך המוגבל רק ליחסים שבין הנאשם לבין הציבור, אלא יש לו השלכה ישירה גם לגורלו של קורבן העבירה ונזקו של הפרט ניצב גם הוא כשיקול במסגרתו. במקרה זה, הטבת נזקו - ולו באופן חלקי - של עזבון המנוחה אמנם לא יחזירה לחיים, אולם יש בו כדי לסמל את אחריותה של הנאשמת לא רק כלפי הציבור הרחב אלא גם כלפי הפרט הנפגע, ודואליות זו ראויה להדגשה במיוחד בנסיבות מקרה זה אשר נסתיימו באסון כה כבד. שאלת היקף זכויות העזבון לפיצוי במישור האזרחי ראויה לבירור נפרד על כל השלכותיה. מטבע הדברים, בעניין זה לא נשמעו טיעונים בפני ולכן אגביל את פסיקתי, לפסיקת פיצוי, ולו חלקי, על חשבון הפיצוי הראוי על פי הדין האזרחי" (ההדגשה אינה במקור). עולה מהאמור לעיל, כי כבוד השופטת פרוקצ'יה התייחסה לפיצוי אותו פסקה בגדר ההליך הפלילי כפיצוי שבא "על חשבון" הפיצוי שייפסק בהליך האזרחי (ראו גם ת"פ (מחוזי-י-ם) 343/97 מדינת ישראל נ' חוסני, דינים-מחוזי, לב(1), 669, שגם שם נרשם על ידי כבוד השופטת פרוקצ'יה, כי הפיצוי שנפסק מכוח הוראת סעיף 77 לחוק העונשין הוא "על חשבון פיצוי"). חיזוק נוסף להשקפתי האמורה, לפיה הפיצוי הנפסק בגדר ההליך הפלילי אינו מתווסף לפיצוי האזרחי אלא הוא חלק ממנו, מצוי בדברי ההסבר לחוק העונשין (תיקון מס' 28) תשמ"ח1988-, הצ"ח 1872, התשמ"ח, עמ' 133. בדברי ההסבר נאמר כדלהלן: "על בתי המשפט בישראל רובץ היום עומס רב. עומס זה מחייב התייעלות ומציאת דרכים לצמצום הכפילויות בדיון. לא אחת קורה שבית המשפט בשבתו כבית משפט פלילי, עוסק בעבירה המהווה פגיעה גופנית או רכושית באדם. במקרה זה מתרשם בית המשפט מכל נסיבות העניין ולומד להכיר על פרטיו את מעשה הנזק אם לגוף או לרכוש. בהרבה מקרים הנפגעים הם אנשים דלי אמצעים שאין להם היכולת לשכור שירותי עורך דין ולנהל משפטים אזרחיים לתקופה ממושכת. מסיבה זו, ולשם יעילות הדיון, נקבע בזמנו שבית המשפט הפלילי, אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, יהיה מוסמך גם לפסוק פיצוי לצד הנפגע. ... פיצוי כזה בהרבה מקרים, ימנע הצורך בתביעה אזרחית חדשה וממושכת. בדרך זו ייעשה צדק מהיר עם קורבנות העבירה הפלילית ויוקל אף העומס על בתי המשפט". מדברי ההסבר הנ"ל עולה בבירור, כי הפיצוי שרשאי בית המשפט לפסוק בגדר ההליך הפלילי הוא תחליף לפיצוי "האזרחי" ואיננו תוספת לו. שהרי אם היה מדובר בפיצוי נוסף לא היה הדבר מביא לאותו ייעול וצמצום כפילויות אליהם התייחס מחבר דברי ההסבר. בפסק הדין בע"פ 3785/90 מוד שפאר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 397, מתייחס כב' השופט ש' לוין אל הפיצוי הנפסק מכוח הוראת סעיף 77 לחוק העונשין כאל: "חיוב אזרחי עצמאי, שיכול היה לשמש נשוא לתובענה אזרחית נפרדת, ולפיכך הליך ההשגה עליו הוא בדרך של הגשת ערעור אזרחי רגיל לבית משפט אזרחי לערעורים" (במובחן מחיוב מתלונן בהוצאות הגנתו של נאשם ומחיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם