פסק דין: 1. התובע יליד 1973, הגיש תביעה זו לפיצויים עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש), נגד הנתבעות בגין נפילה על אבן במגרש כדורגל שארעה במגרש הכדורגל שבביה"ס היסודי בבוסמת טבעון שארעה בתאריך 13.4.96, כאשר התובע שיחק כדורגל במגרש נתקל באבן שהיתה מונחת במגרש, נפל ונפגע (להלן: "הנפילה על אבן במגרש כדורגל "). 2. בעקבות הנפילה על אבן במגרש כדורגל הועבר התובע לביה"ח בני ציון בחיפה, שם נבדק וצולם ואובחן אצלו שבר בירך שמאל. התובע אושפז בביה"ח עד ליום 25.4.96 ולאחר מכן שוחרר למנוחה ומעקב. התובע אושפז פעם נוספת בביה"ח, לאחר שרגלו הפגועה התנפחה וזאת מיום 9.5.95 ועד ליום 19.5.95. משהוחמר מצבו של התובע פעם נוספת, הוא אושפז בפעם השלישית בביה"מ מיום 4.6.96 ועד ליום 6.6.96. כמו כן, היה אישפוז רביעי בנוגע לנפילה על אבן במגרש כדורגל מיום 29.10.97 ועד ליום 31.10.97. התובע טוען לאחריות הנתבעות בשל העדר אחזקה וניקיון כראוי של המגרש. הנתבעות כפרו בטענות התובע הן באשר לנסיבות אירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל והן בנוגע לאחריותן לאירועה. בנוסף, כופרות הנתבעות בהיקף הנזקים הנטענים. האחריות: 3. התובע טוען כי לא יכולה להיות מחלוקת לגבי עצם אירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל , כאשר הנתבעות עצמן צירפו לתיק ביהמ"ש את דו"ח האמבולנס שלקח את התובע מהמגרש לביה"ח וכן לטענתו הנתבעת לא זימנה את סגן ראש המועצה אשר כתב את המכתב (נספח ג' לתצהירו של התובע), שגם בו יש אישור לאירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל . התובע טען כי נפל כתוצאה מכך שנתקל באבן ובעדותו מסר כי מדובר בחצץ ולטענתו אין כל סתירה בין השניים, שכן המגרש היה זרוע בחצץ ובאבנים שלא נוקו על ידי הנתבעת 1. לחיזוק גירסתו הביא התובע את העד רדואן זובידאת, שמסר כי הוא אמנם לא ראה את האבן עליה דרך התובע, אולם ציין כי התובע היה מרוחק מיתר השחקנים בעת שנפל ועל כן יש לשלול מגע בינו לבין שחקן אחר כגורם לנפילתו. עד זה מסר כי בשטח המגרש היה לכלוך ובקבוקים וכי אף אחד לא ניקה את השטח (עמ' 16 ש' 9 לפרטיכל). ב"כ התובע מצביע על העובדה כי קיימת זהות בפרטים בין התובע לבין העד מטעמו למרות שעברו מספר שנים ממועד הנפילה על אבן במגרש כדורגל , דבר שמחזק את גירסת התובע. הן התובע והן העד מטעמו וכן מנהל ביה"ס, אישרו כי בשטח היו אבנים, קטנות, גדולות, כאשר לטענת מנהל ביה"ס האבנים הגדולות והבלוקים שימשו לקביעת השערים במגרש. מנהל ביה"ס לא אישר כי היו במקום אבנים קטנות, אולם אישר כי היו שם פחיות שתיה ריקות. 4. הנתבעות כופרות כאמור באופן אירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל וטוענות כי מדובר בתאונת ספורט המתרחשת חדשות לבקרים בכל מגרש ספורט ציבורי ויש לדחות את התביעה. לטענתן, כל נושא האבנים שהיו כביכול על המגרש לא היה ולא נברא. הנתבעות מבקשות להסתמך על עדויותיהם של החוקר ומנהל ביה"ס, לפיהם המגרש היה נקי. לטענת הנתבעות, התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הביא עדים מתוך למעלה מ100- בני הכפר שצפו או שיחקו במגרש אלא הביא עד אחד וגם זאת באיחור. לפיכך, חל הכלל כי אי הבאת עד רלוונטי צריכה להתפרש לחובתו של בעל הדין, התובע במקרה זה. ב"כ הנתבעות טוען שאין לקבל את עדותו של העד מטעם התובע, אשר טען כי לא ראה את הנפילה על אבן במגרש כדורגל וכי התובע הוא שסיפר כי נפל על אבן וכי לטענתו כשהתבונן בקרקע, ראש שהמשטח באותו מקום לא היה חלק והיו מפוזרים עליו אבנים. ב"כ הנתבעות מדגיש את העובדה כי התובע לא ציין בפני הפרמדיק (החובש) שאסף אותו באמבולנס לביה"ח, כי הוא נפל כתוצאה מהתקלות באבן. כמו כן, מצביע ב"כ הנתבעות על מסמך נ1/, שם נרשם על ידי הפרמדיק או נהג האמבולנס מפיו של התובע כי: "הנ"ל "סובל", רגל תוך כדי משחק כדורסל...". יש לראות בדברים אלה הודעת בעל דין שנמסרה בזמן אמת עוד בטרם התובע חשב על כתב התביעה. בביה"ח ציין התובע וכך נרשם כי: "כשעה טרם קבלתו תוך כדי משחק כדורגל נחבל בירך שמאל...". מאחר ואין זכר לאיזכור אבן כסיבת הנפילה, מבקש ב"כ הנתבעות לדחות את הגירסה. זאת ועוד, התובע צירף לתצהירו את אישור סגן יו"ר המועצה המקומית מיום 5.5.96, שבו נרשם: "ביום שבת 13.4.96 שיחקו הילדים בחצר ביה"ס יסודי בוסמת טבעון אשר בסמוך למתנ"ס תוך כדי המשחק, הנ"ל מעד ונפל ושבר רגלו...". ב"כ הנתבעות טוען כי יש לקבוע שהדברים הנ"ל נמסרו מפיו של התובע, אשר אישר בחקירה הנגדית כי מסר את הפרטים המלאים על אופן אירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל , כאשר נשאל בחקירה נגדית לסיבה מדוע לא מוזכר אבן במסמך הנ"ל והשיב כי כותב המכתב ידע שהיה מלוכלך ושהיה חצץ ואבנים במגרש ולטענתו: "הוא שאל אותי איך זה קרה ועניתי לו שכל המגרש היה מלא חצץ ואבנים" (עמ' 12 ש' 6). בנוסף, ב"כ הנתבעות מצביע על כך שקיימת סתירה בין נוסח כתב התביעה המדבר על התקלות באבן אחד לעומת סעיף 5 לתצהירו של התובע, שבו הוא טוען שהמגרש לא תוחזק כלל על ידי המועצה והיה מלא מהמורות חצץ ואבנים. בעדותו בביהמ"ש ציין התובע כי החליק על גבי החצץ וגם זו סתירה לאמור לעיל (עמ' 14, ש' 4 ואילך). ב"כ הנתבעות טוען שאין לקבל את עדותו של העד רדואן מטעם התובע וזאת מכיוון שהוא לא ראה שהתובע דורך על אבן או נופל על אבן אלא כי נפל לפתע. העד רדואן אמר בעדותו כי: "היו אבנים, בקבוקים ובקיצור מזבלה. היו בקבוקים של קוקה קולה שותים וזורקים ואף אחד לא מנקה" (עמ' 16 ש' 9 ואילך). ב"כ הנתבעות טוען כי התובע לא הוכיח את המקום שבו הוא נפל וקיימת סתירה בינו לבין העד רדואן וכי כל אחד מהם סימן את מקום הנפילה בקצה אחר של המגרש. לבסוף, טוען ב"כ הנתבעות כי אין לקבל את טענות התובע שהנפילה על אבן במגרש כדורגל שארעה בשבת ואילו נקיון המגרש בוצע בפעם האחרונה ביום חמישי, מצביעים על הסתברות כי המגרש היה מלוכלך בשבת וזאת מכיוון שהתובע בעצמו בסעיף 4 לתצהירו מציין כי כאשר הגיע בתאריך 14.4.96 למגרש המתנ"ס, שער ביה"ס היה נעול והוא נפתח על ידי סגן יו"ר המועצה, שביקש מהשומר במקום לתת לתובע ולחבריו כדור לשחק. גם העד רדואן מאשר דברים אלה. לטענת ב"כ הנתבעות, היה על התובע עם חבריו לנקות את המגרש בטרם המשחק. 5. שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי יש לקבל את גירסתו העובדתית של התובע, לפיה הסיבה לאירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל נעוצה בלכלוך, חצץ ואבנים שהיו על המגרש. אמנם, יש ממש בטענות ב"כ הנתבעות כי קיימות סתירות מסויימות בגירסה עצמה, אולם אין בכך כדי לגרוע מהעובדות שמסר התובע כי הוא נפל כתוצאה מהתקלות באבן או אבנים שהיו במגרש. בשעת הנפילה עסק התובע בספורט, משחק הכדורסל, אולם הוכח