שזוכה). קביעה זו אף היא תומכת במסקנתי בדבר אופיו של הפיצוי שנפסק לטובת התובעים בגדר ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבעות. הנה כי כן, על אף שלפיצוי הכספי הנפסק בגדר ההליך הפלילי יש סממנים עונשיים, בהיותו "אחד ממרכיבי התגובה העונשית כנגד מבצע העבירה" ומתוך כך שיש להטלת הפיצויים גם היבט הרתעתי כלפי העבריין, שידע שהוא צפוי לא רק לעונש אלא גם לפיצוי קורבן העבירה (ע"פ 51/93 אלזע'ל נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 93(1), 838), אין בכך כדי להפכו ל"עונש אזרחי" מבחינה זו שהוא מטיל על המזיק לפצות את הניזוק מעבר לסך כל הנזקים. אכן, היו מקרים בהם בתי המשפט הפנו את הקורבן להגשת תביעה אזרחית וסרבו לפצותו מכוח הוראת סעיף 77 לחוק העונשין (ע"פ (ת"א) 559/93 מסג נ' מדינת ישראל, דינים-מחוזי, לב(1) 543). אם הפיצוי האמור הוא בגדר עונש בלבד ואינו בא על חשבון הפיצוי האזרחי, לא היה מקום לנמק את אי מתן הפיצוי באפשרות לפתוח בהליך אזרחי. והעיקר - אי ההתחשבות בפיצוי שנפסק בהליך הפלילי תביא לחריגה מעקרון היסוד של דיני הנזיקין שעל פיו המזיק מפצה את הניזוק על נזקו בלבד ולא מעבר לכך. התוצאה היא, שיש לנכות מהפיצוי שנפסק ליורשים בתובענה דנן, סכום של 168,800.- ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.3.99. ניכויי המוסד לביטוח לאומי 33. יש להפחית מהפיצוי לאלמנה (כתלויה וכיורשת) את גימלאות המוסד לביטוח לאומי שהיא מקבלת עקב מותו של המנוח. ע"פ חוות דעתו של מר שי ספיר (נס1/) הערך המהוון של הגמלאות מגיע לסך 294,251.- ש"ח. בחוות דעתו התחשב מר ספיר בקצבת הזקנה שמגיעה לאלמנה בהגיעה לגיל 60. אינני מקבל את טענת התובעים לפיה אין לנכות את מלוא קצבת השאירים, אלא רק את שוויה של הקדמת התשלום. אכן האלמנה היתה זכאית לקבל קצבה זו בתום תוחלת חיי המנוח, אך לענין ניכוי הגמלאות המהוונות אין להתחשב בנתונים כגון קיצור תוחלת חייו של מקבל הגימלה (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה ואח' (פס"ד מיום 29.3.01), או, במקרה דנן, קצבת השאירים שהיתה משתלמת ממילא לאלמנה (בשל הפרש הגילים בינה לבין המנוח). הטעם לכך הוסבר בע"א 6935/99 הנ"ל והוא נעוץ בכך שהמוסד לביטוח לאומי זכאי לתבוע מהמזיק פיצוי על הגימלה ששולמה ושתשולם לניזוק והחישוב נעשה על פי תקנות ההיוון. זה החישוב שנעשה ע"י מר ספיר גם במקרה דנן: "תקנות אלה [תקנות ההיוון] הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר - אם משום קיצור תוחלת חיים ואם מסיבה אחרת - אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על כן יש לקבלן, כמו שהן, מבלי להיגרר לניסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת" (שם, סעיף 6 לפסה"ד). 