באמצעות העד רדואן זובידאת כי בעת שהתובע נפל, הוא היה מרוחק מיתר השחקנים (עמ' 16 ש' 9 לפרטיכל). אינני סבור כי העובדה שהפרמדיק (החובש) לא רשם מפיו של התובע כי הנפילה היתה דווקא מאבן אלא כתוצאה ממשחק כדורסל, יש בה כדי לשלול את גירסת התובע, שכן אין חולק כי הנפילה על אבן במגרש כדורגל ארעה בעת משחק כדורסל ואין לצפות מפרמדיק או מנותן הטיפול הרפואי כי יחקור את הנפגע לפרטי פרטים בדבר אופן אירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל . העובדה כי המגרש היה מלוכלך בשעות אחרי הצהריים אושרה גם על ידי מנהל ביה"ס מר סולימאן עלי זובידאת, שמסר כי בדר"כ בשעות הבוקר המגרש נקי, מכיוון שהשרת מנקה אותו ואילו בשעות אחה"צ יש: "תמיד יש פחיות, ישנם אבנים גדולות שבהם הילדים קובעים את השערים, ישנם בלוקים ואבנים, מה שמוצאים הילדים לצורך קביעת השערים במגרש ובבוקר אנו מזיזים את זה. אני מזיז את זה כי אני יודע שאם ילד יפגע במהלך יום הלימודים זה יהיה באחריות שלי" (עמ' 19 ש' 18-20). מבחינה עובדתית, אין חולק כי הפעילות בשעות אחה"צ במגרש הכדורסל הינה חלק מהפעילות של המתנ"ס הממומן על ידי הנתבעת 1 (עדות מנהל ביה"ס עמ' 18 ש' 20 ואילך). 6. חובתה של רשות מקומית לדאוג לנקיון שטחים ציבוריים מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) ובכלל זה בסעיף 235(2) לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה"), מחובתה של העיריה לדאוג "לתקונו, ניקויו של רחוב שאינו רכוש הפרט". כמו כן, מחובתה של העיריה לדאוג להסרת מכשולים (סע' 235(3) לפקודה) וכן לנקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות" (ראה סעיף 235(5) לפקודה) בנוגע לרחובות נקבע כי העיריה תבצע כדלקמן: "(1) ... (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב;". סעיף 249 לפקודה מקנה לעיריה סמכויות ובהם: "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור;" . בע.א.343/74 גרובנר נ' עירית חיפה ואח' פ"ד ל(1)141 בעמ' 148 נקבע כי המחוקק לא התכוון בהקניית ה"חובות והסמכויות" שבסעיף 249 לפקודה כי העיריה תחוב בפיצויים בגין "הפרת החובה" הקבועה בסעיף סמכויות זה. נקבע כי הפרת החובה הכלולה בסעיף זה מצויה כולה בתחום המשפט הציבורי ולכן התרופה למקרה של הפרת חובה מן החובות הנ"ל, הינה סנקציה מינהלית לרבות האפשרות לפנות לבג"צ (כפי שהיה המצב המשפט דאז). יחד עם זאת, נקבע כי כי הערכה של מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית יבחנו בהתאם לנסיבות העובדתיות והמשפטיות של כל מקרה ומקרה ובמילים אחרות עפ"י עוולת הרשלנות. 7. כידוע על מנת לקבוע באם קיימת אחריות אזרחית עפ"י עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, מתעוררות שלוש שאלות: א. האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? ב. האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? ג. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? לעניין זה ראה ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1), 113. וכן ע"א 862/80, עירית חדרה נ' אהרן זוהר, פד" לז (3), 757, בו נקבע כי: "חובותיה של הרשות המקומית- העירייה בענייננו- ביחס לצרכים שברשותה מטילות עליה חובות לדאוג שלא יהיו מכשולים. אפילו הבעלות באותה דרך לא עברה לעיריה הרי על פי חובותיה של העיריה ע"פ סע' 235 ביחס לדרכים ציבוריות מוטלות עליה אותן חובות בתור מי אשר דרכים ציבוריות בתחומה, ועל מנת לדאוג לשלומם של הנזקקים לדרכים ציבוריות אלה" (עמ' 761 לפסה"ד). למטה מזה נאמר: "הגוף השלטוני צריך לצפות שהתרשלות מצידו תגרום נזק. הגוף השלטוני והניזוק הם "שכנים" לענין חובת הזהירות המושגית" (עמ' 767 שם). 8. יש לבחון האם חלה על הנתבעת במקרה זה חובת זהירות על שני היבטיה. דהיינו, חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. באשר לחובת הזהירות המושגית, נראה לי כי במקרה שבפני קיימת חובת זהירות של הנתבעת ביחס לסיכון המסויים כלפי כלל הציבור וכלפי התובע (עניין גרובנר, בעמ' 154 ואילך וכן ראה פסק הדין בעניין עירית חדרה הנ"ל מפי כב' הנשיא א. ברק סעיף 9 לפסק הדין). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, לשאלה האם הנתבעת המסויימת חבה חובת זהירות לתובע המסויים בגין הסיכון שבגינו ארעה הנפילה על אבן במגרש כדורגל והאם הנתבעת היתה צריכה לצפות סיכון זה, יש להשיב לכך בנסיבות המקרה שבפני בחיוב. השווה לפסק הדין בע.א. 646/69, 643/69 זלמן הכטר נ' המועצה המקומית רעננה וערעור שכנגד פ"ד כד (1) עמ' 614, שם נקבע כי המשיבה בתור רשות ציבורית לא דאגה להכין את הכלים הדרושים למילוי תפקידה כדבעי בכך שלא הסירה סחף של חול אשר כיסה כביש אשר עליו התהפך המערער. בית המשפט מפי כב' השופט ברנזון אמר כי: "מפסיקתו של בית משפט זה ברור בתכלית כי כל רשות מקומית בארץ שהיא בעלת דרכים ציבוריות המשמשות את הרבים, נושאת באחריות לתקינותם, והתרשלות עשויה לשמש עילה לתביעת נזיקין לכל משתמש שניזק כתוצאה ממנה" (עמ' 613 מול האות ז'). וכן ראה ע"א 176/59 עירית תל-אביב נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד פ"ד ט"ז (1) 300 שם נקבע כי ל: "נוכח אופיו של התפקיד האמור (אחריות העיריה להחזיק את הדרכים והמדרכות במצב תקין - י.ו.) מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומי העירייה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה" (עמ' 305 רישא לפסה"ד). סיכומו של דבר, הנתבעת אשר מחובתה, כפי שהראנו לעיל, לתחזק את המגרש ולשמור על ניקיונו והיה עליה לצפות כי השארת פסולת וחצף במגרש המשחקים יביאו בסופו של דבר לנזקים לצד שלישי, כמו התובע אשר נתקל באבן או באבנים ונפל (השווה פסק הדין בעניין עירית חדרה הנ"ל סעיף 10 לפסק הדין). בנסיבות המקרה ולנוכח התיעוד הרפואי, אין מחלוקת כי הפרת החובה היא אשר גרמה לנזק ובכך מתמלאים יסודות עוולת הרשלנות ויש לראות את הנתבעת 1 כאחראית לאירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל ואת הנתבעות כאחראיות לפיצויו של התובע בגינה. אשם תורם: 9. הנתבעת טענת כי יש להטיל על התובע רשלנות תורמת בגין אירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל . כמו כן טענה כי היה עליו לנקות את המגרש לפני שהחל לשחק בו עם חבריו. שקלתי את טענות הצדדים. מצד אחד וכך נקבע בע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (דינים עליון ל"ט עמ' 239): "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשרשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להמנע מהמהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". מאידך, יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו ואין דומה הליכה ברחוב למשחק כדורסל כאשר השחקנים