34. את התגמולים שקיבלה ותקבל האלמנה מהמוסד לביטוח לאומי, יש לנכות מכלל הפיצויים שנפסקו לאלמנה, הן כתלויה והן כיורשת, וזאת על פי ההלכה שנפסק בע"א 512/64 עזבון בן משה ואח' נ' בן נון ואח', פ"ד יט(1) 388 (וראו גם: ע"א 48/77 עזבון פרפרה ואח' נ' חן ואח', פ"ד לב(3) 191). סיכום 35. על פי ההלכה, יש לנכות מתביעת התלויים את הפיצוי שנפסק להם כיורשים בגין קיצור תוחלת חיים. התוצאה המעשית היא, שהתלויים רשאים לתבוע את הסכום הגבוה מהשניים (סעיף 11 לפסק הדין בת"א (מחוזי-נצ') 491/93, שהוזכר לעיל, והאסמכתאות המובאות שם). 36. הפסד התלות של האלמנה עמד על סך 301,330.- ש"ח פחות חלקה של רווית (3,880.- ש"ח), דהיינו, 297,450.- ש"ח (בתוספת ריביות על חלק מהסכום, כמפורט בסעיף 24 דלעיל). מסכום זה יש להפחית את הסכום המפורט בסעיף 26 דלעיל (21,118.- ש"ח) ולהוסיף את הפיצוי בגין אבדן שירותי בעל, המפורט בסעיף 25 דלעיל, בסך 40,000.- ש"ח. מתקבל סכום של 316,332.- ש"ח (בתוספת ריבית על חלק מהסכום, כמפורט בסע' 24 דלעיל). חלקה של האלמנה בפיצוי המגיע ליורשים עומד על 100,000.- ש"ח (מחצית מהפיצוי בגין הנזק הלא ממוני). כאמור, האלמנה זכאית לתבוע רק את הסכום הגבוה מהשניים (הפיצוי המגיע לה כתלויה והפיצוי המגיע לה כיורשת), ובמקרה כזה תביעתה עומדת על 316,332.- ש"ח (בצירוף הריביות הנ"ל). מסכום זה יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי כמפורט בסעיף 33 דלעיל, בסך 294,251.- ש"ח וכן את הסכום שהאלמנה כבר קיבלה על חשבון הפיצויים, במסגרת ההליך הפלילי, בסך 84,400.- ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 18.3.99 (מחצית הפיצוי, סכום המבטא את חלקה של האלמנה בעזבון). נמצא, כי לא נותרה כל יתרה לתשלום לאלמנה בגדר התובענה דנן. 37. באשר לתובעים 4-2, הם זכאים לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, על פי חלקם בעזבון (שישית לכל אחד). התובעת מס' 4 היא גם תלויה, אך תביעתה כיורשת עולה על תביעתה כתלויה ולכן היא תקבל רק הפיצוי המגיע לה כיורשת. חלקו של כל אחד מהתובעים הנ"ל בנזק הלא ממוני הוא 33,333.- ש"ח. מסכום זה יש להפחית את חלקו של כל אחד מהתובעים הנ"ל בפיצוי שהתקבל בהליך הפלילי, דהיינו סכום של 28,134.- ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.3.99. היתרה שמתקבלת היא הסכום שעל הנתבעות לשלם לכל אחד מהתובעים 4-2. 38. בנוסף לסכום המפורט בסעיף 37 דלעיל, תשלמנה הנתבעות לתובעים את הסכום של 10,000.- ש"ח להיום בגין הוצאות קבורה ומצבה. 39. אכן, בסופו של חשבון מתברר, כי הסכומים שעל הנתבעות להוסיף ולשלם לתובעים, על פי פסק דין זה, הם סכומים נמוכים ביותר. יש לזכור, כי, בין היתר, היתרה שנותרה לתשלום מבטאת את העובדה שחלק מהפיצוי שולם במסגרת ההליך הפלילי. בנסיבות אלה, תישאנה הנתבעות בשכ"ט עו"ד של התובעים בסך 10,000.- ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. פרט לכך, כל צד ישא בהוצאותיו. מקרי מוותפיצוייםהרעלהגזתביעות בגין מקרי מוות