ובכלל זה התובע עולים על מגרש אשר מראש הם רואים כי הוא איננו נקי מפסולת ומאבנים והיה מקום לצפות מהם כי ימנעו סיכון מעצמם על ידי כך שינקו את המגרש בטרם החלו לשחק בו. לפיכך, מצאתי שיש מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת שאני אומד אותה בשיעור של 50% לאירוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל . לעניין זה ראה ע"א 73/86, לוי שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, בעמ' 350 שם נאמר: "על המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם אמרנו בע"א 316/75[9] בעמ' 305: "... לענין קיומו של האשם העצמי - התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה 'כאדם אחראי תוך זהירות סבירה...' או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה" ". בפסק דין שטרנברג מדובר היה בתלמיד בכולל, אשר נשא טלית ואת ארבעת המינים בדרכו לתפילה. מאחר ששני צידי הכביש ברחוב בבני ברק היו מוצפים במי ביוב, הוא החליט לדלג מעל השלולית בתקווה שרגלו תנחת על אבן בכביש. אולם לא כך קרה והוא מעד ונפגע. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בשל העדר אחריות מצד העיריה, אולם ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי, התקבל תוך שבית משפט העליון מטיל על התלמיד הנ"ל אשם תורם בשעור של 50% לארוע הנפילה על אבן במגרש כדורגל . בית משפט העליון קבע כי פעולותיו של התלמיד דומות לריצתו של המשיב בע.א. 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם (פ"ד לח (1) עמ' 72) מכיוון שבשני המקרים הפעולות גרמו להתערערות השליטה והאיזון העצמיים ביציבתו של אדם. העובדה שהתלמיד נשא משקל כששתי ידיו תפוסות, הקטינה את יציבותו. דבר אשר מנע ממנו את היכולת לבלום ולרכך את החבטה במקרה של מעידה. במקרה שבפני, כאמור, התובע וחבריו נכנסו לשחק במגרש אשר מלכתחילה ידעו כי יש בו אבנים וחצץ ובכל זאת המשיכו לשחק בו על אף הסיכון שבדבר, סיכון שבסופו של דבר התממש כאשר ארעה הנפילה על אבן במגרש כדורגל ובכך ניתן להשוות מקרה זה למקרה של התלמיד הקופץ כאשר ידיו תפוסות (פרשת שטרנברג הנ"ל). ומכאן להיקף הנזק. 10. התובע טוען לפיצויים בגין הפסד השתכרות בעבר ולעתיד וכן בגין עזרת צד ג' והוצאות בגין העבר וכן בגין הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל). הנתבעות טוענות כי למקרה והתביעה תתקבל, מדובר בהפסד השתכרות לחודש אחד בלבד וכי יש לפצות את התובע בגין הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל) בסכום מתון. 11. בעקבות הנפילה על אבן במגרש כדורגל פונה התובע באמצעות אמבולנס לביה"ח בני ציון, שם אושפז ונותח ורגלו קובעה באמצעות מסמרה. האשפוז היה מיום הנפילה על אבן במגרש כדורגל ועד ליום 25.4.96. בתעודת שחרור מביה"ח, נרשם כי הוא נחבל בירך שמאל, ראש וכתף שמאל. בשחרורו מביה"ח, הומלץ על חופשת מחלה של 31 יום. בתאריך 9.5.96 אושפז התובע פעם נוספת בביה"ח וזאת עד ליום 19.5.96, כאשר בתעודת השחרור נרשם כי הוא התקבל עקב נפיחות, שאובחנה כטרומבוזה, ברגל שמאל שלוותה בכאבים ובחום שהופיעו כשבוע לאחר ניתוח עקב שבר בירך. עם שחרורו מביה"ח, הומלץ על חופשת מחלה בת 30 יום. בתאריך 4.6.96 אושפז התובע פעם שלישית עד ליום 6.6.96 וזאת עקב כאבים ברגל שמאל. לאחר אשפוז זה, שוחרר התובע להמשך מעקב וטיפול בביתו. בתאריך 29.10.97 אושפז התובע פעם נוספת בביה"ח בני ציון להוצאת המסמרה מירך שמאל ושהה בביה"ח עד ליום 31.10.97. הוא שוחרר לביתו תוך המלצה על דריכה חלקית על רגל שמאל למשך 3 שבועות עם קביים וכן הומלץ על חופשת מחלה נוספת בת 30 יום. התובע צירף לסיכומיו תעודות מחלה מיום 13.4.96 ועד ליום 31.5.96 וכן מיום 1.6.96 ועד ליום 30.6.96. בסה"כ היה התובע מאושפז במשך 31 ימים. לאחר הנפילה על אבן במגרש כדורגל , היה התובע במעקב רפואי וקיבל טיפולים פיזיוטרפיים. התובע טוען כי הוא חש עדיין בכאבים ומגבלות, דבר שמונע ממנו לעסוק בפעילות ספורטיבית כפי שעסק בה קודם ועם זאת, התובע לא הגיש חוות דעת רפואית להוכחת נכות חלקית או צמיתה כלשהי ונימק זאת במצב כלכלי רע. הפסד השתכרות (עבר ועתיד): 12. התובע טוען לפיצוי בגין 8 חודשי אי כושר בגין העבר ולפיצוי גלובלי בגין העתיד. הנתבעות טוענת כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין חודש אי כושר בלבד. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי כי יש לפצות את התובע עפ"י תקופות אי הכושר שמיום הנפילה על אבן במגרש כדורגל 13.4.96 ועד ליום 30.6.96 (עפ"י תעודות מחלה ת2/ח(1) ו-ח(2)) וכן מיום 29.10.97 ועד ליום 30.11.97 (תעודת שחרור מביה"ח ת2/ז'). בהתאם לתלושי שכר שצירף התובע, ממוצע שכרו בחודשים 1-3/96 עמד על סכום 7,377 ש"ח (ברוטו). שכרו החודש עמד איפוא על סך של 2,459 ש"ח. סכום זה משוערך כחוק להיום מגיע לסך של 3,823 ש"ח. בגין התקופה שמיום 13.4.96 ועד 30.6.96, מגיע לתובע סך של 9,558 ש"ח: 9,558 ש"ח = 3,823 X 2.5 בגין התקופה שמיום 29.10.97 ועד 30.11.97 מגיע לתובע סך של 3,823 ש"ח. בסה"כ מגיע בגין ראש הנזק לעבר סך של 13,381 ש"ח. באשר להפסד השתכרות לעתיד, מכיוון שהתובע לא הוכיח כי נגרמה לו נכות צמיתה כתוצאה מהנפילה על אבן במגרש כדורגל וכי נגרמו לו הפסדי השתכרות מתום תקופות אי הכושר הנ"ל, אין מקום לפסוק פיצוי לעתיד בגין ראש נזק זה. עזרת צד ג' והוצאות בגין העבר: 13. התובע אושפז במשך תקופה ארוכה יחסית (3 תקופות אשפוז), כאשר מדובר בפגיעה שבעקבותיה קרוב לוודאי נזקק התובע לסיוע ועזרה בניידות ובביצוע מטלות יום יומיות רגילות ועזרה כזו ניתנה על ידי בני המשפחה ועפ"י הפסיקה ניתן להעריכה באומדן כספי גלובלי. הסכום שנראה לי בנסיבות הוא סך של 3,500 ש"ח. בנוסף, בגין הפגיעה נזקק התובע לנסיעות ויש לפצותו גם בגין כך בסכום גלובלי מתון. הסכום שנראה לי הוא סך של 1,200 ש"ח. בסה"כ יעמוד ראש נזק זה על סך של 4,700 ש"ח. נזק בלתי ממוני (כאב וסבל): 14. בהתחשב במכלול הנסיבות, אופי הפגיעה, ימי האשפוז המסתכמים ב31- ימים שהם כשלעצמם, בחישוב עפ"י מודד/טבלה השאולה מחוק הפלת"ד (שאינם מחייבים בתביעה עפ"י פקודת הנזיקין) מגיעים לסך של 8,120 ש"ח וטענותיו של התובע לעניין הכאבים שמהם הוא סובל, אני פוסק לתובע סך של 23,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. סיכומו של דבר, סכום הפיצויים המגיעים לתובע הם סך של 41,081 ש"ח. בניכוי רשלנות תורמת בשיעור של 50% יעמוד סכום הפיצוי המגיע לתובע על סך של 20,541 ש"ח. 15. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 20,541 ש"ח, בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, בשיעור של 17.5%, בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. כדורגלפיצוייםדיני ספורטקרקעותנפילה